צלקות בפנים כתוצאה מתאונה


פסק דין

1. התובעת, בת שבע כהן ילידת 26.3.53, נשואה משנת 1975, ואם ל - 4 ילדים, שהיו בגילאי 18, 15, 8 ו - 5 , עת נפגעה בתאונת דרכים , כאשר נסעה ברכב, שהיה נהוג על ידי בנה - הנתבע 1. הרכב היה מבוטח על ידי חברת ביטוח, שלא כפרה בחבותה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975. המחלוקת היא על היקף הנזק בגין צלקות בפנים כתוצאה מתאונה

2. התובעת איבדה את הכרתה בתאונה לפרק זמן קצר. בהגיעה לחדר מיון הייתה בהכרה. שם אובחנה כסובלת מפגיעה רב מערכתית: חבלות בפנים ושברים בעצמות הפנים, חבלה קשה בעין ימין, שבר ברצפת ארובת העין, שבר דו צדדי בלסת תחתונה, שיניים שבורות, אף מרוסק ללא סחוס. ברגל ימין אובחן שבר סקמנטרי מרוסק. ביד ימין אובחן חתך מדמם עם שברי זכוכית נעוצים בו.

בשל אי יכולתה לנשום באופן טבעי, הונשמה באמצעות קנולה, אשר הוחדרה לקנה הנשימה באמצעות חור שבוצע בגרונה.

התובעת עברה מיד סדרת ניתוחים. בוצע ניסיון סגירת תעלת האף, תיקון עין ימין וקיבוע לסתי. ברגלה בוצע מסמור תוך לִשְדִי, וביד ימין בוצע תיקון שבר.

לאחר התאוששות נותחה ביום 17.4.94 בניתוח מורכב, שבו היו מעורבים מומחים מתחומים שונים: אורתופדיה, פה ולסת, אא"ג ועיניים.

ביום 18.5.94 שוחררה מבית החולים לאחר 35 ימי אשפוז, בחודש 12/94 אושפזה שוב למשך 10 ימים לניתוח נוסף לשחזור הפה והלסת, ובשנת 96' אושפזה לצורך ניתוחים שונים. סה"כ אושפזה משך 50 ימים.

3. מומחים מטעם בית המשפט, אשר בדקו את התובעת, קבעו את נכותה הרפואית כדלהלן:

א. פרופ' רכס, מומחה בתחום הנוירולוגי - קבע בחוות דעתו מיום 26.5.96, כי לא מצא עדות לנכות נוירולוגית הקשורה לתאונה. עם זאת קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנתיים בשל אובדן הכרה, לפי סעיף 343(ב) מותאם בתסמונת מוחית לאחר חבלה.

פרופ' רכס המליץ למנות גם מומחה בתחום הפסיכיאטרי, על מנת לקבוע את השפעת התאונה על מצבה הנפשי של התובעת.

ב. פרופ' וכסלר, מומחה בתחום הכירורגיה פלסטית ואסתטית - בדק את התובעת ביום 14.5.96 ומצא: צלקות בשפה, בפנים, בצוואר, באזור החזה, בירך ובברך ימין, ובאמת יד ימין. כמו כן מצא כי האף קטן מהרגיל, עם אי סדירות עצם, וכי בזמן נשימה קיימת תנועתיות של רקמה רכה באף, ושל גוף זר בגב האף, הנחזה כשתל שאינו מקובע. בבדיקות אזור העין והלחי הימנית נמצאו שקעים.

פרופ' וכסלר המליץ על שלושה ניתוחים פלסטיים, אסתטיים, לשיפור מבנה האף ותיקון שקע העין, מבלי להבטיח תוצאות מראש.

פרופ' וכסלר קבע לתובעת בגין הצלקות בפנים - 7% נכות לפי תקנה 75(2)(ב); בגין הצלקות בגוף - 6% לפי תקנה 75(1)(ב); ובגין עיוות האף - 8% לפי תקנה 69(1)(ב) - נכות משוקללת 12.5%.

ג. פרופ' מרין מומחה בתחום העיניים - מסר שתי חוות דעת. בחוות דעתו מיום 30.5.96 סקר את הנזק הקשה שנגרם לעינה של התובעת, הטיפולים שקיבלה בעבר ואלה שתזדקק להם בעתיד.

