זריקת אבנים על מכונית – האם תאונת דרכים


החלטה

א. בכתב התביעה שהוגש ע"י עזבון המנוח, אלמנתו שהיא התובעת מס' 2, וארבעת ילדיהם, התובעים מס' 3 - מס' 6, נטען שבתאריך 1.10.92, סמוך לשעה 15:00, נסע המנוח במכונית שהיתה נהוגה בידי הנתבע מס' 1 ומבוטחת כדין ע"י הנתבעת מס' 2 (חברת הביטוח), בכביש ירושלים-שכם.

תוך כדי נסיעה סטתה המכונית ימינה ופגעה במבנה שבשולי הכביש. כתוצאה מתאונה זו קיפח המנוח את חייו, ומכאן התביעה.

ב. בכתב ההגנה טענה הנתבעת מס' 2, (להלן: "הנתבעת"), שהמנוח איננו "נפגע" כמשמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וכי פטירתו של המנוח נגרמה כתוצאה מפגיעת איבה, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל - 1970, ולכן, כך נטען, אין לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעת ואין יריבות ביניהם.

ג. בישיבת ביהמ"ש מיום 18.4.96 (עמ' 6 סיפא לפרוט'), הצעתי לצדדים שלצורך הדיון בשאלת החבות יוצג בפני ביהמ"ש כל החומר, ללא יוצא מן הכלל, המצוי בתיק המשטרה, בבימ"ש שלום נהריה, שם התנהלה תביעת התשלום התכוף של התובעים, וכן החומר שבבימ"ש השלום כפר סבא (שם התנהל התיק הפלילי כנגד הנתבע מס' 1 באשמה של גרימת מוות ברשלנות), וכן יוצגו כתבי הטענות שהוחלפו בתביעת הנזיקין שהגיש נהג המכונית, (דהיינו, הנתבע מס' 1), בבימ"ש השלום בחיפה, וכן החמר המצוי במשרד הבטחון לגבי תביעת נפגעי פעולות איבה שהגיש הנהג (הנתבע מס' 1), כשב"כ הצדדים יוכלו לטעון בענין זה, כולל המשמעות הנובעת מחומר זה, וכן שאלת הקבילות והמשמעות המשפטית של הודאת הנהג והרשעתו בבית משפט השלום בכפר סבא.

לאחר שניתנה הסכמת הצדדים להצעה הדיונית הומצאו לעיוני תיק חקירת המשטרה לגבי נסיבות ארוע התאונה הנדונה, תיק בימ"ש השלום בנהריה, שם נדונה תביעת התשלום התכוף של התובעים, וכן תיק משרד הבטחון ובו פניית הנתבע מס' 1 להכרה במקרה כפגיעת איבה, והעתקי החלטת בימ"ש השלום בחיפה מיום 21.8.96 (כב' השופט א. רקם ת.א. 21317/92) בשאלת החבות בכל הנוגע לתביעת הנזיקין של הנתבע מס' 1.

ד. כעולה מתיק חקירת המשטרה ומן העדויות שנשמעו בתביעת התשלום התכוף, ת.א. 456/93, בימ"ש שלום נהריה, נסעה המכונית נהוגה בידי נתבע מס' 1, בכביש ירושלים -שכם, מכיוון הכפר חווארה לכיוון שכם, כשליד הנהג יושב המנוח, וזאת בסמוך לכפר קליל, בכניסה הדרומית לשכם, דרומית למחנה הפליטים בלטה.

לדברי הנתבע מס' 1, בהודעתו הראשונה למשטרה מיום התאונה, 1.10.92, נסע מלפניו רכב משכם, הנתבע ביקש לעקוף את הרכב, ואזי מכוניתו של הנתבע סטתה ימינה והתנגשה בקיר.

באותו יום עצמו, כארבעים וחמש דקות לאחר התאונה, גבתה המשטרה הודעה מעובד מוסך, מנצור באסם, שעסק בזמן ארוע התאונה בשיפוץ ראש מנוע ברחבה שלפני המוסך בכביש ירושלים-שכם, בסמוך למקום התאונה.

לדברי מנצור באסם הוא הבחין במכונית מרצדס ישראלית (זו המכונית בה נהג הנתבע) הנוסעת בכביש ירושלים -שכם, במהירות גבוהה, להערכתו כ120- קמ"ש, ולפתע המכונית סטתה ימינה והתנגשה במבנה של לול תרנגולות מעבר לשוליים הימניים כיוון נסיעתה.

לדברי מנצור באסם הראות היתה טובה, הכביש יבש, לא היו מכוניות ברחבה (שלפני המוסך) ודבר לא הסתיר לו את הכביש. לדברי מנצור באסם לא היתה כל סיבה לסטיית המכונית, לא היו כלי רכב אחרים, ולא נזרקו אבנים.

ה. הנתבע מסר הודעה שניה במשטרה ביום 19.2.93, דהיינו, כארבעה חודשים ומחצה לאחר ההודעה הראשונה, ובה טען שכאשר עבר ליד הבתים של מחנה בלטה, הרגיש ששתי אבנים נפלו על מכסה המנוע. לטענתו ניסה לברוח מן האבנים, ויצא לעקוף את הרכב הקטן שנסע מלפניו, בינתיים הגיע רכב ממולו, הנתבע רצה לחזור לנתיב מאחורי הרכב שנסע מלפניו, הנתבע לחץ על הבלם והיטה את ההגה ימינה.

מכונית הנתבע ירדה עם הגלגל הימני לשוליים הימניים, הוא לא היה מסוגל לחזור לכביש, בגלל האבנים שעל השוליים, וכאשר רצה לבלום, נתפסה רגלו מתחת לדוושת הבלם.

כשהבחין הנתבע שאין הוא יכול לעצור, ראה הנתבע קיר מלפניו, וסבר שטוב יותר להיכנס בקיר מלחזור לכביש ולהתנגש במכוניות שעל הכביש ולכן נכנס בקיר.

לא היה לנתבע הסבר מדוע נתפסה רגלו בדוושת הבנזין דווקא. לטענתו הוא נסע במהירות של 40 קמ"ש.

עד כאן תמצית מתוך דברי הנתבע בהודעתו השניה מיום 19.2.93.

ו. התובעים הגישו בקשה לתשלום תכוף שנדונה בתיק אזרחי 456/93, בבימ"ש השלום בנהריה, בפני כב' השופט מר א. גלובינסקי, כשבמסגרת אותו תיק העידו בפני בית המשפט בנהריה בוחן התנועה מלשכת התנועה נפת שומרון, רס"ר עמוס נועם, שטיפל בחקירת התאונה הנדונה מיום 1.10.92, וכן גבה רס"ר נועם את ההודעה הראשונה שמסר הנתבע ביום 1.10.92, ואת הודעתו של העד באסם מנצור מאותו תאריך, ובנוסף ערך צילומים של מצב הרכב לאחר התאונה, וכן הכין דו"ח בוחן ותרשים.

רס"ר עמוס נועם העיד בבימ"ש השלום בנהריה ביום 5.9.93 (עמ' 3-8 של הפרוט', שם). בעדותו ציין בין היתר כי מן התמונות המצולמות עולה שהמכונית פגעה בפינת מבנה נמוך קומה המשמש כלול, וכי הכביש במקום ישר, תקין, בעל שוליים רחבים, ללא עצים.

לא היו במקום סימני בלימה, ולכן לא היה יכול הבוחן להסיק מסקנה ברורה ביחס למהירות המכונית לפני התאונה, אך לדעתו:

"באשר לסיבת אירוע התאונה מצאתי כי התאונה נגרמה מטעות אנוש". (עמ' 4 לפרוט', שם).

רס"ר נועם הוסיף וציין כי מצא במכונית נזקים תאונתיים, הוא בדק את ההיבט של זריקת אבנים על המכונית בהיותו בעל נסיון של שש שנים בשומרון, וכדבריו:

"לא נמצא כל סימן פגיעה ברכב כתוצאה מיידוי אבנים וגם לא אבנים בתוך הרכב. הרכב נבדק בכללותו". (עמ' 4 של הפרוט', שם).

רס"ר נועם הוסיף וציין בהמשך הדברים, בין היתר, שלמרות שמכסה המנוע היה מעוך לגמרי ניתן למצוא גם בנזק כזה, סימני זריקת אבנים וזאת על יסוד נסיונו, והוסיף שאילו היה מגלה סימני אבנים, היה מציין זאת בדו"ח. (עמ' 6 לפרוט').

בוחן התנועה הוסיף והסביר, בעמ' 7 לפרוט' שם, שכאשר הוא הגיע למקום לא היו אבנים על הכביש, אך הוא בדק את נושא יידוי האבנים, במיוחד ברכב, זאת לאחר שהגיע למקום המח"ט של שכם, ואמר לבוחן שידוע לו שזרקו אבנים, והמח"ט שקל האם להטיל עוצר.

הבוחן ציין בפני המח"ט שמדובר בתאונת דרכים, ואילו יידוי האבנים התרחש במקום אחר, דהיינו, בענבת הילמה, שזהו מחנה פליטים בשכם לכיוון נתניה, ואכן, המח"ט בדק את המידע במכשיר הקשר ולא הטיל עוצר. (עמ' 3 לפרוט', עמ' 5, ועמ' 7 לפרוט' בדיון שבביהמ"ש שבנהריה).

ז. עד הראיה באסם מנצור העיד גם הוא ביום 5.9.93 בבימ"ש השלום בנהריה, (עמ' 8-10 רישא לפרוט'), וציין שהוא מכונאי, וכי טיפל באותו זמן בראש מנוע, הכביש היה שקט ללא תנועת מכוניות, ולפתע ראה באסם מנצור את המכונית שפגעה בלול, וניגש במהירות למקום.

העד ציין שכ 20- מ' לפני מקום התאונה הוא ראה שהמכונית מתחילה לסטות ימינה, וכדבריו :

"הרכב נסע במהירות כמו מטוס. לפי הערכתי כנהג מדובר על מהירות בין 100 ל 120- קמ"ש. לא היו מכוניות אחרות לפניו או אחריו. אני ראיתי שהכל היה ריק לפני שהרכב הזה הגיע. אני הראשון שהגעתי אל הרכב ולא ראיתי אנשים נוספים לאורך הכביש. הכביש היה ריק גם ממכוניות וגם מאנשים.... " (עמ' 8 של הפרוט' שם).

העד באסם מנצור גם ציין שהוא נשאל על ידי השוטר מי זרק על המכונית אבנים, והשיב שאיש לא זרק אבנים על המכונית.

בהמשך, בעמ' 9 לפרוט', שם, ציין העד באסם מנצור שהמוסך בו עבד נמצא ממול ללול (שבמבנה שלו התנגשה המכונית), שהמרחק בינו לבין מקום התאונה היה כ 10- עד 12 מ', שהוא יכול להבחין במכונית המגיעה מכיוון ירושלים במרחק ק"מ אחד, אך הוא לא הבחין במכונית הנדונה אלא כ 20- מ' לפני מקום התאונה, וכי הבחין בה הואיל וסטתה ימינה, וכי קודם לסטייתה ימינה היה הכביש ריק.

עוד ציין באסם מנצור שאילו היה רואה אנשים הזורקים אבנים על המכונית היה מודיע על כך לחוקר המשטרה.

ח. הנתבע העיד בפני בית המשפט בנהריה בענין התשלום התכוף, ביום 31.10.93 (עמ' 12 עד עמ' 16 לפרוט'). לדבריו שעה שנסע באמצע הכפר חווארה במהירות רגילה, הרגיש בשתי פגיעות אבן על מכסה המנוע. אין הנתבע יודע האם זו אבן אחת או שתיים, הוא פחד מאבנים נוספות, ורצה לעקוף רכב שנסע מלפניו לכיוון שכם. באותה עת הגיע רכב אחר ממול, הנתבע לדבריו סטה ימינה, מכוניתו נתקלה בתעלה שהיתה בצד ימין, ונכנסה בקיר. לדבריו, מעבר לכך, אין הוא זוכר דבר, הוא לא ראה מי זרק אבנים, והוא חשש שיזרקו עליו אבנים נוספות הואיל ולא ראה איש. (עמ' 12-13 לפרוט').

לטענת הנתבע הוא לא סיפר במשטרה על יידוי האבן כי לא פגש איש, ובמשך חודש שלם גם לא יכול היה לדבר, (עמ' 14 לפרוט'). כאשר נשאל, בעמ' 14 לפרוט' של הדיון בבימ"ש שלום בנהריה, האם מסר גירסתו לבוחן התנועה מיד אחרי התאונה, השיב שלא ראה איש, וכאשר הוקרא בפניו בזמן עדותו מה שכתב בוחן המשטרה מפיו ביום התאונה השיב שלא ראה איש, ולא דיבר איתו.

עוד טען הנתבע שהיו מכוניות שנסעו בשני הכיוונים ולטענתו הוא נסע במהירות שבין 40 עד 50 קמ"ש (עמ' 15 לפרוט' בביהמ"ש בנהריה ).

בהמשך, בעמ' 15 סיפא, אישר הנתבע שפגיעתו בקיר לא היתה מחמת פגיעת האבן אלא ארעה לאחר שהוא ניסה לעקוף את הרכב שנסע לפניו, וכאשר הוא הבחין ברכב המגיע ממולו.

ט. בהחלטת התשלום התכוף מיום 23.1.94, בת.א. 456/93, של בימ"ש השלום בנהריה, ציין כב' השופט א. גלובינסקי (עמ' 19 לפרוט' שם), שפרטי העובדות כפי שהוכחו בביהמ"ש, דהיינו, אבן שהושלכה לעבר המכונית, אין בהם כדי להוות "פגיעת איבה" כמשמעותה בחוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה, וכדבריו בפיסקה 3 של החלטת התשלום התכוף:

"אין מחלוקת כי המנוח נפגע בתאונה כתוצאה מהתנגשות המכונית בקיר בו התנגשה, ואפילו סטתה המכונית ממסלול נסיעתה עקב אבן, כאמור הרי לא ניתן לקשור קשר סיבתי משפטי, בין השלכת האבן לבין מותו של המנוח בתאונה".

מטעם זה דחה בימ"ש השלום בנהריה באותה החלטה את טענת הנתבעת אשר טענה שאין תחולה לחוק הפלת"ד בהיות המקרה בגדר פגיעת איבה. בקשת רשות ערעור לבימ"ש זה נדחתה על ידי כב' השופט ד. קציר, בר"ע 156/94, מחוזי חיפה, החלטה מיום 10.3.94.

י. בנוסף ניתנה ביום 21.8.96 בתיק ת.א. 21317/92, של בית משפט השלום חיפה, החלטת כב' השופט רקם בשאלת החבות בתביעת הנזיקין שהגיש הנתבע אישית כנגד הנתבעת לקבלת פיצוי על נזקיו הוא שנגרמו לו בתאונה הנדונה.

כב' השופט א. רקם קבע בפיסקה 5.2 של החלטתו כי שוכנע שמדובר בתאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד.

בנימוקיו לענין זה ציין כב' השופט א. רקם כי מעדות הנתבע שניתנה בפניו עולה כי ליד מחנה הפליטים בלטה נזרקו אבנים לעבר מכונית הנתבע ושתיים מהן פגעו במכסה המנוע של המכונית, הנתבע, לגירסתו, חשש שיזרקו עליו אבנים נוספות, ולכן ניסה לעקוף, בהמשך העקיפה נוכח שרכב מגיע מולו, סטה ימינה ונכנס בקיר, זו אותה גירסה כפי שמסר גם בתביעת התשלום התכוף בביהמ"ש בנהריה.

מסקנתו של כב' השופט א. רקם היתה שהתאונה ארעה לא כשהנתבע ניסה לחמוק מן האבנים שכבר נזרקו, אלא בזמן עקיפה שכוונתה להתרחק מן המקום ולמנוע אפשרות שייזרקו עליו אבנים נוספות ולכן, לדעתו, אין קשר בין האבנים שפגעו במכונית לבין אירוע התאונה והעקיפה, שהיתה ככל הנראה בלתי זהירה, היא שגרמה לתאונה, ולכן המדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד.

מוסיף כב' השופט א. רקם בפיסקה 5.2.2 של החלטתו בשאלת החבות, שקיימת גירסה אפשרית נוספת אותה טען ב"כ המנוח בביהמ"ש בנהריה (דהיינו, ב"כ התובעים בתיק שבפניי), ולפיה ספק אם נזרקו בכלל אבנים על מכונית הנתבע, ומכל מקום לפי עדות בוחן המשטרה לא נמצאו סימני פגיעת אבנים, והתאונה אירעה מחמת טעות אנוש של הנתבע כנהג.

בנוסף ציין כב' השופט א. רקם שהנתבע פנה לרשות המאשרת לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה כדי שיוכר כנפגע על פי אותו חוק, אך פנייתו נדחתה.

אמנם נוסח פנייתו של הנתבע לרשות המאשרת לא "הזמין" את היעתרותה של הרשות לתביעתו, אך הנתבע ציין שם את העובדות כהוויתן, והרשות החליטה משיקוליה שלא לערוך בירורים נוספים ודחתה את תביעתו של הנתבע לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.

יש למנוע מצב, כך ציין כב' השופט רקם בסיפא של פיסקה 5 להחלטתו, שבו נפגע בתאונה יימצא "נופל" בין הסעדים של שני החוקים כך שיישאר בסופו של דבר נטול כל זכויות.

עד כאן מדברי כב' השופט א. רקם בהחלטתו, מיום 21.8.96.

יא. להשלמת התמונה אוסיף ואציין שביום 24.6.93 פנה ב"כ של הנתבע, עו"ד שקיב עלי, למחלקת התביעות של משרד הבטחון, וציין כי מרשו נפצע קשה בתאונת דרכים כאשר הנוסע שלידו מצא את מותו באותה תאונה, וכי לדברי מרשו פגעה ברכב אבן בזמן הנסיעה, וכתוצאה מכך האיץ מרשו את הרכב, עקף משאית שלפניו, תוך כדי עקיפה הגיח רכב ממולו, הנתבע ניסה לחזור למסלול נסיעתו, ואזי התנגש בקיר.

עו"ד שקיב עלי מציין באותו מכתב שלפי חומר החקירה, המצורף למכתבו , קיימת עדות של עד ראיה אשר לפיה נגרמה התאונה שלא מחמת אבנים (הכוונה לעדות באסם מנצור), וכי גם בהודעת מרשו מיום 1.10.92 לא הוזכר ענין האבנים.

עו"ד שקיב עלי ביקש הכרה באירוע לפי סעיף 10 של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, על ידי הרשות המאשרת, אך ביום 30.8.93, השיבה ראש היחידה לביטוח ותביעות במשרד הבטחון שמנסיבות המקרה עולה שאין התאונה בגדר "פעולת איבה" כמשמעותה באותו חוק.

יב. בסיכומיו בכתב טען ב"כ התובעים שנטל השכנוע להוכחת קיומה של פגיעת איבה מוטל על הנתבעים בהיותה טענת הגנה, דהיינו, על ידי טענה זו מבקשת הנתבעת לשכנע שאין היא חייבת בפיצוי לפי חוק הפלת"ד. לחילופין מוסיף ב"כ התובעים ומציין שמחומר הראיות עולה חד משמעית שאין בענייננו פגיעת איבה וכי לא נזרקו אבנים וכי מדובר בתאונת דרכים והמנוח הינו נפגע לפי חוק הפלת"ד.

ב"כ התובעים מציין שעד הראיה באסם מנצור מסר הודעה במשטרה כבר ביום 1.10.92, כמחצית השעה לאחר התאונה, וכן העיד בבקשה לתשלום תכוף בביהמ"ש בנהריה. עדותו היתה עקבית ומדובר בעדות ניטרלית.

עוד מפנה ב"כ התובעים לעדותו של בוחן התנועה, עמוס נועם, ששלל אפשרות זריקת אבנים, והעיד גם שלא מצא סימני זריקת אבנים לא על פח הרכב ולא בתוך הרכב, ולדעתו התאונה ארעה עקב טעות אנוש.

ב"כ התובעים גם ציין שבוחן התנועה חקר את הנתבע מס' 1 מיד לאחר התאונה, הנתבע היה בהכרה, אך פיזית לא יכול היה לחתום על הודעתו כי ידו היתה חבושה. הבוחן רס"ר נועם, אמנם העיד בביהמ"ש בנהריה, בעמ' 5 לפרוט', כי הוא לא שאל את הנהג - הנתבע דווקא על זריקת אבנים, ואולם בהמשך עדותו בעמ' 7 לפרוט', אמר אותו עד:

" לא שאלתי את הנהג את השאלה החשובה אם זרקו עליו אבנים כי זו היתה חקירה ראשונית. בדרך כלל מי שזורקים עליו אבנים אומר זאת מיד".

לענין הנתבע ציין ב"כ התובעים שבהודעה הראשונה שמסר הנתבע, מיד לאחר התאונה ביום 1.10.92, לא איזכר הנתבע כלל זריקת אבנים, וכן ציין ב"כ התובעים שיש לדחות את נסיון הנתבעים לטעון שהנהג לא היה מסוגל באותו זמן למסור עדות או לדבר שכן עולה מן הדברים שמסר, כי הוא מציין בהודעתו דברים המצויים בידיעתו האישית כגון שנהג במכונית מרצדס, שנסע לכיוון שכם, שנסע אחרי רכב שניסה לעקוף וכו'.

יש להעדיף, כך טוען ב"כ התובעים, את ההודעה הראשונה הספונטנית שמסר הנתבע מיד לאחר התאונה ואילו היה נכון שנזרקו אבנים לכיוון רכבו היה הנתבע מציין זאת בהודעתו הראשונה. לעומת זאת יש לדחות את ההודעה השניה שמסר הנתבע כארבעה חודשים לאחר מכן למשטרה בהיותה מגמתית וכאשר היה לו אינטרס להדגיש את העובדה שנזרקו אבנים כדי להפחית מן העונש הצפוי לו במישור הפלילי.

בנוסף מפנה ב"כ התובעים לכך שהנתבע הודה בעובדות שפורטו בכתב האישום שהוגש נגדו בתיק פלילי 1520/93, של בית משפט השלום בכפר סבא, שם הואשם הנתבע בגרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 304 של חוק העונשין, בכתב האישום צויינו פרטי הרשלנות שיוחסו לנתבע אשר הגיע עם התביעה לעיסקת טיעון לפיה הוא חזר בו מן הכפירה והודה בכל עובדות כתב האישום, והורשע בהתאם.

עוד ובנוסף טוען ב"כ התובעים שיש להוכיח קשר סיבתי בין פעולת האיבה (בענייננו: זריקת האבנים על הרכב, ככל שהוכחה), לבין מותו של המנוח, ולדעת ב"כ התובעים אין קשר סיבתי בין זריקת האבנים על המכונית (כפי שטען הנתבע בהודעתו השניה למשטרה ובעדותו בבית המשפט), לבין מות המנוח.

יג. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעת שלא נעשה נסיון רציני להגיש תביעה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה ולכן אין מקום לטעון שתביעה זו נדחתה.

התובעים עצמם כלל לא הגישו תביעה כזו בפני הרשות המאשרת בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ואין להסתמך על דחיית תביעתו של הנתבע (הנהג), להכרה כנפגע פעולות איבה לאחר שגם זה נפצע בתאונה. לדעת ב"כ הנתבעת פניית ב"כ הנהג לרשות המאשרת היתה פיקטיבית וחסרת תום לב, מתוך מטרה להשיג דחייה של ההכרה בזכאותו, לכן, ההתכתבות שבין ב"כ הנהג לבין הרשות המאשרת אין בה כדי להשפיע על ענייננו בהיות פנייתו של הנהג פנייה פיקטיבית.

אכן זורקי האבנים על מכונית הנתבע לא נתפסו, וזהותם לא הוכחה, ואולם לאור הוראת סעיף 2 של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה ("נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת"), יצר המחוקק חזקה לזכות הנפגע, ודי בכך שהנפגע יצביע על נסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, ובענייננו, כך סבור ב"כ הנתבעת, הוכח שהאבנים על מכונית הנתבע נזרקו בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שהינן תולדה של פעולות איבה.

בין היתר מציין ב"כ הנתבעת שהמקרה אירע באיזור מועד לפורענות, בכפר קליל, דרומית למחנה הפליטים בלטה, ואם אכן נזרקו אבנים על המכונית הרי זה עקב העובדה שמדובר ברכב ישראלי מעבר לקו הירוק באיזור מועד לפורענות.

יד. ממשיך ומציין ב"כ הנתבעת שלמעשה השאלה היחידה לדיון היא האם נזרקו אבנים והוא מתבסס על הודעת הנתבע במשטרה מיום 19.2.93 שם אמר הנתבע שבעוברו ליד בתי מחנה בלטה הוא חש בשתי אבנים שנפלו לו על מכסה המנוע ולכן ניסה לעקוף את הרכב שלפניו, וכאשר הגיע רכב ממול ביקש הנתבע לחזור לנתיב מאחורי הרכב שלפניו. כאשר ירד הנתבע לשוליים שמימין, לא הצליח הנתבע לחזור שמאלה, וכך גם העיד בבימ"ש השלום בנהריה, ומכאן שהפעולות שעשה הנתבע לאחר זריקת שתי האבנים שפגעו במכסה המנוע שלו נעשו כדי להימלט מן הסיכון שבזריקת אבנים נוספות.

עוד טוען ב"כ הנתבעת שגם מהחלטת בית משפט השלום בנהריה בענין התשלום התכוף, עמ' 19 לפרוט', עולה שבית המשפט שם לא חלק על אמינות גירסתו העובדתית של הנהג בדבר האבן שהושלכה למכוניתו בזדון, וכן מציין ב"כ הנתבעת שהנתבע - הנהג מסר את גירסתו בביהמ"ש תחת אזהרה לומר את האמת, והרי גירסתו שם נגדה את האינטרס שלו ושל בא-כוחו בהיותם מעוניינים לזכות בתביעת הפיצויים שהגיש הנתבע לבימ"ש השלום בחיפה, ובכל זאת עמד הנתבע על דעתו בבימ"ש השלום בנהריה שמכוניתו הותקפה באבנים, וכתוצאה מכך ארעה התאונה. מי שמעיד נגד האינטרסים של עצמו, חזקה עליו שדובר אמת הוא, זאת מעבר לסנקציות שבחוק לגבי מי שאיננו דובר אמת.

עוד סבור ב"כ הנתבעת שאין להסתמך על הבדיקה שערך בוחן המשטרה במכוניתו של הנתבע שכן מכונית הנתבע ניזוקה קשות מחמת פגיעת חזית הרכב בקיר ולכן לא ניתן היה לקבוע על סמך סימנים כלשהם שהמכונית נפגעה לפני כן על ידי אבנים, ומעבר לכך עולה מעדות הבוחן שנושא זה גם לא נבדק בקפידה.

טו. בנוסף סבור ב"כ הנתבעת שאין לקבל את טענת ב"כ התובעים כאילו נסתרת עדות הנתבע על ידי עדותו של העד באסם מנצור, הואיל ומעדותו של באסם מנצור, בעמ' 9 לפרוט' עולה שתשומת לבו הופנתה למכונית הנתבע רק לאחר זריקת האבנים, ולא לפני כן, שהרי אותו עד אמר שהבחין במכונית הואיל וזו סטתה ימינה, והרי הסטייה ימינה באה לאחר זריקת האבנים ולאחר שהנהג הגביר את מהירותו כדי להימלט מזריקת אבנים נוספות, ניסה לעקוף רכב שנסע מלפניו, וסטה בחזרה בחוזקה ימינה.

עוד סבור ב"כ הנתבעת שגם אילו הבחין העד באסם מנצור בזורקי האבנים לא היה מעז לאשר זאת בביהמ"ש מחשש לחייו.

עוד טוען ב"כ הנתבעת לפי עדות באסם מנצור בעמ' 9-10 לפרוט' שבאסם מנצור היה שקוע בתיקון ראש המנוע ושם לב למכונית הנתבע רק אחרי סטייתה ימינה.

טז. לענין ההבדל בין דברי הנתבע בהודעתו הראשונה למשטרה מיום 1.10.92 לבין הודעתו במשטרה מיום 19.2.93, מציין ב"כ הנתבעת שאין בפני ביהמ"ש הודעה חתומה של הנהג מיום 1.10.92 אלא היה זה נסיון דיבוב של הנהג ע"י הבוחן שלא צלח בגלל פציעתו הקשה של הנתבע כעולה מעדותו של הנתבע ומעדות בנו יוסף אבו שאהין בעמ' 17 לפרוט' של ביהמ"ש בנהריה, כשהבן סיפר שכאשר ביקר את אביו בביה"ח באותו ערב מצא אותו במצב גרוע ביותר ולא הצליח לדבר עם אביו, ולכן אין להעלות על הדעת שבמצב רפואי כה קשה ניתן היה לקבל מן הנהג את גירסתו מיד לאחר המקרה, ולכן אין ללמוד מאומה מן ההודעה מיום 1.10.92 על הנסיבות האמיתיות שגרמו לתאונה והרי אפילו את מספר הרכב בו נהג לא זכר הנתבע ואין בפרטים כדי לשקף את גירסתו המלאה והנכונה.

עוד מציין ב"כ הנתבעת שאין להסיק כל מסקנה מהעדר סימני בלימה על הכביש, לעומת עדות הנהג שבלם, שהרי הנהג לא בלם בלימת חירום, אלא רק האט מהירותו ע"י לחיצה על הבלם.

יז. לענין החלטת כב' השופט מר א. גלובינסקי, בדבר העדר קשר סיבתי משפטי בין זריקת האבנים לבין מות המנוח סבור ב"כ הנתבעת שהחלטה זו לא נומקה והינה, לדעת ב"כ הנתבעת מסקנה שגויה. כל הארוע החל מזריקת אבנים שפגעו במכונית, ומה שגרם לנהג לבצע עקיפה זהו חששו מפני זריקת אבנים נוספות. אלמלא זריקת האבנים לא היה הנתבע עושה נסיון לעקוף את הרכב שמלפניו, ונסיון זה גרם לתאונה מחמת חששו מפני המשך זריקת אבנים על רכבו, ולענין זה מצביע ב"כ הנתבעת על הודעת הנתבע במשטרה מיום 19.2.93.

העקיפה באה מחמת הגברת המהירות מתוך רצון להימלט מן האבנים, משמע, העקיפה היתה תולדה של זריקת האבנים , אך הנתבע לא הצליח להשלים את העקיפה בגלל רכב שבא מולו, הנתבע נאלץ לסטות חזרה תוך לחיצה על דוושת הבלם והטיית ההגה ימינה, הגלגל הימני ירד לשוליים הימניים, הנהג לא יכול היה לחזור לכביש בגלל האבנים שהיו על השוליים, רגלו של הנהג נתפשה בדוושת הבלם והנהג נאלץ "להיכנס בקיר". הנהג פעל תחת אילוצים ברגע של חרדה.

יח. לבסוף מציין ב"כ הנתבעת שאין להתבסס על הרשעת הנתבע בת.פ. 1520/93 של בימ"ש השלום בכפר סבא, בגרימת מוות רשלנות, שכן מדובר בעיסקת טיעון שסוכמה בין ב"כ הנהג לבין הפרקליטות, וההרשעה הושגה ללא שמיעת ראיות.

לנתבע היה אינטרס לזכות בתביעת הפיצויים בבימ"ש שלום חיפה עקב פציעתו הוא, אינטרס זה נוגד את האינטרס של הנתבעת, הן בתביעת הנהג בבימ"ש שלום חיפה, והן בתביעת התלויים של המנוח, שבפניי, בה טוענת הנתבעת לאי - תחולת חוק הפלת"ד על האירוע, ואין זה סביר שלענין אותה עיסקת טיעון (שנעשתה בתיק הפלילי בכפר סבא) ניתן לראות את הנתבעת כחליפתו של הנהג.

מקום שמדובר באינטרסים נוגדים אין לראות בחברת הביטוח את חליפתו של הנהג, ומכל מקום משקלה של ההודאה במצב דברים זה אפסי, ומה עוד שהנתבעת הביאה בפני בימ"ש זה "ראיות לסתור", ואין לבנות על אותה הרשעה ממצאים ומסקנות כלשהם.

מעבר לכך, לנתבע היה חשש שאם יורשע בגרימת מוות ברשלנות יידון למאסר ולכן היה לו אינטרס להגיע לעיסקת טיעון כדי להסיר מעליו סיכון זה. הודאתו בפלילים לא באה משום שהנתבע סבר שהאמור בכתב האישום נכון, אלא כדי להסיר מעליו סיכון במשפט הפלילי .

הנתבע בהליך הפלילי הודה בעבירה לפי סעיף 304 של חוק העונשין + סעיף 64 לפקודת התעבורה, והרי בכל הנוגע לחוק הפלת"ד שאלת הרשלנות ממילא אינה רלוונטית.

עד כאן תמצית מטענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כשעתירת ב"כ הנתבעת היא לקבוע שהמנוח מצא את מותו ב"פגיעת איבה" לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה ואין הוא "נפגע" במובן חוק הפלת"ד.

יט. ב"כ הנתבעת הגיש השלמת סיכומים במצורף להעתקי מסמכי ההתדיינות שבפני כב' השופט א. רקם בתיק ת.א. 21317/92 של בימ"ש שלום חיפה.

בהשלמת טיעונים זו התייחס ב"כ הנתבעת לטענת ב"כ התובעים ששאל מדוע לא טען ב"כ הנהג בשלב גזר הדין את נימוק זריקת האבן כנימוק מקל.

ב"כ הנתבעת בהשלמת סיכומיו מצביע על כך שבעמ' 6 שורה 19 של פרוטוקול הדיון בבימ"ש שלום כפר סבא טוען שם הסניגור שטענת הנאשם היא שנפגע וגרם לתאונה כתוצאה מאבן שנזרקה על הרכב.

מוסיף ב"כ הנתבעת, שכל שלב שלאחר הכרעת הדין, כולל שלב הטיעון לעונש וגזר הדין, אינו רלוונטי לגבי תחולת או אי תחולת סעיף 42 א' לפקודת הראיות, אלא אך ורק הכרעת הדין.

יתר על כן, בטיעונים לגזר הדין מסביר הסניגור מדוע בחר הנתבע לעשות עיסקת טיעון, חרף העובדה שהיתה לו הגנה טובה אילו נשמעו ההוכחות.

עוד מציין ב"כ הנתבעת שייתכן וב"כ הנתבע (הנאשם) לא רצה לטעון ביתר להט את טענת זריקת האבן כדי לא להביא לביטול הכרעת הדין שכן הנהג היה מעוניין שתתקבל עיסקת הטיעון.

ולבסוף מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען שהודאה לצורכי משפט פלילי אינה יכולה לעמוד כנגד עדות בשבועה שנתן הנהג בביהמ"ש, והודאה בפלילים הניתנת מחשש לעונש כבד יותר בפלילים מתגמדת לעומת עד בשבועה שמוסר אדם בהליך אחר כשהוא יודע שעדות כוזבת היא עבירה פלילית חמורה, ולכן יש להעדיף את הגירסה המפורטת שנתן הנתבע בהליך התשלום התכוף, שכן עדותו שם שניתנה תחת אזהרה, ומשקלה עולה על הודאתו במשפט הפלילי.

עד כאן תמצית השלמת סיכומיו של ב"כ הנתבעת.

אדון עתה בטענות הצדדים.

כ. הגדרת "נפגע" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא:

"אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל 1970-".

פגיעת איבה היא בגדר אירוע שחוק הפלת"ד מוציאו מתחולת "תאונות דרכים" כמוסבר ב- רע"א 8061/97 עוזר נ' אררט, נ' (3) פד"י, עמ' 532, בעמ' 558, שם מפרט כב' הנשיא א. ברק את שלבי התהליך הפרשני של הגדרת "תאונת דרכים", כשהשלב השלישי הוא כדלקמן:

"במצב דברים זה יעבור השופט לשלב השלישי של ההליך הפרשני. עליו לבחון, בשלב זה, אם על המקרה שלפניו לא חלה החזקה החלוטה הממעטת. כן עליו לבחון בשלב זה, אם נזק הגוף נגרם מפגיעת איבה. הנטל בשלב שלישי זה מוטל על הטוען לקיומה של החזקה החלוטה הממעטת. אם יש תחולה לחזקה החלוטה הממעטת - משמע אין לראות במקרה "תאונת דרכים" - מסתיימת הבדיקה של המקרה בגדריו של חוק הפיצויים. הוא הדין אם המקרה הוא פגיעת איבה. אף במקרה זה אין עוד תחולה לחוק הפיצויים, שכן האדם שנגרם לו נזק גוף אינו "נפגע", והחבות בגין תאונת דרכים מוטלת על הנוהג כלפי "הנפגע" (ס' 2(א') לחוק הפיצויים). אם אין תחולה לחזקה חלוטה זו - משמע המקרה ממשיך להיות "תאונת דרכים" - והמקרה אינו פגיעת איבה - על השופט להכריז על תחולתו העניינית של חוק הפיצויים". (ההדגשה במקור).

בענייננו, נופל האירוע במסגרת ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, וזהו השלב הראשון שאותו על בית המשפט לבדוק, דהיינו, מותו של המנוח נגרם עקב שימוש ברכב מנועי, למטרות תחבורה, ומכאן עובר הנטל אל הנתבעת, הטוענת שאין תחולה במקרה זה לחוק הפלת"ד, הואיל ולטענתה המקרה הוא בגדר פגיעת איבה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, הכל כמוסבר ב-רע"א 8061/95 הנ"ל.

כא. בטרם אוסיף לדון בטענות באי כח הצדדים, אתייחס לטענות מקדימות:

כזכור, קבע בית משפט השלום בנהריה בת.א. 456/93 בתביעת התשלום התכוף, בהחלטה מיום 23/1/94, עמ' 19, שבהנחה ואכן הושלכה אבן על מכונית הנתבע, בזדון, אין לראות באירוע משום "פגיעת איבה" בהעדר קשר סיבתי משפטי בין השלכת האבן לבין מותו של המנוח בתאונה.

איני רואה מקום להתבסס על החלטה זו בשים לב להוראות סעיף 5 ג' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים:

"החלטת בית המשפט בבקשה לתשלום תכוף" לא תהווה מעשי בית דין לגבי התביעה העיקרית".

גם על החלטת כב' השופט מר א. רקם בתביעת הנזיקין של הנתבע כנגד הנתבעת, ת.א. 21317/92 בית משפט שלום בחיפה, מיום 21/8/96, בה קבע שאין קשר בין האבנים שנזרקו על המכונית לבין אירוע התאונה, וכי העקיפה הבלתי זהירה שביצע הנתבע היא שגרמה לתאונה, וכי הגירסה הסותרת לפיה האבנים ופגיעתם במכונית גרמו לסטיית המכונית - לא הוכחה (פיסקה 5.2.1 של החלטת כב' השופט רקם בעניין החבות) - אין מקום להתבסס בדיון כאן, מן הטעם שהצדדים לדיון בת.א. 21317/92, בבית המשפט השלום בחיפה היו הנתבע, שהיה התובע שם, והנתבעת, בעוד שבתיק שבפניי התובעים הינם עזבון המנוח, אלמנתו, וילדיו, שלא היו בעלי דין בת.א. 21317/92, לכן ההחלטה בשאלת החבות בת.א. 21317/92 איננה בגדר "מעשה בין דין" בהליך שבפניי.

זאת, במובחן מן ההסכמה הדיונית בין הצדדים שכל החומר המצוי בתיק המשטרה, בבית המשפט השלום בנהריה בעניין התשלום התכוף, ובבית המשפט השלום בכפר סבא, כתבי הטענות והפרוטוקול בבית המשפט השלום בחיפה, והחומר שבמשרד הביטחון לגבי הנסיון להשיג הכרה בתביעת הנהג - הנתבע כנפגע איבה, ישמשו כולם, על דרך של טיעון, בתיק שבפניי, ללא חקירת עדים (פרוט' מיום 18/4/96 עמ' 6), לרבות ההרחבה שנעשתה בישיבת 1/12/96 עמ' 14 לפרוט', לגבי הגשת העתקי כל התיק של בית משפט השלום בחיפה, שם נדונה תביעתו של הנתבע.

מכאן, שלצורך ההכרעה בתיק שבפניי, יש מקום להתבסס על כל החומר שבתביעת התשלום התכוף בבית משפט השלום בנהריה (ת.א. 456/93), התיק הפלילי נגד הנתבע בבית המשפט השלום בכפר סבא (ת.פ. 1520/93), ותביעתו האישית של הנתבע כנגד הנתבעת בבית המשפט השלום בחיפה ת.א. 21317/92, תיק המשטרה, והתיק של הרשות המאשרת לעניין נפגעי פעולות איבה, מה שאין כן לגבי ההחלטה בית המשפט השלום בנהריה בעניין התשלום התכוף, שלא ניתן להתבסס עליה לאור הוראת סעיף 5 ג' של חוק הפלת"ד, והחלטת בית משפט השלום בחיפה, בעניין החבות, הואיל והתובעים שכאן לא היו בעלי דין בתיק שהתנהל על ידי הנתבע בבימ"ש שלום חיפה, מכאן, שההחלטה שם איננה יכולה לשמש מעשה בית דין לגבי התובעים כאן.

אני גם מוכן להסכים עם ב"כ הנתבעת, בעמ' 2 של סיכומיו, שבמקרה שבפנינו אין לייחס משקל לדחיית תביעתו של הנתבע, להכרה בתביעתו כנפגע פעולות איבה, כשכל אשר נעשה הוא, פניית ב"כ הנתבע, בצרוף תיק החקירה המשטרתי, אל משרד הבטחון, ומכתב דחייה קצר של משרד הבטחון מיום 30.8.93, היחידה לביטוח ותביעות, ואין בפנינו ראייה לכך שהתקיים בירור או דיון בענין ההכרעה בגורל תביעת הנתבע להכרה כנפגע פעולות איבה.

כב. ב"כ הנתבעת ציין בסיכומיו, עמ' 3, שדי אם הוכיח נפגע נסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שהוא נפגע מפגיעת איבה, על מנת שיעבור נטל הראיה למי שטוען כי הפגיעה איננה תולדה של "פגיעת איבה" (עיינו סעיף 2 של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה - "חזקת פגיעת איבה"), והרי, כך ממשיך וטוען ב"כ הנתבעת, בזמן התרחשות האירוע הנדון כאן נזרקו אבנים על מכוניות ישראליות כמעשה יום - יום, בין היתר במקום בו התרחש האירוע נשוא הדיון כאן, "דרומית למחנה הפליטים בלטה", והדעת נותנת שאלה נזרקו מן הטעם שמדובר במכונית ישראלית שנסעה מעבר לקו הירוק, באיזור מועד לפורענות.

מכאן, שהוכחו הנסיבות המעבירות את נטל הראיה על הצד הטוען אחרת, לפי סעיף 2 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ומכאן ממשיך ב"כ הנתבעת וכותב בעמ' 4 רישא של סיכומיו:

"נותרה איפוא השאלה היחידה השנויה במחלוקת וזוהי שאלה עובדתית גרידא, האם אכן נזרקו על הרכב אבנים?".

אני מסכים עם ב"כ הנתבעת ששאלה זו, שהוא היטיב להגדירה, היא השאלה המרכזית העומדת להכרעה בתיק זה, אך המסקנה אליה הגעתי אני , שונה מזו של ב"כ הנתבעת.

כג. עמדתי, על יסוד כלל חומר הראיות שעיינתי בו, ולרבות טיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים הוא, שלא הוכח בענייננו שאכן נזרקו אבנים על מכונית הנתבע במועד ארוע התאונה הנדונה.

אתחיל בהודעת הנתבע מיום התאונה, 1/10/92 שעה 16.25, דהיינו, בערך כשעה ומחצה לאחר התרחשות התאונה, המספר כי נהג במכונית מרצדס אוטומטית בכביש ירושלים שכם מכיוון חווארה לכיוון שכם, הוא נהג בכפר קליל, מאחורי רכב משכם, הנתבע רצה לעקוף את הרכב הנ"ל, ואז סטתה מכוניתו ימינה ופגעה בקיר.

ההודעה מיום 1/10/92, נגבתה ע"י בוחן התנועה, רס"ר נועם עמוס שציין כי הנתבע לא חתם משום שלא יכול היה לחתום.

בעדותו בבית המשפט השלום בנהריה הסביר רס"ר נועם עמוס, בישיבה מיום 5/9/93 עמ' 4 לפרוט', שהוא חקר את הנתבע במרפאת מחנה חורון, בתוך האמבולנס, בטרם פונה הנתבע לתל השומר.

לפי עדות רס"ר נועם עמוס, הנתבע היה פצוע, אך בהכרה, ודיבר לעניין, אם כי פיזית הוא לא היה מסוגל לחתום כי ידו היתה חבושה. הנתבע מסר את הודעתו לבוחן, מרצונו, והבוחן רשם את הדברים מפיו.

אינני רואה כל סיבה לפקפק בנכונות דבריו של בוחן התנועה רס"ר נועם עמוס, שביצע תפקידו כבוחן תנועה ועדותו היא עדות חסרת פניות של עד שאין לו כל אינטרס בתוצאות המשפט.

ב"כ הנתבעת הדגיש בטיעוניו שהודעת הנתבע מיום 1/10/92, איננה חתומה (כמוסבר לעיל), אך אין בכך כדי לגרוע מערכה הראייתי של הודעה כזו.

אני מפנה לע"פ 141/84, מדינת ישראל נ' טובול, ל"ט(3) פד"י, עמ' 596, בעמ' 603:

"גם אם נרשמה אימרה ע"י העד או מפיו, אין צורך בחתימתו עליה...בכך אין הסוגיה שלפנינו שונה מסוגיות אחרות בשדה המשפט שבהן נחשב רישום בכתב אף בלא חתימה".

כד. טוען ב"כ הנתבעת שמצבו הרפואי של הנתבע היה קשה ביותר, וכראיה מצביע הוא על דברי הנתבע שסיפר כי לאחר התאונה הוא זוכר רק ששמע צפירת אמבולנס, פרט לכך אין הוא זוכר יותר, הנתבע גם אינו זוכר שדיבר עם בוחן המשטרה, לדבריו הוא לא ראה איש, ולפי עדות בנו של הנתבע, יוסף אבו שאהין, (עמ' 17 לפרוט'), משהגיע ב- 18:30 לתל השומר נשימתו של האב היתה כבדה, הוא לא הצליח לדבר עימו, ומצבו היה גרוע ביותר.

אין בדברים אלה כדי ללמד על כך שהבוחן לא הצליח לתקשר עם הנתבע שעה שגבה ממנו את הודעתו, כשעה ומחצה לאחר התאונה, במחנה בית חורון. דברי הבוחן, בעמ' 4 לפרוט', שהנתבע היה פצוע באמבולנס, אך בהכרה, ודיבר לעניין - מקובלים עלי.

העובדה שהנתבע לא זכר את מספר מכונית המרצדס שלו בזמן גביית ההודעה, אין בה ולא כלום.

בהודעה גם מופיעים פרטים שלא יכלו להיות, באותו זמן, כשעה ומחצה לאחר התאונה, אלא בידיעתו האישית של הנתבע, כגון, שהנתבע מספר בהודעתו הנ"ל שנסע מכיוון חווארה לכיוון שכם, במהירות 80 קמ"ש לערך, מאחורי רכב משכם, וכן שהנתבע רצה לעקוף את הרכב הנ"ל, ושלידו ישב אדם, ממג'דל שמס.

תיאור הדברים הנ"ל הוא תיאור אותנטי, ואינני סבור שיש מקום לפקפק באמינות גביית הודעה זו.

בולטת העובדה שבהודעה זו של הנתבע, שהיא ההודעה הראשונה שנמסרה, כשעה ומחצה לאחר התאונה, אין כל איזכור של הטענה כאילו נזרקו אבנים על מכוניתו.

זו גם הסיבה שהנתבעים מנסים להתנער מהודעתו זו של הנתבע, מיום התאונה, ולהעדיף על פניה את הודעתו השניה שמסר במשטרה כארבעה חודשים ומחצה מאוחר יותר, ביום 19/2/93, והנתבע אף מנסה לטעון, בעמ' 15 לפרוט' בבית המשפט בנהריה, שלא דיבר עם איש לגבי נסיבות התאונה, גם לא עם בוחן התנועה.

אכן, בוחן המשטרה, רס"ר נועם, אישר בעדותו בבית המשפט בנהריה, (עמ' 5 לפרוט'), שהעדות הראשונה של הנתבע מיום התאונה (שנגבתה כזכור בתוך האמבולנס לקראת העברתו של הנתבע לתל השומר) נעשתה בחופזה, והבוחן לא שאל דווקא על זריקת אבנים.

בהמשך, בעמ' 6 לפרוט', מסביר הבוחן שהוא "נלחץ" ע"י רופא ולכן גבה מן הנתבע עדות ראשונית בלבד, ובהמשך בעמ' 7 סיפא לפרוט' הוסיף הבוחן:

"לא שאלתי את הנהג את השאלה החשובה אם זרקו עליו אבנים כי זו היתה חקירה ראשונית. בדרך כלל מי שזורקים עליו אבנים אומר זאת מיד". (ההדגשה שלי - י.ג.)

כה. תמיכה במסקנה שלא הוכחה זריקת אבנים בזמן ארוע התאונה קיימת בעדותו של מנצור באסם, שמסר הודעתו במשטרה ביום התאונה, שעה 15:45, משמע, כארבעים וחמש דקות לאחר התאונה ואשר גם העיד בבימ"ש השלום בנהריה ביום 5.9.93, עמ' 8 לפרוט' - עמ' 10 רישא לפרוט'.

העד, שעבד כמכונאי, וטיפל בראש מנוע ברחבה שמלפני המוסך, הבחין בכך, שמכונית הנתבע נוסעת במהירות, וכדבריו בבימ"ש שלום נהריה, עמ' 8:

"כ20- מטרים לפני מקום התאונה ראיתי את הרכב. הרכב החל לסטות ימינה. הרכב נסע במהירות כמו מטוס. לפי הערכתי כנהג מדובר על מהירות בין 100 ל 120- קמ"ש. לא היו מכוניות אחרות לפניו או אחריו. אני ראיתי שהכל ריק ולא ראיתי אנשים נוספים לאורך הכביש. הכביש היה ריק גם ממכוניות וגם מאנשים..... ".

העד הוסיף והעיד, בעמ' 8 לפרוט', שנשאל ע"י שוטר מי זרק אבנים על המכונית והשיב שאיש לא זרק אבנים על המכונית, על כך חזר בעמ' 9 לפרוט':

"אם הייתי רואה אנשים שזורקים אבנים על הרכב, הייתי מודיע על כך לחוקר המשטרה".

גם בהודעתו למשטרה מיום התאונה אמר העד שלא זרקו אבנים על מכונית הנתבע.

עיינתי בהשגותיו המפורטות של ב"כ הנתבעת, בעמ' 5 לסיכומיו, הטוען שאין להסתמך על עדות העד באסם מנצור, הואיל ותשומת לבו של העד הופנתה למכונית הנתבע רק לאחר זריקת האבנים הואיל ובאסם מנצור העיד שהבחין במכונית רק לאחר שזו סטתה ימינה, והרי הסטייה באה, כך נטען, לאחר זריקת האבנים, וכן מציין ב"כ הנתבעת שבאסם מנצור היה שקוע בראש המנוע ושם לב למכונית הנתבע רק לאחר סטייתה ימינה.

אינני סבור כך.

העד באסם מנצור סיפר בעדותו בבימ"ש שלום נהריה, עמ' 8, שהכביש היה חשוף משני הכיוונים, שקט, וללא תנועת מכוניות, ובהמשך:

"לא היו מכוניות אחרות לפניו או אחריו. אני ראיתי שהכל היה ריק לפני שהרכב הזה הגיע. אני הראשון שהגעתי אל הרכב ולא ראיתי אנשים נוספים לאורך הכביש. הכביש היה ריק גם ממכוניות וגם מאנשים...... ".

אין תיאור זה מתיישב עם פעילות של זריקת אבנים על הכביש, ולדעתי יש להסיק מדברי העד שלא היתה זריקת אבנים, וכי מכונית הנתבע נסעה במהירות, סטתה ימינה והתנגשה במבנה הלול.

גירסתו של העד באסם מנצור כפי שנמסרה לבוחן התנועה רס"ר נועם עמוס, כארבעים וחמש דקות לאחר התאונה, מתחזקת ע"י עדותו העקבית בתביעת התשלום התכוף בבימ"ש השלום בנהריה, ומדובר בעד ראייה שאין לו אינטרס כלשהו בתוצאות המשפט ואין כל סיבה לפקפק במהימנות דבריו .

כו. המסקנה לפיה לא הוכחה זריקת אבנים על מכונית הנתבע מתחזקת ע"י עדותו של בוחן המשטרה רס"ר נועם עמוס, שהגיע למסקנה כי התאונה נגרמה מחמת טעות אנוש (עמ' 4 לפרוט' בימ"ש שלום נהריה, 5.9.93), ובהמשך דבריו בעמ' 4 לפרוט':

"מצאתי נזקים תאונתיים ברכב. ההיבט של זריקת האבנים על הרכב נבדק ע"י. יש לי נסיון בתחום זה כ6- שנים בשומרון. לא נמצא כל סימן פגיעה ברכב כתוצאה מיידוי אבנים וגם לא אבנים בתוך הרכב. הרכב נבדק בכללותו ..... ". (ההדגשה שלי - י.ג.).

בהמשך, עמ' 5 סיפא לפרוט', הסביר רס"ר עמוס נועם שבתאונות מעין אלה, בכביש ישר ופנוי, הוא בודק את כל האפשרויות כולל זריקת אבנים. אמנם מכסה המנוע היה מעוך לגמרי מחמת נזקי התאונה, אך עדיין ניתן למצוא סימני זריקת אבנים, וזאת על סמך נסיונו של הבוחן, ואילו היה מגלה סימני אבנים הוא היה מציין זאת בדו"ח, ואין הוא מכיר מקרים שזריקת אבנים לא תשאיר סימנים (עמ' 6 לפרוט', בימ"ש נהריה).

עוד הוסיף הבוחן בעמ' 7 לפרוט':

"כאשר אני הגעתי לא היו אבנים על הכביש. בדקתי את נושא האבנים במיוחד ברכב, זה היה רלוונטי לגביי, במיוחד אחרי שבא המח"ט ואמר מה שאמר...... ".

כז. מכאן, שבהודעתו הראשונה של הנתבע מיום התאונה 1.10.92 אין התייחסות כלשהי לזריקת אבנים, מעדות עד הראיה באסם מנצור שנמסרה כ - 45 דקות לאחר התאונה עולה שלא היתה כל זריקת אבנים, וכי מכונית הנתבע נסעה במהירות סטתה ימינה והתנגשה במבנה הלול, ומדובר בעד ראייה שאין לו אינטרס כלשהו בתוצאות המשפט.

תמיכה וחיזוק לכך יש בעדות בוחן המשטרה רס"ר עמוס נועם, שהגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר האירוע, גבה את הודעותיהם של הנתבע ושל עד הראייה באסם מנצור, ולא מצא כל אינדיקציה לזריקת אבנים, והגיע למסקנה שהתאונה ארעה מחמת טעות אנוש.

מדובר בעד שמילא תפקידו כבוחן תנועה של המשטרה, ועמדתו היא חסרת פניות.

כח. אכן, כארבעה חודשים ומחצה לאחר התאונה, ביום 19.2.93, מסר הנתבע הודעה בלשכת תנועה גליל והפעם הוא טוען שכאשר עבר ליד הבתים של מחנה בלטה הוא הרגיש ששתי אבנים נפלו, לדבריו, על מכסה המנוע, הנתבע ניסה לברוח מן האבנים, יצא לעקוף את הרכב שמלפניו, אותה עת הגיע רכב ממולו ואזי רצה הנתבע לחזור לנתיב נסיעתו מאחורי הרכב שמלפניו, לשם כך סטה ימינה, מכוניתו ירדה לשוליים הימניים, אך בגלל האבנים שעל השוליים לא הצליח הנתבע לחזור לכביש, וכשרצה לבלום נתפסה רגלו מתחת לדוושת הבלם. כשראה שלא יוכל לעצור העדיף הנתבע להיכנס לקיר שמלפניו מאשר לחזור לכביש ולהתנגש במכוניות שעל הכביש.

לנתבע לא היה הסבר מדוע נתפסה רגלו בדוושת הבנזין (הודעת הנתבע במשטרה מיום 19.2.93, שורה 29).

אני סבור שיש להעדיף את הגירסה הראשונה שמסר הנתבע ביום התאונה עצמו, בסמוך לאחר התרחשותה, על פני הודעתו השניה במשטרה מיום 19.2.93, כארבעה חודשים ומחצה לאחר התאונה.

בהודעה שניה זו במשטרה נשאל הנתבע בין היתר: (שורות 23-29):

“ש. למה הרגל נתפסה בדוושת הדלק כשאתה אומר שהרכב היה... ימינה והרי דוושת הבלם נמצאת בצד שמאל לכן הרגל היתה אמורה לזוז ימינה ולא שמאלה.

ת. אין לי הסבר למה הרגל נתפסה בדוושת הבנזין".

אין כל הסבר מתקבל על הדעת לדבריו אלה של הנתבע.

כט. לנתבע היה אינטרס מובהק לטעון שהתאונה ארעה מחמת זריקת אבנים על מכוניתו, וזאת בשים לב להליך הפלילי בגין גרימת מוות ברשלנות שצפוי היה שיינקט כנגדו.

על רקע זה יש להבין את העלאת הטענה בדבר זריקת אבנים על מכוניתו כהסבר לנסיונו לצאת לעקיפה במטרה לברוח מאבנים נוספות הצפויות להיזרק, כפי שנטען בהודעתו השניה של הנתבע במשטרה מיום 19.2.93, גירסה שעליה עמד הנתבע בעדותו בתביעת התשלום התכוף בנהריה ביום 31.10.93, עמ' 12 - עמ' 16 לפרוט', וכן, מאוחר יותר, גם בעדותו בתביעתו האישית ת.א. 21317/92 בימ"ש שלום חיפה, ביום 28.5.96, עמ' 21 סיפא - 22 רישא לפרוט', כשהעיד שם שאבנים נפלו על מכסה המנוע, הוא חשש שיזרקו עליו עוד אבנים, ולכן יצא לעקיפה אותה לא השלים, ירד לצד ימין של הכביש והתנגש בקיר.

כמוסבר לעיל, אני סבור שהנתבע העלה את הטענה בדבר זריקת האבנים מפאת חששו מפני ההליך הפלילי.

ל. כתב האישום בתיק ת.פ. 1520/93 של בימ"ש השלום בכפר סבא מייחס לנתבע גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 של חוק העונשין, בשילוב עם סעיף 64 לפקודת התעבורה, ומייחס לנתבע נהיגה רשלנית בכך שסטה מנתיב נסיעתו, לא שם לב לדרך שלפניו, נסע במהירות מופרזת, לא בלם או לא בלם במועד וכו'.

בישיבת בימ"ש השלום בכפר סבא מיום 22.1.95 הודיע ב"כ הנתבע כי הגיע לעסקת טיעון. לפי פרטי עיסקת הטיעון חזר בו הנתבע מן הכפירה, הודה, והורשע, כשהוסכם שעונשו יהא מאסר על-תנאי, פסילת רשיון הנהיגה לצמיתות וקנס.

לאחר שמיעת הסברו של ביהמ"ש בכפר סבא הגיב הנתבע ואמר: "כל מה שעשה העו"ד מקובל עלי". ב"כ הנתבע (הסניגור) הודה בכל עובדות כתב האישום, והנתבע הורשע בהתאם.

בשלב שבו התנהל הדיון בתשלום התכוף בבימ"ש השלום בנהריה (5.9.93 + 31.10.93) ההליכים הפליליים בבימ"ש השלום בכפר סבא כנראה שטרם החלו (עיינו דברי הנתבע בישיבת 31.10.93 בימ"ש שלום נהריה עמ' 14: "המשטרה לא הגישה נגדי בעקבות התאונה כל כתב אישום"), באותו שלב האפשרות לנקיטת ההליך הפלילי כנגד הנתבע עקב גרימת מוות ברשלנות היתה עדיין תלויה ועומדת.

אכן, נכון הוא כאשר נמסרה עדות הנתבע בבימ"ש השלום חיפה, בתביעתו האישית כנגד הנתבעת, ביום 28.5.96, ההליך הפלילי כנגדו כבר תם ונשלם, ואולם נראה שהנתבע ראה עצמו ככבול בגירסתו, ולא יכול היה לחזור ולשנות את הגירסה.

לא. כאמור, למרות הטענה שהעלה הנתבע בהודעתו השניה במשטרה מיום 19.2.93 לפיה תולדת התאונה היא בזריקת האבנים על מכסה המנוע, וחששו מפני כך שאבנים נוספות תיזרקנה, דבר שהביא אותו לצאת לעקיפה כדי לברוח וכו', ולמרות שטען כך בדיון בתשלום התכוף בבימה"ש בנהריה (5.9.93), ובמהלך גם בגירסתו מיום 28.5.96 בבימ"ש שלום חיפה, בחר הנתבע באמצעות בא-כוחו, לעשות עיסקת טיעון באישום הפלילי בגרימת מוות ברשלנות שהוגש כנגדו, הודה בכל עובדות כתב האישום והורשע בהתאם לכך.

טוען ב"כ הנתבעת שאין מקום להחיל על הרשעה זו את סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), וזאת בין היתר גם מן הטעם שהנתבע רצה להסיר מעליו סיכון שיידון למאסר אם יורשע בדין, ולכן הודה והורשע במסגרת עיסקת טיעון, ולא מתוך שהנתבע סבר שהכתוב בכתב האישום נכון.

בענין שנדון בע"א 285/80 שיף נ. אליאסי, ל"ד (4) פד"י, עמ' 752, הודה הנתבע - המערער בעובדות "לצורך משפט פלילי זה בלבד לשם הקלה בעונש".

התעוררה שם שאלה האם רשאי הנתבע להביא ראיות לענין אשם תורם. ביהמ"ש המחוזי סבר שם שלא, והערעור על כך נתקבל, ונפסק שעל ביהמ"ש לבחון האם אין זה ראוי להרשות בנסיבות הענין הוכחת אשם תורם, אך תוך כדי כך, מציין ביהמ"ש העליון, באותו פסק דין, בין היתר, שהתיקון לפקודת הראיות מ - 1973 שלל מן הנוסח המסייג של ההודאה בפלילים כל כח מסייג, ככל שהדבר מתייחס למשפט האזרחי שבא בעקבותיו, וכן נאמר שם:

"והנסיון להגביל ישימותה של הודאה בעובדות למשפט הפלילי בלבד הוא נעדר משמעות, כי כל שנמצא והוסק במשפט הפלילי לצורך המשפט האמור, הופך בתור שכזה מכח הדין לראיה לכאורה במשפט האחר המתנהל בעקבותיו."

לכן, העובדה שהנתבע בענייננו מצא לנכון, מטעמיו, להודות במסגרת עיסקת הטיעון, אין בה כדי להגביל תחולתו של סעיף 42 א' לפקודת הראיות.

לב. ב"כ הנתבעת העלה טענות נוספות במטרה לנסות ולמנוע הסקת מסקנות מהרשעתו של הנתבע בפלילים, כגון, שלנתבע אינטרס לזכות בפיצויים בתביעה האישית שהגיש לבימ"ש השלום בחיפה עקב פציעתו הוא, אינטרס המנוגד כמובן לאינטרס של הנתבעת, כשהאינטרס של הנתבע בתביעתו בבימ"ש שלום חיפה הוא שייקבע כי עסקינן בתאונת דרכים, ואילו האינטרס המנוגד של הנתבעת שייקבע כי מדובר ב "פגיעת איבה" מחמת זריקת אבנים, ולכן, כך טוען ב"כ הנתבעת, אין לראות בנסיבות אלה את חברת הביטוח כחליפתו של הנהג, כמו כן נטען ע"י הנתבעת שהודאה והרשעה בפלילים בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ממילא אינה רלוונטית, שהרי אין מחלוקת שהמנוח נפטר מחמת תאונת דרכים.

השאלה היא האם ארעה התאונה מ"פגיעת איבה", ולענין זה ההרשעה בפלילים איננה מוסיפה דבר. ומכל מקום, טוען ב"כ הנתבעת, שעדות הנתבע בשבועה בביהמ"ש עולה לאין ערוך על משקל הודאתו לצרכי משפט פלילי במסגרת עסקת טיעון.

לג. נראה לי, שטיעונים אלה של ב"כ הנתבעת בסופו של דבר מיותרים הם. הטעם לכך הוא שאם מוגשים ממצאים ומסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם (לפי סעיף 42 א' של פקודת הראיות), לא יהיו המורשע או חליפו רשאים להביא ראיה לסתור אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין (סעיף 42 ג' לפקודת הראיות).

בענייננו, וכפי שמציין ב"כ הנתבעת בסעיף 10 של סיכומיו, בפיסקה ב' (1), עמ' 8, הביאה כבר הנתבעת, בענייננו, "ראיות לסתור" את ההרשעה הנ"ל , ואכן בפועל הטיעון בשאלה של תחולת סעיף 42 א' לפקודת הראיות בענייננו הוא תיאורטי, לאחר שבפועל כבר הוגשו בפניי כל הראיות, ללא יוצא מן הכלל, הן הראיות שתומכות בהרשעת הנתבע בפלילים והן הראיות שסותרות לכאורה את הרשעתו, ממילא, היתה לי האפשרות לעיין בחומר הראיות כולו, ועל יסוד חומר הראיות בשלמותו, גם בהתעלם מהרשעתו של הנתבע בפלילים, ועל אף גירסת הנתבע, כפי שהובאה בהודעתו השניה למשטרה, וכן בעדותו בביהמ"ש - אני סבור שיש להעדיף את הודעתו הראשונה של הנתבע במשטרה מיום התאונה (1.10.92), ואת הודעתו של העד באסם מנצור במשטרה וכן עדותו בביהמ"ש בנהריה, ולרבות עדותו של הבוחן רס"ר עמוס נועם, והממצאים שהבוחן מצא בשטח ומסקנותיו מממצאים אלה - ולקבוע בהתאם לראיות אלה שלא הוכח כי התאונה הנדונה כאן ארעה מחמת "פגיעת איבה", אלא, וזו מסקנתי, המדובר הוא בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, ובהתאם לכך נושאים הנתבעים, ביחד ולחוד, בחבות כלפי התובעים, ועליהם לפצות את התובעים בגין נזקי התאונה הנדונה מיום 1.10.92, שבה מצא את מותו המנוח.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פגיעה בדופן מכונית

  2. קניית מכונית גנובה

  3. התנגשות במכונית חונה

  4. בור בכביש נזק למכונית

  5. סגירת דלת מכונית על היד

  6. תאונה בזמן גניבת מכונית

  7. תאונת דרכים עם 3 מכוניות

  8. קניית רכב מסוחר מכוניות

  9. כניסת מכונית לשטח בית ספר

  10. תאונת דרכים לפני התנעה של מכונית

  11. תאונת במכון שטיפת מכוניות

  12. התנגשות בית מכונית לאוטובוס

  13. פיצוי על קניית מכונית גנובה

  14. אבן על הכביש - נזק למכונית

  15. תאונה תוך כדי שטיפת מכונית

  16. פיצוי על התנגשות בין מכוניות

  17. קניית רכב גנוב במגרש מכוניות

  18. תאונה במהלך החלפת גלגל מכונית

  19. זריקת אבנים על מכונית – האם תאונת דרכים

  20. מסירת מכוניות מעוקלות בהוצל''פ

  21. נזקים למבנה עקב התנגשות מכונית

  22. גניבת מכונית - בדיקה במכונת אמת

  23. התקנת מכונת שטיפת מכוניות בחניון

  24. פיצויים מהביטוח על התהפכות מכונית

  25. האם פיצוץ מכונית מהווה תאונת דרכים

  26. פיצויים על דלת מכונית שנטרקה על האצבע

  27. שטיפת מכונית בדרך מהעבודה - תאונת עבודה

  28. שימוש במכונית של ההורים ללא רשות - תאונת דרכים

  29. נזק למתקן שטיפת מכוניות בגלל החלפת הילוך בזמן שטיפה

  30. פגיעה בגלגלי המכונית מאלמנט ברזל יצוק המהווה חלק ממערכת ניקוז

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון