תאונת דרכים פוסט טראומה

פסק דין : 1. התובעת, ילידת 25/05/1951, נשואה, אם לשלושה ילדים, מורה למתמטיקה במקצועה, נפגעה בתאונת דרכים (שגרמה למצב פוסט טראומה) ביום 18/04/98 בעת שחצתה את הכביש ורכב אשר היה מבוטח כחוק על ידי חברת הביטוח מס' 2 ונהוג בידי הנתבע מס' 1, פגע בה והפילה על הכביש. אין חולק על כך, שתאונת דרכים פוסט טראומה הנ"ל, היא תאונת דרכים כמשמעותו של מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). חברת הביטוח מודה בכיסוי הביטוחי שהנפיקה לנתבע מס' 1 ובהתאם בחבותה לפצות את התובעת במסגרת הוראותיו של חוק הפיצויים. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת אפוא, בשיעורו של הנזק. 2. העובדות הצריכות לענייננו: 2.1 התובעת רכשה את מקצוע המתמטיקה לראשונה בסמינר "בית הכרם", עוד טרם שירותה הצבאי. עם שחרורה מצה"ל, בשנת 1973 החלה התובעת לעבוד כמורה למתמטיקה בכיתות ז'-ט' בביה"ס אליאנס (כל ישראל חברים) בת"א, שם עבדה עד שנת 1979, אז עזבה את העיר, ועברה להתגורר עם בעלה, שהיה בן משק בקיבוץ דפנה. 2.2 עם הצטרפה לקיבוץ החלה התובעת לעבוד כמורה למתמטיקה בביה"ס התיכון האזורי המקיף "הר וגיא" ובמקביל העניקה שעורי עזר פרטיים לתלמידי ביה"ס. במקביל לעבודתה למדה לתואר ראשון בהוראת מתמטיקה באוניברסיטת חיפה, ובשנת 1985 השלימה את לימודיה. 2.3 התובעת המשיכה בעבודתה כמורה למתמטיקה עד לשנת 1988, אז פקד אותה אסון, כאשר בתוך זמן קצר בהבדל של מספר ימים בחודש ינואר נפטרו שני הוריה. הוריה של התובעת החזיקו עד למותם בחנות למתנות וסדקית ברח' דיזינגוף בתל אביב. החנות נרכשה על ידי ההורים בדמי מפתח. מאחר וסגירת החנות הייתה מביאה לאיבוד הזכות בה והחזרתה לבעלות מלאה של בעליה הקודמים, החליטה התובעת להמשיך ולהפעיל את החנות בעצמה. כך עברה להתגורר באותה עת בעיר בני ברק ונסעה לבקר את בעלה וילדיה אשר המשיכו להתגורר בקיבוץ, שלוש פעמים בשבוע. בחודש 07/86 הופנתה לטענתה ביוזמת הנהלת ביה"ס "הר וגיא" בו עבדה, ללימודי תואר שני במכון ויצמן. אולם עקב פטירת הוריה ועזיבת הקיבוץ החליטה להפסיק את הלימודים. כך עבדה התובעת עד פגיעתה בתאונת דרכים פוסט טראומה דנן. 2.4 ביום 18/04/89 נפגעה התובעת בתאונת דרכים בהיותה הולכת רגל. התובעת נחבלה בעיקר בראשה , בצוואר, בברכיים ואף איבדה את הכרתה למספר שניות. האמבולנס שהוזעק למקום פינה אותה לביה"ח "איכילוב" כשהיא סובלת מכאבי ראש עזים, סחרחורות, בחילה וכאבים בשתי הרגליים, בעיקר בברכיים. רגלה הושמה בגבס ארוך, החתך שהיה לה בראש נתפר. בהיותה זקוקה לעזרה וסיעוד הוסעה לקיבוץ דפנה שם שהתה במשך שלושה חודשים. כעבור כחודש וחצי, ביום 30/5/89 הוחלף הגבס באחר, לצורך קבלת עמדת יישור וביום 11.7.89 לאחר 3 חודשי גיבוס, הוסר סופית הגבס מן הרגל והיא הופנתה לקבלת טיפולי פיזיוטרפיה. בסוף אוגוסט 89 - חזרה לביתה בבני ברק ואף ילדיה הגיעו העירה. בסוף שנת 1989 החלה בלימודי תואר שני במגמה להוראת מדעים בביה"ס לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. התובעת סיימה את כל התחייבויותיה לקראת קבלת תואר שני למעט כתיבת עבודת המחקר כשלטענתה נבע הדבר ממצבה בעקבות תאונת דרכים פוסט טראומה, חוסר היכולת להתרכז ולהעמיק בחשיבה. באוגוסט 95 רכשה את הזכויות בחנות מהבעלים ועד היום, על פי תצהירה מתאריך 11/08/97 היא ממשיכה להפעיל את החנות. 2.5 בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים לבדיקת התובעת, האחד בתחום האורטופדי - ד"ר ז'יטלני, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור של 13% לצמיתות עקב אי יציבות קדמית, אחורית, בינונית, בברך ימין והגבלה בכיפוף. כמו כן, מונה מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי - ד"ר רון פלד, אשר קבע כי התובעת סובלת מתסמונת פוסט טראומטית שלאחר זעזוע מוח הבאה לידי ביטוי במצב של מתח וחרדה והעריך את נכותה בשיעור של 5% לצמיתות. 3. השאלות אשר במחלוקת א. האם תאונת דרכים פוסט טראומה הינה תאונת עבודה? ב. נכותה הרפואית של התובעת והשלכותיה התפקודיות . ג. הפסדי שכר לעבר ולעתיד. ד. עזרה בבית לעבר ולעתיד. ה. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. ו. הוצאות נסיעה. 4. האם תאונת דרכים פוסט טראומה הינה תאונת עבודה? 4.1 התובעת העידה בחקירתה הנגדית (עמ' 17 לפרטיכל ובתצהירה סעיף 10), כי אירוע תאונת דרכים פוסט טראומה ארע בעת שחצתה את רחוב דיזינגוף בו נמצאת גם חנותה, בשעה 9:00 בבוקר. כמו כן העידה, כי בדרך כלל הייתה פותחת את החנות בשעה 10:00 בבוקר, וכי בעת תאונת דרכים פוסט טראומה הייתה בדרכה לקנות שמלה ורק לאחר מכן התכוונה לפנות אל החנות ולפתוח אותה. (עמ' 17 לפרטיכל שורה 3, שורה 19). הנתבעים לעומתה כופרים בטענותיה של התובעת, לטענתם תאונת דרכים פוסט טראומה ארעה בדרך לעבודתה בחנות. תאונת דרכים פוסט טראומה הינה "תאונת עבודה" ומשלא פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי, יש לנכות מסכום הפיצויים, ניכוי רעיוני של סך התגמולים להם הייתה זכאית התובעת מאת המוסד לביטוח לאומי. 4.2 האם בתאונת דרכים פוסט טראומה "בדרך לעבודה" עסקינן? המחוקק מזכה את הנפגעים "בתאונת עבודה" בגימלה. הוא מגדיר "תאונת דרכים פוסט טראומה בעבודה" כ - "תאונת דרכים פוסט טראומה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..." (סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995). הגדרה זו דורשת, כי יתקיים קשר סיבתי בין תאונת דרכים פוסט טראומה לעבודה וכן שתאונת דרכים פוסט טראומה תקרה תוך כדי העבודה. למרות דרישה זו הרחיבה החקיקה ויצרה חזקה של תאונת עבודה. וכך נקבע בסעיף 80 לאותו חוק: "רואים תאונת דרכים פוסט טראומה כתאונת עבודה אף אם: 1. אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;". חזקה זו מרחיבה את חלות הכללים באשר לתאונות עבודה גם על תאונות שאירעו בדרך לעבודה וממנה. סעיף 81 לחוק מרחיב עוד את החזקה בקובעו שרק סטייה של ממש של המבוטח מהדרך המקובלת תנתק את הקשר של הדרך אל העבודה. 4.3 מעדותה של התובעת ניתן ללמוד, כי תאונת דרכים פוסט טראומה התרחשה ברחוב דיזינגוף בו נמצאת גם חנותה בזמן שחצתה את הרחוב ממדרכה אחת למדרכה שניה. לטענתה היא הייתה מגיעה באוטובוס של קיבוץ דפנה, יורדת בתחנת הרכבת ומשם לוקחת קו 12. בחקירתה הנגדית (עמ' 17 לפרטיכל שורות 24-27) טענה "אם הייתי נוסעת לדיזינגוף היה עוצר בצד המערבי... תאונת דרכים פוסט טראומה קרתה כאשר חציתי את הכביש מצידו המערבי לצידו המזרחי". על פי עדותה היא הייתה בדרכה לקנות שמלה ורק לאחר מכן התכוונה לפנות אל החנות ולפתוח אותה. אולם היא לא הוכיחה סטייה או הפסקה בפועל מ"הדרך המקובלת", או לכל היותר, כוונה שבלב לבצע סטייה כזו. תחילה, גרסתה לא מחוזקת בעדותה ובמעשיה בפועל, שכן מעידה התובעת בחקירתה (עמ' 17 לפרטיכל), כי איננה זוכרת מאיפה התכוונה לקנות שמלה (עמ' 17 לפרטיכל, שורה 6), כי אינה זוכרת איפה החנות בדיזינגוף (שורה 10) כאשר תאונת דרכים פוסט טראומה קרתה היא לא זוכרת אם הספיקה להסתכל על שמלות (עמ' 18 לפרטיכל, ש' 5) ואיננה יכולה לתת תשובה ודאית מדוע רצתה באותו בוקר לקנות שמלה ולא בשעות אחר הצהריים. (עמ' 18 לפרטיכל, ש' 13-14). שנית, לא הוכח בראיות - פרט לעדות התובעת עצמה - כי אכן הייתה בלבה כוונה כזו, לא הובאו למשל עדויות של בני משפחה או של חברתה המוזכרת בעדותה (עמ' 18 לפרטיכל שורה 9) שם היא מעידה כי "היא זוכרת שהיא הלכה לחברה שלה". עדויות אשר היו מחזקות את טענתה, כי הייתה תכנית מוקדמת כזו לסטות מן הדרך כדי לקנות שמלה. 4.4 בנסיבות אלה אני קובעת, כי לא הוכחה הפסקה או סטייה מדרכה של התובעת ממקום מגוריה לעבודה "שכן סטייה שלמעשה מצביעה על כך שתכלית הדרך הייתה הגעה לעבודה לא תחשב לסטייה של ממש". (דב"ע יז/ 0-148 המוסד לביטוח לאומי נ' שולמית ארמי, פורסם בעבודה ארצית כרך לא (1), 167 השופטת אלישבע ברק). ולכן תאונת דרכים פוסט טראומה נכנסת להגדרת "תאונת עבודה". 4.5 ההשלכה שיש לקביעה זו על ענייננו היא, כי בהתאם לכללים המקובלים יש לקזז מסכום הפיצוי המגיע לתובעת את הגמלה שהיא עשויה לקבל מהביטוח הלאומי, לכשתגיש תביעה למוסד. הניכוי מוטל כעניין שבחובה גם כאשר המזיק הוא "צד שלישי" שאינו המעביד או מבטחו של המעביד (ראה ע"א 714/80 גולדברגר נ' בסה, פד"י לז (3) 109, 114). וכך נאמר באותו עניין: "הלכה ברורה ופסוקה היא, כי מזיק צד ג' זכאי שסכום הגמלאות ינוכה מהפיצוי שנפסק נגדו, וכנימוק שביסוד הלכה זו אינו חובת הקטנת הנזק, אלא חובת ההחזרה למוסד, הזכאי לתבוע את המזיק בתביעת שיבוב. העיקרון הוא שאין לחייב את המזיק בתשלום, כפול הן לניזוק והן למוסד, והדברים ידועים.... כל עוד צפוי המזיק בהם , או ינוכו מהנזקים שבהם חויב". אולם, לנוכח הצהרת התובעת כי אין מדובר ב"תאונת עבודה", ואין טענה כי התובעת קיבלה תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ומאחר ונחה דעתי כי התובעת לא הגישה ולא תגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי וכי אם תגיש קיימת סבירות גבוהה ביותר, כי תביעתה תדחה, שכן נמצאים אנו 11 שנים לאחר קרות האירוע, אין לומר כי הנתבעים חשופים לתביעה מצד המטיב, ולפיכך אין מקום בנסיבות המקרה לבצע "ניכוי רעיוני" של תגמולי המל"ל. 5. הנכות 5.1 הנכות הרפואית כאמור, שני מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש מונו לבדיקת התובעת, בתחום האורטופדי ובתחום הנוירולוגי. בתחום האורטופדי - מונה ד"ר ולנטין ז'טלני שקבע בחוות דעתו, כי התובעת סובלת מאי יציבות קדמית - אחורית בינונית בברך הימנית בגלל הפגיעה במערכת המייצבת של הברך ונוזל חופשי תוך פרקי, ולפיכך העריך את נכותה בשיעור 13% לצמיתות. ד"ר ז'טלני לא מצא סימנים לפגיעה כלשהי בברך השמאלית ובעמוד השדרה וכמו כן לא מצא התעקמות של הברך בזמן הליכה. בתחום הנוירו פסיכיאטרי - מונה ד"ר רון פלד שבדק את התובעת בתאריך 09/09/92. ד"ר פלד מציין בחוות דעתו, כי בבדיקתו את התובעת התרשם ממצב של מתח וחרדה בדרגת חומרה קלה. הבדיקה הנוירולוגית נמצאה תקינה. עיון במסמכים הרפואיים מגלה שעוד לפני תאונת דרכים פוסט טראומה סבלה ממתחים. עם זאת תלונותיה על כאבי ראש וצוואר, סחרחורות והפרעות בריכוז ובזיכרון נראות לו אמינות, שכן יש להן ביטוי חד משמעי במסמכים הרפואיים. נראה למומחה, שעל רקע של אישיות קודמת, התפתחה אצל גב' הדסה ינקלביץ תסמונת נוירוטית פוסט-טראומטית (לאחר זעזוע מוח) ולפיכך העריך את נכותה במישור הנוירו פסיכיאטרי, עקב תאונת דרכים פוסט טראומה בשיעור של 5% לצמיתות. המומחים הרפואיים לא נחקרו על חוות דעתם ובהמ"ש מאמץ את קביעותיהם וקובע, כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת כתוצאה מתאונת דרכים פוסט טראומה הינה 17.4% לצמיתות. 5.2. הנכות התפקודית לאור קביעת דרגת נכותה הצמיתה של התובעת, השאלה הנשאלת היא, מה מידת השפעתה על תפקודה? 5.2.1 טענות התובעת כי מאז תאונת דרכים פוסט טראומה חל שינוי קיצוני בתפקודה הגופני והמנטלי. היא מתהלכת בצליעה בעזרת קב קנדי ומכשיר ייצוב לברך. מתקשה בעמידה והליכה ממושכת, בעליה וירידה במדרגות, מתעייפת מהר בעמידה ומתקשה לבצע את עבודתה בחנות שהינה קטנה ביותר. כתוצאה מפגיעת הראש היא סובלת מכאבי ראש, כאבי צוואר, סחרחורות ובעיקר מהפרעות בזיכרון ובריכוז, ממתח ומחרדה מנדודי שינה אשר גורמים כולם להפרעה קשה בתפקוד ועייפות רבה ומ"קצרים בחשיבה" שעל פי טענתה גורמים לכך שהיא מתחילה לעשות דבר מה ואינה זוכרת מה ביקשה לעשות. התובעת לא וויתרה מעולם על עבודתה במקצוע כמורה ובתצהירה ובחקירתה הנגדית העידה, כי ראתה בהוראת המתמטיקה את עתידה לפני תאונת דרכים פוסט טראומה וגם לאחריה, אולם במצבה שלאחר תאונת דרכים פוסט טראומה לא הייתה עוד מסוגלת לכך. על כן טוענת התובעת, כי אלמלא תאונת דרכים פוסט טראומה הייתה חוזרת למקצוע ההוראה, מקצוע אשר אהבה, עסקה בו 15 שנים ברציפות בהצלחה ולשביעות רצונם המלאה של מעבידיה עד שנה ומחצה לפני תאונת דרכים פוסט טראומה, ולא הייתה ממשיכה להפעיל את החנות, בפרט לאחר שהצליחה לרכוש את הזכויות בה בחודש אוגוסט 95. חיזוק לטענות אלו מבקשת התובעת למצוא בחוות דעת שני המומחים הרפואיים שמונו ע"י ביהמ"ש, ובעדות גב' תירוש - ראש המגמה להוראת מדעים מדויקים באונ' תל אביב, פרופ' למתמטיקה מגיל 40, המכירה את התובעת מהתקופה בה לימדה בביה"ס אליאנס, בשנות ה70-. גב' תירוש תיארה את השינוי שחל בתפקודה של התובעת ועד כמה יש במגבלות אלו כדי לפגוע בתפקוד הנדרש ממורה למתמטיקה. כיום, לטענת התובעת אין היא יכולה לחזור ולעבוד כמורה למתמטיקה לכן את נזקיה כתוצאה מתאונת דרכים פוסט טראומה יש לבחון לאור העובדה כי בתוך זמן קצר, שנתיים לכל היותר אלמלא נפגעה בתאונת דרכים פוסט טראומה, הייתה התובעת מוכרת את הזכויות בחנות או רוכשת אותה ומשכירה אותה לאחר או מפעילה אותה באמצעות מוכרת שכירה, ולו גם ברווח מינימאלי, ובלבד שהיא עצמה תוכל להשלים את לימודיה ולחזור לעסוק במקצועה כמורה. 5.2.2 טענות הנתבעים מחומר הראיות עולה תמונה של הפרזה והגזמה בכל המתייחס למצבה של התובעת ומגבלותיה כפי שתוארו על ידה, ואין כל ספק כי לא קיימת מגבלה תפקודית כלשהי. התובעת ממשיכה לעבוד באותה עבודה בה עבדה לפני תאונת דרכים פוסט טראומה כאשר רווחיה במגמת עליה מתמדת. נכותה האורטופדית הייתה בגין אי יציבות קדמית-אחורית בדרגה בינונית אשר אינה מפריע לה בעבודתה כמוכרת בחנות קטנה, וכשהעבודה מתבצעת בישיבה. כמו כן, נכותה הנוירו פסיכיאטרית איננה פוגעת בתפקודה. גם לאחר תאונת דרכים פוסט טראומה המשיכה התובעת לעבוד בעבודתה הקודמת כמוכרת בחנות בהיקף שעות עבודה דומה למה שעבדה קודם לתאונת דרכים פוסט טראומה ואף מעבר לכך לא הוכיחה התובעת מגבלה גופנית המפריעה לה בעבודתה בחנות. יתר על כן, טוענת חברת הביטוח כי אין לקבל את גרסת התובעת, לפיה אילולא תאונת דרכים פוסט טראומה הייתה שבה להוראה. לטענתה הוכח כי ללא קשר לתאונת דרכים פוסט טראומה, התובעת עזבה את מקצוע ההוראה ולא התכוונה לשוב ולעסוק בו, וכל זאת לטובת המשך מפעל חייהם של הוריה שנפטרו והותירו חנות בדמי מפתח. מות הוריה הוא שגרם לתובעת להיקלע למשבר אישי קשה אשר היווה זרז לעזיבתה את מקצוע ההוראה, מבלי לשוב אליו. 5.2.3 כיצד תוערך נכותה התפקודית בהסתמך על חומר הראיות שהונח בפני, ולאחר שהתרשמתי מעדותה של התובעת ועדויות אחרות שהוצגו בפני, נוכחתי כי נוטה התובעת להגזים במידת מה בתיאור מצוקתה ומגבלותיה, הנובעת משאיפתה לפסיקת פיצויים משמעותיים. ניתן לומר, כי תפקודה לא נפגם באופן ממשי כפי שהיא מעונינת להציגו בעקבות תאונת דרכים פוסט טראומה נשוא כתב תביעה זה. מאחר ותפקודו של אדם נבחן על רקע עיסוקו המקצועי, יש לקבוע תחילה מהו עיסוקה של התובעת. האם כטענתה יש לבחון את נכותה על רקע רצונה לחזור למקצוע ההוראה, או כפי שטוענת חברת הביטוח על פי עיסוקה כיום כמוכרת בחנות סדקית בתל-אביב. אקדים ואומר כי לא שכונעתי, כי אלמלא תאונת דרכים פוסט טראומה הייתה התובעת חוזרת למקצוע הוראת המתמטיקה ואסביר דבריי; הנסיבות הכרונולוגיות של האירועים מלמדות, כי לאחר האירוע הטראגי של מות הורי התובעת, כשנה וחצי לפני תאונת דרכים פוסט טראומה, מחליטה היא לשנות את אורח חייה באופן קיצוני. בראש וראשונה החלטתה לעזוב את הקיבוץ, משפחתה ועבודתה ומעברה לתל אביב כדי להפעיל בעצמה את החנות של הוריה. התובעת עוזבת את מגוריה בקיבוץ ועוברת להתגורר בדירת הוריה בבני ברק ונוסעת לבקר את בעלה וילדיה אשר המשיכו להתגורר בקיבוץ, שלוש פעמים בשבוע. כך עובדת התובעת עד לפגיעתה בתאונת דרכים פוסט טראומה דנן, כשהיא מסבירה: "אני הייתי בעיר עם החנות ולא רציתי ללמד בקיבוץ" (עמ' 19 לפרטיכל ש' 19). על תקופה זו מעיד ע.ה 3, מר אמוץ אור, שהיה מזכיר קיבוץ דפנה באותה תקופה, כי ניסיונות ההדברות עם התובעת היו מאוד קשים היא חזרה ואמרה שהיא במצב נפשי קשה ושאין לה כוח ויכולת לחשוב על שום דבר והיא עסוקה בעצמה ובצרותיה לאסוף את שברי המשפחה והחיים שלה. (עמ' 52 לפרטיכל). התובעת בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 7) מסבירה את החלטתה לעזוב את הקיבוץ ואת ההוראה בכך שלא רצתה לאבד את הזכויות בחנות שהייתה מלאה בסחורה. מאחר ובקשתה לחופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ נענתה בסירוב, נאלצה היא לעזוב את הקיבוץ. בעקבות עזיבה זו בוטלה חברותה בקיבוץ בחודש מאי 88. בהקשר של אותם דברים מעיד העד מר אמוץ עוז, כי התובעת מאד לא שיתפה פעולה איתו בניסיונות ההידברות עמה , ועל כן נאלץ להבהיר לתובעת ולבעלה שאם היא לא חוזרת עד תקופה מסוימת או תאריך מסוים ,יראה אותה המשק או הקיבוץ, כמי שהודיעה על עזיבה . על פי דבריו: "עם כל ההבנה שלי למצב הקשה שהייתה נתונה ,היה צריך בכל אופן להמשיך ולהתנהג באיזה שהיא צורה רציונלית מקובלת בחברה אליה היא משתייכת, הקיבוץ."(עמ' 52 לפרטיכל). על תפקודה הכללי במסגרת חיי הקיבוץ העיד מר בן אמוץ אור: "כי מהדעה הכללית בקיבוץ אני מסכים עם התואר של קושי ביחסי אנוש" (עמ' 53 לפרטיכל, ש' 14). "...היא לא התקבלה לקיבוץ." (שורה 24). בפועל ניסתה התובעת לטעון, כי עזיבת מקצוע ההוראה הייתה זמנית לצורך תפעול החנות ולולא תאונת דרכים פוסט טראומה הייתה חוזרת למקצוע ההוראה. אלא שגם נסיונותיה שלה עוד קודם לתאונת דרכים פוסט טראומה, לחזור באופן חלקי למקצוע ההוראה נדחו מטעמים של חוסר התאמה. כך מעיד מר אריה בר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר, כי גם בתקופה בה לימדה לא תפקדה במאה אחוז ובתקופה בה לימדה הייתה עוזבת לפעמים את ההוראה ונוסעת לבקר את הוריה. הגם שהתובעת בעדותה מעידה בבטחון רב, כי אילו רצתה היו מקבלים אותה חזרה לעבודה, הרי שבפועל הוכח בפני, כי לא כך היו הם פני הדברים ובית הספר לא היה מעוניין בחזרתה. (ראה נ/3 ו- נ/13- תיקה האישי של התובעת בבית הספר). מכתב ההמלצה שנתן בית הספר לתובעת עבור מכון ויצמן, ניתן לבקשת התובעת אשר ביקשה להתחיל בלימודים שם, אך אין בו כדי להעיד על הצלחתה בהוראה. אהבת מקצוע המתמטיקה לחוד ויכולת ההוראה לחוד. מר ברוך יעקב, המנהל הפדגוגי של בית הספר "הר וגיא" בתקופה בה לימדה שם התובעת, מבהיר את הדברים ומדגיש, כי: "איתה היו בעיות במה ששייך עם יחסים עם הכיתה או תלמידים, בנושאי משמעת ובזה היה צריך לעזור לתת לה ייעוץ ועזרה. זה עשיתי מספר פעמים...". "אני זוכר שהיו לה קשיים עם כיתה, במה ששייך להחזיק כיתה, ביחסים תקינים עם הכיתה, עם התלמידים. היו לה קשיים להתמודד עם כיתה". (ראה עמ' 51 לפרטיכל). גם הקיבוץ קצרה ידו מלסייע לה בשל חוסר תקשורת עמה והתנהגותה המזלזלת בסביבתה אשר איננה מתאימה לחיי חברה. לפיכך, לאחר שהקיבוץ הודיע לה על עזיבתה העתיקה את מגורי הקבע שלה לעיר בני-ברק ותפעלה את החנות באופן רצוף. אין מחלוקת, כי עד אוגוסט 1995, מועד בו רכשה את החנות לא הייתה חוזרת למקצוע ההוראה וזאת מהחשש לאבד את זכות הבעלות המוגנת בחנות, ולכן גם לא עשתה כל מאמץ ולו הקל שבקלים לא לפני תאונת דרכים פוסט טראומה ולא לאחריה (למעט האמור לעיל) לחזור למקצוע ההוראה וכך גם מודה התובעת (עמ' 9 לפרטיכל שורה 14 ושורה 18). לאחר אוגוסט 1995 כשכבר הייתה בעלים של החנות ולכאורה עמדה בפניה האפשרות לחזור למקצוע ההוראה, אין אני למדה על כל מאמץ או כוונה מצידה לעשות כן. טענתה, כי נכויותיה מנעו ממנה את האפשרות לחזור להוראה איננה מקובלת עלי. נכותה האורטופדית איננה כזו היכולה להוות מכשול אובייקטיבי לעמוד מול כיתה וללמד את מקצוע המתמטיקה. מורים נכים הנאלצים אף להסתייע בכסא גלגלים עושים זאת ונכותה הנוירולוגית בשיעור של 5% אין בה כדי להשפיע על תפקודה כמורה אילו רק רצתה לחזור לכך. התובעת אמנם טענה, כי מאז תאונת דרכים פוסט טראומה היא סובלת מבעיות ריכוז וזכרון ועל כן לא מוצאת עצמה חוזרת להוראה. אלא שדברים אלו אינם מתיישבים עם העובדה כי לאחר תאונת דרכים פוסט טראומה החלה בלימודי תואר שני ועמדה בכל התחייבויותיה למעט כתיבת התזה. אי כתיבת התיזה לצורך קבלת תואר שני, אינה יכולה להצביע על תפקודה הלקוי בפן הנוירולוגי. כתיבת עבודת התיזה משימה לא קלה היא לעיתים, ויש בנמצא סטודנטים רבים המוותרים על כך, הגם השלמת המחויבויות הלימודיות האחרות. בעניינה של התובעת לא שוכנעתי, כי אי כתיבת התיזה נבעה מקשיי ריכוז או זיכרון שכן לכאורה דווקא בבחינות, במהלך לימודי תואר שני, שם נדרשת היא לריכוז גבוה והפעלת הזיכרון, עשתה זאת התובעת ללא קושי כשהיא מסיימת את חובותיה בציונים גבוהים (ראה נ/ 14). ניתן לסכם ולומר, כי האירועים האישיים הטראגיים אותם עברה התובעת, מות הוריה בסמיכות זמנים, הותירו אותותיה על התובעת. התובעת הודתה, כי הייתה במשבר אישי קשה ונזקקה לטיפול פסיכולוגי. נדמה כי מצב זה הביא גם למשבר משפחתי לא קל. הגם אחריותה המקצועית כלפי תלמידיה, בחרה היא לעזוב את בית הספר באמצע שנת הלימודים ועברה להתגורר בבית הוריה. אירועים אלו שעברו על התובעת עובר לתאונת דרכים פוסט טראומה ותפקודה האישי מובילים למסקנה, כי המשבר האישי אליו נקלעה, נסיבות חייה והדרך בה בחרה להתמודד איתם הם אלו אשר השפיעו על החלטותיה לעזוב את ההוראה ולפתוח באורח חיים חדש, וזאת ללא כל קשר לתאונת דרכים פוסט טראומה. גם אם לזמן מה האמינה כי תחזור ללימודי ההוראה הרי משחלפו שנים רבות לשבתה בחנות מצאה היא עניין בעיסוקה החדש ולא עשתה כל מעשה אשר יש בו כדי ללמד על עניינה לחזור לתחום ההוראה. כפי שציינתי לעיל, מעדות התובעת עולה, על פניה, מגמתיות רבה, נטייה להפרזה בכל המתייחס למגבלותיה ואי דיוקים רבים, שהוסברו לרוב, באי-יכולתה לזכור את האירועים כהלכה. דוגמא לרשמים אלה שעלו מתוך שמיעת עדותה של התובעת, ניתן למצוא בחקירתה הנגדית, בה נשאלה על מעשיה, דקות לפני קרות האירוע, התובעת לא זכרה מאיפה התכוונה לקנות שמלה, היכן ירדה מהאוטובוס, איפה נמצאת החנות שאליה היו פניה מועדות, ברח' דיזינגוף, אותו רחוב בו נמצאת חנותה (עמ' 17-18 לפרטיכל). כמו כן נשאלה בחקירתה הנגדית על מספר השעות שעבדה ביום בחנות, לאחר שחזרה לעבודתה לאחר תאונת דרכים פוסט טראומה ובהשוואה למה שנכתב בתצהירה, תשובותיה העלו תמיהות, היות ובהתחלה טענה כי איננה זוכרת ולאחר ש"רעננו את זיכרונה" עדיין השיבה תשובות סותרות תוך נתינת הסברים קלושים ובעיקר טענה כי יש לה בעיה עם זיכרון (עמ' 15 לפרטיכל). כמו כן התובעת לא זימנה לעדות בפני בית-המשפט, עדים אשר יהיה בידם לסייע לגרסתה, במיוחד בכל הקשור לתפקודה לפני קרות האירוע כגון: עדים מביה"ס בו לימדה או בני משפחה. וכבר נקבע פעמים רבות, כי לעניין הימנעות בעל-דין מהבאת עד, שבעדותו יש כדי לחזק גרסה לה טוענים, נקבע בע"א 598/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736 בעמ' 760, כי: "כלל הנקוט בידי בית-המשפט בימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא יימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מלהביא ראיה רלוונטית שהיא, בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו". כמו כן, התובעת נמנעה מהבאת עדים אשר מעדותם ניתן היה לעמוד על אופן תפקודה כיום. עדים, שיכלו לתמוך בגרסתה בכל הקשור למגבלותיה הגופניות, בעקבות תאונת דרכים פוסט טראומה, הפוגעות בתפקודה ובכושר עבודתה. עם כל ההבנה של בית-המשפט למצבה ולמגבלותיה של התובעת, כפי שתוארו על ידה, כתוצאה מתאונת דרכים פוסט טראומה ואין לזלזל באלה, עדיין אין זה סביר בעיני, כי ההגבלות מהן היא סובלת, יכולים להוות הצדקה סבירה, לעזוב את מקצוע ההוראה אילולא קיומם של גורמים אחרים אשר הביאו להפסקת עבודתה. נראה, כי אילו רצתה התובעת לחזור להוראה, לא הייתה לכך כל מניעה, מלבד החלטתה, היא עצמה. לפיכך, יש להעריך את נכותה התפקודית על פי עיסוקה כמוכרת בחנות מתנות. מאחר ומדובר לדבריה בחנות קטנת ממדים, מרבית עבודתה מתבצעת כשהיא ישובה בכסא. אלא שעדיין נזקקת היא לא אחת לקום על רגליה ולסייע לקונים, כשמגבלותה האורטופדית, יש בה כדי לחבל באורך יום עבודתה בכושרה לעבודה. מאידך, נכותה הנוירולוגית אין בה כדי להשפיע על תפקודה השוטף. גם אם נוטה היא לשכוח דברים, אין המדובר בפגיעה אשר מוצאת ביטויה בתפקודה וכושרה לעבודה. אשר על כן, הייתי מעמידה את נכותה התפקודית על ממוצע של 10% כבסיס לחישוב הפסדי שכרה. 6. שעור הנזק 6.1 כאב וסבל: התובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל, על פי שיעור נכותה של 17.35% ובניכוי גיל, עומד פיצוי זה על סך של 39,120 ש"ח. 6.2 הפסדי השתכרות: כלל ראשון בקביעת הפיצוי בגין הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות, הוא קביעת השכר האפשרי הפוטנציאלי של התובעת, אלמלא נפגעה. לכאורה, ניתן להתחשב ברמת השתכרותה של התובעת, עובר לתאונת דרכים פוסט טראומה, אלא שכאמור, ביקשה התובעת להיאחז במקצוע ההוראה כשכרה האפשרי, הפוטנציאלי, אלמלא נפגעה. בנסיבות דנן בהן קבעתי, כי עוד לפני תאונת דרכים פוסט טראומה ובלי כל קשר אליה, החליטה התובעת לעזוב את מקצוע ההוראה, בו עסקה עד לשנת 1988 ובחרה להמשיך במפעל חייהם של הוריה, הפעלת החנות, הרי שאין לראות כל בסיס להשוואת שכר התובעת לשכר של מורה נוספת ואין לכאורה כל רלוונטיות לשכרה של גב' תירוש, אשר וודאי שאינו יכול להוות בסיס לחישוב הפסדיה של התובעת. יש לפיכך לבצע תחשיב של הפסדי השתכרות בהתחשב בנתון בו מנהלת התובעת חנות סדקית. רמת ההשתכרות של התובעת במהלך השנים בו מופעל העסק הונח בפני. הגם שסבורתני, כי התובעת לא השכילה להניח תשתית עובדתית ראייתית מספקת לעניין פוטנציאל העליה בשכרה, אלמלא תאונת דרכים פוסט טראומה, אין להתעלם באופן מוחלט מקיומה של אפשרות שכזו שכן מגבלויותיה של התובעת בתחום האורתופדי עלולים לתת אותותיהם במידה כזו או אחרת על היקף פעילותה בחנות, גם אם אין מדובר בהגבלה ניכרת. בהתחשב, כי בשנים הראשונות בהן הפעילה את העסק הייתה רמת הפעילות בעסק נמוכה, ולאחר מכן התאזנה הפעילות לרמה אחידה יש לפסוק פיצוי גלובלי לעתיד אשר יהא בו כדי לשקף את הסיכון של הפסדי השתכרות עקב מגבלויותיה הרפואיות. גיל פרישתה של התובעת צריך להיקבע על פי עיסוקה כיום. לא שוכנעתי כאמור לעיל, כי בדעת התובעת לחזור להוראת המתמטיקה. אהבתה למקצוע זה אינה הולכת בד בבד עם אהבת ההוראה והתנהגות התובעת לאורך השנים מאז עזבה את ההוראה ועד היום מלמד, כי אין בכוונתה לעשות כן. לפיכך, הגם שגיל הפרישה המקובל במשק הינו גיל 65 לעובד שכיר, הרי משהפכה לנהל עסק עצמאי, סבורתני כי יש לחשב את הפסדי שכרה לעתיד על בסיס שנות עבודה עד הגיעה לגיל 70. 6.2.1 הפסד השתכרות לעבר: הכנסתה של התובעת לפני תאונת דרכים פוסט טראומה (נ/ 8) לשנת המס 1989 (9 חודשי עבודה) עמדה על סך 7,606 ש"ח ברוטו ובערכי היום 40,789 ש"ח ברוטו. הכנסה חודשית ממוצעת של 4,500 ש"ח ברוטו (ובהפחתת מס 3,600 ש"ח). לאחר תאונת דרכים פוסט טראומה עמד שכרה על הנתונים הבאים: (1) 1990 - 18,914 ש"ח ברוטו- משוערך להיום 47,827 ש"ח. (2) 1991 - 14,055 ש"ח ברוטו - משוערך להיום 30,136 ש"ח. (3) 1992 - 25,571 ש"ח ברוטו - משוערך להיום 48,010 ש"ח. (4) 1993 - 28,783 ש"ח ברוטו - משוערך להיום 48,643 ש"ח. (5) 1994 - 23,654 ש"ח ברוטו - משוערך להיום 35,940 ש"ח. (6) 1995 - 23,467 ש"ח ברוטו - משוערך להיום 32,187 ש"ח. (7) 1996 - 33,877 ש"ח ברוטו - משוערך להיום 41,328 ש"ח. אחרי תאונת דרכים פוסט טראומה ידעה התובעת בעסקה שנים טובות יותר ושנים טובות פחות ויוצא, כי הכנסתה השנתית הממוצעת של התובעת לשנים 1990-1996 עומדת על סך של 40,582 ש"ח ברוטו וחודשית עומדת על סך של 3,382 ש"ח ברוטו. ממוצע שכר זה נמוך בכ- 25% משכרה עובר לתאונת דרכים פוסט טראומה. אלא שהתובעת לא טרחה להמציא לעיוני דוחות שכר משנת 1996 ועד היום ונדמה כי ביקשה להסתיר את כל האמת מבית המשפט. התובעת טענה בתצהיר עדות ראשית, כי נמצאה בתקופת אי כושר של 6.5 חודשים ועל כן החנות הייתה סגורה במשך כל תקופה זו. אלא שעיון באישור על הכנסותיה לשנת המס 1989 מלמד, כי החנות הייתה סגורה 3 חודשים בלבד, ובהעדר אישור רפואי המלמד על תקופת אי הכושר יש להסתמך על האישור שהוצג בפני כראיה לצורך כך. אשר על כן, לתקופת העבר - לתקופה בה נמצאה באי כושר מלא יחושב הפסדה לפי פוטנציאל השתכרותה עובר לתאונת דרכים פוסט טראומה לפי 4,500 ₪ ברוטו (3,600 ₪ נטו*). 3 חודשים X 3,600 ש"ח - 10,800 ש"ח. אשר לתקופה שמתום 3 חודשי אי כושר מלא ועד היום ומאחר והתובעת לא הציגה בפני נתוני שכר מלאים לשנים 1996-2000 ומאחר ולא ניתן לקבל תמונה מדויקת של הפסדיה לעבר, יחד עם זאת, בהתחשב במגבלותיה הפיזיות המקשות על שעות עבודה, אני פוסקת לה סכום גלובלי כולל לעבר בגין 11 שנות עבודה ולפי נכותה בסך של 40,000 ש"ח. 6.2.2 אובדן השתכרות לעתיד: בהתחשב בעובדה כי גיל הפרישה הוא 70 שנה וכי לתובעת נותרו עוד כ- 20 שנות עבודה ובהתחשב ברמת השתכרותה והכירסום בשכרה עקב נכותה התפקודית המעורכת בכ- 10% משכר ממוצע לשנים 1990-1996 העומד על סך 3,720 ₪ ברוטו (שכרה בפועל 3,382 ₪ שהינו מפוחת ב- 10% מפוטנציאל השתכרותה), אני קובעת לה פיצוי בסכום של 65,000 ש"ח. 6.3 עזרת צד ג' וטיפול בשלושת החודשים לאחר תאונת דרכים פוסט טראומה התובעת טענה לפיצוי עבור התשלומים ששילמה בעבור העזרה שקיבלה מהקיבוץ. הלכה היא, כי משניתן להוכיח את שיעור ה"נזק המיוחד" בעדויות מפורשות, לא יסתפק בית-המשפט בראיות סתמיות, על דבר אפשרות של קיום נזק, ולא יפסוק פיצוי על נזק שלא הוכח. אולם, מקום שקיומו של נזק לא הוטל בספק וההוצאה הכספית נחוצה בעקבות הפגיעה, אלא ששיעורו לא הוכח, מותר לבית-המשפט לאמוד את הנזק. (ע"א 307/77 מור נ' עזבון ריץ, פ"ד לב (1)651, 661). במקרה דנן, התובעת לא הציגה כל ראיה לעזרה שקיבלה בפועל בקיבוץ. התובעת יכולה הייתה להביא את בני משפחתה אשר יכלו להעיד אודות העזרה לה נזקקה. אך בפועל בחרה שלא לעשות כן. כמו כן לא הובאה בפני ביהמ"ש כל ראיה, כי אמנם הטיפול והסיעוד לה טענה התובעת הוא אותו טיפול שלו היא נזקקה בפועל. יחד עם זאת, אין לי ספק כי מגבלותיה של התובעת גרמו לקושי מסוים בתפקודה, היא גובסה בגבס ארוך ברגלה הימנית עד לתאריך 11/7/89. על פי עדות המומחה, סבלה מכאבי ראש וצוואר, סחרחורות, הפרעות בריכוז ובזיכרון, מתח נפשי, פחדים והפרעות בשינה. הקבלות בדבר עלות הטיפול בקיבוץ במשך שלושה חודשים לאחר תאונת דרכים פוסט טראומה (ת/ 6) מסתכמות בסכום משוערך להיום בסך של 16,635 ש"ח. לפי פירוט הקבלות להלן: 25/7/89 - 1,050 ₪. 30/6/89 - 1,050 ₪. 1/8/89 - 1,050 ₪. אולם אותן קבלות כוללות גם הוצאות מחיה שהתובעת הייתה מוציאה גם אלמלא תאונת דרכים פוסט טראומה (ראה עמ' 21 לפרטיכל, שורות 11-13) ואינן רלבנטיות לצורך חישוב עלות העזרה. ב"כ התובעת הציג תעריפים לשעת טיפול בבית על ידי מטפל/ת מ.ט.ב מתאריך 5.10.97, מחיר שעת טיפול סיעודי אישי וניהול משק בית הינו 25.95 ש"ח. אני מעריכה שהתובעת נזקקה ל - 5 שעות עזרה ביום ועל כן אני אומדת את נזקיה בראש נזק זה בסך: 25.90 X 5 שעות X 90 יום = 11,655 ש"ח. 6.4 עזרה בבית לעבר ולעתיד "הפיצויים בשל עזרה במשק הבית, ייפסקו כאשר הוכח כי אמנם גרמה הפגיעה ועתידה לגרום בעתיד הוצאות, שלא היו נגרמות לנפגע אילמלא הפגיעה". (ספרו של דוד קציר "פיצויים של נזקי גוף", התשנ"ח, בעמ' 581). לטענת התובעת מאז תאונת דרכים פוסט טראומה אינה מסוגלת עוד לבצע את עבודות משק הבית הקשות אותן ביצעה בעצמה לפני תאונת דרכים פוסט טראומה וללא כל קושי. התובעת העידה, כי נעזרה בשירותיהן של כמה עוזרות, תחילה, במהלך תשעה חודשים לאחר שהותה בקיבוץ, בהיקף של 3 שעות מדי יום . בהמשך, בהיקף של 5 שעות פעמיים בשבוע במשך שנה נוספת, ולאחר מכן בהיקף של 5 שעות פעם בשבוע. בחקירתה הנגדית בבית המשפט ביום 6.10.97, (עמ' 22 לפרטיכל), העידה התובעת שבאותה תקופה לא העסיקה עוד עזרה בבית בשכר באופן קבוע אלא רק לפי הצורך וכי היא נעזרת בעבודות הבית בבעלה ובילדיה . התובעת העידה, כי בעבר דיווחה למוסד לביטוח לאומי על העסקת עובדות ולבית המשפט הוגשו העתקים מ- 7-12/89, עד 1-6/90, אלא שהעובדות דרשו כי תפסיק את הדיווח על העסקתן מפחד מפני שלטונות המס והמוסד לביטוח לאומי (פרטיכל עמ' 22 ). כדי לזכות את התובעת בפיצוי בגין עזרה במשק הבית, היה עליה להוכיח כי הנכות ממנה סבלה גרמה לה ועתידה לגרום לה הוצאות בשל צורך זה. התובעת לא הביאה ראיות אשר יהא בהן כדי לתמוך בטענותיה מלבד עדותה והעתקי דיווחים למוסד לביטוח לאומי מן החודשים 7-12/89 ו- 1-6/90. כמו כן, התובעת מצהירה כי בעלה והילדים עוזרים לה בעבודות הבית ואף מבשלים, עזרה שעל פניה איננה חורגת מהרגיל או גורמת נזק להם בכך שהיא מונעת מהם כל עיסוק בשל הצורך לעזור לתובעת. אולם, לא יהא זה נכון לשלול כליל את הפיצוי עבור הצורך בעזרה לאור נכותה בעקבות תאונת דרכים פוסט טראומה ועל כן יש להביא בחשבון כי התובעת נזקקה לעזרה כלשהי במשק הבית. על כן קובעת אני לה פיצוי בעבור תקופת העבר מיום שחזרה מהקיבוץ מ- 1.8.89 ועד היום לפי 3 שעות בשבוע לפי 25 ש"ח לשעה בערכי היום 44,550 ש"ח. אשר לעתיד, יש להתחשב בעובדה כי הייתה נזקקת לעזרת צד ג' בשל נתוני גילה ומצבה הכלכלי ויש לבצע תחשיב גלובלי לעתיד עד לתום תוחלת חייה, אותו אני מעריכה ב- 40,000 ש"ח. 6.5 הוצאות רפואיות לעבר התובעת זכאית להוצאות רפואיות בגין ההוצאות שהוצאו לפני שנת 1994, בטרם חוקק חוק בטוח בריאות ממלכתי ומתן פסה"ד בעניין אלחדד ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' טרם פורסם. הקובע כי אין להעניק פיצוי בגין הוצאות טיפולים משנת 1994 ואילך. במקרה דנן חלק ניכר מן ההוצאות הוצא עוד טרם חוקק החוק. ההוצאות נסמכות על קבלות אשר נשמרו בידי התובעת והוגשו לבית משפט וסומנו (ת/ 6). פיזיותרפיה - 3670 ש"ח בשיערוך להיום 9,427 ש"ח. ציוד רפואי - 1,577 ש"ח בשיערוך להיום 4,702 ש"ח. התובעת הציגה גם קבלות בעבור תשלומים למומחים רפואיים ובדיקות לוואי נוספות. על פי דיני נזיקין זכאי הניזוק לפיצוי בגין הוצאות רפואיות שהוציא או שיוציא והנובעות ממעשה הנזיקין, היקפן של הוצאות אלה נקבע על פי מבחני השבת המצב לקדמותו. השאלה היא מה הוא הטיפול הרפואי שהניזוק צריך לקבל בעקבות מעשה הנזיקין, כדי להעמידו ככל האפשר, במצב שבו היה נתון ללא מעשה הנזיקין. טיפול רפואי זה אינו נקבע על פי סטאנדרטים קבועים ומכניים אלא על פי צרכיו האינדיוודואלים של הניזוק. התובעת הצהירה בתצהירה הראשון כי פנתה למומחים רפואיים בשל כאבים עזים שתקפו אותה גם בברך שמאל, מומחים אשר על פי טענתה אבחנו פגיעה בשתי הברכיים ויעצו לה לבצע ניתוח. התובעת הציגה מסמכים רפואיים המאשרים את טענותיה. מכאן, כי הוכיחה כי ביקרה אצל מומחים שלא במסגרת שירותי קופת חולים וכי אילולא תאונת דרכים פוסט טראומה לא הייתה לה סיבה לכך ועומדת לנגד עיניי ההלכה האומרת "כי המבחן לנחיצותן של אותן הוצאות הוא בעיקרו סובייקטיבי ובתי המשפט מצווים לנהוג בנידון זה בסלחנות". (ת"א (י-ם) 1003/91 סופר נ' הסנה, לא פורסם). אלא שאינני סבורה, כי התובעת הוכיחה הצדקה כלשהי בפנייתה לרפואה פרטית. מומחים בתחום האורטופדי משרתים כהלכה את מבוטחי קופות החולים והיה זה מחובתה להקטין את הנזק בפניה לקופת החולים. משבחרה להעדיף רפואה פרטית, אינני סבורה כי על חברת הביטוח לשאת בהוצאותיה אלו. קבלת תרופות בקופת חולים כרוכה בתשלום כלשהו (דמי השתתפות) שגובהו לא הוכח בפני, אך ברור שהתובעת נזקקה לתרופות בעקבות תאונת דרכים פוסט טראומה. ד"ר זטלני בתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו ע"י ב"כ התובע השיב כי על מנת לשכך כאביה זקוקה היא רק לאספירין או אופטלגין, תרופות אשר במימונם משתתפת קופת חולים. אשר על כן, אני קובעת כי התובעת זכאית להחזר הוצאות בעבור הטיפולים פיזיוטרפיים והתרופות בסך כולל של 14,129 ש"ח וכן סכום גלובלי בגין תרופות משככות כאבים בסך 1,000 ₪, המשקף את דמי השתתפותה העצמית ברכישת התרופות. 6.6 הוצאות רפואיות לעתיד הערכת התובעת לגבי הוצאותיה לעתיד הייתה בסך של 30,000 ש"ח, הערכה הכוללת את הזדקקותה של התובעת לתרופות נגד כאבים גם בעתיד, טיפולי פיזיותרפיה וביקורות שנתיות אצל רופאים. התובעת שמרה על קבלות המעידות על הוצאות רפואיות עד לשנת 1990 ומעבר לכך אין ברשותה כל תיעוד המעיד על הוצאת הוצאות רפואיות. בית המשפט סבור שהתובעת יכולה הייתה להמשיך ולאסוף קבלות גם מעבר לשנת 1990 כדי לשמש ראיה לצרכיה הרפואיים בעתיד. בהעדר ראיות שכאלו איני פוסקת לה פיצוי לעתיד בראש נזק זה למעט סכום סימלי של 2,000 ₪ אשר יש בו כדי לשקף את דמי השתתפותה ברכישת תרופות משככות כאבים להם תזדקק בעתיד. 6.7 הוצאות נסיעה לטענת התובעת נדרשה היא להוציא הוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים במוניות, לאחר חודשי שהייתה בקיבוץ. כמו כן נסעה מביתה בבני ברק לת"א ובחזרה במוניות או ברכבו הפרטי של בעלה. גם לצורך פגישות עם ספקים ולקוחות אין היא נוסעת באוטובוסים אלא רק במוניות או מוניות שרות. לטענתה היא חוששת לנסוע באוטובוסים ציבוריים והיא סובלת מחרדה מפני נסיעה ברכבים ובפרט מפני נהיגה בעצמה. לבית המשפט הוגשו הקבלות החלקיות אשר נשמרו בידי התובעת בדבר הוצאות הנסיעה במוניות (מסומנות ת/ 10). מרבית הקבלות הינן מן השנה וחצי הראשונות שלאחר תאונת דרכים פוסט טראומה. מעדותה של התובעת ניתן להבין והיא אף מודה, כי היא מסוגלת לנסוע במוניות שרות, את נסיעותיה לספקים היא מבצעת או במוניות שירות או בעזרת בעלה שמסיע אותם. בחקירתה הנגדית היא נשאלה על יכולתה לנסוע באוטובוס, ולטענתה ב- 8 השנים האחרונות לא עלתה לאוטובוסים, למרות שבסעיף 22 לתצהיר עדותה הראשית טענה אחרת, כי היה ניסיון לנסוע באוטובוס אך היא לא עמדה בו היות והתקשתה בכך. בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פד"י לו(3), 762, 776 נקבע, כי על המזיק לפצות את הניזוק על כל נסיעה הנגרמת בעקבות תאונת דרכים פוסט טראומה ובלבד שהנסיעה נחוצה וההוצאה סבירה. במקרה דנן לא ברור מדוע היה נחוץ לתובעת במהלך כל השנים לבצע את רוב נסיעותיה במוניות "ספיישל", היות והודתה במפורש שהיא מסוגלת לנסוע במונית שירות. כמו כן, אחוזי הנכות שנקבעו לתובעת וסוג מגבלתה - בינונית ביציבות קדמית אחורית בברך ממנה סבלה אינם מצדיקים את ההחלטה לנסוע רק במוניות, במיוחד לאור העובדה כי הייתה קיימת לה אלטרנטיבה אחרת, זולה יותר. התובעת הציגה בנוסף גם קבלות בגין נסיעות במוניות לטיפולים מקיבוץ דפנה לבית החולים איכילוב בת"א בתקופה שלאחר תאונת דרכים פוסט טראומה. נפסק כי הוצאות נסיעה ייפסקו לנפגע אשר נאלץ בשל הפגיעה להוציא הוצאות כאלו בקשר לקבלת טיפול רפואי. בהתחשב בצורך של התובעת בתקופת החלמה והתאוששות מיד לאחר האירוע וקבלת הטיפולים הרפואיים ובדיקות שבצעה והנסיעות הכרוכות בכך, קובעת אני לתובעת בראש נזק זה פיצוי שיהיה בו כדי לכסות את הוצאות נסיעותיה לצורכי טיפולים רפואיים ובדיקות שביצעה במהלך השנה שבה התרחשה תאונת דרכים פוסט טראומה וכן סכום גלובלי לעבר ולעתיד המשקף את תלותה המוגברת בתחבורה עקב נכותה כאמור והכל מוערך ב- 10,000 ₪. 7. סך כל הסכומים המגיעים לתובעת: כאב וסבל 39,120 ש"ח. הפסד שכר לעבר 40,000 ש"ח. 10,800 ש"ח הפסד שכר לעתיד 65,000 ש"ח. עזרת צד ג' לעבר 11,655 ש"ח. 44,550 ש"ח. עזרת צד ג' לעתיד 40,000 ש"ח. הוצאות רפואיות לעבר 15,129 ש"ח. הוצאות רפואיות לעתיד 2,000 ש"ח. הוצאות נסיעה 10,000 ש"ח. (לעבר ולעתיד) 278,254 ש"ח. 8. ניכוי תשלומים תכופים: התשלומים התכופים שקיבלה התובעת, כפי שהיא מאשרת בסיכומיה, הינם כדלקמן:- סכום בתוספת ריבית והצמדה 29/8/89 5,000.- ש"ח 25,919 ש"ח 7/1/90 5,000.- ש"ח 23,792 ש"ח 13/3/90 5,000.- ש"ח 22,967 ש"ח 10/1/191 15,000.- ש"ח 55,767 ש"ח סה"כ - 128,445 ש"ח. 9. סוף דבר: סך כל הנזק עומד על 278,254 ₪ בניכוי תשלומים תכופים בסך 128,445 ₪ עומדת יתרה לתשלום של 149,809 ₪. הנתבעים ישלמו לתובעת סכום זה בצירוף ריבית והצמדה חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מסכום היתרה לתשלום בצירוף מע"מ, כשסכום זה ישא ריבית והצמדה חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. התחום הנפשיפוסט טראומהתאונת דרכים