התובעת נפגעה בארובת העין הימנית עם קרע ענק, כשהעין פתוחה ורוב תוכנה חסר. נגרמו שברים ברצפת ארובת העין ובעצמות. מערכת ניקוז הדמעות נהרסה. מיד לאחר התאונה בוצע ניתוח אנוקילציה להוצאת העין, והשתלת כדור של 13 מ"מ. לאחר שני ניתוחים בעיניים במהלך האשפוז, עדיין סבלה מירידה בתחושה במצח ובעפעפיים מימין, ומבצקת בעפעף. בשנת 95 בוצע ניתוח נוסף לתיקון מערכת הדמעות. בחודש פברואר 96' עברה ניתוח רביעי בעין ובוצעה השתלת JONES TUBE, היא תעלת דמעות מזכוכית. כתוצאה מהתאונה איבדה התובעת לחלוטין את עינה הימנית. היא נזקקה לפרוטזה במקום העין הימנית החסרה. מדובר בפרוטזה הדורשת טיפול יומיומי וניקוי ארובת העין, וכן החלפה כל מספר שנים. פרופ' מרין המליץ לחזור על ניתוח דרכי הדמעות, בהדגישו כי בניגוד לניתוחים רגילים - ניתוח כזה הוא תמיד בעייתי, אך במקרה של התובעת הוא היחידי האפשרי. לאחר שעברה את הניתוח נבדקה שוב על ידי פרופ' מרין, שנתן חוות דעת שנייה מיום 4.8.98, בה קבע כי למרות שהניתוח הצליח לשפר את מצב הדמעות - היא תמשיך לסבול מהפרעות בדרכי הדמעות וגם מהצינורית. עד למועד חווה"ד השנייה החליפה התובעת 3 פרוטזות, ומיום 4.8.98 יש להחליף פרוטזה אחת ל5- שנים.

לסיכום הנכות בעיניים נותרה 35% בגין עיוורון, ו10%- בשל סתימה מוחלטת של תעלת ניקוז הדמעות. סה"כ 41.5% לצמיתות.

ד. ד"ר יצחקי בתחום האורתופדיה - בחוות דעתו מיום 1.8.96 קבע כי התובעת סבלה משבר מרוסק בירך ימין, ופציעה ברקמות הרכות. כנראה עם פגיעה בעצב האולנריס באמה הימנית. השבר בירך נותח והחלים. נותרו כאבים והגבלות קלות בתנועות פרק הירך, בגינן קבע לה נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 48(1)ו. לגבי הפגיעה באמה הימנית - אין בה חסר מוטורי, אך נותרה הפרעה בתחושה, המתאימה לפגיעה בעצב האולנרי בצורה קלה. מכיוון שמדובר בתחושה שהיא סובייקטיבית, התבקשה התובעת לבצע בדיקת EMG והולכה עצבית כדי לעמת את הממצא הקליני, אך בדיקה זו לא בוצעה. לפיכך קבע שלא נותרה נכות בגין הפגיעה בעצב, ומצבה מתאים לסעיף 31(5)אI.

ביום 1.10.96 הודיע ד"ר יצחקי לבית המשפט כי הוצגה לפניו בדיקת EMG מיום 22.7.96, וכי "לפי בדיקה זו קיימת תסמונת התעלה הקרפאלית בשני הצדדים, וכי תסמונת זו לא קשורה לתאונה. עם זאת, קיימת ירידה בתחושה בפיזור העצב האנטיברכיאלי הקוטנאי מצד ימין. פגיעה זו עשויה להיות קשורה בתאונה, אולם על פי תקנות המל"ל - היא איננה מקנה נכות נוספת."

ממכתב ששלח ד"ר יצחקי מיום 10.11.96 עולה, כי ניתן לזקוף 10% נכות לא תפקודית לפי סעיף 75(1)(ב) לתחום הפלסטיקה. הוא שלל צורך בטיפול רפואי בעתיד. הטיפול היחידי שהיא עלולה להזדקק לו זה ניתוח יחידי של הוצאת מסמר, באשפוז יום-יומיים ואי כושר עבודה של שבועיים.

ה. ד"ר הרמתי בתחום הפה והלסת - קבעה בחוות דעתה מיום 10.7.96 את הנזקים שנגרמו לתובעת בתחום זה, ואת הטיפולים שיש לבצע ועלותם המשוערת. כמו כן קבעה לה נכות זמנית בשיעור 40% בגין חוסר יכולת לפתוח את הפה במשך חודש ימים. 9% לצמיתות בגין הגבלה בפתיחת הפה, ו 0.25%- בגין אובדן שן 47. בסה"כ 9.25%.

ו. ד"ר זליג בתחום אא"ג - ציין בחוות דעתו מיום 28.7.96 כי הפציעה של התובעת באזור האף הייתה קשה. נעשה תיקון מיידי ותיקון נוסף כעבור 6 חודשים. נותרו סטייה קשה של האף ועיוות של האף החיצון, סטייה קשה של מחיצת האף עם סתימה של הנחיר הימני ובגלל זה קושי בנשימה דרך האף. בגין כל אלה קבע לה 20% נכות לצמיתות לפי תקנה 69(2). ד"ר זליג נחקר ודחה ניסיון למצוא חפיפה בין 8% נכות אסתטית שקבע פרופ' וכסלר לנכות הקשה באף. בשים לב לעובדה ששני ניתוחים לא החזירו לאף את מצבו הטבעי ולא הועילו לתקן את דרכי הנשימה - הוא לא המליץ על ניתוח נוסף. בכל הכבוד לפרופ' וכסלר, שהסביר שניתוח פלסטי עשוי לתקן את דרכי הנשימה - אני מעדיפה בהקשר זה את דעתו של פרופ' זליג. לפיכך יש להכיר במלוא 20% נכות שקבע.

ז. ד"ר דורסט בתחום הפסיכיאטרייה - קבעה בחוות דעתה מיום 30.10.96, שהתובעת סובלת מדיכאון כתוצאה ישירה מהתאונה ותוצאותיה, והעריכה את נכותה בשיעור של 30%. היא המליצה שהתובעת תמשיך בטיפולים באותה מסגרת בה היא מצויה, וכן לשקול אפשרות מתן טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני. טיפולים אלה עשויים לשפר את מצבה. את הנכות בשיעור 30% לפי תקנה 34ד' קבעה ל3- שנים, ולאור השיפור הצפוי העמידה את נכותה הצמיתה על 20% לפי תקנה 34ג'.

ביום 21.11.96 שלחה ד"ר דורסט מכתב בצירוף חוות דעת מתוקנת, לאור הערכה חוזרת, שבה הגיעה למסקנה כי מצבה של התובעת בשנה הראשונה יגיע ל40%-, בשנה השנייה - 30%, ולאחר מכן 20% נכות צמיתה, וכי חוות הדעת השנייה מבטלת את הראשונה.

ד"ר דורסט הבהירה בחקירתה בבית המשפט את פשר השינוי בשיעור הנכות הזמנית בשנה הראשונה ב10%-, בכך שחשה כי קיפחה את התובעת, אשר מצבה הנפשי בשנה הראשונה היה חמור מזה שציינה בחוות הדעת הראשונה. מדובר בתיקון חריג של חוות דעת שבא מיוזמת מומחה, ואין לי אלא לברך על הגינותה של ד"ר דורסט, שחזרה ובחנה את העניין, ותיקנה את הטעון תיקון.

אני דוחה את ניסיונותיו של ב"כ הנתבעת לגרוע מעצמת מצבה הנפשי הקשה של התובעת והשפעתו על תפקודה, כפי שקיבלו ביטוי בחוות דעתה של ד"ר דורסט, על חשבון אירועים מעברה הרחוק או הקרוב. אין בשורת האירועים שמנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו כדי לפגום בחוות דעתה של ד"ר דורסט. יש לזכור כי מדובר באשה שהייתה כבת 39 עת נפגעה בתאונה. עינה נעקרה, פניה הושחתו וחרף הניתוחים נותרו צלקות בפניה, ואין לי ספק שנותרו צלקות של ממש בנפשה.

אני גם דוחה את ניסיונות ב"כ הנתבעת לטעון, כי התובעת לא עשתה די להקטין את נזקיה, משום שעזבה את מחלקת השיקום ובחרה לקבל טיפול נפשי. טיפול זה, מתברר בדיעבד, הועיל לה, ושיעור נכותה הנפשית פחת, כפי שציינה ד"ר דורסט, שאת חוות דעתה המתוקנת אני מאמצת במלואה.

סך כל הנכויות:

עיניים - 41.5%

אורתופדיה - 20%

פסיכיאטריה - 20%

א.א.ג. - 20%

פלסטיקה - 12.5%

פה ולסת - 9.25%

סה"כ - 76% (בעיגול)

4. הפסד השתכרות

א. תפקודה של התובעת והשתכרותה לפני התאונה ותכניותיה

התובעת סיימה 12 שנות לימוד במגמה מקצועית (תפירה), עבדה כתופרת במפעל מגיל 16 במפעל גילאור בחולון, ולא שירתה בצה"ל מטעמי דת.

בשנת 1975 (בגיל 22) נישאה לאיש צבא קבע (להלן – הבעל). הם התגוררו תחילה אצל ההורים ביפו. לאחר מכן עברו לגור במקומות שונים בדירות שכורות, בחולון, בנווה צה"ל, בשכונת התקווה ולבסוף רכשו דירה וחזרו לגור בחולון. במרוצת הזמן נולדו הילדים.

בשנת 1988 קיבל הבעל תפקיד בבסיס חיל האוויר בעובדה. המשפחה עברה לגור בבסיס בעובדה. כאשת איש צבא קבע עיקר הנטל של הטיפול במשפחה היה על כתפי התובעת.

בשנת 1992 פרש הבעל לגמלאות בדרגת רב סרן. המשפחה עברה לגור בישוב רעות. הבעל החל לעבוד כמורה נהיגה.

נטען כי התובעת התכוונה לעבוד בתפירה, לאחר שהמשפחה תתארגן בביתה החדש, והתובעת תכיר לקוחות. בינתיים החלה לעבוד ברעות כסייעת לגננת.

התכנית לעבוד בתפירה נגנזה בגלל התאונה.

להוכחת עיסוקה בתפירה והשכר הצפוי ממקור זה הושמעו עדויות שתמציתן להלן:

אילנה שדה (עמ'' 10) - הכירה את התובעת באילת בתקופה שהתובעת התגוררה בעובדה. התובעת תפרה עבורה שמלות וחולצות רבות, אולם מאז יש חנויות למידות גדולות היא נוהגת לקנות ביגוד מוכן.

צפורה וקנין (עמ' 12) - מכירה את התובעת מעובדה. תפרה עבורה בגדים, עשתה תיקונים, הצרה בגדים, אך מאז עזבה התובעת את עובדה היא קונה בגדים מוכנים.

ארזה כהן (עמ' 14) - מכירה את התובעת מבסיס עובדה. תפרה עבורה ועבור בתה שמלות וחליפות. מאז עברה התובעת לרעות והיא עברה להתגורר ברחובות, לא תפרה אצלה בגדים, למרות שנשארו בקשרי ידידות.

דפנה מטמון (עמ' 17) - מכירה את התובעת מן הישוב רעות. התובעת ביצעה עבורה תיקונים כגון תפרים שנפרמו, החלפת רוכסנים, קיצור מכנסיים או חצאית.

חנה נחמיאס (עמ' 18) - קרובת משפחה של התובעת. בתקופה שהתובעת התגוררה בחולון לפני כ13- שנים היא תפרה עבורה חליפה, חצאית ומכנסים.

מן העדויות הנ"ל התרשמתי כי התובעת נהגה לתפור בעיקר לחברות ולקרובים. לא שוכנעתי שהיה זה מקור הכנסה קבוע, אלא מקור הכנסה אקראי, שנפל משכר של סייעת לגננת, מה גם שלפי עדות הבעל התובעת אהבה מאד לטפל בילדים והתחבבה גם על ההורים.

ראוי לציין כי מדובר בישוב קטן לגביו פועלת חזקה שהכל מכירים זה את זה. אם אכן התכוונה התובעת לעסוק בתפירה, נשאלת השאלה הכיצד זה במשך שנתיים רק לקוחה אחת (דפנה מטמון) הזמינה אצלה עבודות תיקונים, ואפילו לא תפירת בגדים.

העובדה שהתובעת מחזיקה בביתה מכונת תפירה "תעשייתית" אינה מעלה ואינה מורידה. גם אם התכוונה התובעת לעסוק בתפירה – זה לא היה אמור להיות עיסוק קבוע.

מעבודתה כסייעת לגננת השתכרה התובעת עובר לתאונה סך של כ2000-₪. ובשערוך למועד פסק הדין - 3,135₪ (להלן – השכר הקובע).

ב. תפקודה של התובעת והשתכרותה או כושר השתכרותה לאחר התאונה

התובעת הייתה אישה נאה (ראה תמונה ת1/). היא נפצעה קשות בפניה. נדרשו ניתוחים וטיפולים ממושכים כדי להגיע למצבה הנוכחי, שאינו קל לאישה.

אין ספק שהתובעת הייתה נתונה במצב פיזי ונפשי קשים, שמנעו ממנה לתפקד במשך תקופה ארוכה. אף על פי כן עשתה מאמצים כבירים לאסוף כוחות, כדי למצוא תעסוקה חלקית.

ב1.12.95- החלה לעבוד כמוקדנית בישוב, ב40%- משרה. ביום 30.3.98 פוטרה ממשרתה. בעת פיטוריה עמד שכרה על סך 879₪ ברוטו. בשערוך נכון להיום 1,161₪.

מעדותו של ינקוביץ' דב עולה כי פיטוריה של התובעת נבעו מטעמי צמצומים. מצב התעסוקה בישוב אינו שפיר. גני הילדים במגמת צמצום. 6 גני ילדים נסגרו. הישוב לא גדל והילדים גדלים. ממילא לא נדרשת מוקדנית שתפקידה היה לתאם בין הגננות מילוי מקום במקרה הצורך.

בנסיבות אלו פיטורי התובעת בשל צמצומים היו צפויים, ואין לזקוף אותם על חשבון התאונה. סביר גם להניח שהתובעת הייתה שבה לעסוק בתפירה.

ליאור גיל, בעל מפעל לכיסויי רכב, העיד כי הוא מכיר את התובעת, שעבדה במפעל דומה לזה שהוא מפעיל. התובעת עבדה אצל אביו משנת 1972 והמשיכה לעבוד אצל העד משנת 1980 עד 1988. המפעל עסק בייצור כלי מיטה, שמיכות וכד'. התובעת עבדה במפעל עד שעברה עם בעלה לעובדה. העד שיבח את עבודתה כתופרת. לפי דבריו, אילו היה מעסיק עובדת ברמתה היא הייתה משתכרת כ4000-₪ נטו. בחקירה נגדית התברר כי עובדת שהוא מעסיק, רווקה בגיל 41, עובדת אצלו משעה 8:30-8:00 עד השעה 20:00-19:00, ולעתים גם שעות נוספות תמורת סכום נמוך יותר.

קשה להניח שהתובעת התכוונה לחזור לעבוד במפעל בתנאים הנ"ל, מה גם שמצב ענף הטקסטיל במדינת ישראל אינו מעודד.

באשר לתכניותיה לעסוק בתפירה לפרטיים, ראוי לציין כי אין עדות לכישוריה בתפירה עילית, שם אולי צפויה הכנסה נאה. לא מן הנמנע שהייתה ממשיכה לעסוק בתפירה לחברותיה כבעבר תמורת תשלום, ואולי אף מרחיבה את חוג הלקוחות. אולם גם אז ספק רב אם שכרה היה עולה על זה שהשתכרה כסייעת לגננת. את הטענה שהייתה עובדת "בשתי משרות" אני דוחה.

סבורה אני שאין מקום לחרוג מהשכר ערב התאונה, אשר ישמש בסיס לחישוב הפסדיה לעבר ולעתיד, דהיינו הסך של 3,135₪.

באשר לכושר עבודתה – למרות הרושם הקשה מנכויותיה, אין לומר שהיא נטולת כושר עבודה לחלוטין, כפי שמבקש בא כוחה לקבוע. פרופ' מרין נשאל והשיב, שהתובעת מסוגלת לתפור ואין בעיה לעבוד כמוקדנית, טלפנית או פקידה, ואף אין מניעה שתבצע עבודות בית.

ד"ר דורסט הייתה ערה למצבה הנפשי הקשה של התובעת בתקופה הראשונה לאחר התאונה, ובהתאם לכך גם קבעה לה נכויות זמניות בהדרגה. ד"ר דורסט סבורה כי חלק חשוב ביותר בשיקום התובעת הוא חזרה לעבודה.

הנכות האורתופדית אינה אמורה להפריע לעבודה בישיבה.

עם זאת אין להתעלם מהמכלול של הנכויות המציקות לתובעת, במידה הגורעת מתפקודה המלא, להערכתי בשיעור של 50%.

ג. חישוב הפסד שכר לעבר

(1) מיום התאונה 15.4.94 עד סוף נובמבר 1995 – 19.5 חודשים X השכר הקובע בתוספת ריבית ממחצית התקופה.

(2) מיום 1.12.95 עד 30.3.98 – 28 חודשים X ההפרש בין השכר הקובע לשכר כמוקדנית, ובתוספת ריבית ממחצית התקופה.

(3) מיום 1.4.98 עד למועד פסק הדין - כ31- חודשים X 50% מהשכר הקובע, בצירוף ריבית ממחצית התקופה.

ד. חישוב הפסד שכר לעתיד

החישוב ייערך על בסיס 50% מהשכר הקובע ממועד פסק הדין ועד גיל 65 (209 חודשים) בהיוון לפי 3% ריבית.

ה. הפסד פנסיה

באין ראיות לעבודה במקום קבוע, או לצבירת פנסיה כלשהי עד לתאונה, התביעה בראש נזק זה נדחית.

5. עזרת הזולת

לא ראיתי מקום לפקפק בעדות התובעת והבעל, כי עובר לתאונה ניהלה התובעת את משק הבית בכוחות עצמה, לא העסיקה עוזרת ולא נעזרה בבעלה. גם לאחר שעברו להתגורר ברעות והרחיבו את הבית, המשתרע על שלושה מפלסים בשטח של 160 מ"ר, לא התקשתה לבצע את העבודה לבד.

לא קשה לתאר את קשיי התפקוד בבית בו נותרו ארבעה ילדים, שכן נוכחות הבעל בבית החולים הייתה מובנת, לאור מצבה הקשה של התובעת ואשפוזה הראשון למשך 35 יום. גם לאחר שחרורה מבית החולים, לא ניתן לצפות שתנהל את משק ביתה כבעבר. אין ספק שבני משפחה נרתמו לסייע.

הסכום הנתבע עבור תקופת האשפוז בשיעור של 30,000₪ מופרז ביותר, ואני מעמידה אותו על סך של 5,000₪ נכון למועד פסק הדין.

עזרה של 15 שעות שבועיות שסיפקה "אבנר", לאחר שחרור התובעת מבית החולים, בתקופה מיום 13.6.94 עד 30.9.94 (3.5 חודשים) רחוקה הייתה מלענות על הצרכים, ועשויה הייתה לכל היותר לסייע רק לתובעת, אך לא לענות על כל צורכי הבית.

המחלקה לשירותים חברתיים של המועצה המקומית רעות-מכבים סיפקה לתובעת עזרה ביתית לתקופה של 6.5 חודשים מיום 13.6.94 עד דצמבר 94, דהיינו בתקופה החופפת לזו של אבנר.

אני מוכנה להניח שגם עזרה זו לא הספיקה, אך גם לא הצדיקה העסקת עובדים או בני משפחה בעשרות אלפי שקלים כמפורט בעמ' 16 לסיכומי ב"כ התובעת.

על דרך אומדנה אני פוסקת לתובעת עבור עזרה לעבר, ממועד שחרורה מביה"ח ועד למועד פסק הדין – סך 36,000 ש"ח.

באשר לעתיד - לתובעת 20% נכות אורתופדית. סביר להניח שתתקשה במלאכות הקשות של משק הבית עד גיל 70 שאז ממילא הייתה נזקקת לעזרה. אני פוסקת לסכום גלובלי של 120,000₪.

סה"כ, בראש הנזק של עזרת הזולת בעבר ובעתיד אני פוסקת סך 161,000₪, נכון למועד פסק הדין.

6. הוצאות רפואיות

על פי המלצות המומחים, זקוקה התובעת לטיפולים רפואיים שעלותם כמפורט להלן:

א. ד"ר הרמתי – פה ולסת:

10 פגישות פיזיותרפיה לשיפור הלעיסה בניסיון לשפר את פתיחת הפה – 40$ לפגישה = 400$; עקירת שן 47 – 80$; ניתוח הארכת כותרת בשן 46 - 200$; שחזור שן 46 במבנה יצוק – 150$. סה"כ 830$.

סכום זה יחושב לפי שער יציג של הדולר ביום פסק הדין ועליו יש להוסיף מע"מ.

ב. פרופ' וכסלר - פלסטיקה

ממליץ על 3 ניתוחים פלסטיים לשיפור מבנה האף ותיקון שקיעת העין.

שכר המנתחים 1,000₪ X 3 = 3,000¤.

הוצאות חדר ניתוח 5,000₪ X 3 = 15,000¤

ימי אשפוז 2,500 X 3 = 7,500¤

סה"כ 52,500₪ נכון לחודש מאי 1996. לסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה.

ג. פרופ' מרין - עיניים

צופה שהתובעת תזדקק להחלפת פרוטזה בעין אחת ל5- שנים. הצדיק 3 החלפות עד כה. עלות פרוטזה כ6,000-₪ נכון ליום 4.8.98.

הוצאות עבור תותבות בעבר:

בחודש פברואר 95 - סך 4,000₪

22.11.95 - סך 3,600₪

14.11.96 – 2,020₪

8.10.96 – 2,000₪

לכל אחד מהסכומים הנ"ל יש להוסיף הצמדה וריבית.

התובעת מבקשת לאשר לה החלפת תותבות מזכוכית, שכן זו ההמלצה במרפאת הגב' מירה ורדיזר בחיפה, שם היא מטופלת. פרופ' מרין העיד כי ידוע לו שגב' ורדיזר ממליצה על תותבת מזכוכית. הוא אינו סבור שיש הכרח בתותבת כזו. הוא גם אינו משוכנע שזה עדיף על תותבת מחומר פלסטי, והראיה שבהדסה מתאים פרופ' סלע תותבות מחומר פלסטי. אף על פי כן סבר כי אם הדבר ייטיב עם התובעת, ניתן לאשר לה תותבת מזכוכית.

תותבת זכוכית יקרה מהפלסטיק ב50%-. ייתכן שאין הצדקה לרכוש אביזר רפואי יקר מקום שניתן לקבל זול יותר, אולם כאשר מדובר בעיניים, אינני סבורה שיש להחמיר עם הנפגע. לפיכך אני מאשרת החלפת פרוטזה מזכוכית אחת ל5- שנים - 7 פעמים עד תום תוחלת החיים, בעלות של 9,000₪ לתותבת (החישוב ייערך בהיוון כפול בהתאמה, לפי 3% ריבית).

ד. משקפי שמש – באין המלצת רופא – מדובר באביזר הנמצא בשימוש גם ללא קשר לתאונה.

ה. תרופות וביקורת מרפאה

התובעת זקוקה באופן שגרתי לתרופות אנטיביוטיות ופדים לטיפול בעין, לפי חוות דעת של פרופ' מרין.

לפי עדות הגב' אוריאן מקופת חולים מכבי, מאז יוני 1995 נותנת קופת החולים את מלוא השירותים הרפואיים לנפגעי תאונות דרכים, לפי סל הבריאות. אולם סל הבריאות עדיין כרוך בתשלומים, גם אם לא תמיד גבוהים. על דרך אומדן אני פוסקת לתובעת 20,000₪ למטרה זו, נכון למועד פסק הדין.

ו. טיפול פסיכולוגי

לאחר שחרורה מבית החולים הומלץ לתובעת ולבני משפחתה לקבל טיפול משפחתי, על מנת לנסות להתמודד עם המציאות הקשה שפקדה אותם. את הטיפולים הם קיבלו בשלוחה של המרפאה לבריאות הנפש בלוד, על חשבון קופת חולים, על ידי הפסיכולוגית רויטל ברנט. אלא שזו האחרונה עזבה את המרפאה בלוד עקב לידה בחודש אוגוסט 96. למרפאה לא הגיעה מחליפה. הפסיכולוגית לא שבה לעבודה לאחר חופשת לידה ופתחה קליניקה פרטית בגבעתיים. בינואר 97 פנתה התובעת אליה לקבל טיפול באופן פרטי.

נערכו 10 פגישות בעלות של 180₪ לפגישה, ובסה"כ 1,800₪. הטיפול הופסק בגלל חוסר מימון.

ניתן להבין ללבה של התובעת שלא חפצה לשנות את המטפל, שלו רוחשת היא אמון, ועל כן נראה לי כנכון לאשר את ההוצאה הנ"ל בצירוף הצמדה וריבית ממחצית התקופה (מרס 1997).

באשר לטיפול פסיכולוגי בעתיד – אין לצפות לשינוי משמעותי באחוזי הנכות הצמיתה לאחר מספר שנות טיפול אצל אותו פסיכולוג. המומחית המליצה על טיפול תרופתי באמצעות פסיכיאטר. סביר להניח שיינתן באמצעות קופת חולים.

אין מקום לפיצוי נוסף בראש נזק זה מעבר לאמור לעיל.

ז. פיזיותרפיה

התובעת קיבלה טיפולי פיזיותרפיה בגין נכותה האורתופדית, וככל שתזדקק להם בעתיד הם כלולים בסל הבריאות. ד"ר יצחקי השיב לשאלת הבהרה כי קיים סיכוי סביר שלא תזדקק לשום טיפול רפואי בעתיד. הטיפול היחיד לו היא עלולה להזדקק הוא ניתוח להוצאת מסמר, הממומן על ידי קופת חולים.

התביעה בראש נזק זה נדחית.

7. נסיעות

לתובעת היו נסיעות מרובות לטיפולים פסיכולוגיים, פיזיותרפיה, טיפולים בעין התותבת ועוד, בבאר יעקב, בגבעתיים ובחיפה. היא אמנם נהגה גם בטרם התאונה, אך נכונה אני להניח כי עקב הטיפולים התגברו נסיעותיה, ועל כן אני פוסקת על דרך אומדן לעבר ולעתיד סכום של 50,000₪ נכון למועד פסק הדין.

8. נזק לא ממוני

הפיצוי בראש נזק זה יחושב על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו1976- על בסיס 76% נכות, בניכוי גיל, ו50- ימי אשפוז, בצירוף ריבית בשיעור 4% על הקרן הצמודה.

9. ניכויים

יש לנכות תשלומים תכופים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום עד למועד פסק הדין, ותגמולי מל"ל לפי חוות דעת של האקטואר שי ספיר, לאחר עדכון על חשבון הנתבעת.

10. כל החישובים ייערכו נכון למועד פסק הדין.

אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום הכולל לאחר ניכוי תשלומי המל"ל.

ממועד פסק הדין ואילך יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צלקת - אחוזי נכות

  2. צלקת בשורש האף

  3. צלקות בפנים כתוצאה מתאונה

  4. צלקות בשוקיים תאונת דרכים

  5. צלקת בבטן 10% נכות

  6. ועדה רפואית - צלקת

  7. צלקת ביד ביטוח לאומי

  8. 10 אחוז נכות על צלקת

  9. נכות של 1% בגין צלקות

  10. צלקות ברגל - ועדה רפואית

  11. צלקת בקרסול - אחוזי נכות

  12. צלקת - דוגמאות לפיצויים תאונות דרכים

  13. פסקי דין על צלקות אגף השיקום

  14. פיצוי בגין נזק בלתי ממוני על צלקות

  15. אחוזי נכות על צלקות - ביטוח לאומי

  16. השפעת צלקות בפנים על כושר ההשתכרות

  17. נכות 10% לפי סעיף 75 (1)(ב) בגין צלקת ניתוחית

  18. נותרה בגבו צלקת ניתוחית עם סימני תפירה לכל אורכה

  19. חוות דעת על 10% בגין צלקת בולטת, מכערת הממוקמת במצח

  20. נטען כי הוועדה הרפואית לא התייחסה לצלקות המכערות ביד

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון