פיצויים בגין התרת קשר נישואין בעל כורחה של האישה

הוגשה תביעה על ידי אישה בבית המשפט לענייני משפחה שבעילה כי מעשה הגירושין מהווה עבירה על הוראות סעיף 181 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 וכן מקים לזכותה עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין, משנתקיימו יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה כהגדרתה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. הבעל טען באמצעות עורכי דין כי סעיף 181 לחוק העונשין אינו יוצר עילה לפיצוי בנזיקין. מפסיקת בית המשפט עלה כי סעיף 181 לחוק העונשין לא הרחיק עד כדי התערבות בדין האישי לעניין תוקפם של גירושין, שנעשו בניגוד לאיסור הכלול בו. הוא אסר את המעשה והטיל סנקציה פלילית על עושהו. אך אין להסיק מכאן, כי התכוון למנוע מהאיש הסעד אזרחי. נהפוך הוא, אם, נמנע המחוקק מלחדור לתחום הרגיש של יחסי ממון על-פי הדין האישי, המכיר בתוקפם של הגירושין האסורים, נמצאת הרי האישה מקופחת. היא מאבדת את מעמדה כאישה נשואה ומפסידה את זכויותיה הממוניות, כאישה נשואה. אם המחוקק שם לו למטרה למנוע קיפוחה של האישה, אך לא התערב בפגיעה שהיא נפגעת מכוח הדין האישי שלה, אין שום סיבה שנייחס לו את הכוונה, כאילו הוא בא לשלול ממנהגם את העילה הנזיקית בשל אותה פגיעה. בית המשפט קיבל את התביעה ומחייב את הבעל לשלם לאישה פיצויים בסך של 50,000 שקלים. כריכה כנה - גירושין : בע"א 12/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד טז 2514, שם נקבע כי ניתן לבצע כריכה כנה גם בתביעה חלופית לגירושין: העובדה כי הגירושין נתבעו על ידי הבעל באורח חילופי, היינו למקרה בו האישה לא תסכים לשלום בית, עדיין אינה שוללת מתביעת הגירושין את ה'כנות' שבה. כך דרכו של עולם, וכך נוהגים בתי הדין הרבניים כמעט בכל מקרה ומקרה: תחילה הם מנסים לגשר בין בעלי הדין, ורק כאשר נוכחים לדעת כי 'גבה טורא' ביניהם, הם פוסקים גירושין אם בדרך של חיוב ואם בדרך של כפיה. אומנם, קיימת מחלוקת בפסיקה בנושא זה, ובעוד שבפסק דין מאירוביץ הכיר בית המשפט באפשרות של ביצוע כריכה כנה גם בתביעה חלופית לגירושין, קיימת פסיקה אשר ממנה משתמע כי כריכה בתביעה חלופית איננה כריכה כנה; לעניין זה ראה, בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171. ברם, מהפסיקה המאוחרת עולה כי המחלוקת בין פסקי הדין האלה אינה מחלוקת עקרונית, וכי מעבר למלים הפורמאליות המופיעות בכתב התביעה עצמו תלויה המסקנה בדבר כנות הכריכה בתביעה חלופית בנסיבות הכריכה; ראה, לדוגמא, ע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם), שם קבע בית המשפט כדלקמן: השאלה אם התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין היא, ואם הכריכה בה של ענייני הרכוש נעשתה בכנות ובתום לב, תלויה לא רק ולאו דווקא בלשונה, כי אם ובעיקר בנסיבות שהוכחו במקרה המיוחד. יש תביעה לשלום בית ולחלופין לגירושין שהוכרה כתביעת גירושין לעניין זה (ע"א 120/62, טז 2514) ויש שלא הוכרה (בר"ע 120/69, כג(2) 180). רק אם בית המשפט או בית הדין מגיע על פי הנסיבות שהוכחו בפניו לידי מסקנה שהתביעה החלופית לגירושין לא הוספה לתביעת שלום הבית מפני שהתובע רוצה בגירושין ולו לחלופין בלבד, אלא רק במטרה אחת ויחידה, והיא להקנות לבית הדין הרבני את סמכות השיפוטית הייחודית אשר תמנע בעד בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעה פלונית של האישה - רק אז יראה את התביעה כתביעת שלום שבית ולא כתביעת גירושין (ע"א 279/68, כב(2) 951). לשון אחר: התביעה לא תוכר כתביעת גירושין לעניין זה אם תביעת 'הגירושין' אינה אלא כסות עיניים בלבד והוגשה שלא לשמה כי אם לשם שלילת סמכותו של בית משפט מוסמך. תביעה לביטול הסכם הגירושין : ההלכה המשפטית גורסת כי פסק דין המאשר הסכם או פשרה אליה הגיעו הצדדים שונה מבחינה מסוימת מפסק דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני יסודות: היסוד ההסכמי - ההסכם שבין בעלי הדין, והיסוד השיפוטי - החלטת בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין. ראו: רע"א 3960/05 עו"ד נפתלי נשר נ' שיבלי ראיף בן פאיז (26.12.05) מפי כב' השופטת ארבל; ע"א 601/88 עז' המנוח מיכאל רודה נ' ורדה שרייבר, פ"ד מז(2) 441. הפסיקה גרסה כי המבקש לתקוף פסק דין בהסכמה צריך לבחור באחד משני מסלולים אפשריים: תקיפת היסוד ה"הסכמי" או תקיפת היסוד ה"שיפוטי" של פסק הדין. בפסק הדין ברע"א 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(1) 337 צוין כי: "באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית" כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין... מהיבט הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים". ראה גם: ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179. הפרדה בין חלקיו של הסכם גירושין : פסיקת בתי המשפט למשפחה בדרך כלל הדגישה כי בעקרון לא ניתן להפריד בין חלקיו של הסכם ממון וגירושין, ולפיכך דחתה תביעות כאלה. ראה בענין זה: תמ"ש(י-ם) 8803/97 ב.ש. נ' ב.ש. (24.10.02) בש"א(ת"א) 6297/02 ח.ש. נ' ח.ר. (13.11.02) תמ"ש(ת"א) 57240/96 א.א. נ' ש.צ. (24.6.98) ע"מ(ת"א) 1191/02 ח.א. נ' ח.מ. (29.12.03) בפסק דין אחרון זה קבעה כב' השופטת שטופמן: "המערער טוען, כאמור, כי היה על בית המשפט קמא לפצל את ההסכם, ולבטל רק את חלקי ההסכם שלא קוימו - כלומר, את כל סעיפי ההסכם למעט הסעיף שעניינו מכירת הדירה. הלכה היא, כי הסכם גירושין אינו ניתן, בדרך כלל, להפרדה לחלקים, באשר הסכם גירושין, מעצם טיבו וטבעו, כולל התחייבות השלובות זו בזו: ... ברי כי ההתחייבויות בהסכם גירושין בכלל, ובהסכם בו עסקינן בפרט, אינן ניתנות להפרדה לצמדי התחיבויות או קבוצות התחייבויות נפרדות, אלא כולן קשורות ושלובות זו בזו, דבר הנובע ממהותו של הסכם גירושין כולל, הנועד להסדיר את כלל המחלוקות בין בני זוג, שפניהם לפירוק התא המשפחתי ולגירושין..." עם זאת, היו פסיקות של בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט המחוזיים, אשר קיבלו את החריג שנקבע בהלכת מנשה, ומקום שההסכם ניתן להפרדה והיתה הפרה, ניתן היה לקבל ביטול חלקי של ההסכם. ראה: תמ"ש(ת"א) 101230/97 נפתלי פנחס נ' עז' המנוחה לחמי צביה ז"ל (15.10.01) ע"מ(ת"א) 1161/01 ח.מ.י. נ' ח.ל. (3.2.03). נישואין / חתונהפיצוייםהתרת נישואין