תאונת דרכים פריקת ברך

פסק דין : א. התובע, יליד 2.12.1946, בעל עסק למכירת מרצפות, שיש, כלים סניטרים, ברזים, כיורים, אביזרי אמבטיה וקרמיקה בחדרה, נפצע קשה בתאונת דרכים. עיקר פגיעתו של התובע היתה פריקה אחורית קשה של ברך שמאל, עם קרע של העורק והורידים הפופליטאלים בגובה הברך, וכן מתיחה של העצב הפופליטאלי. ב. ביהמ"ש (הנשיא בדימוס כב' השופט נ. קליינברגר) מינה מומחים רפואיים לקביעת נכותו של התובע. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי פרופ' מ. סודרי קבע בחוות דעתו מיום 7.2.97 כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 20% בגין שינויים ניוונייים בברך עקב ניתוחים שונים מסביב לברך, וכן, 20% בגין קשיון נוח של הקרסול, 10% בגין חוסר תנועתיות של הבוהן בכף הרגל, ועוד 10% בגין חוסר תנועתיות של יתר אצבעות כף הרגל לאחר ניתוח מתקן בגלל עיוות צורה, וביחד נכות משוקללת של 47% לצמיתות . מומחה רפואי בתחום כירורגיה פלסטית, פרופ' ב. הירשוביץ, קבע בחוות דעתו מיום 18.3.97 כי לתובע צלקות מרובות המעידות על הניתוחים הרבים שבוצעו לו ואין לצפות לשינוי בהן בעתיד. המומחה הוסיף שקיימת סכנה של התקפי צלוליטיס בעתיד, וכי הפטריות בין אצבעות רגל שמאל מהוות מקור חדירת חיידקים, ועל רקע הצטברות נוזלים לימפטיים קיימת אפשרות שהזיהום יחזור. פרופ' ב. הירשוביץ קבע לתובע 20% נכות לצמיתות בתחום הפלסטי. הנוירולוג, פרופ' ב. שרף, קבע בחוות דעתו מיום 17.4.97 שקיימת אצל התובע ירידה בולטת בתחושת מגע וכאב בכף רגלו השמאלית, וכן ירידה בתחושה בשוק שם קיימות צלקות נרחבות. את נכותו הנוירולוגית הצמיתה עקב ההפרעה בתחושת כף רגל שמאל מחמת הפגיעה בעצב הטיביאליס משמאל העריך פרופ' ב. שרף בשיעור של 5% לצמיתות (באופן מותאם). המומחה הרפואי בתחום רפואת כלי דם ד"ר אהרון הופמן קבע לתובע בחוות דעתו מיום 20.2.97 0% (אפס) נכות בגין מצב לאחר קרע של עורק ווריד פופליטאלי משמל, וכן 10% נכות בגין צלקות מכוערות ומכאיבות ברגל שמאל. נכותו הצמיתה הרפואית המשוערכת של התובע עקב תאונת דרכים פריקת ברך היא בשיעור של 59.72%. המומחים הרפואיים גם נשאלו והשיבו לשאלות הבהרה של ב"כ הצדדים: פרופ' סודרי ענה במכתבו מיום 14.11.99 לשאלות ב"כ הנתבעת, ובמכתבו האחר, גם כן מיום 14.11.99, לשאלות ב"כ התובע, עיינו קובץ השאלות והתשובות: נ6/. המומחה בתחום רפואה פלסטית פרופ' ב. הירשוביץ השיב במכתבו מיום 1.5.97 לשאלות הבהרה של ב"כ הנתבעת, וציין כי הנכות הצמיתה שהוא קבע בחוות דעתו (20%) כוללת את הנכות שקבע הד"ר א. הופמן. (המומחה בתחום כלי-דם). ג. בנוסף מינה ביהמ"ש (כב' הנשיא בדימוס השופט נ. קליינברגר) ביום 7.9.98 את הפרופ' י. שאקו כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לבדיקת התובע בתחום השיקום. בחוות דעתו מיום 18.11.98 קבע פרופ' י. שאקו שהתובע עצמאי בפעולות החיוניות היומיומיות, בשינוי תנוחה משכיבה לישיבה ולעמידה, הליכה, רחצה, הלבשה, והכנת אוכל, וכי התובע זקוק לעזרה בהרמת חפצים כבדים ובעבודות שדורשות עמידה והליכה ממושכת (באופן רצוף יותר מ20-30- דקות). התובע מסוגל לעבוד בעבודות שאינן דורשות הליכה מרובה והרמת חפצים כבדים, ועבודה במחסן כפי שמסר התובע למומחה, אכן מתאימה לתובע. פרופ' י. שאקו הוסיף שבגלל הנכות בברך רצוי שהתובע יגור בדירה שמספר המדרגות המובילות אליה מועט ככל האפשר, וכי כיום גר התובע בדירה עם מעלית, וזו מתאימה לו. המומחה השיקומי הוסיף שהתובע יתקשה לנסוע באוטובוס כשלא מובטח מקומו בישיבה, וכי התובע נוהג כיום במכונית בעלת הילוכים אוטומטיים, כפי שאושר לו במכון לבטיחות וגהות. בנוסף ציין פרופ' י. שאקו שהתובע זקוק לנעליים אורטופדיות גבוהות המייצבות את הקרסול וההליכה. ד. עוד ביום התאונה הועבר התובע מבי"ח הלל יפה לביה"ח בילינסון שם נותח ואושפז מיום התאונה עד 11.6.93, סה"כ 50 ימי אשפוז. לאחר מכן אושפז שלושה ימים, עד 14.6.93, בבי"ח הלל יפה, ואזי הועבר לביה"ח לוינשטיין שם אושפז מיום 15.6.93 עד 6.7.93 - 22 ימים. אח"כ אושפז התובע מיום 7.7.93 עד 11.7.93, שהם 5 ימים, בבית החולים בילינסון, ובהמשך בבית לוינשטיין מיום 12.7.93 עד 15.8.93: 35 ימים. לאחר מכן עבר התובע ניתוח בחו"ל בביה"ח סנט פרנציסקוס בקלן שבגרמניה, מיום 20.4.94 עד 29.4.94 - 10 ימים, ולאחר מכן נותח ואושפז בארץ במרכז רפואי הרצליה מיום 20.7.94 עד 25.7.94: 6 ימים. בהמשך נותח ואושפז התובע בביה"ח בבלגיה לראשונה למשך 5 ימים, מיום 24.4.95, ולאחר מכן ניתוח שני למשך 3 ימים מיום 16.8.95 - 18.8.95. פעם נוספת אושפז התובע בארץ בבי"ח הלל יפה בגלל "שושנה" שהתפתחה ברגלו מיום 27.12.95 עד 3.1.96: 8 ימים. סה"כ ימי אשפוזו של התובע עקב תאונת דרכים פריקת ברך הנדונה: 147 ימים. (עיינו: נספח ז' בתשובת ב"כ התובע שהוגשה ביום 21.6.00). ה. בישיבת ביהמ"ש מיום 7.5.2000 שמעתי את עדותו של התובע (עמ' 29 - עמ' 58 לפרוט'), ובמהלכה הוצגו סרטים ע"י חוקרים מטעם הנתבעת: סרט קצר מאד מיום 26.3.96 לגבי מקום עבודתו של התובע (עמ' 53 לפרוט'), ושני סרטים מיום 13.12.96 - 14.12.96 לגבי שהות התובע עם משפחתו באילת, ותנועותיו שם בחוף הים (עמ' 52-53 לפרוט'). בנוסף גם הוגש דו"ח חקירה מיום 18.12.96 בליווי תמונות מן המעקבים שנעשו באילת (ת2/). בישיבת בית המשפט מיום 18.6.00 הוסיף ב"כ התובע והגיש מצידו דוחו"ת חקירה נוספים שנעשו לגבי התובע בתאריכים 29.1.95 ו- 18.3.97. ו. בישיבת בית המשפט מיום 29.5.00 הודיע ב"כ הנתבעת בשמו ועל דעתו של ב"כ התובע שקיימת הסכמה של באי כח שני הצדדים למתן פסק דין של פשרה בתיק זה, לפי סעיף 4 (ג) של חוק הפלת"ד, כשהסכום שייפסק יהא לא פחות מן הסכום של 500,000 ש"ח (ממנו יופחתו תשלומי המל"ל), ולא יותר מן הסכום של 1,500,000 ש"ח (ממנו יופחתו תשלומי המל"ל). (עיינו: החלטת בית המשפט בעמ' 60 לפרוט'). באי כח הצדדים ביקשו בישיבת בית המשפט מיום 4.6.00 שבית המשפט ינמק בפסק דינו את ראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות, וניידות. (עמ' 62 לפרוט'). בהמשך ביקש ב"כ התובע, בתשובתו שבכתב, מיום 29.6.00, להשלמה לסיכומי ב"כ הנתבעת, עמ' 2 פיסקה 7, שגם נושא ניכויי המל"ל ינומק בפסק הדין. בישיבת בית המשפט מיום 18.6.00 סיכמו באי כח שני הצדדים את טיעוניהם בע"פ (עמ' 64 עד עמ' 84 לפרוט'), וכדי לסייע לטיעונים שבעל פה, גם הגישו מסמכים וחישובים שונים בכתב כעזר לבית המשפט, בהמשך הגיב ב"כ התובע בכתב לטיעוני ב"כ הנתבעת, ביום 21.6.00, ב"כ הנתבעת השיב על כך בכתב ביום 27.6.00, וב"כ התובע השיב תשובה נוספת בכתב ביום 29.6.00. ז. הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש הנזק שאיננו ממוני יחושב כדלקמן: הפיצוי המירבי המגיע בגין ראש הנזק של כאב וסבל: 132,658 ש"ח X נכותו הרפואית המשוערכת הצמיתה של התובע 59.72% = 79,223 ש"ח. מסכום זה יש להפחית 17% בשים לב לעובדה שהתובע היה במועד ארוע תאונת דרכים פריקת ברך כבן 47 לערך (יליד 2.12.46), ומכאן שהנזק שאיננו ממוני המגיע לתובע, לפי דרגת נכותו הרפואית הצמיתה, ולאחר הפחתת גיל, הוא : 65,755 ש"ח. על סכום זה יש להוסיף את הפיצוי המגיע לתובע בהתאם לימי אשפוזו עקב תאונת דרכים פריקת ברך. סה"כ ימי אשפוזו של התובע עקב תאונת דרכים פריקת ברך, כפי שכבר פירטתי בפתח הדברים הוא : 147 ימי אשפוז, הפיצוי המגיע ליום אשפוז הוא 265 ש"ח, ובגין 147 ימים = 38,955 ש"ח. סה"כ הפיצוי עבור נזק שאיננו ממוני בגין דרגת הנכות הצמיתה, לאחר ניכוי גיל, ובתוספת הפיצוי בגין ימי האשפוז : הוא 104,710 ש"ח. על סכום זה יש להוסיף ריבית צמודה בשיעור של 8% לשנה, למשך 38 ימים שממועד אירוע תאונת דרכים פריקת ברך (23.4.93) עד 31.5.93, ולאחר מכן ריבית צמודה בשיעור של 4% לשנה מיום 1.6.93 ועד היום, סה"כ המגיע בגין הריבית הוא 30,889 ש"ח, ומכאן שהפיצוי הכולל המגיע לתובע בגין ראש הנזק שאיננו ממוני, כולל הריבית הוא : 135,599 ש"ח. ח. רבות נחלקו באי כח הצדדים בסוגיה מהו הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות הן לעבר והן לעתיד, והדבר בא לידי ביטוי הן בישיבת הטיעונים בעל פה מיום 18.6.00, והן בהמשך התגובות בכתב שבאי כח הצדדים הוסיפו והגישו לביהמ"ש, וחילוקי הדעות ביניהם קוטביים. בחשבון הנזק "המקוצר" שהגיש ב"כ התובע ביום 18.6.00 לצורך ישיבת הטיעונים שבעל פה, הציע ב"כ התובע לפסוק למרשו פיצוי שיתבסס על מחצית אובדן כושר השתכרות התובע לפי שילוש השכר הממוצע במשק ולהבהרה: שילוש השכר הממוצע במשק כיום הוא 19,995 ש"ח, ולאחר ניכוי 25% מס הכנסה, היתרה נטו היא : 14,996 ש"ח, ומסכום זה מציע ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו 50%, וזאת הן לתקופת העבר ממועד אירוע תאונת דרכים פריקת ברך, והן לעתיד. בטיעונו שבעל פה הדגיש ב"כ התובע את חומרת הנכות האורטופדית שקבע פרופ' מ. סודרי לתובע, וכן הדגיש את החשש להחמרה צפויה לעתיד, וכן כי הצלקות בהן מדובר הינן צלקות ניכרות (אותן גם הראה התובע לביהמ"ש, עמ' 65 לפרוט'), וכן היפנה ב"כ התובע לקביעותיו של מומחה השיקום פרופ' י. שאקו בחוות דעתו. לענין כושר עבודתו של התובע ציין ב"כ התובע שעבודת התובע איננה מתבססת על ישיבת במקום עסקו אלא מדובר על יציאה לשטח לבניינים, פגישה עם קבלנים באתר הבניה, טיפול בסחורה של התובע המצויה באתרים, טיפוס במדרגות מאולתרות באתרי בניה ולרבות עבודות העמסת ציוד , כל זאת עשה התובע לפני תאונת דרכים פריקת ברך. ב"כ התובע מפנה לדברי מרשו שהוא נאלץ לסגור את העסק במקומו הקודם, שבו היה מחולק לשלוש קומות (בלי מעלית), ועבר לעסק במפלס אחד, וכאשר חזר לעבודה התברר לתובע שהקשר שלו עם הקבלנים התרופף מחמת העדרותו והקושי שלו לבקר בשטח. התובע ניסה להקים שותפויות עסקיות והכוונה לחברת רילקס איירפול (עיינו: מסמך רשם החברות נ2/), וקיסרים חברה לבניה (עיינו מסמכי רשם החברות נ3/), כשבהן היה התובע בגדר משקיע, אך חברות אלה צברו הפסדים ובסביבות שנת 1997 עסקים אלה חוסלו. לגבי העובדה שהכנסותיו של התובע בעסקו לאחר תאונת דרכים פריקת ברך גדלו (עיינו: פירוט ההכנסות בשנים שלאחר תאונת דרכים פריקת ברך, בחשבון הנזק המקוצר של ב"כ התובע עמ' 1), מפנה ב"כ התובע לעדות מרשו שמדובר בתקופה של התגברות העליה ארצה ותנופה של התחלות בניה מה שגם הביא בעקבותיו לעלייה בהכנסותיו של התובע, בשנים 1993, 1994, 1995, אלא שלפי הסברו של התובע בעסקים אחרים, שבהם הבעלים לא סבלו מנזקי תאונת דרכים פריקת ברך, ההכנסות גם עלו כפליים, ואילו התובע יכול היה להקדיש זמן מועט בלבד לעסקיו באותם שנים, ולכן לדעת ב"כ התובע יש להניח שאילו ניהל מרשו את עסקיו כפי שדאג לנהל אותם לפני תאונת דרכים פריקת ברך היו הכנסותיו עולות מעבר לעלייה בפועל שהיתה בהכנסותיו. לדעת ב"כ התובע החל משנת 1996 ואילך ועד היום קיימת ירידה משמעותית בעסקיו של התובע וב"כ התובע חושש שבמהלך השנים כוחו של התובע לא יעמוד לו עוד והוא אף ייאלץ לסגור את עסקו. מציין ב"כ התובע שבעוד שבסוף 1993, 1994, 1995, הכנסת התובע ואשתו היתה כ 30,000- ש"ח לחודש, הרי לאחרונה מסתכמת הכנסתם ב- 4,667 ש"ח, ולכן מציע ב"כ התובע לערוך את החישוב לעבר ולעתיד לפי אובדן מחצית כושר העבודה, על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק, בניכוי מס, זאת למרות שנכותו הרפואית של התובע כיום היא בשיעור של כ- 60%, ואף צפויה החמרה לעתיד. על דרך החילופין מציע ב"כ התובע (עמ' 68 לפרוט') לפסוק למרשו פיצוי לפי עלות עובד המשתכר את השכר הממוצע במשק כיום, על מנת שעובד כזה יוכל לכל הפחות לצמצם חלק מהפסדיו של התובע. ט. עמדת ב"כ הנתבעת היא שהתובע הוא בעלים של עסק משגשג לשיווק קרמיקה ועסק זה לא נפגע לאחר תאונת דרכים פריקת ברך ובעקבותיה, אלא הלך והתקדם בשנים הסמוכות לתאונת דרכים פריקת ברך ובהמשך (עמ' 77 סיפא לפרוט' ואילך). לקראת סוף שנת תאונת דרכים פריקת ברך הקים התובע חברה נוספת בשם "קיסרים" לבניית וילות בקיסריה, ובהמשך התמיד התובע בפעילותו העסקית והרחיב עסקיו וזאת גם בתקופות קרובות לתאונת דרכים פריקת ברך ויש לשבחו על כך שלא ישב בביתו באפס מעשה. ב"כ הנתבעת מפנה לגרף הכנסות של החברות השונות שבשליטת התובע משנת 1991 עד 1999 כשמהן ניתן להיווכח שהיתה עליה של ממש בשנים שלאחר תאונת דרכים פריקת ברך, במיוחד בחברת ש. בן יעקב בע"מ. ב"כ הנתבעת מבהיר שבכל הנוגע למשיכת משכורות מן החברות השונות, לתובע עצמו ולבני משפחתו (רעייתו, בנו, בתו), ניתן לראות שבשנים לאחר תאונת דרכים פריקת ברך שולמו משכורות נאות לבני המשפחה, כשהתובע שהוא בעל השליטה בחברות הוא הקובע לפי שיקולים של כדאיות כלכלית, מה המשכורות שישולמו, מתי ישולמו, מה ההוצאות שיכוסו מתוך כספי החברות, לרבות מועד ביצוע התשלום כמו, למשל, קביעת מועד הפרשה לקופת פיצויי פיטורין לפי שיקולי כדאיות כלכלית. (עמ' 78 לפרוט'). מטעם זה גם מדגיש ב"כ הנתבעת שבהיות החברות השונות בשליטת התובע ובני משפחתו, סיכויי היפלטות לשוק העבודה, גם בעתיד הרחוק קלושים ביותר, גם לא ניתן לדבר על חשש לסגירת החברות כשניתן להיווכח שמדובר בעסקים מצליחים והתובע משתף בעסקים את רעייתו וילדיו. לדעת ב"כ הנתבעת הבסיס לכושר השתכרותו של התובע צריך להילמד מן השכר שהופרש לו לפני תאונת דרכים פריקת ברך, צמוד להיום, כשלפי חישובו של ב"כ הנתבעת השכר של התובע בשנת 1992 היה נומינלי 6,515 ש"ח לחודש, והסכום ברוטו להיום הוא: 12,256 ש"ח לחודש, ולאחר ניכוי מס: 9,192 ש"ח לחודש. זהו הסכום שאמור לשמש בסיס לחישוב של בית המשפט, כשלדעת ב"כ הנתבעת לא נגרם לתובע נזק כלכלי עד היום מחמת תאונת דרכים פריקת ברך, אך יש מקום בכל זאת, למען הזהירות, לפסוק פיצוי גלובלי על הבסיס הנ"ל, בשים לב לכך שהתובע כבן 54 כיום, ומכיוון שהוא שכיר בחברה שבשליטתו יש לקבל שתקופת עבודתו תהא עד גיל 70. מתוך הנחה שיתכן אולי שבחמש השנים האחרונות של תוחלת תקופת עבודתו, דהיינו, בתקופה שבין גיל 65 ל 70-, יתכן ותהא אז השפעה לנכותו האורטופדית, יש מקום לפיצוי בגין אותן חמש שנים, ומכיוון שהם תתחלנה בעוד כ 11- שנה יש לערוך היוון כפול. י. אני סבור שלצורך קביעת בסיס חישוב הכנסתו של התובע יש לבחון את השתכרותו החודשית של התובע בשנת 1992, היא שנת העבודה המלאה שקדמה לאירוע תאונת דרכים פריקת ברך. לפי מוצג נ14/, היו הכנסותיו ברוטו של התובע באותה שנה כדלקמן: ינואר 1992 - 2,954 ש"ח. פברואר 1992 - 2,952 ש"ח. מרץ 1992 - 2952 ש"ח. אפריל 1992 - 5,973 ש"ח. מאי 1992 - 7,788 ש"ח. יוני 1992 - 7,684 ש"ח. יולי 92 - 7,684 ש"ח. אוגוסט 1992 - 8,485 ש"ח. ספטמבר 92 - 7,768 ש"ח. אוקטובר 92 - 7,769 ש"ח. נובמבר 92 - 7,769 ש"ח. דצמבר 92 - 8,110 ש"ח. הממוצע החודשי ל 1992- נומינלית הוא: 6,491 ש"ח. אם נצמיד סכום זה ממדד אמצע השנה, יוני 1992, עד היום, כי אז הסכום החודשי הממוצע המשוערך ברוטו של הכנסת התובע בשנת 1992, נכון להיום, הוא : 12,287 ש"ח לחודש, ואחרי הפחתת 25% מס הכנסה הסכום החודשי הממוצע נטו הוא : 9,216 ש"ח לחודש. יא. אינני מקבל עמדת ב"כ התובע לפיה יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע לעבר ולעתיד לפי פגיעה ב- 50% מכושר השתכרותו של התובע, כשם שאינני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת לפיה יש להגיע למסקנה שלא נגרם לתובע כל הפסד הכנסה לעבר, ולהסתפק בחישוב גלובלי לגבי חמש השנים האחרונות של השתכרות התובע מגיל 65 עד גיל 70 (עמ' 79 לפרוט'), או חישובו המוצע של ב"כ הנתבעת, בתחשיב הכתוב שהגיש לעיוני בשעת הטיעון בעל פה ביום 18.6.00 (סימנתי בסיפרה 3), לפי שליש מן התחשיב האריתמטי, על בסיס נכותו האורטופדית בלבד של התובע (דהיינו, לפי שליש המגיע מחישוב הפסד השתכרות לעתיד לפי 47% נכות משכר משוערך נטו של 9,192 ש"ח מחושב עד גיל 70). יב. אין ספק שהתובע גילה חוסן פיזי ונפשי הראויים להערכה רבה, ולמרות הפציעה הקשה ביותר ברגלו השמאלית הצליח להתמודד עם הפציעה הקשה על כל הכרוך בכך, ולהתמודד עם המגבלות, וכאשר נסתיימה תקופת האשפוזים והניתוחים חזר התובע לפעילות, לרבות פעילות ספורטיבית, כפי שהדבר עלה מתוך סרטי המעקב של החוקרים וכן התמונות שהוגשו כמוצגים. למניעת ספק אדגיש שהתובע לא ניסה כלל בעדותו להכחיש כי חזר לפעילות, וגם לא ניסה להגזים בתיאור סיבלו ומגבלותיו. כבר בעדותו הראשית סיפר התובע לגבי פעילות הספורט עמ' 38 רישא לפרוט': "עשיתי הסבה מהיבשה לים. כל הפעילות שלי היום בספורט קשור לספורט מים. אני אוהב לצלול, בני יש לו אופנוע ים ואני נוסע איתו, מאז קניתי עם שותף סירה בכנרת. סירת מנוע גדולה ושטים מידי פעם יוצאים בשבתות לכנרת". בחקירתו הנגדית אמר התובע בעמ' 49 לפרוט', : "אציין שאני נפגעתי ברגל, לא בגופי ולא בידיי. בשלוש השנים שלאחר תאונת דרכים פריקת ברך למדתי ללכת על מנת שלא יקרה לי משהו תוך כדי זה שאני חושב כל הזמן לייצב את הברך. בעייתי העיקרית שהברך ברחה ממקומה. מבחינה פיזית לי אישית על הרגל הבריאה זה לא משקל משמעותי (הכוונה למיכל החמצן וציוד הצלילה - י.ג. ). התובע העיד בעמ' 41 רישא לפרוט': "אני לא זוכר בדיוק תאריכים אבל אם אני לא טועה חזרתי לעבודה חלקית לאחר שלוש שנים מתאונת דרכים פריקת ברך בצורה מסודרת". יובהר כי עסקו של התובע לא היה סגור בשלוש השנים עד לשובו לעבודה הואיל ורעייתו הפעילה את העסק בהעדרו (עמ' 35 לפרוט'). יג. התובע ציין שהוא לא יכול היה לאחר שובו לעבודה לצאת לפגישות עם קבלנים באתרים ולעבוד במחסן, הואיל ולא יכול היה ללכת יותר מחמש דקות או למרחק של 250 עד 300 מ' (עמ' 35-36 לפרוט'), וכאשר חזר לעבודה בעסקו "קרמיקה סנטר" החליט לסגור את החנות שהיתה בעיר ולפתוח באיזור התעשיה אולם תצוגה במפלס אחד שם עובדים התובע, רעייתו, בתו, בנו, ועוד ארבעה עובדים, כשאת מרכז הפעילות העביר התובע מעבודה עם קבלנים לעבודה עם לקוחות פרטיים ועיקר תפקידו של התובע לשבת במשרד. לטענת התובע אין הוא מסוגל עוד לעבוד בהרמת סחורה על משטחים, ואין הוא מסוגל לעלות על מדרגות מאולתרות מעץ בגלל הרגשת חוסר יציבות (עמ' 36 לפרוט'). לטענת התובע כאשר הוא מאמץ את רגלו היא מתנפחת וכן הוא מתקשה לעלות מעבר ל 3- עד 10 מדרגות (עמ' 37 לפרוט'). בשים לב לנכותו האורטופדית של התובע, ובעיקר בהתאם למתואר בחוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' סודרי, אני סבור שתלונותיו של התובע משקפות את המציאות, ואין בהן משום הגזמה. יד. נכון הוא שחלק מן השנים שלאחר תאונת דרכים פריקת ברך היו שנים שבהן היתה עליה ממשית בהכנסות עסקו של התובע , וכפי שהתובע עצמו אומר, בעמ' 42 לפרוט': " עליה טבעית (הכוונה עד לשנת 1992), עד לנקודה שענף הבניה קפץ בעשרות אחוזים ואתה שוב שואל על תאריכים ושוב אני משיב שלא זוכר תאריכים, אני זוכר שהשנים 94, 93, 95, היו שנות פריחה בתחום זה". בהמשך השיב התובע ואמר שבסביבות השנים 96, 97 החל מיתון בעסק. עצם העובדה שהיתה פריחה בעסק וממילא עליה בהכנסות בחלק מהשנים שלאחר תאונת דרכים פריקת ברך איננה שוללת, לכשעצמה, את האפשרות שהעסק היה מתפתח עוד יותר אלמלא מוגבלותו של התובע שנבעה מן תאונת דרכים פריקת ברך. (ועיינו בענין זה תשובת התובע בעמ' 42 סיפא לפרוט'), אדרבא, אם בזכות חוסנו הצליח התובע למרות הפציעה הקשה ברגלו השמאלית להתמודד עם המוגבלות, לחזור לפעילות בעסק, ולהתקדם, הדעת נותנת שהדבר היה עולה בידו ביתר שאת אלמלא הפציעה. מטבע הדברים, המדובר בעסק עצמאי, בענייננו עסק קרמיקה למכירת מרצפות, שיש, כלים סניטריים, אביזרי אמבטיה ואביזרים הקשורים לבניה, שנתון לעליות ומורדות כפועל יוצא מן ההתפתחויות בענף הבניה. ככל שיש גיאות בבניה, למשל, כתוצאה מתנופת עליה לארץ, כך גם סביר שהעסק יתפתח, ומאידך גיסא יושפע העסק ממיתון שעשוי לפקוד את ענף הבניה. טו. בקביעת השפעת תאונת דרכים פריקת ברך על כושר עבודתו והשתכרותו של התובע, אין זה ראוי ללכת שבי אחר תוצאות מספריות של הכנסות העסק שהינן פועל יוצא של גיאות בענף או שפל בענף אלא יש להשתדל במידת האפשר להגיע לתוצאה שתשקף את השפעת הנכות על כושר העבודה והשתכרות של התובע, וזאת על בסיס הכנסתו החודשית הממוצעת המשוערכת של התובע כפי שחישבתי אותה נכון לשנת 1992, היא שנת העבודה המלאה האחרונה שקדמה לאירוע תאונת דרכים פריקת ברך. הדעת נותנת שהשפעת הנכות על כושר עבודתו והשתכרותו של התובע בתקופה הסמוכה לאירוע תאונת דרכים פריקת ברך היתה גדולה יותר, דהיינו, בתקופה שנאלץ להעדר מן העסק, שנוהל אז בעיקר בנוכחות רעייתו, ומטבע הדברים הדעת נותנת שהשפעת הנכות פחתה כשהצליח התובע לחזור לתפקוד פעיל יותר בעסק. לתקופה מאז אירוע תאונת דרכים פריקת ברך ועד היום, הייתי מעריך את השפעת נכותו של התובע על כושר עבודתו והשתכרותו של התובע בשיעור של 35%, ואת החישוב הייתי עושה כדלקמן: ההכנסה החודשית הממוצעת המשוערכת נטו 9,216 ש"ח לחודש X 35% X 87.5 חודשים = 282,240 ש"ח. לא הוספתי ריבית על הפסדי ההכנסה לעבר הואיל ובמקביל גם לא הוספתי ריבית לתשלומי המל"ל שאותם הפחתתי מן הפיצוי המגיע לתובע. טז. אשר לעתיד: אין מחלוקת שאת הפסד כושר ההשתכרות של התובע יש לחשב עד הגיעו לגיל 70, דהיינו, לתקופה של 16 שנה לעתיד. פרופ' י. שאקו כתב בסיפא של חוות דעתו כי: "בפגיעות תוך פרקיות בברך ייתכנו שינויים ארתרוטיים גם זמן רב לאחר החבלה, דבר שעלול להביא להחמרת מצב הברך". והוסיף כי רצוי לשאול בענין זה את פרופ' סודרי. פרופ' סודרי נשאל בסעיף 8 למכתב ב"כ התובע מיום 21.10.99 לגבי אפשרות ההחמרה שהעלה הפרופ' י. שאקו, והשיב במכתבו מיום 14.11.99: "לפי המסמכים לא התרשמתי שקיימת בשלב זה החמרת מצב. אך ההערכה שצפויה בעתיד החמרת מצב. ייתכן שבעוד 15-20 שנה יוצע לו לבצע ניתוח החלפת ברך. זהו ניתוח הדורש כיום כ10- ימי אשפוז" (מוצג נ6/). בנוסף אני סבור שיש לקחת בחשבון שספק אם חסנו, מרצו, וכח רצונו של התובע המאפשרים לו כיום להתמודד בהצלחה עם נכותו ומגבלותיו, יעמדו לרשות התובע באותה מידה בחלוף השנים כשהתובע יילך ויתבגר בהדרגה, לכן הייתי מעמיד את השפעת תאונת דרכים פריקת ברך על כושר השתכרותו ועבודתו של התובע לעתיד על 40%. החישוב יהא כדלקמן: 9,216 ש"ח לחודש X 40% X 12 חודשים = 44,237 ש"ח מקדם ההיוון ל16- שנה = 12.5611 44,237 ש"ח לשנה X מקדם ההיוון 12.5611 = 555,665 ש"ח. יז. גם בענין הוצאותיו הרפואיות של התובע קיימת מחלוקת מהותית בין ב"כ הצדדים. התובע העיד שלאחר שביצע 4-5 ניתוחים בביה"ח בילינסון, ולאחר ששהה כחודשיים בבית לוינשטיין, ובהיותו בכסא גלגלים החליט בתיאום עם משפחתו לנסוע להינתח אצל רופא (פרופ' ביהל) בקלן שבגרמניה, ולנסיעתו לשם נתלווה אליו מומחה כלי-הדם ד"ר חדד, שלתובע היה אמון כלפיו, בשים לב לחשש של התובע שבניתוח האורטופדי עלולים כלי הדם (שניזוקו בתאונת דרכים פריקת ברך) להיפגע. כשחזר התובע מן הניתוח בגרמניה עבר התובע לאחר מכן ניתוח במרכז רפואי הרצליה לחיבור הרצועות הצולבות בברך גיד אכילס, כל זאת בנוסף לטיפולי פיזיותרפיה שקיבל התובע (עמ' 33 לפרוט'). לפי עדות התובע, בעמ' 33 לפרוט' השיפור במצבו היה מזערי ולכן, ולאחר בירורים שעשה, החליט התובע להינתח בבלגיה אצל פרופ' מרטנס. התובע החליט על צעדו זה לאחר שלפי דבריו קיבל חוות דעת רפואיות סותרות מרופאים בארץ, כשאחד הרופאים אמר לו: "שצריך לחתוך את העצם וליישר את הרגל", ואורטופד בקופת חולים אמר לתובע : שכדאי לקטוע את הרגל ואז אסבול פחות" (עמ' 34 לפרוט'). לפיכך, החליט התובע לנסוע למומחה בעל שם עולמי, ולכן נותח באנטוורפן שבבלגיה אצל פרופ' מרטנס, כשהתוצאות היו טובות, ובהמשך עבר גם תרגילי פיזיותרפיה מספר חדשים בארץ (עמ' 34 לפרוט'). לאחר מכן נסע התובע פעם נוספת לביצוע ניתוח אצל פרופ' מרטנס לצורך הארכת גיד אכילס ויישור האצבעות כדי שלא יקבלו קונטרקטורות, וזאת בתיאום עם האורטופד ד"ר טיין שטיפל בתובע בארץ (עמ' 35 לפרוט'). לפי הסברו של התובע, בעמ' 50 לפרוט', ההחלטה לבצע את הניתוחים בחו"ל באה מתוך נסיון הישרדות, ומתוך כוונה להימנע מן המצב הקשה מאד בו היתה נתונה רגלו השמאלית עקב תאונת דרכים פריקת ברך. (עיינו: התמונות, ת1/, המשקפות את מצב הרגל לפני הניתוחים בחו"ל), ולהימנע ממצב בו היה חשש שיהא צורך לקטוע את הרגל, לאחר שהתובע גם קיבל פעמיים נמק ברגל (עמ' 50 לפרוט'). התובע אישר שאין ברשותו אישור של רופא אורטופד בארץ הממליץ על ביצוע הניתוחים האלה בחו"ל (עמ' 52 רישא לפרוט'). יח. עמדת ב"כ התובע היא שהניתוחים שביצע התובע בחו"ל הם אלה שסייעו לו להגיע למצב הטוב יחסית בו הוא מצוי כיום, כשהתובע מצליח להלך ללא עזרת קביים, ועוד טוען ב"כ התובע שהתובע זכאי לקבל הוצאותיו בגין ביצוע הניתוחים בחו"ל, הואיל ואלה בוצעו על יסוד המלצת רופאים שקיבל התובע בארץ לאחר שהניתוחים אותם ביצע בארץ לא צלחו והרי אחד רופאים בארץ גם יעץ לו לעבור קטיעה של הרגל. טוען ב"כ התובע שאת הסוגיה האם זכאי התובע להחזר הוצאותיו בגין הניתוחים בחו"ל יש לבחון לפי השאלה האם היה המעשה סביר בזמן שהתובע ביצע זאת, והרי הרופאים המליצו בפני התובע לבצע את הניתוחים בחו"ל. יט. שונה עמדת ב"כ הנתבעת שמסכים רק לכך שהתובע זכאי להחזר אותן הוצאות סבירות שהיתה הנתבעת משלמת אילו היה התובע מבצע ניתוחים אלה ומקבל את הטיפול בארץ. ב"כ הנתבעת מציין בסיכומו בעל פה, עמ' 81 לפרוט', שהוא חישב עלות שני ניתוחים בארץ (במקום בחו"ל) בעלות של כ35,000- ש"ח ועל כך יש להוסיף גם עלות הטיפולים שביצע התובע באופן פרטי במרכז רפואי הרצליה, אך זאת לפי עלות טיפול במוסד ציבורי, עיינו: תעריף קופ"ח מיום 10.10.94, נ4/. ב"כ הנתבעת ציין שהן בחקירתו הנגדית השיב התובע שאין ברשותו אישור אורטופד הסבור שיש לבצע את הניתוחים בחו"ל (עמ' 52 רישא לפרוט'), וגם בשעת הדיון בבקשה לתשלום תכוף בבימ"ש שלום ת"א, בעדותו שם מיום 29.9.94, מוצג נ5/, העיד התובע (שם בעמ' 5, ש' 26 : "המסמך הטוב ביותר הוא הבדיקה האנושית שלי וכולנו יודעים שבאירופה נושא של רצועות מפותח מאד.....". כלומר, התובע לא התבסס על יסוד מסמכים רפואייים שקבעו שיש צורך בביצוע הניתוחים והטיפולים בחו"ל. כ. לפי חישובו של ב"כ התובע סה"כ הוצאותיו הרפואיות של התובע בארץ ובחו"ל, (למעט נעליים אורטופדיות) מסתכמים ב- 364,286 ש"ח, אחרי שערוך, עיינו, עמ' 2 של חשבון הנזק המקוצר שהגיש ב"כ התובע בשעת הטיעונים בעל פה מיום 18.6.00 כשאליו מצורפת גם רשימת הקבלות. עוד מציין ב"כ התובע בתחשיבו שבשנים 93-94 נשא התובע בתשלום של 5,497 ש"ח טיפולי פיזיותרפיה בארץ (כולל הפרשי הצמדה וריבית), ובשנת 95, שאז נכנס לתקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שילם התובע בגין טיפולי פיזיותרפיה סך של 11,894 ש"ח כולל הפרשי הצמדה וריבית. מציין ב"כ התובע, שנכון לשנת 1995 לאחר שנכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי, זכאי מרשו לקבל מקופ"ח 12 טיפולים פיזיותרפיים, ולכן זכאי התובע לקבל מן הנתבעת עלות של יתרת 21 טיפולי פיזיותרפיה, לשנת 95, שאינם כלולים בסל הבריאות, וזאת לפי תעריף קופ"ח: 292 ש"ח לטיפול, וביחד: 6,132 ש"ח. בנוסף מבקש ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו עלות בדיקות של 5 ביקורים אצל רופאים מומחים לפי תעריף קופ"ח (כולל הפרשי הצמדה וריבית) בסך 225 ש"ח לביקור, ובנוסף עלות הניתוח בגרמניה כולל: תשלום למרדים, תשלום לביה"ח, בדיקה רפואית, פיזיותרפיה וכו' בסך 58,521 ש"ח, ובנוסף עלות הניתוח בבלגיה, כולל הצמדה וריבית בסך 57,724 ש"ח, וכן עלות הניתוח במרכז רפואי הרצליה (למעט טיפולי פיזיותרפיה): 66,637 ש"ח נכון להיום. לפי חישובו של ב"כ התובע עלות הניתוחים שביצע התובע בחו"ל לפי תעריף קופ"ח (נ4/), מחושב בהתאם ל10- (עשרה) ימי אשפוז עבור כל ניתוח, אמורה היתה להגיע ל43,820- ש"ח, ובנוסף סדרה של 12 טיפולי פיזיותרפיה לכל אחד משני הניתוחים, ביחד: 7,008 ש"ח, + 3 בדיקות ביום, לכל יום, במשך 10 ימי אשפוז, משמע: 30 בדיקות מומחה: 6,750 ש"ח, ובגין שני הניתוחים ביחד: 13,500 ש"ח, ועוד 10 צילומי רנטגן בגין שני הניתוחים: 1,610 ש"ח, ומכאן שהעלות המשוערכת של שני הניתוחים בארץ: 65,938 ש"ח. כא. יצויין שלרשימת הקבלות הוסיף ב"כ התובע בתשובתו לטיעוני ב"כ הנתבעת, מיום 21.6.00, רשימה של 4 קבלות נוספות בגין מכשיר ייצוב ברך, ומכשירי הליכה, שהוציא התובע בתקופה מיום 14.6.94 עד 25.2.95 בשווי משוערך של 33,008 ש"ח. באותה השלמה בכתב מיום 21.6.00 חוזר ב"כ התובע על עמדתו שלתובע היתה סיבה סבירה לבצע את הניתוחים בחו"ל לאחר שמומחים רפואיים בארץ המליצו לו על ביצוע הניתוח בחו"ל ואחד מהם היה בדעה שיש לקטוע את הרגל. עוד מציין ב"כ התובע שאת הסבירות יש לבחון לפי המועד בו בוצע הטיפול ולא בבחינת חכמה שלאחר מעשה. בתשובתו מיום 27.6.00 מציין ב"כ הנתבעת (עמ' 3) שבתחשיבו לא נלקח בזמנו בחשבון עלות הניתוח במרכז רפואי הרצליה, שם אושפז התובע 6 ימים, ומכאן שיש להוסיף עלות נוספת של 10,626 ש"ח. עוד מציין ב"כ הנתבעת שאין לקבל את דרך חישובו של ב"כ התובע לגבי הוספת צילומי רנטגן ובדיקות מומחים, מעבר לעלות הטיפול בארץ, הואיל ולפי ההסכם בין אבנר לקופ"ח הוצאות אלה (רנטגן, מומחים) מכוסות באותו תעריף אשפוז. כב. אינני סבור שהתובע זכאי לקבל מן הנתבעת כיסוי עלות הניתוחים שביצע בחו"ל, ועלות הניתוח שביצע באופן פרטי במרכז רפואי הרצליה, אלא לפי עלות ביצוע ניתוחים אלה במסגרת אשפוז בבי"ח ציבורי בארץ. אני מקבל נימוקי ב"כ הנתבעת שהצביע על כך שגם לפי עדות התובע עצמו אין ברשותו מסמך מטעם מומחה רפואי בארץ המציין שלא ניתן לבצע ניתוחים אלה בארץ, ומכל מקום, שיש אינדיקציה לכך שראוי לבצע ניתוחים אלה בחו"ל, ואני מפנה לעדות התובע מיום 7.5.2000, בעמ' 52 רישא לפרוט', שם מאשר התובע, שאין ברשותו אישור של אורטופד בארץ הממליץ על ביצוע הניתוחים בחו"ל, וכך גם עולה, כפי שציין ב"כ הנתבעת, מעדות התובע בבקשה לתשלום תכוף בבימ"ש השלום בת"א ביום 29.9.94, נ5/, עמ' 5, שורה 26: "אני אומר שהמסמך הטוב ביותר הוא הבדיקה האנושית שלי וכולנו יודעים שבאירופה נושא של רצועות מפותח מאד". בכך לא סגי. מי שטוען שהיתה הצדקה לבצע ניתוח בחו"ל עליו הנטל להוכיח שלא ניתן היה לבצע את הניתוח בארץ, או למצער, שקיימת אינדיקציה רפואית לפיה מוצדק לערוך את הניתוח בחו"ל דווקא, למשל, משום שבארץ אין די ידע מקצועי ונסיון הדרושים לביצועו של ניתוח מסויים. הרגשה סובייקטיבית של התובע אין די בה, והמבחן לכך חייב להיות אוביקטיבי. אין בפנינו תשתית שיש בה כדי להוביל למסקנה שהיתה אינדיקציה רפואית שהצדיקה בענייננו עריכת הניתוחים בחו"ל, כשם שאין בפנינו תשתית שיש בה כדי להוביל למסקנה שהיתה הצדקה רפואית לערוך את הניתוח באופן פרטי במרכז רפואי הרצליה דווקא, ולא בבי"ח של הרפואה הציבורית. כג. המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש פרופ' מ. סודרי נשאל ע"י ב"כ הנתבעת, במפורש, במכתבו מיום 26.8.99: "האם נכון כי בתי החולים הציבוריים בארץ היו ערוכים בשנת 1994 לבצע שחזור כפול של הרצועה הצידית החיצונית של הברך?". וכן נשאל המומחה: מהו משך האשפוז הסביר בארץ עקב ניתוח זה. פרופ' מ. סודרי נשאל באותו מכתב האם נכון כי בתיה"ח הציבוריים בארץ היו ערוכים לבצע שחרור גידי הפלקסורים 2-5 בכף רגל שמאל, שחרור הגיד המכופף ושחרור הקופסית הפוסטרומדיאלית בקרסול שמאל, שחרור גיד אכילס, וניתוח HTO, וכן נשאל המומחה מהו משך האשפוז הסביר בארץ עקב ניתוח כזה. תשובת פרופ' מ. סודרי במכתבו אל ב"כ הנתבעת מיום 14.11.99 היתה חיובית לגבי כל הניתוחים הנ"ל, וכן השיב שמשך האשפוז הסביר בארץ לכל אחד מן הניתוחים הוא כ 10 ימים. ***** כד. ב"כ התובע שאל את המומחה הרפואי, במכתבו מיום 21.10.99, האם נכון שהניתוחים שעבר התובע בחו"ל הוכתרו בהצלחה, ועל כך השיב פרופ' סודרי במכתבו מיום 14.11.99 אל ב"כ התובע: "נראה שהניתוח שעבר בגרמניה נכשל כי הוא עבר לאחריו ניתוח נוסף במרכז רפואי הרצליה". גם בתשובה לשאלה מס' 3 חזר פרופ' מ. סודרי על כך שהניתוח שבוצע לתובע בגרמניה לא הצליח, וכי הניתוח שבוצע לתובע בבלגיה בכף הרגל ניתן היה לבצעו גם בארץ. בתשובה לשאלה מס' 4, דהיינו, האם המרכזים הרפואיים בהם נותח התובע בחו"ל הינם בעלי נסיון רב יותר לגבי סוג כזה של פגיעות מאשר בארץ, השיב פרופ' סודרי שאין הוא יודע על תוצאות עבודה המשווה בין מרכזים רפואיים בארץ ובחו"ל נכון ל1994-. בתשובות 5+6 השיב המומחה שאמנם מספר מסויים של ספורטאים ישראליים נסעו לחו"ל לטיפול במרכזים המתמחים ברפואת ספורט, אך הרוב הגדול של הספורטאים בארץ עוברים ניתוחים אלה בישראל ולא בחו"ל. ולגבי השאלה האם סיכוי ההצלחה בניתוחים אלה, ב1994-, בחו"ל היה גדול מאשר הסיכוי להצלחתם בארץ, השיב פרופ' מ. סודרי שאין הוא סבור כך, ועובדה שהניתוח הראשון של התובע בחו"ל לא הצליח. לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא שיש מקום לפסוק פיצוי לתובע רק לפי עלות ביצוע הניתוחים במסגרת הרפואה הציבורית בארץ. כה. עלות יום אשפוז לפי התעריף לחב' ביטוח במחלקה אורטופדית, כולל הרדמה וניתוח, לפי מכתב קופ"ח מיום 10.10.94, נ4/, היתה: 1,200 ש"ח ליום. השווי המשוערך לפי הצמדה ממדד אוגוסט 1994 עד היום: 1,778 ש"ח ליום. לאור תשובות המומחה הרפואי כל ניתוח בחו"ל, העריך אותו המומחה ב 10- ימי אשפוז בארץ, משמע, בגין שני הניתוחים עשרים ימי אשפוז, על כך יש להוסיף 6 ימי אשפוז בגין הניתוח שבוצע במרכז רפואי הרצליה, וביחד: 26 ימי אשפוז X 1,778 ש"ח ליום אשפוז, לפי שערוך להיום = 46,228 ש"ח. מעיון ברשימת הקבלות של התובע עולה כי הקבלות בגין הניתוח בגרמניה הינן מיום 28.4.94 (קבלות 35+36), בגין הניתוח בבלגיה מיום 30.6.95 (קבלה 75), והקבלות בגין הניתוח במרכז רפואי הרצליה היו בין יולי 94 לספטמבר 94 (קבלות 50-52, 59-55), לכן אני סבור שלסכום הנ"ל של 46,228 ש"ח יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה לפי אמצע התקופה, דהיינו, בערך מ 1.12.94- עד היום, ריבית זו מסתכמת ב 10,478- ש"ח, וביחד: 56,706 ש"ח. כו. אני מסכים עם ב"כ הנתבעת שאין הצדקה להוסיף, כפי שמבקש ב"כ התובע בתחשיבו, גם כיסוי עלות של עשרה צילומי רנטגן, ושלוש בדיקות מומחה ליום, בגין כל יום אשפוז, עלות זו מכוסה במסגרת תעריף האשפוז בבי"ח ציבורי בארץ. ב"כ התובע מבקש לפסוק בנוסף פיצוי גם בגין סדרה של 12 טיפולי פיזיותרפיה, עבור כל אחד משני הניתוחים שבוצעו בחו"ל, וביחד 24 טיפולי פיזיותרפיה, לפי תעריף של 292 ש"ח לכל טיפול. מעיון בתעריף הפיזיותרפיה לחברת ביטוח, לפי מכתב קופ"ח, נ4/, עולה כי העלות היא 150 ש"ח, נכון ליום 10.10.94, השווי המשוערך ממדד אוגוסט 94 עד היום: 222 ש"ח ליום, ולפי 24 טיפולים, הסכום אמור היה להיות: 24 טיפולים X 222 ש"ח ליום: 5,328 ש"ח, בתוספת 4% ריבית לשנה לפי אמצע התקופה מ 1.12.94- עד היום: 1,208 ש"ח, ובסה"כ: 6,536 ש"ח. מכאן שעלות ההחזר המגיע לתובע בגין האשפוזים, הניתוחים והטיפולים בחו"ל, לרבות האשפוז והניתוח במרכז רפואי הרצליה, מסתכם ביחד ב - 63,242 ש"ח. (אשפוזים 56,706 ש"ח + פיזיותרפיה 6,536 ש"ח). כז. לענין טיפולי פיזיותרפיה שהתובע נשא בהן בארץ: ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו את הסכומים ששילם התובע בגין טיפולי פיזיותרפיה בארץ בשנים 1993 - 1994, כעולה מקבלות מס' 22, 32, 38, 43, 70 ו71-, בסך 5,497 ש"ח. מעיון בקבלות אלה עולה שקבלה 22 היא בגין פיזיותרפיה בישראל בסך 300 ש"ח ליום 16.11.93. קבלה 32 היא בגין תשלום למרדים בגרמניה (ואילו קבלה 31 היא תשלום לפיזיותרפיה בגרמניה ולא בארץ). קבלה 38 היא בגין מלון בגרמניה. (וקבלה 37 היא לפיזיותרפיה בגרמניה). קבלה 43 היא תשלום לנסיעה לגרמניה, ואילו קבלה 42 היא לפיזיותרפיה בגרמניה. קבלה 70 וכן קבלה 71 הינן לפיזיותרפיה בישראל, אך לא לשנת 93-94 אלא לפברואר - מרץ 95. לעומת זאת, קבלות נוספות שלא ציין ב"כ התובע, ושמתייחסות לפיזיותרפיה בארץ לשנים 94-93, הן: קבלה 60 מיום 28.9.94: 1,500 ש"ח, קבלה 66 מ - 6.11.94: 1,000 ש"ח, וקבלה 68 מיום 11.12.94 - 1,000 ש"ח. סה"כ נומינלי: 300 ש"ח + 1,500 ש"ח + 1,000 ש"ח + 1,000 ש"ח = 3,800 ש"ח. כח. בנוסף מבקש ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו את עלות טיפולי הפיזיותרפיה שקיבל בשת 1995 מעבר ל 12- טיפולים שאותם זכאי הוא לקבל במסגרת קופ"ח, דהיינו, 21 טיפולים לפי תעריף קופ"ח בסך 292 ש"ח לטיפול, וביחד: 6,132 ש"ח. כפי שציינתי קודם לכן עלות טיפול פיזיותרפי בתעריף קופ"ח לחברת הביטוח היה 150 ש"ח, נכון למכתב קופ"ח מיום 10.10.94, מוצג נ4/, כשהשווי המשוערך של טיפול פיזיותרפיה ממדד אוגוסט 94 להיום הוא: 222 ש"ח ליום. לענין עצם הזכאות לקבל פיצוי בגין הוצאות רפואיות ראוי להפנות ל-ע.א. 5557/95 + 6881/95 סהר נ. אלחדד, נ"א (2) פד"י, 724, שדן במידת זכאותו של נפגע תאונת דרכים להחזר הוצאותיו הרפואיות, בזכרנו שחוק ביטוח בריאות ממלכתי נכנס לתקפו החל מיום 1.1.95. נקבע באותו פסק דין כי: "הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת חולים לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה בעבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת החולים. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה. גם כאן יש למנוע את המצב שעל פיו יחוייב המזיק לשלם לניוק בגין הוצאות רפואיות, ואח"כ יהיה חשוף לתביעה מצד קופת חולים. שאם לא כן, יחוייב המזיק לשלם כפל הוצאות רפואיות, ובסופו של דבר יישא בתשלום פיצויים בשיעור העולה על סך כל הנזק של הניזוק. הדבר ימנע גם את המצב שבו יקבל הניזוק גם טיפול רפואי חינם וגם את הוצאות עלותו ועל ידי כך יקבל פיצויים בסכום העולה על הנזק שנגרם לו". (עיינו, שם, בעמ' 752). בענין ע.א. 6431/96 + 6560/96 אן בר-זאב ואח' נ. קרנית, נ"ב (3) פד"י, עמ' 557, ציין ביהמ"ש העליון שפסק הדין הנ"ל בענין אלחדד ניתן באפריל 1997, ועד מועד זה שררה אי וודאות מה השינויים שהכניס חוק ביטוח בריאות בדיני הפיצויים בגין נזקי גוף. ביהמ"ש העליון ציין, שם, שמאז ניתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי המשיכה התובעת לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שלא באמצעות קופ"ח ואין זה ראוי לשלול הוצאותיה בגין טיפולים אלה, ועוד מציין ביהמ"ש העליון שגם לאחר שהתברר המצב המשפטי ראוי היה להביא בחשבון תקופת הסתגלות הקשורה במעבר מטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שקיבלה התובעת בעבר, לטיפול שתקבל מרופאי קופ"ח (עיינו, שם, בעמ' 571). כט. ומהתם להכא: בענייננו, נפגע התובע בתאונת הדרכים נשוא הדיון כאן ביום 23.4.93, וחוק ביטוח בריאות ממלכתי נכנס לתקפו רק ביום 1.1.95. במצב דברים זה ראוי הוא לפסוק לזכות התובע את עלות טיפולי הפיזיותרפיה שנשא בהם בשנת 1993 - 1994, דהיינו, נומינלית, 3,800 ש"ח, צמוד ממדד ספטמבר 94 עד היום, ערכו המשוערך: 5,567 ש"ח, ובתוספת ריבית בשיעור של 4% לשנה: 6,866 ש"ח. לגבי שנת 1995, לאחר שנכנס לתקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אך בטרם פורשו הוראות החוק בהתאם להלכת אלחדד, יש ג"כ מקום לפסוק לזכות התובע הוצאותיו בגין טיפולי פיזיותרפיה לפי 21 טיפולים (דהיינו, מעבר ל12- הטיפולים שיכול היה לקבל באמצעות קופ"ח), לפי תעריף משוערך של 222 ש"ח לטיפול, דהיינו: 21 טיפולים X 222 ש"ח לטיפול = 4,662 ש"ח, בתוספת הריבית של 4% לשנה על הסכום הנ"ל מיוני 1995 עד היום, ביחד: 5,625 ש"ח. לא ראיתי הצדקה לפסוק פיצוי לתובע בגין בדיקות אצל מומחים פרטיים משלא הוכח שהיתה אינדיקציה לפנות למומחים פרטיים דווקא, ושהתובע לא יכול היה לקבל טיפול רפואי זה במסגרת הרפואה הציבורית. ל. על כך יש להוסיף הוצאות רפואיות נוספות בארץ שאני סבור שיש לפסוק אותן לזכות התובע מתוך רשימת הקבלות שהגיש ב"כ התובע כשהסכומים כבר משוערכים ונושאי ריבית: קבלה מס' 4 אמבולנס לבית לוינשטיין 19.6.93 630 ש"ח קבלה 5 תחבושת גבס 24.6.93 632 ש"ח קבלה 9 גפים 28.7.93 2,856 ש"ח קבלה 10 מכשיר ייצוב ברך + סנדל 10.8.93 1,437 ש"ח קבלה 11 קביים קנדיות 12.8.93 244 ש"ח קבלה 12 גפים 28.8.93 2,844 ש"ח קבלה 16 תרופות 19.9.93 259 ש"ח קבלה 17 מדרך, ע"ח מכשיר 23.9.93 540 ש"ח קבלה 18 גפים 28.9.93 2,591 ש"ח קבלה 20 ע"ח מכשיר הליכה 31.10.93 4,262 ש"ח קבלה 21 אגודת יד שרה 11.11.93 1,107 ש"ח קבלה 23 ע"ח מכשיר הליכה 14.12.93 8,887 ש"ח קבלה 45 ע"ח מכשיר AK 9.6.94 3,409 ש"ח קבלה 47 סד פלסטי 1.7.94 1,117 ש"ח קבלה 48 ע"ח מכשיר AK 9.7.94 1,676 ש"ח קבלה 49 צירי ברך עם טבעת 19.7.94 673 ש"ח קבלה 53 ע"ח מכשיר AK 9.8.94 1,648 ש"ח קבלה 54 טל-פארם 19.8.94 1,545 ש"ח קבלה 61 מדרס 4.10.94 447 ש"ח קבלה 62 גפים 4.10.94 548 ש"ח קבלה 64 בית מרקחת טל-פארם 18.10.94 1,227 ש"ח קבלה 65 מדרסי פלסטיק 23.10.94 315 ש"ח קבלה 80 סד פלסטי 14.9.95 2,095 ש"ח סה"כ 39,444 ש"ח ההוצאות הנ"ל הינן הוצאות רפואיות בארץ שהתובע זכאי להשבתן ואשר נגרמו לתובע בפועל מחמת תאונת דרכים פריקת ברך הנדונה. יצויין שכמעט כל ההוצאות (למעט קבלה מס' 80) קדמו לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולאור השיקולים שכבר ציינתי קודם לכן על הנתבעת להשיב הוצאות רפואיות אלה לתובע. לא. בתשובתו מיום 21.6.00 לטיעוני הנתבעת כותב ב"כ התובע בפיסקה 10: "מצ"ב רישום קבלות נוספות שלא מצויינות ברשימת הקבלות ה"גדולה" שהגשתי ונשמטו ממנה. אני מצהיר כי הקבלות נמסרו לי ע"י הלקוח ועל פיהן ערכתי את הרישום שבמחשב אך לצערי 3 מתוך 4 הקבלות הללו אבדו לי". הקבלה האחת שצורפה בפועל היא של "מדרך" בגין מכשיר הליכה ע"ס 7,500 ש"ח מיום 1.2.95 שערכה הכספי המשוערך כולל הפרשי הצמדה ורבית לפי נספח ג' לתשובה הנ"ל שהגיש ב"כ התובע (מיום 21.6.00) הוא: 13,055 ש"ח. הרשימה עצמה, נספח ג', כוללת שלושה רישומים נוספים: הוצאה מיום 14.6.94 בגין מכשיר ייצוב ברך, הוצאה מיום 3.1.95 בגין מכשיר הליכה, והוצאה מיום 25.2.95 בגין מכשיר הליכה, כשלגבי שלוש הוצאות אחרונות אלה לא צורפו הקבלות, כמוסבר לעיל בפיסקה 10 לתשובת ב"כ התובע. אני סבור שבנוסף לקבלה האחת שצורפה מיום 1.2.95 בגין מכשיר הליכה, בשווי משוערך כולל ריבית של 13,055 ש"ח, יש לפסוק לתובע גם את עלות מכשיר ייצוב הברך מיום 14.6.94 בשווי משוערך (כולל רבית) של 6,885 ש"ח, על יסוד אותם שיקולים כפי שהסברתי קודם לכן לגבי ההוצאות הרפואיות שמתוך "הרשימה הגדולה". סה"כ החזר ההוצאות הרפואיות האלה: 39,444 ש"ח + 13,055 ש"ח + 6,885 ש"ח = 59,384 ש"ח. לא ראיתי מקום לפסוק בגין הוצאה של מכשיר הליכה מיום 3.1.95 (שווי נומינלי של 2,500 ש"ח) ובגין הוצאה של מכשיר הליכה מיום 25.2.95 (שווי נומנלי של 5,000 ש"ח) כשאין כל הסבר כיצד בפרק זמן של חדשיים (ינואר - פברואר 1995) נוצר צורך בשלושה מכשירי הליכה, כך שמתוך 4 הפריטים שברשימה הנוספת סברתי שיש לפצות את התובע בגין ההוצאה עבור מכשיר ייצוב הברך מ 14.6.94-, ובגין מכשיר ההליכה מיום 1.2.95, כשלגבי זה האחרון צורפה כמצויין לעיל הקבלה של "מדרך". לב. לגבי נעליים אורטופדיות: המומחה הרפואי פרופ' י שאקו, קבע בחוות דעתו שהתובע זקוק לנעליים אורטופדיות גבוהות שמייצבות את הקרסול וההליכה. לחשבון הנזק המקוצר, שהגיש ב"כ התובע בטיעונו מיום 18.6.00, צירף ב"כ התובע אישור מיום 24.2.98 של המרכז הבריאותי לכף הרגל בו נאמר כי התובע לקוח של המרכז הבריאותי מזה מספר שנים, וכי בגלל הדפורמציות הקשות ברגליו מייצרים עבורו שני זוגות נעליים אורטופדיות בשנה. כמו כן צורפה הצעת מחיר מיום 26.4.98 לפיה עלות נעליים גבוהות, לפי מידת גבס, תוספת לגובה צנחנים, ומדרסים, כולל מע"מ: 2,306 ש"ח. ב"כ התובע ביקש לפסוק למרשו לגבי העבר 2 זוגות לשנה, על פני 7 שנים, לפי 2,306 ש"ח וביחד: 32,284 ש"ח לעבר, ולעתיד, ג"כ לפי 2 זוגות לשנה לפי 2,306 ש"ח לזוג, ובהיוון: 81,046 ש"ח. בטיעונו מיום 18.6.00, עמ' 82 לפרוט', ציין ב"כ הנתבעת שהגם שהתובע מסודר למדי בשמירת קבלות הרי בענין נעליים נשמרו קבלות בסכומים בודדים. ב"כ הנתבעת מפנה לקבלה 61 בענין מדרס. אציין, שקבלה זו לקחתי כבר בחשבון בפסיקת הוצאות רפואיות. יצויין שקיימת ב"רשימה הגדולה" קבלה נוספת, מס' 85, מיום 12.9.96 בעלות נומינלית של 1,500 ש"ח בגין נעליים אורטופדיות. עוד מפנה ב"כ הנתבעת לכך שביום הדיון הגיע התובע לביהמ"ש עם סנדלים, ולכן לדעת ב"כ הנתבעת אין בסיס לפריט הנעליים האורטופדיות, לא לעבר ולא לעתיד. בתשובתו מיום 21.6.00 מפנה ב"כ התובע לכך שנותרו ברשות התובע שלוש קבלות נוספות בגין נעליים אורטופדיות שצורפו לתשובה הנ"ל: ב1/, חשבונית מיום 3.3.96 בגין נעליים אורטופדיות לפי הזמנה, ע"ס 2,277 ש"ח, ב2/, חשבונית מיום 11.2.99 בגין נעליים אורטופדיות לפי הזמנה, ע"ס 2,000 ש"ח, ו- ב3/, חשבונית מיום 9.5.98 בגין נעליים אורטופדיות בהזמנה, ע"ס 1,800 ש"ח. עוד טוען ב"כ התובע שהעובדה שבישיבה מיום 18.6.00 הגיע התובע בסנדלים, ואלו בישיבה קודמת בנעליים אורטופדיות, אינה מעידה שאין הוא זקוק לעליים אורטופדיות, מה עוד שמדובר ביום קיץ חם. לג. נראה שלאור חוות דעתו של פרופ' י. שאקו המסקנה היא שהתובע זקוק לנעליים אורטופדיות גבוהות, אם כי אינני סבור שהתובע ישתמש בנעליים אלה בקצב מוגבר כפי שעולה מחשבון הנזק של ב"כ התובע. לפי חישוב ב"כ התובע יש לפצות את התובע בגין 14 זוגות נעליים אורטופדיות מאז תאונת דרכים פריקת ברך ועד היום, בעוד שלסיכומי התשובה צורפו שלוש חשבוניות, זאת בנוסף לקבלה מס' 85 ב"רשימה הגדולה" המתייחסת לרכישה מיום 12.9.96, ביחד איפוא: 4 חשבוניות נעליים אורטופדיות. לי נראה שאת הוצאות התובע בגין נעליים אורטופדיות, לעבר ולעתיד גם יחד, יש להעריך בסכום גלובלי של 50,000 ש"ח. לד. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצויי בגין עזרת צד ג', הן לעבר והן לעתיד, לפי שלוש שעות בשבוע, לפי 30 ש"ח לשעה, ובנוסף לכך גם פיצוי בגין שלוש השנים הראשונות בהן היה התובע רתוק למיטה ונזקק לטיפולים, כסא גלגלים, וקביים, וקיבל עזרה מבני המשפחה וזאת לפי 2,000 ש"ח לחודש בגין שלוש השנים, דהיינו, 72,000 ש"ח. ב"כ התובע טוען שלפי עדות התובע הועסקה עזרה בביתו פעם עד פעמיים בשבוע 4-5 שעות כל פעם, (עדות התובע בעמ' 32 רישא לפרוט'), ולאחר תאונת דרכים פריקת ברך העזרה הפכה לקבועה, בהיקף של 3-4 פעמים בשבוע 5 שעות כל פעם. (עדות התובע בעמ' 37 סיפא לפרוט'), כמו כן יש לקחת בחשבון החמרה לעתיד במצבו. ב"כ הנתבעת מציין בתגובה, בעמ' 83 לפרוט', שבתצהיר תשובות לשאלון השיב התובע לשאלה מס' 45 שלפני תאונת דרכים פריקת ברך הוא העסיק עוזרת פעמיים בשבוע בתשלום של 25 ש"ח לשעה, ומאז תאונת דרכים פריקת ברך ועד היום הוא מעסיק עוזרת בית פעמיים - שלוש בשבוע, לפיכך מציין ב"כ הנתבעת בטיעונו שגם לפי עדויות התובע אין שוני מהותי בין היקף העזרה לה נזקקו התובע ובני ביתו לפני תאונת דרכים פריקת ברך, לבין העזרה לה נזקקו לאחר תאונת דרכים פריקת ברך. עוד מציין ב"כ הנתבעת שרעייתו של התובע נוטלת חלק בעסקיו ולכן סביר שעבודות הבית שבוצעו ע"י עוזרת בשכר לפני תאונת דרכים פריקת ברך נעשות היום גם לאחר תאונת דרכים פריקת ברך בשכר באותו היקף. נימוקו זה של ב"כ הנתבעת מקובל עליי, ואינני סבור שקיימת הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג', למעט אכן בגין השנים הראשונות שלאחר תאונת דרכים פריקת ברך כשלאור חומרת פציעתו של התובע הדעת נותנת שמצבו הבריאותי והגופני עקב הפציעה הקשה, והמגבלות הנובעות מכך, חייבו עזרה מוגברת מצד בני המשפחה במידה החורגת מן העזרה המקובלת בין בני משפחה ואת הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה הייתי מעריך בסכום גלובלי של 40,000 ש"ח. לה. ב"כ התובע מבקש בחישוב הנזק לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין הוצאות ניידות נוספות, הן לעבר, והן לעתיד, בשיעור של כ 800- ש"ח לחודש שהינם שליש מעלות אחזקת רכב ממוצע ובנוסף פיצוי של כ 50,000- ש"ח עבור הילוכים אוטומטיים, בכל סוג רכב שבו ינהג התובע, בין אם רכב פרטי ובין אם טרקטורון. בטיעונו, עמ' 70 לפרוט', ציין ב"כ התובע שרשיון הנהיגה של התובע הוגבל לרכב בעל הילוכים אוטומטיים בלבד. לפני תאונת דרכים פריקת ברך היה לתובע רכב ב.מ.וו אוטומטי, אך בנוסף נהג על רכב אחר בעל הילוכים רגילים, וכן טרקטורון בעל הילוכים רגילים ואופנוע, ואילו לאחר תאונת דרכים פריקת ברך עליו לנהוג רק ברכב פרטי בעל הילוכים אוטומטיים וטרקטורון בעל הילוכים אוטומטיים, ורכישות של רכב אוטומטי יקרות יותר. ב"כ הנתבעת ציין, בעמ' 79-80 לפרוט', שלפני תאונת דרכים פריקת ברך נהג התובע ברכב ב.מ.וו אוטומטי, ולגבי הרכב האחר (דייהטסו) השיב התובע בעדותו שאין הוא זוכר אם היה זה רכב אוטומטי אם לאו. לגבי שימוש בטרקטורון ובאופנוע מציין ב"כ הנתבעת שמדובר בהוצאות כספים ששימשו את התובע לשם ספורט ובילוי, ואין לדעת ב"כ הנתבעת מקום לתבוע פיצוי על כך. מעיון בפרוטוקול עולה שבעדותו הראשית מסר התובע שפרט לטרקטורון ולאופנוע היו להם שתי מכוניות בבית, האחת עם הילוכים, השניה אוטומטית (עמ' 31 סיפא לפרוט'). בחקירה הנגדית העיד התובע שה- ב.מ.וו היתה אוטומטית, ובאותו זמן היתה לו דייהטסו רגילה, זאת בנוסף לאופנוע וטרקטורון. לאחר תאונת דרכים פריקת ברך נרכש וולבו אוטומטי במקום ה- ב.מ.וו. לגבי הדייהטסו העיד התובע בהמשך: "אני למעשה לא זוכר אם גם היא היתה אוטומטי". (עמ' 39 לפרוט'). מכאן, שהתובע למעשה לא זכר האם הרכב הנוסף שהיה לו לפני תאונת דרכים פריקת ברך, (כלומר בנוסף ל- ב.מ.וו), היה אוטומטי, אם לאו. לו. אינני סבור שהונחה תשתית שלאורה ניתן לקבוע שהתובע זכאי לפיצוי בגין רכישת רכב אוטומטי עקב תאונת דרכים פריקת ברך, הואיל וגם לפני תאונת דרכים פריקת ברך עשה התובע שימוש ברכב אוטומטי כפי שהעיד בביטחון לגבי אחת מן המכוניות שברשותו, ולגבי הרכב האחר שהיה ברשותו, לא זכר התובע אם גם הרכב האחר היה אוטומטי. אין זה מתקבל על הדעת בנסיבות אלה, שהתובע היה חוזר לקנות, אלמלא תאונת דרכים פריקת ברך, רכב בעל תיבת הילוכים רגילה, דהיינו, הדעת נותנת שהתובע ממשיך היה לעשת שימוש ברכב בעל הילוכים אוטומטיים. מאידך גיסא, ולאור נכותו הקשה של התובע מחמת פציעתו ברגלו השמאלית, נוצרה אצל התובע הגבלה בהליכה (עדות התובע בעמ' 36 לפרוט'), המתיישבת עם הממצאים והמסקנות שבחוות דעת המומחה הרפואי בתחום האורטופדי, פרופ' מ. סודרי, כך שהתובע נזקק ויזדקק יותר לשימוש ברכב מאשר אדם בריא. בגין השימוש היתר ברכב, וההזדקקות לרכב כפועל יוצא ממגבלותיו עקב נכותו, זכאי התובע לפיצוי שאני מעריכו בסכום גלובלי של 60,000 ש"ח, לעבר ולעתיד גם יחד. לז. ב"כ התובע מבקש לפסוק למרשו פיצוי בסכום של 75,000 ש"ח בגין הצורך לרכוש במהלך חייו דירות מגורים בבנין עם מעלית, בשים לב לכך שפרופ' י. שאקו כותב בחוות דעתו שהתובע גר בדירה עם מעלית, וזו מתאימה לו, וכן ציין פרופ' י. שאקו שרצוי כי התובע יתגורר בדירה שמספר המדרגות המובילות אליה מועט ככל האפשר. ב"כ התובע ציין בטיעונו, עמ' 70 לפרוט', שכל תחלופה לדירה אחרת תחייב בית שיש בו מעלית ודירה כזו יקרה ב 5%- משווי הבית, ואילו ב"כ הנתבעת השיב, בעמ' 81 לפרוט', שהתובע גר בדירה עם מעלית, ויש להניח שאם יחליט בעתיד להחליף את מגוריו יעשה זאת כדי לשפר את איכות חייו, כך שהעלות הנוספת אינה קשורה בתאונת דרכים פריקת ברך. אינני סבור שיש מקום לפסוק פיצוי לתובע בראש הנזק הנטען של דיור. התובע מתגורר ממילא בדירה המתאימה לו, עם מעלית, כמצויין בחוות דעתו של המומחה השיקומי פרופ' י. שאקו. התובע לא העיד על הצורך בהחלפת דירה עקב תאונת דרכים פריקת ברך, ואין זה מתקבל על הדעת שהיה רוכש אלמלא התואנה דירה ללא מעלית. לא הוכח שנגרם לתובע נזק כספי בגין הצורך בהחלפת דיור עקב תאונת דרכים פריקת ברך. לח. גם אינני סבור שהונחה תשתית כלשהי שיהא בה כדי להצדיק פסיקת פיצויי בסך 100,000 ש"ח, כטענת ב"כ התובע, עבור תחביבי ספורט שהתובע מבצעם כיום במקום התחביבים שהיו לו לפני תאונת דרכים פריקת ברך. (טענת ב"כ התובע בעמ' 71 לפרוט'). מציין ב"כ התובע שהתובע עשה הסבה לתחביבי ספורט בתחום המים הואיל ופעילות זו קלה יותר מבחינתו - עיינו עדות התובע בעמ' 38 רישא לפרוט', ובעמ' 57 רישא לפרוט'. אינני סבור שהתובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה. העובדה שאדם עוסק בתחביב ספורט מסויים אינה מלמדת בהכרח שיתמיד בתחביב זה דווקא לאורך ימים ושנים, הדעת נותנת שאדם עשוי לשנות תחביביו במהלך חייו, לפי רצונו והנאתו, ואינני סבור שיש מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. לט. סכום הנזקים : 1. פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני : 135,599 ש"ח 2. הפסד השתכרות לעבר : 282,240 ש"ח 3. הפסד השתכרות לעתיד : 555,665 ש"ח 4. פיצוי בגין האשפוזים, הניתוחים, והטיפולים הן בחו"ל, והן במרכז רפואי הרצליה : 63,242 ש"ח 5. פיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה בשנים 93-94 : 6,866 ש"ח 6. פיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה בשנת 95 : 5,625 ש"ח 7. החזר הוצאות רפואיות שונות בארץ : 59,384 ש"ח 8. נעליים אורטופדיות (גלובלי) : 50,000 ש"ח 9. פיצוי בגין עזרה מוגברת של המשפחה : 40,000 ש"ח 10. פיצוי בגין ניידות מוגברת (גלובלי) : 60,000 ש"ח סה"כ 1,258,621 ש"ח מ. מחלוקת נוספת פרצה בין ב"כ שני הצדדים בכל הנוגע לניכוי תשלומי הנכות הכללית של המוסד לביטוח לאומי. לתובע משולמת קצבת נכות כללית ע"י המוסד לביטוח לאומי וכן קיצבת ניידות. לגבי קיצבת הניידות אין מחלוקת שיש להפחיתה. לענין קיצבת הנכות הכללית העלה ב"כ התובע טענה בסיכומו שבעל פה שאם יקבע ביהמ"ש שבתקופה עד היום, וכן בעתיד, תעלה הכנסת התובע בפועל על 75% מן השכר הממוצע במשק, כי אז למעשה אין התובע זכאי לקיצבת נכות כללית, ומכאן שיש להפחית במקרה כזה מפיצויי הנזיקין רק את גימלאות הנכות הכללית ששולמו בפועל עד היום. מוסיף ב"כ התובע שקיצבת הנכות הכללית משולמת לתובע על יסוד בדיקת ועדה שנעשתה עוד בשנת 1995 כשהתובע לא עבד, וקביעה זו של המל"ל בנושא כושר ההשתכרות לא השתנתה עד היום. חושש ב"כ התובע שאם תתבצע בדיקה חוזרת ע"י המל"ל, ויתברר היקף הכנסתו של התובע כיום, כי אז תופסק הנכות הכללית שמשלם המל"ל לתובע. ב"כ הנתבעת ציין שמרשתו כבר סילקה את דרישות המל"ל לתשלום נכות כללית, ועל כך השיב ב"כ התובע שההתחשבנות בין המל"ל לבין הנתבעת אינה מעניינו של התובע, ואם יתברר שלאחר בדיקה חוזרת יפסיק המל"ל את תשלום הקצבה לתובע, כי אז המסקנה תהא שהמל"ל מחזיק שלא כדין בכספי חב' הביטוח (הנתבעת), והנתבעת תוכל לתבוע החזר כספיה מן המל"ל. ב"כ הנתבעת השיב על טענת ב"כ התובע וציין שבחודש אוקטובר 1996 כשחזר התובע לעסקו, ציין התובע בפני ועדה רפואית של המל"ל, שבפניה נבדק, שהוא חזר לפעילות בעסקו, אם כי לטענתו היקף פעילותו ירד, זאת חרף העובדה שפעילותו הפיננסית עלתה, ובהסתמך על מצג זה משולמת לתובע קיצבת הנכות (עיינו: דו"ח הועדה נ11/). מא. בתשובתו מיום 21.6.00 הציע ב"כ התובע שניכוי קיצבאות הנכות הכללית לעתיד יוקפא, התובע יפנה למל"ל, יציג מסמכי הכנסתו, ואזי לפי החלטת מל"ל: או שיישאר הסכום שהוקפא בידי הנתבעת, או שישולם לידי התובע, אם תופסק קיצבת הנכות הכללית. ב"כ התובע חוזר על כך שאם יופסק תשלום קיצבאות נכות כללית לתובע ע"י המל"ל תוכל הנתבעת לדרוש מן המל"ל את החזר הסכומים ששילמה למל"ל במסגרת סילוק דרישת המל"ל. בתגובתו מיום 27.6.00 מפנה ב"כ הנתבעת להסכמה הדיונית בין הצדדים, דהיינו, שביהמ"ש יפסוק עפ"י הראיות בפניו בין סכום "רצפה" בניכוי תשלומי מל"ל, לבין סכומי "תקרה" בניכוי תשלומי מל"ל, תשלומים שהיו ידועים לב"כ שני הצדדים כשהוגשה אותה הסכמה דיונית, ולכן אין להרשות לב"כ התובע להעלות כיום טענות אלה. עוד מציין ב"כ הנתבעת שהקובע מבחינת ביהמ"ש זו הזכאות בפועל של הנפגע לתשלומי מל"ל במועד הדיון , והסכומים המתקבלים בפועל ע"י התובע מן המל"ל, קל וחומר כאשר הנתבעת כבר השיבה ושילמה למל"ל את הסכום המהוון. גם אין מקום לדעת ב"כ הנתבעת להקפאת ניכויי תשלומי המל"ל, הואיל ואין המדובר בתשלום תיאורטי, שהרי הסכום כולו כבר שולם ע"י הנתבעת. על כך הגיב ב"כ התובע ביום 29.6.00 בציינו שאין זה סביר ואין זה הוגן לנכות תשלומי מל"ל, שהתובע עשוי שלא לקבלם בעתיד. מב. נראית בעיניי עמדת הנתבעת על פני זו של התובע. ב"כ התובע טען בסיכומו בע"פ, בעמ' 72, שהתובע מקבל גימלת נכות כללית כתוצאה מבדיקת ועדה שנעשתה ב1995- שעה שהתובע טרם עבד, ומאז קביעתו זו של המל"ל בנושא כושר ההשתכרות לא השתנתה עד היום. מסתבר, שהתובע נבדק ע"י המל"ל לענין קביעת דרגת אי-כושר לפי דו"ח ועדה לעררים ביום 14.10.96 (ולא 1995), וזאת לא בשלב שהתובע טרם חזר לעבודה (כטענת ב"כ התובע בעמ' 72 לפרוט') אלא במפורש צויין בדו"ח: "התובע מצהיר שהוא עובד בערך. אמנם לא מבצע פעולות כמו בעבר אך בהחלט יכול להמשיך ולנהל את עסקיו באופן מצומצם..... ". ובהמשך נרשם: " בהופעתו בפני הועדה הולך בקלות ללא עזרת קביים. מצהיר שעובד בחנות דבר שעולה בקנה אחד עם החקירה מיום 27.9.95 על כל מימצאיה". הוועדה הוסיפה וקבעה שהתובע מפעיל ומתפקד בחנותו, אם כי אין ספק שחל צמצום בכושרו לעבודה עקב פגיעתו בתאונת דרכים פריקת ברך הנדונה. לפיכך, חזרה הועדה לעררים ואישרה את קביעת אי-הכושר בשיעור של 65% לצמיתות, אם כי הוסיפה שיש לשקול בדיקה חוזרת ודיון בעוד שנתיים, שנכון לשעה זו טרם בוצע. עולה מן האמור לעיל, שבניגוד לטענת ב"כ התובע בוצעה בדיקת המל"ל לענין קביעת דרגת נכות כללית של התובע לא ב1995- אלא באוקטובר 1996, ע"י הועדה לעררים, לפי הדו"ח נ11/, לאחר שהתובע כבר חזר לעבודה. הוועדה היתה ערה לכך שהתובע הולך בקלות, ללא עזרת קביים. התובע הצהיר בפני הועדה שהוא עובד בחנותו, דבר שהמל"ל אימת באמצעות חקירה מיום 27.9.95. העובדות הרלוונטיות היו איפוא בפני הועדה לעררים, כעולה מעיון בדו"ח, נ11/, ולפיכך נדחה הערר, ואושרה קביעת דרגת אי-כושר בשיעור של 65% לצמיתות (תוך הערה שיש לשקול בדיקה חוזרת מקץ שנתיים). האפשרות לעריכת בדיקה חוזרת עומדת בדרך כלל לרשות המוסד לביטוח לאומי, אך אין סיבה מתקבלת על הדעת שלא לראות את ההליך שהתבצע ע"י המל"ל כהליך שתם ונשלם כאשר עולה ממסמכי המל"ל ששאלת כושר השתכרותו של הנפגע עמדה לדיון בפני המל"ל, נדונה ונבחנה על כל היבטיה. הוועדה הגיעה לאחר בדיקה ובירור למסקנה שיש לאשר את קביעת דרגת אי-הכושר של התובע לצמיתות, כך שההליכים בפני המל"ל בעיקרו של דבר תמו ונשלמו. אין כל סיבה מתקבלת על הדעת מדוע לנקוט עתה באפשרות של "הקפאת" ניכוי קיצבאות נכות כללית לעתיד, כפי שמקובל לעשות במקרים אחרים בהם קביעת הנכות של המל"ל זמנית, מה שאין כן בענייננו, כשעולה ממסמכי הועדה שהמל"ל בחן ובדק את שאלת כושר השתכרות של התובע, לאחר שהתובע כבר חזר לפעול ולתפקד בעסקו, והמל"ל גיבש את עמדתו הסופית. (ובעקבותיה גם פנה בדרישת תשלום לנתבעת, וזו סילקה את דרישת המל"ל). מג. במצב דברים זה ניתן לקבוע שסכומי הניכוי של קיצבאות הנכות הכללית נתגבשו סופית, ואין כל סיבה מתקבלת על הדעת שלא להפחיתם מפיצויי הנזיקין של התובע. מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת שהמצב הקובע זו הזכאות בפועל בזמן הדיון לקראת מתן פסק הדין, במיוחד כאשר עולה מתוך מסמכי המל"ל שהבדיקות הדרושות הסתיימו למעשה, וכי המל"ל סיים בדיקתו וגיבש עמדתו הסופית, וזהו המצב בענייננו. לבסוף, לא למותר להפנות לנימוק הנוסף שהעלה ב"כ הנתבעת, דהיינו, שנעשה הסכם דיוני בין ב"כ הצדדים למתן פסק דין לפי סעיף 4 (ג) בחוק הפלת"ד כשפסה"ד יינתן בין סכום מירבי של 1,500,000 ש"ח, לבין סכום מינימלי של 500,000 ש"ח, והכל בניכוי תשלומי הביטוח הלאומי. דבר זה הובהר בישיבת 29.5.00, עמ' 59 לפרוט', כשב"כ הנתבעת הופיע גם על דעת ב"כ התובע, לאחר שנוצרה הסכמה משותפת בין ב"כ הצדדים, וב"כ הנתבעת הגיש כבר באותה ישיבה חוות דעת של האקטואר שי ספיר לענין ניכוי נכות כללית - נ8/, , ולענין ניכוי קיצבת ניידות , נ9/. על ההבהרה וההדגשה שמסכומי הנזק שייקבעו יש להפחית את תשלומי המל"ל, חזרו ב"כ הצדדים בפרוט' הנוסף בישיבת 4.6.00, עמ' 62 לפרוט', כך שההסכמה בין הצדדים היתה ברורה ומובנת. על יסוד כל האמור לעיל, יש להפחית מפיצויי הנזיקין של התובע את תשלומי הביטוח הלאומי שקיבל, מקבל, ויקבל התובע, הן לענין נכות כללית, והן לענין קיצבת ניידות, בהתאם לחוות הדעת האקטואריות של מר שי ספיר. תשלומי הנכות הכללית מגיעים (ללא ריבית) ל 249,685- ש"ח, לפי חוות הדעת האקטוארית נ8/, ותשלומי קיצבת הניידות מגיעים (ללא ריבית) ל- 95,297 ש"ח, לפי חוות הדעת האקטוארית נ9/, וביחד: 344,982 ש"ח. חוות דעת אלה ערוכות ליום 30.4.2000, לכן יש להוסיף הפרשי הצמדה למדד ממדד מרץ 2000 עד היום, כך שסה"כ השווי המשוערך של תשלומי נכות כללית וקצבת ניידות לצורך ניכוי הוא: 350,877 ש"ח. מכאן שמסכום הפיצויים בסך 1,258,621 ש"ח יש להפחית את הסכום המשוערך של תקבולי הביטוח הלאומי בסך 350,877 ש"ח, כך שיתרת הפיצויים שהתובע זכאי לקבל מן הנתבעת היא: 907,744 ש"ח. מד. התוצאה מן האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 907,744 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, ולרבות החזר אגרת המשפט שהתובע נשא בה בסכום של 560 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 28.11.94 ועד היום. ברכייםתאונת דרכים