סרטן בגלל אסבסט בעבודה – תביעת פיצויים

פסק דין

א. מהות התביעה זו תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך עבודתו אצל נתבעת מס' 1.

ב. העובדות הרלבנטיות נתבעת מס' 1 הינה בעלת מוסך, שבין השאר עוסק בתיקון והחלפת בלמים למשאיות. התובע עבד במוסך של נתבעת מס' 1 משנת 1972 עד 1991. תפקידו העיקרי היה התאמת רפידות לבלמים ומצמדים. הרפידות היו עשויות מאסבסט. בשנת 1984 אסרה נתבעת מס' 2 על השימוש באסבסט למעט שימוש באסבסט ברפידות בלמים ומצמדים. לטענת התובע לא פיקחה נתבעת מס' 2 על תנאי העסקת עובדים החשופים לאסבסט, ואילו נתבעת מס' 1 העסיקה את העובדים במוסך כשהם חשופים באופן אינטנסיבי לאסבסט, מבלי שסיפקה להם הגנה מתאימה.

בשנת 1985, בהיות התובע בן 37, אובחנה אצלו מחלת סרטן הלימפומה. התובע הגיש תביעה לביטוח הלאומי להכיר במחלתו כמחלת מקצוע. התביעה נדחתה בנימוק, שמחלת הלימפומה הממאירה אינה קבועה בתקנות כמחלת מקצוע. התובע הגיש תביעה בבית משפט השלום בחיפה. לבקשת הצדדים הועברה התביעה לבית משפט השלום בתל אביב יפו. מאוחר יותר, בשל הגדלת סכום התביעה, קיבל התובע רשות לתקן את תביעתו ולהגישה לבית המשפט המחוזי. טענתו היא כי העבודה ללא הגנה מתאימה, בחשיפה אינטנסיבית לאבק האסבסט, גרמה לכך שחלה במחלת הסרטן. הנתבעות מסכימות לעובדה שהתובע היה חשוף לאסבסט במסגרת עבודתו. אין גם מחלוקת שהתובע חולה במחלה לימפתית ממארת מסוג - Malignant Lymphoma, follicular predominantly large cell Stage IA . השאלה היחידה שבמחלוקת לעניין זה היא שאלת הקשר הסיבתי בין עבודת התובע למחלתו.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות ומהדיון שהתקיים בפני בית המשפט עולות הפלוגתאות הבאות: - החבות. - האם קיים קשר סיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלתו של התובע. - היקף הנזק הנטען.

ד. החבות חובת הזהירות נקבעת לפי מבחן הצפיות, המורכב מצפיות טכנית וצפיות נורמטיבית. בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', (פ"ד לז (1) 113, 123) נקבע: " הציפיות הנורמטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות לנזק, כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה (השופט ריד (Lord Reid) בפרשת 1004.A.C (1970) .Home Office v. Dorset Yacht Co.Ltd). שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו."

מעסיק, מטבע הדברים, מבקש להשקיע בהגדלת תפוקתו העסקית תוך צמצום השקעתו באביזרי בטיחות שאינם דרושים לתפוקה העסקית הישירה. כאשר מדובר בבדיקות רפואיות, או בבדיקת רמת החומר המסוכן המצוי במקום העבודה, נקודת המוצא היא שלעובדים אין את הכוח הארגוני והכלכלי למנוע חשיפה לחומרים מזיקים. ניגוד העניינים בין בטיחות העובד ומקסום רווחי המעביד מחייב התערבות המדינה.

לכן, חוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד – 1954, קובע: " 1. יוקם שירות פיקוח על העבודה (להלן - השירות), שמתפקידו – (1) לפקח על קיום כל חיקוק שביצועו בידי שר העבודה והשר הטיל על השירות, בהודעה שפורסמה ברשומות , את הפיקוח על קיומו; (2) לפקח על הבטיחות בעבודה (להלן - בטיחות), על הגיהות המקצועית (להלן - גיהות) ועל הרווחה במקומות שבהם עובדים בני-אדם לצרכי עסק או משלח-יד או במקומות המיועדים לכך, ולהדריך באלה את העובדים ואת המעבידים; (3) למלא כל תפקיד אחר שיטיל עליו שר העבודה בשטח הבטיחות, הגיהות, הרווחה וסידורי העבודה." תקנות הבטיחות כוללות פירוט מדוייק של חובות המעסיק. חוק ארגון הפיקוח מסמיך את המפקח האזורי לבדוק אם בוצעו הוראות התקנות. במידה והוראות אלו לא בוצעו, הוסמך המפקח לנקוט נגד המעסיק בצעדים הקבועים בחוק ארגון הפיקוח.

לנתבעת מס' 2, הסמכות הקבועה בחוק ארגון הפיקוח, לפקח ולפעול כנגד מפעלים המפרים את הוראות התקנות. סמכות זו, משמעה גם אחריות של נתבעת זו שאם לא כן יהפכו הוראות התקנות ל"אות מתה". אין שיקולים של מדיניות משפטית היכולים לשלול את החובה במקרה זה. על המדינה להבטיח את ביטחונם של העובדים. הטלת האחריות על המעבידים בלבד אינה מספקת. הכלים המשפטיים והטכניים לפיקוח על המעסיקים מצויים בידי נתבעת מס' 2, שמחוייבת להשתמש בהם להבטחת בריאותם של העובדים ובטחונם.

לאור זאת, אני קובעת, כי שתי הנתבעות כאחד חבות בחובת זהירות כלפי עובדי מוסך העוסקים באסבסט. נתבעת מס' 1 - כמעסיק ישיר נתבעת מס' 2 - כגוף חוקי ממונה לפיקוח על הוראות הדין לעניין זה.

הפרת החובה

לגבי נתבעת מס' 1. העד וויל מיכאל ניסה להמעיט ממידת החשיפה של התובע לאסבסט, (ע' 106 לפרוטוקול מיום 13.1.00). ברם מכלל העדויות עולה כי התובע היה חשוף באופן קבוע ובמשך תקופה ארוכה לאבק האסבסט. תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באסבסט, טלק וצורן דו-חמצני גבישי), התשמ"ד - 1984, מטילות על המעסיק חובה לנקוט בפעולות למניעת החשיפה לאסבסט, או למצער הפחתת החשיפה באופן משמעותי. התקנות קובעות חובה להתקין אמצעי יניקה, איוורור, איסוף האבק במיכלים סגורים, אספקת ציוד מגן אישי לעובדים, הדרכה, שילוט כפי הקבוע בתקנה 11 (ב), עריכת בדיקות רפואיות לעובדים וביצוע בדיקות סביבתיות תקופתיות לבירור ריכוזי האבק המזיק.

לא כל האמור בתקנות רלבנטי לעבודה בתנאי מוסך פתוח, ברם מיכאל וויל העיד כי התובע סירב להשתמש במסכות. בד בבד העיד שנתבעת מס' 1 לא עשתה בעניין זה דבר. (ע' 107 לפרוטוקול מיום 13.1.2000): " ש. בישיבה הקודמת אמרת, שהעובדים לא תמיד היו שמים מסכה אלא כל אחד עשה מה שהוא חושב לנכון. מה עשיתם לגבי מי שהחליט לא לשים מסכה? ת. לא עשינו דבר לגבי מי שלא חבש מסכה. הזכרנו לו מידי פעם אבל לא הקפדנו." ובהמשך (ע' 109 לפרוטוקול): " ש. האם דאגתם לאמצעי יניקה של אבק? ת. לא. המוסך היה פתוח. הסתמכנו על כך שהמוסך היה פתוח לאויר החופשי. לא אספנו את האבק. לא היו מסכות עם מסנן. לא דאגנו שהעובדים ינקו את בגדיהם מהאבק. לא זכור לי אם ביצענו לעובדים שהיו חשופים לאסבסט בדיקות רפואיות. לא זכור לי אם היו לעובדים פנקסי בריאות. לא היה שילוט בדבר הסיכון שבאסבסט…" מעדות מיכאל וויל עולה כי הוראות התקנות, הרלבנטיות, מותאמות למוסך, לא קויימו, והעובדים ובהם התובע נותרו חשופים לאבק האסבסט, ללא אמצעי מיגון, הסבר ובדיקות. בכך הפרה נתבעת מס' 1 את חובת הזהירות הקונקרטית שלה כלפי העובדים.

לגבי נתבעת מס' 2 נתבעת מס' 2 הייתה אמורה לפקח על קיום הוראות הבטיחות במפעלים העוסקים באסבסט. העיד מפקח סטינגר ברונו, (ע' 112 לפרוטוקול מיום 13.01.00): " לביהמ"ש: אם שואלים אם ידעתי על בעיות עם אסבסט לפני 84 אני אומר, שידעתי שיש סיכון מסוים, אבל לא באופן ספציפי. אני לא יכול להגיד כמה זמן לפני התקנות ידענו זאת."

ובהמשך (ע' 114 לפרוטוקול): " לביהמ"ש: הביקור של מפקח לא מתייחס לדבר ספציפי. כשאנחנו באים למפעל או למוסך, מקבלים פרטים כלליים לגבי מקום העבודה, מס' העובדים, השירותים שקיימים. זו עבודתנו וכך היא הוגדרה, זה תפקידנו. אין ביקורת בעין לראות מה בפועל עושים במוסך. אני לא ראיתי שעבדו במוסך עם מסכות. אני לא שאלתי אם יש מסכות."

עוד העיד המפקח (ע' 115 לפרוטוקול): " ש. אמרת שבמעין צבי לא בדקתם בדיקה קפדנית אלא כללית? ת. זה המדיניות שלנו באופן כללי. לא נראה לנו שמשהוא מסוכן במוסך, כמו במפעל שיש תהליכים כימיים מסובכים ותהליכים פיזיים וכל מיני דברים אחרים. ש. מדוע במוסך מעין צבי היה חשוב להגיד לעובדים שיש חשיבות שהם יעשו בדיקות? ת. ברגע שהגישו תביעה אז עשו את הבדיקות ושוכנענו שיש צורך לערוך בדיקות. ש. עד שהגשתי את התביעה לא נתתם הרצאה לצוות העובדים וההנהלה, נכון? ת. לפני התביעה לא קיימתי שיחות בקשר לבדיקת בריאות עם העובדים, עם ההנהלה כן קיימתי. ש. מה היתה תגובת ההנהלה באותן שיחות שקיימת, לפני הגשת התביעה, לגבי הנושא של אסבסט והאמצעים להימנע? ת. לא דיברנו על נושא האסבסט, אלא באופן כללי על בדיקות. ש. אבל אמרנו שלבדוק אסבסט יש בדיקות ספציפיות, נכון? ת. בדיקות נוספות. ש. למרות זאת, לא דיברת עם ההנהלה על הבדיקות הנוספות אלא רק הכלליות? ת. ב- 93 ידענו על הנושא הזה ואז ביקשנו בדיקות אסבסט. ש. לפני 93 לא היתה שיחה עם ההנהלה בנושא של אסבסט? ת. לא. ש. ב- 93 כן היו שיחות על אסבסט? ת. כן. ב- 93 הזמנו את המעבדה לענין בדיקות אסבסט. הבדיקה הראשונה נעשתה בינואר 94. ש. מה עורר את תשומת לבכם לעובדה שיש סיכון לאסבסט במוסך? ת. אינני זוכר בדיוק. אבל אם אני זוכר, אז במוסך דיברו על הנושא שיש בעיה, מישהו הגיש תביעה, מישהו מתכוון להגיש תביעה. אנחנו רגישים לכל תלונה שמודיעים לנו בעל-פה, בכתב, אנונימית, אם יש בעיה אנחנו מתייחסים לזה מיד."

מחקירתו של מפקח סטינגר ברונו, עולה תמונה עגומה באשר לפיקוח שמשרד העבודה אמור לפקח על מוסכים העוסקים ברפידות אסבסט. ידיעותיו של מפקח סטינגר על הסכנות החבויות בחשיפה לאסבסט במוסך של נתבעת מס' 1 היו כלליות וסתמיות. ידיעותיו באשר לחובות המוטלות על המוסך מכוח תקנות הבטיחות לעיל, אף הן היו קלושות. מפקח סטינגר – המייצג את הרשות המפקחת וממלא בפועל את חובותיה על פי דין - העיד, שלאמיתו של דבר, לא ביצע כל פעולת פיקוח הקשורה באסבסט במוסך של נתבעת מס' 1. בכך כשלה נתבעת מס' 2 בהפעלת סמכות לפחות משנת 1984 תקופה בה התובע עבד במוסך ועד לסיום עבודתו בשנת 1991.

ה. קשר סיבתי סוגיית הקשר הסיבתי הינה כפולה: קשר סיבתי רפואי וקשר סיבתי משפטי. קשר סיבתי רפואי לטענת הנתבעות, אין קשר סיבתי רפואי בין היות התובע חשוף לאסבסט לבין המחלה בה לקה. טענה זו, נסמכת על חלק מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו אשר קובעות, כי נכון להיום לא הוכר בעולם הרפואה קשר בין חשיפה לאסבסט לבין סוג מחלת הסרטן בה לקה התובע (ד"ר קורט למש נ/ 7, ד"ר אמנון בן דוד נ/ 5, פרופ' רובין נ/ 4). כן, מסתמכות הנתבעות על קביעתה של הוועדה הארצית לאבק מזיק, שסיכמה את ממצאיה לעניין הספרות המקצועית הקשורה בנזקי אבק האסבסט: " לימפומה – סוכם שאין עדות מבוססת מספיקה בספרות, לכן סוכם לא להכיר כקשור לחשיפה לסיבי אסבסט." מהראיות שהובאו במשפט עולים הממצאים הבאים: העיד פרופ' מרדכי רביד (ע' 3 לפרוטוקול מיום 12.11.98): "לגבי סרטני המערכת הלימפטית: בתנאי ניסוי אפשר להשרות אותם ע"י שורה ארוכה של חומרים, בינהם אסבסט. בתנאים של סטטיסטיקה קלינית, יש לאורך השנים הרבה תיאורי מקרה שייחסו סרטני לימפה לחשיפה לאסבסט או לחומרים תעשיתיים אחרים, קשר סטטיסטי מובהק אין כי מספר המקרים הוא קטן מדי. לאור נדירות המחלות לא ניתן להוכיח קשר סטטיסטי מובהק ולכן אנו עוסקים בהשערות."

בע' 4 לפרוטוקול: "ש. על סמך מה אתה מבסס את שאמרת על ה – 50%. ת. זו הערכה. אין מידע סטטיסטי. ש. נכון שיש מספר לא מבוטל של (מ)חקרים אשר סותרים את ההערכה הזו? ת. לא, המחקר בנושא הזה לא יכול היום לא לאשר ולא לסתור את ההערכה…" בחוות דעתו ת/ 1 מציין פרופ' רביד שתמך בעניין הקשר הסיבתי הרפואי הקיים בין אסבסט לסוגי סרטן כי: "הקשר בין חשיפה ממושכת לאסבסט לבין לימפומה ממאירה מוכר פחות ואינו מופיע בספרי הלימוד הקלסיים המזכירים רק את המחלות הנפוצות יחסית"

העד פרופ' אליעזר רובינזון, העיד (ע' 24 לפרוטוקול מיום 16.6.99): " … מה שאני ציינתי בחוות הדעת שלי שישנם תיאורי מקרים בספרות על קשר בין אחד לשני, כלומר בין החשיפה לאסבסט ללימפומה. יותר מזה איני יכול להגיד. ש. כל מה שיש מבחינת הוכחת השלבים כאן השלב הוא החמישי? ת. כו. יש תיאור במקרים בספרות של אנשים שהיו חשופים לאסבסט ופ(י)תחו את הלימפומה." (השלב החמישי – הכוונה לסוג ההוכחה החלש ביותר ברפואה, שהוא תיאור מקרים – הערה שלי ד.פ).

העיד ד"ר בן דוד, (ע' 60 לפרוטוקול מיום 27.6.99): "ש. אני מפנה אותך לעמ' 119 טור ימני, שם מצאו גם קשר משמעותי רק ברמה קצת פחות גבוהה בגידולים באזורים אחרים של הגוף ליחס בין אסבסט לבין סרטני הלימפה, אבל גם שם זה היה 1.3% נכון? ת. כתוב, "שבמחקר מוקדם של 405 זוגות מתואמים של "נון אוניקישס לימפומה" שכללו את כל סוגי התאים, חוץ ממערכת העיכול וחלל הפה, מצאנו עדות לקשר לאסבסט אבל העוצמה לקשר הזה היתה קטנה בהרבה מאשר העוצמה שנמצאה. ש. המאמר הזה תומך בגישתך או בגישת התובע? ת. המאמר הזה נוטה בעוצמה חלשה לתמוך בגרסת התובע. ש. עוצמה חזקה היא, אם נגלה שהסרטן של התובע התחיל במערכת העיכול או בלוע, נכון? ת. אם זה יהיה המצב אז צריך לשקול את זה. ש. איפה התחילה המחלה אצל התובע? ת. כתוב "נמצא גוש בצוואר", זה מוזכר בחוה"ד של פרופ' רביד."

המחלוקת הנטושה בין המומחים אשר העידו בפני בית המשפט, נסובה על ניתוח מחקרים סטטיסטיים ותיאורי מקרים אשר נעשו במקומות שונים בעולם. כאשר מבקש חוקר לבסס תיזה מחקרית באשר לגורמי מחלה מסויימת, הוא נדרש לבחון מספר רב של מקרים אשר יאששו את התיזה שלו או ישללו אותה. אין מחלוקת בין המומחים כי מחלתו של התובע היא מחלה נדירה. במקרה בו מספר המקרים המדווחים הוא נמוך, לא ניתן לבצע מחקר המבוסס על סטטיסטיקה רחבה, ולכן ננקטת שיטה של תאורי מקרים. מתאורי המקרים ניתן לקבוע שלא ניתן לשלול את הקשר הסיבתי הרפואי בין מחלת הלימפומה לבין החשיפה לאסבסט.

בעדותו, סיפק פרופ' רביד הסבר קליני לקשר שבין החשיפה לאסבסט ובין המחלה. (ע' 2 לפרוטוקול מיום 12.11.98): " ההסכמה הנוכחית היא שכדי שתא לימפטי יהפוך להיות ממאיר, דרוש שיתהווה בתא שינוי גנטי מסויים. רוב השינויים הגנטיים האלה מתהווים בחיי החולה ואינם תורשה. השאלה מה גורם לשינוי הזה. יש ללא ספק מקריות. יש הרבה שינויים כאלה שנגרמים עצמונית (כלומר אנחנו לא יודעים למה) בזמן השכפול של החומר הגנטי שמתרחש. יש מקרים שבהם מניחים שגורם חיצוני שיש לו השפעה, שעשוי לפגוע במבנה של קבוצת הגרעין, יכול להיות קטליזטור לשינויים אלה” ובהמשך (ע' 5 לפרוטוקול): "ש. האם נכון לומר שרוב תיאורי המקרים בחווה"ד שלך לא מתייחסים לסוג הסרטן של התובע? ת. נכון. אנחנו רואים את סרטני מערכת הלימפה בסה"כ כמיקשה אחת. הם נבדלים בתמונות ההסטולוגיות שלהם וגם במהלך. אבל, למשל, רובם לא מגיבים לאותם הטיפולים ויש להם תמונה קלינית דומה. קיים גם מעבר בין חולה אחד במהלך השנים מסוג אחד לסוג אחר. זו בעצם מחלה אחת שיש לה ביטויים קצת מגוונים יותר מן המקובל. אלו לא מחלות שונות אחת מהשניה ולכן נדמה לי שמותר להשליך."

פרופ' רובין העיד (ע' 32 לפרוטוקול מיום 16.6.99): " ש. תסכים איתי שסרטן במערכת הלימפה עלול לפגוע במקומות שונים של המערכת. ת. נכון. ש. ולכן צריך לראות את כל סרטני מערכת הלימפה כמיקשה אחת, בהקשר שלנו. ת. כן וכך גם כתבתי. ש. תסכים איתי שכדי שתא לימפטי יהפוך לממאיר צריך שיהיה בו שינוי גנטי מסויים. ת. בכל מחלה בעקרון יש שינוי גנטי ויש שינוי כרומוזומים, כמו כן יש השפעה סביבתית. ש. רוב השינויים אינם תורשתיים אלא קורים בחיי החולה. ת. נכון. ש. תסכים איתי שגורמים חיצוניים עלולים לפגוע במבנה של התא – למשל קרינה או חומרים כימיים. ת. נכון. ש. והאם אלו חומרים מסרטנים ואלה לא מסרטנים זו שאלה סטטיסטית? ת. כדי לקשור מחלה מסויימת לגורם מסויים זה עבודות סטטיסטיות, שכיחות מחלות אצל עובדים וקרינה ישירה שגורמת לסרטנים… … ש. תסכים איתי שאסבסט ידוע כגורם מסרטן. ת. נכון." פרופ' מרדכי רביד מסכם את חוות דעתו (ת/ 1): "בחולה שלפנינו קיימת עדות מספקת לחשיפה רבת שנים לאבק אסבסט. יכולתו של חומר זה לגרום לגידולים לימפטיים מחד גיסא ונדירותם היחסית של גידולים אלה מאידך גיסא מאפשרים לקבוע כי קיימת הסתברות גבוהה לקשר סיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין הלימפומה."

המסקנה היא שהוכח קשר רפואי בין עבודת התובע למחלתו.

קשר סיבתי משפטי

עדותו של פרופ' מרדכי רביד, אינה מתעלמת מהקושי הקיים בקביעת הגורמים למחלת הלימפומה, בשל נדירות המחלה. יחד עם זאת, שילוב העדויות של פרופ' רובין ופרופ' רביד מביא למסקנה כי ביחד עם הצטרפות גורמים חיצוניים נוספים ניתן לקבוע ברמת שיכנוע של "מתקבל מאוד על הדעת" שקיים קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין מחלתו. ( ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה (5) 203) את חוות הדעת של פרופ' רביד מחזקת העובדה שלא נסתרה, כי ששה מעובדי המוסך בו עבד התובע מתו מסרטן. המומחים מטעם הנתבעות לא בדקו את סוג הסרטן בו לקו עובדים אלה. הם חיוו את דעתם מבלי שביקרו במוסך או בסביבתו, לא בדקו את תנאי החשיפה של העובדים לאסבסט, ומידת החשיפה (ע' 54 לפרוטוקול).

העיד פרופ' רובין עמיחי, (ע' 27 לפרוטוקול מיום 16.6.99): " ש. אני אומר לך ששישה עובדים באותו מוסך של התובע, חוץ ממנו, הלכו לעולמם מסרטן מתוך 14 עובדים. האם זה משנה? ת. איזה סרטן? ש. אינני יודע, אין לי את הנתונים, אבל 6 מקרי סרטן מתוך 14 איש. ת. שישה מקרים, אם זה נכון מה שאתה אומר, אני מסכים שהיה צריך לבדוק ולראות האם יש "משהו" שגרם למחלה. אין לי כל ויכוח אם זה נכון."

המשיך העד: "הנתונים לא נמצאים בשום מקום. לגבי לימפומות, לא היה מישהו שריכז את הנתונים או רשם אותם. כל הנתונים שיש בידינו זה לגבי סרטן הריאה וסרטן הגרון. … לא נכנסתי למפעל וחקרתי אם יש מקרי לימפומה…" המדובר במפעל שיש בו שימוש באסבסט. המעביד אדיש לסיכון. עובדים לא מוזהרים. התובע היה חשוף לאסבסט במשך 13 שנות עבודתו, ו – קרוב ל – 50% מהעובדים במוסך נפטרים מסרטן. כל אלה שכנעוני שהוכח גם הקשר הסיבתי המשפטי הנאות בין החשיפה לאסבסט לבין מחלתו של התובע.

לא השתכנעתי מטעוני נתבעת מס' 1, שעל מנת להוכיח קשר סיבתי יש צורך באסכולה רפואית. נושא האסכולה והשפעתה התפתח לעניין קצין התגמולים (ע"א 2074/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, (פ"ד נ (1) , 529). אסכולה זה "מעמד" ברפואה שיכול להנחות דרכי טיפול במחלה נתונה, כתוצאה מתפיסת הבסיס של הנמנים על האסכולה. כאן עסקינן בקשר סיבתי משפטי ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בית המשפט הוא זה שקובע את הקשר הסיבתי המשפטי שלא חייב תמיד לחפוף לקשר הסיבתי הרפואי, ושיכול להתמך בעובדות חיצוניות ובנסיון חיים. מה שהיום הוא מאמר יחיד או דיעה שאינה חובקת מרכזים רפואיים חשובים – יכול מחר להיות אסכולה מבוססת ברפואה. אך גם מאמרים יחידים בהצטרפם לנסיבות עבודה מיוחדות כמו המקרה שלנו ואשר פורטו לעיל, יש בהם תוך שקלול סה"כ הראיות לשכנע, שמתקבל מאוד על הדעת שקשר כזה קיים. המדובר במחלה נדירה, שזה הטעם שאין לגביה הרבה מחקרים, כך שגם לא ניתן להוכיח קשר סטטיסטי מובהק. דא עקא תיאורי מקרים המעידים על קשר סיבתי קיימים ובכך יש כדי מתן אפשרות להגיע למסקנה ודאית בנסיבות מקרה זה, וכך אני קובעת. השורה התחתונה היא, שהוכח ברמה מתקבלת מאוד על הדעת שחשיפת התובע לאסבסט הייתה הגורם למחלתו.

ו. הנזק לעדות התובע, הוא החל לסבול מסימפטומים שונים הקשורים במחלה החל מאמצע שנת 1985. בנובמבר 1985, נותח ואז אובחנה המחלה. לאחר איבחון המחלה טופל התובע בטיפולים כימותרפיים וטיפולי קרינה בביה"ח רמב"ם. במהלך הטיפולים נותח בשנית להוצאת גידול שפיר מצווארו. הטיפולים הכימותרפיים הביאו לפריצה מוקדמת של מחלת סכרת שהובחנה כתורשתית, לטישטוש ראיה, לבעיות בלסתות, לדלקות, נשירת שיניים ולחולשה. בדו"ח של ביה"ח רמב"ם אשר צורף לתצהיר התובע (ת/ 3) מתוארות בדיקות אשר נעשו לתובע מידי מספר חודשים. בדרך כלל בבדיקות אלה נקבע שמצבו של התובע טוב, למעט בעיות בשיניים ובראיה כתוצאה מהטיפולים.

נכות רפואית

פרופ' רביד, קבע לתובע נכות רפואית משוקללת של 77.5% לצמיתות, בציינו שלא צפוי שיפור במרכיביה. הנכות מורכבת: מ – 50% בגין הלימפומה כל עוד היא ברמיסיה. מ – 10% בגין מחלת סכרת. מ – 50% בגין אובדן הלסת התחתונה. הנתבעות אינן חולקות על קביעה זו. אשר על כן, אני קובעת כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא כאמור לעיל.

נכות תפקודית

לטענת נתבעת מס' 1, התובע החלים ממחלתו, ומכל מקום המחלה אינה מגבילה אותו בתפקודו, לפיכך אין לקבוע לתובע נכות תפקודית. אכן התובע הצליח לשקם עצמו חלקית ולחזור לעבוד במסגרת מגבלותיו. לאחר שהתגלתה המחלה חזר התובע למוסך ועבד כעובד כללי עד לפיטוריו בשנת 1991. הטענה הייתה שהפיטורין היו עקב קיצוצים, ברם במקומו התקבלו עובדים חדשים (סעיף 9, ת/ 3). בשנת 1992 מצא התובע עבודה כשומר, והתמיד בה עד שפורקה החברה (סעיף 10, ת/ 3). במרץ 1994 חלפה שנה ללא עבודה, ולבסוף התקבל התובע לעבודתו הנוכחית כמרכיב חלקי מנורות. העבודה מבוצעת בישיבה. עקב טיפולים שונים הוא מחסיר ימי עבודה (ע' 19 לפרוטוקול). לאור עיסוקיו השונים של התובע, סוג הנכויות שנקבעו לו והאפשרות שישפיעו על העבודה, הגעתי למסקנה שהנכות התפקודית של התובע הינה 50% ואינה כוללת נכות בגין סכרת ואובדן לסת תחתונה. לאור העובדה שניתן לחשב נזק מדוייק לפי תלושי שכר, אין משמעות לנכות התפקודית לעניין הפסדי השתכרות.

הפסד השתכרות

מפרוץ המחלה ועד מרץ 1991, המשיך התובע לעבוד אצל נתבעת מס' 1 מבלי שרמת שכרו נפגעה. העיד התובע (ע' 19 לפרוטוקול מיום 12.11.98): "ש. עד ינואר 91 כאשר פוטרת מהעבודה המשכת לקבל את המשכורת שהיתה לך קודם? ת. כן. ש. קיבלת פיצויי פיטורין? ת. כן … לאחר 6 חודשים אלה קיבלתי 6 חודשים דמי אבטלה". מתחילת אפריל 1991 ועד סוף אפריל 1992 לא עבד התובע כלל, סה"כ 13 חודשי עבודה. מחודשים אלה יש לנכות 6 חודשים בהם קיבל התובע דמי אבטלה. שכרו הממוצע של התובע בהסתמך על תלושי משכורת אותם צירף התובע לתצהירו, היה 2,405 ש"ח (להלן: "הסכום הקובע"). בעד התקופה שבין אפריל 1991 ועד אפריל 1992, נגרם לתובע הפסד השתכרות בסכום של - 7 X 2405 ש"ח = 16,835 ש"ח בערכים של אפריל 1991, אותם יש לשערך ליום התשלום בפועל. ממאי 1992 ועד יולי 1994 (נספח לט, ת/ 3) עבד התובע כשומר. השכר הממוצע לפי תלושי המשכורת שצורפו (חישוב חודשים אוגוסט, ספטמבר ונובמבר 1993) היה 1,674 ש"ח. סכום זה יותאם לערכי אפריל 1991. ההפרש בין שכר התובע אצל נתבעת מס' 1 לבין שכר התובע כשומר, משקף את הפסד השכר לחודש בתקופת עבודתו של התובע כשומר. סכום זה יוכפל ב – 25 חודשי עבודתו כשומר, וישוערך עד לתשלום בפועל.

התובע אינו זכאי לתשלום מלא בשל התקופה שבין פיטוריו מעבודתו כשומר ועד תחילת עבודתו בשטייניץ. מכיוון שקיבל דמי אבטלה (ע' 19 לפרטוקול): "אני לא זוכר מתי הפסקתי לעבוד בשנת 94. כשפוטרתי קיבלתי דמי אבטלה." בגין חודשי האבטלה יש לחשב את הפרש השכר בעבודתו כשומר, כאמור לעיל, כפול 6 חודשים. בחודש אפריל 1995 החל התובע לעבוד בעבודתו הנוכחית. שכרו הממוצע של התובע ב"שטייניץ" היה 3,110 ש"ח (לפי ממוצע שכרו בשנת 1997, על-פי מסמכים שהוצגו לשנה זו). סכום זה יותאם לערכי חודש אפריל 1991. ההפרש בין השכר אצל נתבעת מס' 1 לבין השכר כנ"ל ב"שטייניץ" משקף את הפסד השכר לחודש בתקופת עבודתו של התובע ב"שטייניץ", הסכום ישוערך עד לתשלום בפועל.

הפסד השתכרות לעתיד

בחישוב הפסד השתכרות התובע לעתיד יש להביא בחשבון שהתובע עובד כבר שנים רבות לאחר הפגיעה. סביר לכן, שמצבו התפקודי הנוכחי לא יחמיר עד פרישתו לגימלאות. יחד עם זה יש להביא בחשבון כי לו נשאר בעבודתו הראשונית יכול היה להתקדם ולשפר את משכורתו. לכן, אני קובעת כי הפרש השכר בין עבודתו של התובע אצל נתבעת מס' 1 ובין עבודתו הנוכחית ב"שטייניץ" יחושב מינואר 2001 ועד הגיעו לגיל 65 כשהוא מהוון לתקופה המקבילה.

הפסדים בתקופת הפנסיה

לטענת נתבעת מס' 1 בחישוב הפסד הפנסיה, יש לקזז את הזכות לפנסיה המגיעה לתובע בגין הסכומים שהופרשו על ידי נתבעת זו במשך 19 שנות עבודתו וכן יש לקזז את הסכומים המשולמים בעבור התובע במקום עבודתו הנוכחי. לפי חישובי נתבעת זו אשר לא נסתרו, יש לקזז מסכום הפנסיה המקסימלי שיכול היה התובע לקבל לו המשיך בעבודתו אצל נתבעת מס' 1, את הסכומים שנזקפו ויזקפו לזכותו בגין ההפרשות בעבר ובעתיד. סה"כ הסכום המקסימלי המגיע לתובע בגין תשלומי פנסיה מגיע עד כדי 70% משכרו. לפיכך, הפסד תשלומי הפנסיה יחושב לפי שכרו המשוערך של התובע אצל נתבעת מס' 1, בקיזוז זכאותו לפי התשלומים היחסיים שבוצעו על ידי נתבעת מס' 1 ובעבודתו הנוכחית.

עזרת צד ג'

מקובל בפסיקה כי יש לפצות בני משפחה בגין טיפולים שנאלצו לטפל בבן משפחה נפגע (ע"א 1098/90 ישראל יעקב נ' פיטוסי רפי, דינים עליון, כרך כז, 470). בתצהירו לא פירט התובע את סוג העזרה שנדרש לה בעבר. תצהירו בעניין זה הוא כללי. המדובר במחלה אשר התפתחה במשך הזמן ולא בפגיעה טראומתית, המחייבת "התגייסות" פתאומית של בני המשפחה תוך נטישת עיסוקיהם. לא הוכח לביהמ"ש כי התובע נזקק לעזרת הזולת בחיי היומיום, גם לא נדרש טיפול קבוע של צד ג'. כך גם לגבי העתיד. אשר על כן, אני דוחה את התביעה בראש פרק זה.

הוצאות נסיעה

לגירסת התובע, בשל החולשה ברגליו הוא מתקשה בהליכה ונזקק להסעות מיוחדות. מצהיר התובע בסעיף 14 לתצהירו, כי הוא מרבה להשתמש במוניות. כך גם העיד (ע' 22 לפרוטוקול): "ש. במהלך החודש האחרון כמה פעמים נסעת במונית? ת. לכל מקום אני צריך להגיע במונית. היום הגעתי לרכבת ומתחנת הרכבת במונית. בבוקר יש לי הסעה מהבית לעבודה. מהדלת עד הדלת." התובע לא צירף ראיות באשר להוצאות קודמות שהיו לו. בד בבד עדותו סבירה ואמינה עלי, אשר על כן אני קובעת על דרך האומדנה שהוצאות הנסיעה שלו בעבר הם 10,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין. באשר להוצאות עתידיות, אני מעריכה כי התובע שאכן מוגבל ברגליו יתקשה גם בעתיד להשתמש בתחבורה ציבורית, אך אין מניעה מבחינתו להשתמש במכונית. בהתחשב בעובדה שהתובע מגיע בהסעה לעבודה וממנה, אני קובעת כי בגין הוצאות נסיעה עתידיים יזדקק התובע להוצאה כוללת על דרך האומדנה בגובה של 40,000 ש"ח. הסכום נכון ליום פסק-הדין.

הוצאות רפואיות

נתבעת מס' 1 הרחיבה בעניין זה. לטענתה לאחר חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994, זכאי התובע לקבל מקופת החולים טיפולים ותרופות ללא תשלום. אמנם, עיקר הטיפולים ניתן ע"י קופת חולים ללא תשלום, אולם עדיין ישנן הוצאות כמו תשלום סכום קבוע עבור תרופות וביקור אצל רופא. התובע טען כי הוא משלם סכום שבין 100 ל – 200 ש"ח לחודש עבור תרופות (סעיף 12 לתצהירו), סכום זה נראה מופרז כשמדובר בטווח ארוך. לאור האמור אני קובעת כי בגין ההוצאות הנלווות כנ"ל זכאי התובע לתשלום כולל לעבר ולעתיד בסך 32,000 ש"ח. הסכום נכון ליום מתן פסק הדין.

כאב וסבל

התובע לקה במחלתו בשנת 1985, בהיותו בן 37. בחישוב הכאב והסבל יש לקחת בחשבון שני מרכיבים עיקריים: האחד הוא הסבל והכאב הישירים מהמחלה, בהתחשב בחומרתה ובטיפולים אשר נדרשו לריפוי. השני, הפגיעה באיכות חייו של התובע בשל המחלה בה לקה. לעניין זה יש להביא בחשבון את גילו הצעיר של התובע כאשר לקה במחלה, ואת התקופה הארוכה שעוד ימשיך לשאת בתוצאות מחלתו. אין ספק כי טיפולים כימיים אותם היה חייב התובע לעבור במשך כשנה, על כל תופעות הלוואי הכרוכות בכך, גרמו לו סבל רב. כך גם הפגיעה באברים נוספים כתוצאה מהטיפולים אשר וודאי הוסיפה לכאב. גם איכות חייו של התובע נפגעה באופן חמור מפאת מגבלותיו בעבר ובהווה כתוצאה מהמחלה. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון כי התובע המשיך עבודתו אצל נתבעת מס' 1, וזו המשיכה להעסיקו במשך תקופה ארוכה לאחר שלקה במחלה מבלי לפגוע בשכרו.

אשר על כן, אני קובעת כי סכום הפיצוי בגין סבל וכאב הוא 200,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. בכל סכומי הפיצויים ישאו הנתבעות במאוחד ובמיוחד. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט בסך 180,000 ש"ח, נתבעת מס' 1 תצרף לכך מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סרטן בצבא

  2. פשיטת רגל של חולה סרטן

  3. הכרה בסרטן כנכות מוסבת

  4. רשימת מחלות המקצוע - הרעלות

  5. הרצפטין - סרטן שד גרורתי

  6. גילוי מאוחר של סרטן השד

  7. ביטוח לאומי ילד חולה סרטן

  8. אי גילוי מוקדם של סרטן השד

  9. זכויות יוצרים על סרט תדמית

  10. בקשה לממן תרופה לחולה סרטן

  11. איחור באיבחון במחלת סרטן השד

  12. סרטן בלוטת התריס - אחוזי נכות

  13. חשיפה לחומרים מסרטנים בעבודה

  14. הכרה בסרטן ריאות כתאונת עבודה

  15. מוות ממחלת הסרטן - כסף מהביטוח

  16. העתקת סרט - הפרת זכויות יוצרים

  17. סרטן עקב שירות צבאי בבסיס דלק

  18. סרטן בגלל אסבסט בעבודה – תביעת פיצויים

  19. סרטן עקב חשיפה לאסבסט - התיישנות

  20. סיכונים לסרטן עקב הקרנות נגד גזזת

  21. חשיפה לקרינה מייננת בעבודה - סרטן

  22. סרטן עקב חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה

  23. גידול סרטני בצוואר הרחם בשירות הצבאי

  24. פיצוי על אובדן סרט וידאו של אירוע בריתה

  25. מימון תרופות לחולי סרטן - קופת חולים מכבי

  26. סרטן בגלל חשיפה לצבע וחומרי ניקוי בעבודה ?

  27. התיישנות תביעה בגין אבחון מאוחר של מחלת הסרטן

  28. קשר בין סרטן לבין חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה

  29. מינוי מומחה בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת הסרטן לעבודה

  30. תגמול נכות בגין מחלת סרטן העור SCC, אשר הוכרה כתאונת עבודה

  31. נכות בשיעור 50%, בגין GPM – גידול מוחי, לפי פריט 1(3)א לרשימת הליקויים

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון