? תאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור – פיצויים


פסק דין

א. ה ע ו ב ד ו ת :

1. התובע, יליד שנת 1952, עובד בשירות הנתבעת כאיש אחזקה, מסגר וחשמלאי, מאז שנת 1982 ועד היום.

2. ביום 9.8.88, נפגע התובע בתאונה שאירעה במסגרת עבודתו בשירותו הנתבעת. נסיבות המקרה מתוארות בתצהירו של התובע, ואשר נראה, כי הנתבעת אינה חולקת עליהן כדלקמן:

3. ביום 9.8.88 סמוך לשעה 10.00 קראו לי מטעם הנתבעת לתקן צינור מים שהתפוצץ.

בבואי לאתר התיקון ראיתי בור שנחפר לעומק של כ - 2.5 מ'. במרחק של כ- 3-4 מ' משפת הבור עמד מחפרון, דומם ולא עובד.

4. לפני נכנס לבור עובד אחר ועבד בו. עבודתו היתה בעיקר לנקות את הצינור על מנת שאוכל לרתך הצינור.

5. לאחר שאדם זה יצא מהבור נכנסתי לבור, שהיה בוצי, והחילותי לעבוד בו לצורך תיקון הצינור.

בזמן שעבדתי בבור המשיכו מים לזרום מהצינור. בהיכנסי לבור ובכל משך הזמן שעבדתי בו לא היו דפנות הבור מדופנות וגם לא נעשתה בו כל תמיכה אחרת למען לא יתמוטטו דפנותיו.

6. תוך כדי עבודתי בבור התמוטטו דפנותיו, אבנים ואדמה נערמו עלי וקברו אותי.

7. בכל משך הזמן שהייתי באתר התיקון, בעת שעבדתי בבור ועד להתמוטטות, המחפרון לא היה מופעל ולא עבד.

8. כניסתי ועבודתי בבוקר היתה על פי הוראתו של מנהל העבודה מטעם הנתבעת, אורי ישראל. לא הזהירו אותי מפני סכנה כלשהיא בבור, מעולם לא הדריכו אותי וגם לא במקרה זה, לנקוט, וכיצד לנקוט, באמצעי זהירות בעבודה זו ובתנאים כאלה."

3. האחראי על התובע, מר אורי ישראל, שהיה מנהל המשק של הנתבעת בתקופה הרלוונטית, מאמת את גירסתו של התובע ומעיד, בין היתר:

5. עבודת החפירה באתר בוצעה באמצעות המחפרון תוך שילוב עבודת ניקוי וחפירה ידנית של האדמה שביצעו העובדים שהיו איתי לסירוגין לאחר שירדו עם טוריה לתוך התעלה.

העבודה הידנית בתעלה נדרשה באתר והחפירה במחפרון גרמה להערמת אדמה בוצית וכבדה בצידי תעלה, שהיה צורך לסלק.

6. בהגיע תורו ירד התובע לבור והחל בחפירה וניקוי כשבאותה עת המשיך מנוע המחפרון לעבוד.

7. תוך כדי כך החלה התמוטטות של דפנות התעלה. הספקתי להבחין בכך מיד בתחילה ולצעוק לעבר התובע שיזהר אולם מיד לאחר מכן קרסו דפנות התעלה אל תוך הבור וכיסו את התובע עד לגובה החזה."

(תצהיר העד מיום 24.10.96).

4. התובע חולץ מן הבור בעבודת כפיים מאומצת של העובדים במקום, והועבר לבית החולים העמק בעפולה, שם אושפז למשך 9 ימים, תוך שמאובחן שבר בברך רגלו הימנית.

לאחר שחרורו נזקק התובע לשימוש בקביים ובתומך לרגלו ("שרוול קיבוע"), בהם נעזר במשך מספר חודשים, לאחר ששוחרר מבית החולים.

5. התאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המל"ל, אשר שילם לתובע דמי פגיעה ומענק נכות.

6. התובע הגיש, במצורף לתביעתו, חוות דעת של מומחים, בהן נקבע, כי הינו סובל מנכות אורטופדית בשיעור 20% ונכות פסיכיאטרית בשיעור 10%, בגין החמרת מצב קודם (שכן התובע סבל מבעיות רפואיות בתחום הפסיכיאטרייה עוד קודם לתאונה).

משחלקה הנתבעת על שיעורי הנכות שהוגשו על ידי חוות דעת נוגדות, מינה בית המשפט מומחים מטעמו, וסופו של דבר הוא, כי אלה קבעו לתובע נכות רפואית בתחום האורטופדיה בשיעור 10% ונכות בתחום הפסיכיאטרייה, בגין החמרת מצב קיים בשיעור 5%.

על משמען של אלה - בהמשך.

7. הדיון שבפנינו נתגלגל לו משופט לשופט. בשלבים המוקדמים נתקיים דיון, בפני חברי הנכבד, כב' השופט יפרח, בשאלת החבות, לנוכח טענה, שהועלתה על ידי הנתבעת, כאילו התאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור מהווה תאונת דרכים.

8. השופט יפרח דחה את טענתה של הנתבעת, וקבע, כי התביעה דנן תתנהל כתביעה נזיקית רגילה.

9. עד כאן, בקיצור, עיקרן של העובדות המוסכמות המהוות את הרקע לדיון שבפניי. בפסק דיני זה אתן דעתי לשלוש שאלות עיקריות:

א. שאלת חבותה של הנתבעת.

ב. שאלת אשמו התורם של התובע.

ג. שאלת הנזק.

ב. שאלת האחריות:

10. אין חולק על כך, כי הפגיעה אירעה, שעה שהתובע ביצע את מלאכתו בשירותה של הנתבעת. דומני כי לא אטעה אם אומר, כי אין חולק על כך, כי ביצועה של העבודה נעשה בנסיבות, שהיה בהן כדי לסכן את שלומו ובריאותו של התובע. דייני אם אפנה אצבעי לכיוון פסקה 9 (עמ' 3) לסיכומי הנתבעת, בה טוענת הנתבעת, בנסותה להטיל על התובע אשם תורם, כדלקמן:

"ובמקרה הנדון: התובע בחר להתעלם מהסכנה הכרוכה במעשיו. התובע ידע כמו כל אחד שמים שבאים במגע עם אדמה עלולים לגרום להתמוטטות של האדמה בשל הרטיבות וכובד האדמה ולכן היה עליו להיזהר ולהיות ערני לכך בפרט כאשר ירד לבור בעומק של 2.5 מ. לפיכך יש לקחת בחשבון את אשמו התורם של התובע שיועמד על שיעור של 20% בנסיבות העניין."

[סעיף 9 (עמ' 3) לסיכומי הנתבעת]

11. הנה-כי-כן, רואים אנו, כי גם באת כח הנתבעת מודעת לסיכון הכרוך בירידה לבור, החפור בקרקע בוצית, שעומקו 2.5 מ' - ולסכנת ההתמוטטות וכובד האדמה.

ראיה נוספת לסכנה היתירה הכרוכה בביצוע מלאכתו של התובע, מצינו בסעיף 5 לתצהירו של האחראי על התובע, מר אורי ישראל, המציין, כי החפירה במחפרון גרמה להערמת קרקע בוצית וכבודה בצידי התעלה שהיה צורך לסלק.

12. חברי הנכבד, כב' השופט יפרח, קבע בהחלטתו מיום 3.9.96, כי הרטיבות בבור היא "אם כל חטאת", והיא אחת הסיבות המכריעות להתמוטטות הבור, בנוסף על אי דיפונו כל עיקר.

13. התובע מציין בתצהירו, כי ירידתו לבור נעשתה בהתאם להוראותיו של מנהל העבודה, מר אורי ישראל. האחרון נתן תצהיר נוסף מיום 12.11.99 ובו לא הכחיש את עובדה זו. פרט לכך שציין, כי נחפרו בורות גם בעבר ומעולם לא אירע כדבר הזה (סעיף 9).

14. כל העובדות דלעיל מובילות למסקנה החד משמעית, כי התובע נדרש על-ידי מעסיקתו, לעבוד בסביבת עבודה מסוכנת, אשר היתה כרוכה בה סכנה של ממש לשלומו ובריאותו.

הלכה פסוקה, שאין מערערין אחריה עוד, הינה, כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. ההלכה הפסוקה אף מוסיפה ומדקדקת עם המעביד, כפי שמוצאין אנו בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ. מרציאנו, פד"י ל"ו (ב) 592 בעמ' 603, 604:

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו."

וכן מצינו בע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מ"ז (3) 225 בעמ' 229:

"נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו."

ולמטה מזה:

"לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים."

15. סבורני, כי בנסיבות המיוחדות לאירוע דנן, בהן אין הנתבעת עצמה אף חולקת על העובדה, כי התנאים, בהם הועסק התובע, וההנחיות שניתנו לו יצרו סיכון קונקרטי צפוי - עד כדי ודאות. חרף זאת, לא נקטה הנתבעת כל אמצעים שהם כדי לקדם את הסכנה הצפויה, כגון הרחבת דפנות הבור או דיפונן, באופן שימנע את קריסתן הצפויה. אף הנתבעת מסכימה, כי מידת הסיכון הכרוך בבור רבה היא, וכי הסכנה לשלומו ובריאותו של התובע וודאית, אם הסיכון אכן יתממש. בנסיבות אלה, בהן לא נקטה הנתבעת כל אמצעים שהם כדי למנוע את הסיכון - יש לומר כי הפרה את חובתה הקונקרטית כלפי התובע, ומשנגרם לו נזק, עקב הפרתה של חובה זו - הרי היא חבה בשיפוי נזקיו.

ג. אשם תורם :

16. הנתבעת מקפידה עם התובע, וטוענת, כי בנסיבותיה של התאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור דידן, לא חבה הנתבעת כלל כלפיו, שכן התובע היה מודע לסיכונים הכרוכים בעבודתו, ואף לא היה צורך להתרות בו על קיומם של סיכונים, או שהוא אשר אמור היה לנקוט אמצעי זהירות.

נראה, כי טענה זו ננקטה מן השפה לחוץ, שכן לנוכח קביעותיי בפרק הקודם, ברי, כי הנתבעת הפרה כלפי התובע את חובות הזהירות הבסיסיות בהם חבה היא כלפיו.

17. עם זאת, יש מקום לשקול את טענתה החילופית של הנתבעת, לפיה גם עובד יכול ויחטא ברשלנות של ממש. הנתבעת תומכת יתדותיה באמור בפסק דין "מפעלי קירור בצפון" שצוטט לעיל, ובפסיקה מאוחרת הנסמכת על פסק דין זה.

18. דעתי אינה כדעת באת-כח הנתבעת. בבואנו לייחס לעובד רשלנות, על מנת לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה, יש לשקול את שאלת האוטונומיה, שניתנה לעובד בעת ביצוע תפקידו. ככל שהאוטונומיה שלו, או היוזמה בה נקט, גדולות יותר, כך תגבר הנטיה לייחס לו אשם, אם נפלה רשלנות במעשהו. לעומתו, עובד, הממלא אחר הוראות שניתנו לו על-ידי מעסיקו, ופועל מבלי שיתנו לו שיקול הדעת, או זכות הבחירה, האם לבצע מלאכתו בדרך זו או אחרת - יטה בית המשפט להקל עימו, ולהחמיר עם המעביד. השיקולים האמורים, אותם ישקול בית המשפט, בבואו להחליט, האם ניתן לייחס לעובד אשם תורם אם לאו, הובהרו בר"ע 435/85 מתמור בע"מ נ. אטדגי (סרחן), פד"י מ"א (1) 524 בעמ' 528:

"אבהיר את דבריי: מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.

העובד מצידו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."

19. במקרה דנן, לא נטען, ולא הוכח, כי לתובע היתה קיימת אוטונומיה כלשהיא בקביעת סדרי ותנאי ביצוע העבודה במהלכה נפגע. התובע קיבל הוראה מהממונה עליו במקום העבודה, לירד לתוך הבור ולטפל בצינור הפגום. לא שמענו כל טענה, כאילו התובע ירד מיוזמתו לתוך הבור. בנסיבות אלה, על המעסיקה היה למצוא דרך פעולה חלופית, אשר יהא בה כדי לנטרל את הסיכונים הטמונים בירידה לתוך הבור. (ר' ע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון, מ"ז (3) 225, 231). משלא הועמדה לרשות התובע כל דרך פעולה חלופית, שיהא בה כדי לנטרל או להקטין את הסכנה, הרי ממילא נאלץ הוא לבצע את אשר הוטל עליו, שאלמלא כן ייתפס חלילה כמי שמפר הוראות מעסיקו.

20. הנתבעת טוענת שהתובע אמור היה, כעובד מנוסה ומיומן, להיות ער לסיכון הטמון בבור. כפי שנפסק כבר בפס"ד שירזיאן הנ"ל, טענה זו לאו טענה היא ואינה ראויה להתקבל, שכן לעובד לא היתה כל ברירה אחרת.

21. יש לזכור, כי קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (פס"ד שירזיאן, עמ' 232). סבורני, כי אין המקרה דידן נופל בגדרו של חריג זה. כאמור, לא נקט התובע כל יוזמה משל עצמו בביצוע העבודה, וכפי שהראיתי, אף לא היתה לו כל ברירה אחרת.

על-כן איני רואה כל מקום לייחס לתובע כל אשם תורם בשל פגיעתו בתאונה.

ד. נזקי הגוף שסבל התובע :

22. כפי שהערתי כבר לעיל, סובל התובע הן מנכות פיזית בתחום האורטופדי, והן מנכות נפשית בתחום הפסיכיאטרי. הואיל ונתמנו מומחים, בהסכמת ב"כ התובע, מטעם בית המשפט, אלה חיוו דעתם בלא שזומנו לחקירה שכנגד, יש לקבל את חוות דעתם, באשר לעניינים שברפואה, כמות שהם.

23. האורטופד, ד"ר רופמן, פסק לתובע 10% נכות בקבעו:

"בעקבות החבלה נותרה נכות אורתופדית קבועה שכן בברך ימין נותרה הגבלת תנועות קלה לאחר השבר שהיה במישטח הטיביאלי ואשר נרפא מלא ואנטומי ללא נזק כל שהוא למישטח המיפרקי וללא התפתחות תהליך ארתריטי. הברך כיום עדיין יציבה ותשאר ככזו. לא נותרה איפא אלא ההגבלה בתנועה. בהסתמך על הספור האנמנסטי והממצאים הקליניים והרנטגניים ניתן לקבוע כי נותרה נכות אורתופדית כתוצאה מהתאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור האמורה שתואמת את סעיפי המל"ל 35 (1)ב.

אשר על כן, אני קובע את נכותו/ה האורטופדית הצמיתה - בגובה 10%.

מעבר לקביעה זו נתן לקבוע כי החבלה הותירה נכות מלאה למשך 9 חודשים, 50% נכות לשלושה חודשים נוספים וכעבור 3 חודשים נוספים התגבשה הנכות הסופית."

24. ואילו הפסיכיאטר, ד"ר לוסטיג, נתן דעתו למצבו הקודם של התובע, שהינו בעל רקע של הפרעות בהתפתחות האישית, תוך התקשות להסתגל למסגרות שונות (לימודית, צבאית, משפחתית). לפחות 14 שנה קודם לתאונה החל התובע לסבול ממצבי חרדה מלווי דיכאון, כאשר טיפוליו במרפאה הפסיכיאטרית, בבית החולים העמק, החלו מחודש ינואר 1974. עם זאת, מצא המומחה החמרה במצבו הנפשי של התובע לאחר התאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור, כאשר, לא נמצאו על-ידי המומחה, סימנים כאלה המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. המומחה הוסיף וקבע, כי התובע נשמע כמגמתי במידת מה, אולם אין בכך כדי לשלול את העובדה, שבעת התאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור התנסה התובע בחוויה טראומטית, אשר הותירה בו את אותותיה עד ליום הבדיקה. חוויה טראומטית זו החמירה את מצבו הקודם, ועל-כן פסק לו המומחה נכות בשיעור 5% בגין החמרה זאת.

25. עליי לציין, כי אף בשעת עדותו בפני נשמע התובע כנוטה להגזמת יתר בטיעוניו, תוך שהוא נוהג בצורה תיאטרלית, בנסותו להאדיר את סבלותיו ולשכנעני בחומרת מצבו. העד ניסה להציג עצמו, כאילו הינו סובל מאבדן זכרון ומבלבול, אולם ככל שהתקדמה חקירתו הנגדית, החלה עדותו להשמע סבירה יותר, אם כי עדיין מגמתית, באופן שהיה בו כדי ללמדני על התנהגותו המניפולטיבית, אשר באה לידי ביטוי ב"שכחה" שנתפסה כשכחה מגמתית, כגון התשובה הכללית "לא זוכר תאריכים" (עמ' 4 שורה 8) - תשובה שנאמרה בהתרסה גלויה.

הוא הדין אף לגבי שאר תשובותיו המגמתיות בחקירתו שכנגד, כאשר לכל תשובה, שאמורה להיות פשוטה לכאורה, הוסיף התובע נופך מיוחד המתייחס למצבו הנפשי (ר' למשל שלוש תשובות שניתנו בזו אחר זו בעמ' 4 לפרוטוקול).

26. במהלך חקירתו הנגדית הסתבר, כי התובע סבל לכל אורך חייו, שנים רבות קודם לתאונה, מקשרי הסתגלות. נראה, כי כל שינוי שעבר התובע, במהלך חייו - והמדובר הוא בשינויים רגילים, החולפים דרך הטבע בחייו של כל אדם, עם חליפות הזמן - גרם לתובע שבפנינו ייסורים, התקפי חרדה וקשיי הסתגלות.

כך למשל נקבע לתובע פרופיל צבאי נמוך שכן "עצם זה שהלכתי לצבא והיה לי קשה". (עמ' 7 שורה 19).

הנישואין גם הם גרמו לתובע קשיים: "היתה לי בעיה שהתחתנתי גם כן, גם כן לא הייתי רגיל לתנאים של לחיות עם אישה." (שם, שורה 24). אף הולדת הילדים גרמה לו לתובע למשבר (שם).

גם הסתבר, כי ממקום עבודתו בתנובה - התפטר או פוטר התובע, על רקע קשיי הסתגלות (עמ' 8).

עוד מסתבר, כי מעברי דירה גרמו לתובע טראומות של ממש:

"ש. מתוך אותו גליון של המרפאה מיום 5.4.79 כתוב שאתה סגור בבית, מפחד לתפקד, מפחד לצאת הבית.

ת. נכון, זה היה כאשר עברתי דירה ולכן היתה לי בעייה. עברתי שלוש פעמים דירה, וכל פעם היתה לי בעיה, יש לי בעיה של הסתגלות, זה דבר חדש, ולוקח לי זמן להתרגל."

(עמ' 9 שורות 29-32).

27. על רקע קשיים אלה בולטת דווקא יציבותו של התובע במקום עבודתו הנוכחי, בו הינו מתמיד מאז שנת 1982 ועד היום. אמנם בשנת 1989 ניסה ראש המועצה לפטרו, אולם מסתבר מפי התובע, כי הפיטורין לא נבעו ממצבו הנפשי אלא כיוון שראש המועצה החליט לעשות כן: "בגלל שאני בחור עם כיפה הוא הסתכל עלי בעין "עקומה". (עמ' 12 שורה 2).

אף מסתבר, כי בשנים שלאחר התאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור זכה התובע באות העובד המצטיין בשירות הנתבעת - עובדה שגם היא מלמדת על כך, שכושר עבודתו לא נפגע.

סבורני, כי פרספקטיבה, בת 12 שנה לאחור, מלמדת, כי לא חלה כל נסיגה משמעותית בכושר השתכרותו של התובע, על אף נכותו הרפואית. נראה, כי התובע הסתגל למצבו, באופן שכיום עובד הוא בהיקף מלא, כולל שעות נוספות וימי ו' (שהינם ימי מנוחה). ראיה לכושרו והתמדתו בעבודה ניתן למצוא בתצהירו של מר אורי ישראל הממונה עליו, וכן של ראש המועצה, מר יוסי דולה ומזכירת המועצה, גב' לביא - המדגישה, כי התובע קיבל פעמיים אות העובד המצטיין (ולא פעם אחת כפי שהעיד בעל-פה).

28. כנגד אלה, מפליג התובע בתצהירו בקשייו, מכאוביו ומגבלותיו. אין ספק, כי התיאורים המופיעים בסעיפים 16 ו17- לתצהירו של התובע לוקים בהפרזה רבתי, ואינם עולים בקנה אחד עם העובדות האובייקטיביות. אף התרשמותי מעדותו של התובע - עדות שנקטעה באיבה - עקב הפסקת חשמל - היתה, כי התובע נוטה, נטיה מופרזת להפליג בתיאוריו, ברצונו להגדיל מגבלותיו ולהאדירם.

אין ספק בליבי, כי התובע סובל עקב פגיעתו, הן הפיזית, והן הנפשית. איני מקל ראש, חלילה, בחוות הדעת של המומחים הרפואיים. אך דומני, כי לא אטעה אם אומר, שהתובע סיגל עצמו למצבו, בין היתר, בעזרת הממונה עליו, אשר דואג, כי תימסרנה לו עבודות הכרוכות במאמצים פיזיים קלים יותר.

כתוצאה מכך, לא נפגע עד כה כושר השתכרותו של התובע, וכי התובע ממשיך ומשתכר באותה רמת השתכרות, כפי שהיתה לו ערב התאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור, תוך התאמתה לתוספות ולקידום הרגילים, אותם היה מקבל גם אלמלא נפגע, ולא פחות מכך. (ר' סעיפים 4.3 ו5- לתצהירה של הגב' ליאורה לביא, בהם היא מדגישה, כי התובע קודם לפי המסלול הרגיל ללא כל עיכוב).

29. לנוכח קביעות אלה, לא נותר לי אלא לקבוע, כי כושר תפקודו של התובע נפגע באורח נמוך יותר מאשר נכותו הרפואית. לנוכח התוצאות אליהן אגיע, איני רואה צורך לכמת פגיעה זו באחוזים.

ה. נזקיו של התובע:

30. לאחר שעמדתי על הפגיעה בכושרו של התובע, לא נותר לי אלא לעבור להערכה הכספית של נזקיו של התובע, תוך בחינה של כל אחד ואחד מפרטי הנזק להם טוען בא-כוחו בסיכומיו.

31. ניכויים מהמשכורת ותגמולי המל"ל: הנתבעת שילמה לתובע את שכרו, בתקופה בה קיבל דמי פגיעה מהמל"ל. ניכויים אלה נעשו בשתי צורות: ניכויים כספיים וניכוי ימי חופשה. זאת לנוכח העובדה, כי בתקופה זו קיבל התובע הן דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי.

ראשית, אקבע, כי לנוכח העובדה, כי שכרו של התובע שולם לו במלואו - הרי שהתובע לא סבל מהפסדי כושר השתכרות בעבר, לא מלא ולא זמני, פרט לאובדן שכר שעות נוספות. אין ספק, כי כאשר המעסיק, שילם לתובע את שכרו, ובמקביל קיבל התובע דמי פגיעה - הרי שיש לנכות את דמי הפגיעה מן המגיע לתובע.

על אף שהנתבעת ניכתה חלק מדמי הפגיעה, שקיבל התובע מהמל"ל, בדרך של ניכוי ממשכורתו וזיכוי ימי חופשה, מתעלמת באת-כוחה בסיכומיה מניכויים אלה. ברור, כי יש להפחית סכומים אלה מתגמולי המל"ל שינוכו מסך הפיצויים המגיע לתובע.

ב"כ התובע מציין, כי נוכו לתובע סך 913 ש"ח בחודש 2/89 וסכום נוסף של 300 ש"ח בחודש ינואר 1993 - סכומים אלה יופחתו מתגמולי המל"ל כשהם משעורכים. תגמולי המל"ל מפורטים בתעודת עובד הציבור מיום 9.2.00 שניתנה מטעם המל"ל. סכומים אלה, כשהם משוערכים להיום, מסתכמים בסך 38,599 ש"ח (ר' נספח ה' לסיכומי הנתבעת) ובניכוי הסכומים שנוכו ממנו כשגם הם משוערכים - מסתכמים תגמולי המל"ל שנוכו, נכון להיום, בסך 35,238 ש"ח.

32. הפסד שכר לעבר - כפי שהבהרתי בפיסקה הקודמת, לא סבל התובע הפסדי השתכרות בעבר, שכן שכרו שולם במלואו על-ידי הנתבעת. עם זאת, הוכיחני בא-כח התובע, כי הנתבעת גרעה משכרו של התובע סכומים מסוימים עבור עבודה בשעות נוספות. לאחר שעיינתי בתלושי שכרו של התובע, הנני מקבל את טענתו בעניין זה וקובע, כי התובע זכאי לסך 225 ש"ח לתקופה שבין אפריל לדצמבר 1988 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ובסך הכל 1,448 ש"ח.

33. הוצאות: התובע הציג קבלות בגין הוצאות עבור נסיעות לפיזיותרפיה, מגן ברך, חוות דעת ומסמכים, בסכום המשוערך להיום בסך 13,000 ש"ח. נחה דעתי, כי הוצאות אלה נגרמו לתובע עקב פגיעתו ו/או כהוצאות לצורך המשפט, ואני מאשר סכום זה.

34. עזרת צד ג': בסעיף 14 לתצהירו טען התובע, כי נזקק לעזרת מטפלת צמודה משך 4 חודשים הואיל והיה מוגבל בתפקודו היום יומי, כטענתו.

"בתקופה זו הייתי מוגבל ביותר בתפקודי היומיומי ונאלצתי להזקק למטפלת קבועה - במשך 4 חודשים אשר טיפלה בי בבית וגם נסעה עימי במונית, שירות מיוחד, לטיפולי פזיוטרפיה, עזרה לי לקבל תרופות, הכינה עבורי ארוחות ועזרה לי בקבלת תרופות. לא יכולתי לקום ולשבת בכוחות עצמי ונזקקתי לעזרת המטפלת בפעולות אלה."

בחקירתו שכנגד, לא יכול היה התובע למסור כל פרטים שהם באשר לעזרה שקיבל. לא באשר לשמה של המטפלת, ולא באשר לשכרה. אף קיים פער בין שני תצהיריו של התובע, כאשר בראשון (משנת 94) הוא טוען, כי טופל במשך 3 חודשים, ואילו באחרון (שנת 98) טופל הוא 4 חודשים - ראה עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול. אף יש רגליים לסברה, כי המטפלת לא היתה, אלא אותה מטפלת שטיפלה בתינוקו של התובע.

בנסיבות אלה לא הוכח בפני, כי התובע שילם לעובדת סך 1,400 ש"ח לחודש או כל סכום אחר. החלטתי לאשר סכום גלובלי בסך 1,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחודש יוני 1988 ועד היום, ובסך הכל 9,720 ש"ח.

35. הפסד קידום בעבודה: התובע דורש כי אעריך, שעקב פגיעתו חלה האטה בקצב קידומו בעבודה בממוצע בשיעור 20%. איני מקבל טיעון זה, שאינו נסמך על כל ראיה שהיא. כפי שהערתי לעיל, הוכח בפני, כי קידומו של התובע לא נפגע, שכן כך מעידה הגב' לביא, כאשר מטעם התובע עצמו לא הובאה כל ראיה לפגיעה בקידומו.

36. פיצוי בגין פיטורין צפויים: תמוהה בעיני דרישתו של התובע לקביעת פיצויים גלובליים בגין פיטוריו באופן שרירותי, בשיעור של 125,000 ש"ח. התובע לא הביא כל אסמכתא, לא עובדתית ולא משפטית, אשר יהא בה כדי לשכנעני, כי לתובע זכות כל שהיא לפיצוי מעין זה. בפועל, אף לא הוכח בפני, כי קיים סיכון כלשהוא, שמקורו בתאונה, בעטיו יפוטר התובע באופן שרירותי. על כן דחיתי תביעה זו.

37. הפסד כושר השתכרות: אמנם התובע ממשיך בעבודתו כבעבר וכושר השתכרותו לא נפגע עד כה, כפי שקבעתי. אולם, אין להתעלם מכך, כי התובע סובל הן ממגבלות פיזיות והן נפשיות, אשר יש בהם משום פגיעה של ממש בכושר השתכרותו. ברור, כי במידה והתובע יפוטר מעבודתו, יקשה עליו למצוא מקום עבודה נאות והולם במגבלותיו אלה. יש לזכור, כי עיסוקו של התובע במלאכת כפיים והשכלתו הינה יסודית ותיכונית - מקצועית, בת 3 שנים, במקצועות טכניים פשוטים. ברור, כי עובדי כפיים מעין אלה, ובגילו של התובע (48) יתקשו להיקלט מחדש בשוק העבודה. אף יש רגליים לחשש, כי עם התקדמות גילו של התובע יקשה עליו, עקב מגבלותיו, לקדם עצמו בעבודה, יתכן אף שיאלץ להעדר תכופות יותר מעבודתו עקב מגבלותיו ואף כושרו לעבודת שעות נוספות יפחת.

בשים לב לכך, שנכותו של התובע עומדת על נכות רפואית בשיעור 15%, החלטתי לילך בדרך שהותוותה בע"א 4837/92, אליהו חברה לביטוח נ. בורבה, פד"י מ"ט (2) 262 לפיה:

"מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית משיעור הנכות, ואין מקום להתערב בכך."

אף אני אלך לשיטה זו ואאמוד את אבדן כושרו של התובע להשתכר לפי תחשיב של 7.5% משכרו הממוצע לשלהי שנת 1999 (כפי התלושים שצירף בא-כוחו), בסך 5,585 ש"ח, בהיוון של 3% עד הגיע התובע לגיל 65, ובסך הכל 66,873 ש"ח.

38. נזק לא ממוני: נתתי דעתי לתיעוד הרפואי שהוצג, שמעתי את עדותו של התובע באשר לאופי פגיעתו, מכאוביו, פחדיו ויסורי הנפש העוברים עליו, וכן הטיפולים הרפואיים להם נזקק הוא. איני סבור, כי קביעת פיצויים לפי הנוסחה הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינה הדרך הראויה והנכונה לפסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, שכן אין בשבלונות כדי להעריך ייסורים. על כן את הכללים שבתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יש ליישם אך ורק למטרה לשמה הותקנו, ולא מעבר לכך.

מעבר לדרוש אף אציין, כי בקביעת פיצוי אף על פי שבלונות הקבועות בתקנות הפלת"ד, יש להוסיף ריבית לסכום הפיצוי, והמדובר בריבית ל- 12 שנה (!).

בתיתי דעתי לכל המשפיעים דלעיל, החלטתי לפסוק לתובע פיצויים בשיעור 75,000 ש"ח נכון להיום.

39. לא מצאתי לנכון להפחית את שכרו של ד"ר רופמן מסכום הפיצויים שנפסק לתובע, שכן לא כך קבע קודמי, כב' השופט יפרח בהחלטת המינוי מיום 26.2.97 (סעיף 3(ג)).

40. סוף דבר: לנוכח האמור, מסתכמים שיעורי הפיצויים להם זכאי התובע בסכומים הבאים:

א. הפסדי שכר לעבר 1,448 ש"ח.

ב. הוצאות 13,000 ש"ח.

ג. עזרת צד ג' 9,720 ש"ח.

ד. הפסד כושר השתכרות 66,873 ש"ח.

ה. כאב וסבל 75,000 ש"ח.

ו. בניכוי תגמולי המל"ל (-35,238) ש"ח.

ס ה " כ: 130,803 ש"ח.

על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 130,803 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

כמו-כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט שנשא בהן התובע, ובנוסף בשכר טרחת פרקליטו בשיעור 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תיקון תביעה

  2. תיקון פסק דין

  3. תיקוני שנת בדק

  4. תיקון פסק בורר

  5. תיקון שנת לידה

  6. תיקון טעות קולמוס

  7. תיקון חיוב ארנונה

  8. תיקון פליטת קולמוס

  9. בקשה לתיקון גבולות

  10. זכות תיקון אי התאמה

  11. תיקון טעות בגזר דין

  12. חוב למוסך על תיקונים

  13. תיקון טעות בפסק דין

  14. תיקון דרך - תאונת דרכים

  15. חוב למוסך על תיקון רכב

  16. תיקון סדק בתקרה בחנות

  17. תיקון רישום בית משותף

  18. תיקון 29 לחוק ההוצל''פ

  19. תיקון צנרת בדירה שכורה

  20. בקשה לתיקון סכום התביעה

  21. דרישה לתיקון מבנה מסוכן

  22. בקשה לתיקון הודעת ערעור

  23. תיקון מס' 2 לחוק החוזים

  24. תביעה לתיקון תנאים במכרז

  25. תיקון סעיף 6 לחוק החברות

  26. תיקון ליקויים בדירה שכורה

  27. בקשה לתיקון טעות בפסק דין

  28. תיקון סעיף 25 לחוק החוזים

  29. תיקון ליקויים בדירה באשדוד

  30. הוצאות תיקונים בדירה שכורה

  31. תיקון לקוי של ליקויים בדירה

  32. תביעה בגין תיקון שמשות לרכב

  33. תביעה על תיקון סובארו ג'אסטי

  34. תביעה לתשלום תיקון נזק לרכב

  35. תאונת דרכים בזמן תיקון פנצ'ר

  36. תיקון 4 לחוק הנזיקים האזרחיים

  37. בקשה לתיקון הודעת ערעור מנהלי

  38. מתי מתחילה אחריות על תיקון רכב

  39. מועד להגשת בקשה לתיקון פסק דין

  40. תיקון בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  41. תביעה לתשלום על תיקון ציוד מכני

  42. בקשה לתיקון פסק דין לאחר 3 שנים

  43. התנגדות לתיקון צו רישום בית משותף

  44. כניסת גוף זר לעין במהלך תיקון דרך

  45. תשלום לעובד על תיקון רכב מהעבודה

  46. תשלום על תיקון רכב בתקופת האחריות

  47. חובת ביטוח לאומי ליידע על תיקון חוק

  48. אישור מצב סופי של בית לאחר תיקונים

  49. התיישנות תיקון רישום בפנקסי המקרקעין

  50. פציעה במהלך "תיקון דרך" של החלפת גלגל

  51. תיקון הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין

  52. ? תאונה בעבודה תיקון צינור מים בבור – פיצויים

  53. תיקון בסיס השכר בביטוח לאומי תאונת עבודה

  54. זכות תיקון אי התאמה - סעיף 4ב לחוק המכר

  55. האם בקשה לתיקון פסק דין דוחה מועד ערעור

  56. בקשה לתיקון צו רישום בית משותף - סעיף 145(א)

  57. חובת השתתפות שוכרים בבית משותף בעלויות תיקון

  58. תביעה נגד הביטוח לקבלת ההפרש הכספי על תיקון רכב

  59. הזמנת עד ביוזמת בית המשפט - תיקון טענות ביוזמת בית הדין לעבודה

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון