פסק דין : השאלות העיקריות שבמחלוקת 1. המנוח נפטר לאחר שנפגע בתאונת דרכים בצומת נחשון. בפני תביעת עזבונו ותביעת תלוייו (אשתו, בנו והוריו) לקבלת פיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים - הנזקים שנגרמו להם בשל מותו. 2. בעת שנפגע, נהג המנוח ברכב שכור שהיה מבוטח אצל נתבעת 1 (להלן: אררט). אררט ונתבעת 2 (להלן: קרנית) טוענות כל אחת כי האחרת אחראית על פיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים. המחלוקת המשפטית ביניהן נוגעת לכיסוי הביטוחי מכח הפוליסה שהוצאה ע"י אררט (להלן: הפוליסה), ובמוקדה נושא רשיון הנהיגה של המנוח במחלוקת זו שלובה מחלוקת אחרת המתיחסת למקום מגוריו הקבוע של המנוח עובר לתאונה, שאלה שחשיבותה מכרעת גם לענין גובה פיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים שיפסק. התובעים וקרנית טוענים כי מקום מגוריו הקבוע של התובע בעת מותו היה קנדה. אררט טוענת מנגד כי המנוח העתיק את מקום מושבו הקבוע לשטחי הרשות הפלשתינאית (להלן: הרשות) וכי יש להעריך את הפסד התמיכה בתלויים ע"פ נתוני השתכרות ההולמים אזור זה. מקום מושבו הקבוע של המנוח 3. בשנת 1982 עזב המנוח את כפר הולדתו שליד חברון, כפר שיוך, והיגר לקנדה, בהיותו בן 18 לערך. בקנדה למד הנדסת מחשבים, אך לא סיים לימודיו. עם הזמן קיבל אזרחות קנדית. בשנת 1990 נשא את התובעת 2, בת כפרו (ילידת 27.10.72) שהעתיקה מושבה לקנדה (להלן: האישה או האלמנה). היא למדה את שפת ארצה החדשה והחלה בלימודים מקצועיים בתחום המחשבים. בשנים האחרונות התגוררו השניים באוטאוה. על פי גירסת התובעים, המנוח עסק בקנדה במסחר (יבוא ויצוא). 4. אין מחלוקת כי בשלהי שנת 1995 חזר המנוח לכפר שיוך והתגורר, יחד עם אשתו, בבית אביו. לגירסת התובעים, שיבה זו באה בעקבות השינויים הפוליטיים באזור לאחר הסכמי אוסלו שנתנו לרשות מידה כזו או אחרת של עצמאות. המנוח סבר כי במצב הפוליטי החדש יעלה בידו לנצל את היתרון היחסי שרכש ע"י שהייתו רבת השנים בקנדה והתמחותו במסחר, ליצירת קשרי מסחר בין הרשות לבין קנדה ומקומות אחרים. 5. אין מחלוקת שהמנוח הגיע לשיוך באוקטובר 1995, והביא את אשתו בדצמבר אותה שנה. לגירסת התובעים, משראו בני הזוג כי המנוח נאלץ לשהות תקופות ממושכות בשטחי הרשות לשם קידום עסקיו, החליטו שהאישה תשהה באופן זמני (מספר חודשים) במחיצת המשפחה. לאחר שבמהלך ביקור זה נכנסה האישה להריון הגיעו למסקנה שאין טעם שתשוב לקנדה בגפה קודם ללידה, כאשר על בעלה לבצע פעולות מתוך שטחי הרשות. ביום 11.2.97, שבוע לפני האסון בו מצא המנוח את מותו, נולד בנו, תובע 3. 6. ע"פ גירסת התובעים, המנוח ואשתו התגוררו בכפר שיוך באופן זמני ומתוך כוונה לחזור לקנדה לאחר ביסוס עסקו של המנוח באיזור. גירסה זו נתמכה בעדויות שותפו הקנדי מרטין פרייזר (פר' מיום 18.5.99 עמ' 8), ושותפיו המקומיים יוסף נאתשה (ס' 18 לתצהירו ת10/), ונידל דוויק (ס' 14 לתצהירו, וכן פר' מיום 27.5.99 עמ' 27). כך העידו גם אחיו של המנוח (פר' מיום 27.5.99 עמ' 29) וכן אלמנתו (ס' 12 לתצהירה ת9/ וכן פרו' מיום 27.5.99 עמ' 19). כך גם העיד תובע 4, הוא אביו של המנוח (פר' מ27.5.99- עמ' 36). אחזור לנושא עדות האב בהקשר זה להלן. 7. גירסת התובעים נתמכת גם ע"י העובדה שאין בראיות כל סימן חיצוני לרצון השתקעות של המנוח בכפר שיוך או בשטח אחר של הרשות. אין ראיה לפיה רכש מקרקעין באזור. הוא גם לא שכר דירה למגורים (אלא כאמור התגורר בבית אביו). אין ראיה לפיה פתח חשבון בנק מקומי (על פי עדות האישה ניהל את עניניו הכספיים מחשבונו בבנק בקנדה). אין גם ראיה כי בני הזוג רכשו בתקופת המצאם במקום רכב או מוצרים בני קיימא כל שהם. המנוח נהג ברכב שכור ושכר גם פלאפון. לכך מצטרפת העובדה שבכל המסמכים העסקיים שהוצגו רשומה אוטאווה ככתובתו של המנוח. אין גם מחלוקת שלמנוח ולאשתו לא היה דרכון של הרשות. אין גם ראיה לפיה פנו בבקשה לישיבת קבע בשטחיה. לשניהם דרכונים קנדיים. 8. ב"כ אררט מטעים מנגד, שאין כל ראיה המלמדת כי המנוח הותיר רכוש בקנדה. בני הזוג התגוררו שם בדירות שכורות, ותוקף החוזה האחרון פג. בא כח אררט מוסיף וטוען כי מתשובות האלמנה לשאלון (נ4/) עלה כי המנוח טרם החליט אם להשאר כאן או לחזור לקנדה. לדבריו, הגירסה בדבר רצונו של המנוח לחזור לקנדה עלתה בשלב יותר מאוחר כתגובה להתפתחויות בתיק. 9. בחנתי את נ4/ והתקשיתי למצוא בו תימוכין לטענה כי האישה אמרה את הדברים שיוחסו לה כאמור. ברם, גם אם משיקולים אחרים ניתן להגיע למסקנה כי אכן המנוח טרם החליט אם ישאר או יחזור לקנדה אין בכך כדי להביא לקביעה שמקום מושבו של המנוח חדל להיות קנדה. אשר לשיקול המתייחס להעדר דירה בקנדה, הדעת נותנת שבני הזוג לא חפצו להמשיך ולשלם בעבור דירה מושכרת בתקופה בה שהו בארץ ולכן אין בעובדה שלא החזיקו דירה מושכרת כדי להכביד על גירסת התובעים. כמו כן, מול העובדה שלא נרכשה דירה בקנדה ניתן להציב את העובדה שלא נרכשה דירה גם באזורי הרשות. האישה הסבירה, לענין רכישת מוצרים בני קיימא בקנדה, שהיא והמנוח שכרו דירות מצויידות כנדרש ולא היה צורך ברכישה כזו, ומעדותה עלה גם כי מכרו את רכבם ללא קשר להגעתם לשיוך. לשיטתי, בנסיבות אלו ובהעדר ראיה המלמדת אחרת, נכון לאמר כי אף אם ענין השיבה לקנדה לא היה קבוע וידוע מראש מבחינתם של המנוח ואשתו, יש למצער להגיע למסקנה שהם טרם החליטו להמיר את קנדה באזורי הרשות ולכן יש לראות בקנדה את מקום מושבם. 10. גישה זו מעוגנת בשיקולי הגיון הנוגעים להעדפתם המסתברת של בני הזוג. עובדה שאין עליה עוררין היא שמשך שנים רבות שהה המנוח בקנדה ואליה הביא את כלתו וזאת אף שמשפחתו נמצאת בשיוך. החיים בקנדה נעמו לבני הזוג: האלמנה תיארה את החיים בקנדה כ"יותר בטוחים... מכל הבחינות, יותר קלים ויותר טובים" (פר' מיום 27.5.99 עמ' 14). גם העד פרייזר, שותפו וידידו הקרוב של המנוח העיד כי המנוח הסתגל לאורח החיים בקנדה וציפה לחזור אליו (פר' מיום 18.5.99 עמ' 8). מהעובדות שפורטו לעיל עולה כי בשובו לכפרו לא ביטא המנוח במעשיו כוונות לשנות מצבו זה. הדעת נותנת כי לא היה משנה את מקום מגוריו לשטח הרשות, כל עוד לא היה משוכנע שמצבו הכלכלי הצפוי בו לא יהיה גרוע מזה שיכול היה להגיע אליו בקנדה. מהראיות לגבי פעילותו העסקית בתחומי הרשות, שיפורטו להלן, ניתן להסיק כי טרם התברר למנוח שאכן מאמציו להתבסס במקום נשאו פרי. אילו התחוור למנוח שהעסקים צולחים יתכן וקל יותר היה להעריך שקיבל החלטה בדבר השתקעות במקום. ואולם, כפי שיפורט להלן, נראה כי מצבו הכלכלי טרם הגיע לכלל גיבוש. במצב דברים זה אין זה סביר כי גמר בדעתו לחסל את "בסיסו" בקנדה ולעבור לשטח הרשות. אני מתקשה להגיע למסקנה כי חלום המגורים באזור, בראי המציאות, אצר קסם כה רב, עד אשר הביא את המנוח לוותר על האפשרות לחיות בקנדה בתנאים שהכיר. ואטעים, אין בעובדה שהאלמנה טרם חזרה לקנדה, שעה שעליה לטפל בתינוק ולהתמודד עם קשיי המצב החדש שנוצר בעקבות מות בעלה, כדי ללמד על כוונותיהם המשותפות קודם לכן או על כוונותיה עתה. איני רואה סיבה שתצדיק דחיית הטענה כי בכוונתה לחזור לקנדה לאחר תקופת התאוששות והסתגלות. 11. מול ראיות ושיקולים אלו עומדת עדות החוקר מטעם אררט הנשענת על קלטת. החוקר שוחח עם אביו של המנוח, והעיד כי שמע מפי האב שהמנוח התכוון להשתקע באזור כפר הולדתו ואף לבנות בו בית. ב"כ אררט טוען כי מדובר בהודאת בעל דין הגוברת על עדותו של האב. כאמור, האב העיד כי בנו התכוון לחזור לקנדה. התובעים וקרנית טוענים שאין לקבל כראיה את הקלטת והתמליל מאחר שלא נחשפו במועד בנגוד להוראת בית-המשפט, במסגרת הליכי הגילוי. טענת ב"כ התובעים צומצמה לנושא זה בעת שהסכים לעמדה שביטא ב"כ קרנית (ר' פר' מיום 11.7.99 עמ' 12) אף שקודם לכן (לנוכח טענת אררט שבידה ראיות "חסויות") היתה רחבה יותר ונגעה גם לעדות החוקר (פר' מיום 27.5.99 עמ' 33). הקלטת והתמליל התקבלו על תנאי (ברוח ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ד(3) 561), כפוף להכרעה בטענות הצדדים בנושא זה שיועלו בסיכומים. כנגד הטענות המוטחות כלפיו בנושא הקלטת נשען ב"כ אררט על החלטת בית-המשפט (מיום 14.2.99) לפיה "תצהירי התובעים יוגשו עד 10 ימים לפני הדיון, תצהירי החוקרים מיד בתום חקירת התובעים, הורי המנוח וכל עד מעונין" וטוען כי קודם לישיבה שבה השמיע את החוקר, טרם התברר כי התובעים השמיעו כל עדיהם. הוא מוסיף כי לא הוגשה בקשה לעיון במסמכים "החסויים" (כפי שכינה אותם בתצהיר גילוי המסמכים) על אף שביהמ"ש הצביע על האפשרות לעשות כן בהחלטה שניתנה עוד קודם לזו שבענין התצהירים. 12. כל הצדדים עיגנו טיעוניהם בסיכומים לענין זה בפסק דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 4249/98 שמעון סויסה נ. הכשרת הישוב ואח' תקדין עליון 99 (4) 118. איני רואה לנכון להעמיק בו מאחר שהויכוח בענין הקלטת והתמליל הינו לאמיתו של דבר מיותר. כבר במועד חקירת האב נחשף תוכנה של אותה ראיה, משנשאל האב על אותה שיחה והוצג בפניו תוכנה. האב הכחיש אז שאמר כך לחוקר. הדברים הנשמעים בקלטת מחזקים את אמינות גירסת החוקר, אך תוכנם זהה. על כך אוסיף שהתובעים וקרנית אינם טוענים כלל לפגיעה מהותית, בשל ההפתעה שבקלטת, ותגובתם לא כללה בקשה להביא באותו שלב ראיות מפריכות. בנסיבות אלו נראה לי כי דין הקלטת להתקבל כראיה. ממילא עדות החוקר עצמה לא הועמדה בויכוח לענין הקבילות, ואין בדברים שבקלטת משום תוספת עניינית המצדיקה דין שונה. 13. ואולם, איני רואה לנכון ליחס משקל של ממש לדברי האב ביחס לכוונות בנו. גם אם דבריו של האב בפני החוקר נשענו על דברים שאמר לו המנוח מפורשות (דבר שהאב לא אמר לחוקר), אפשר שאותם דברים נועדו לערוב לאוזניו של האב או שהבן ביטא בהם את תקוותיו לעתיד רחוק, בהבדל מהחלטות מעשיות. הערכותי אלו מבוססות על מסקנותי לגבי מצב עסקיו של המנוח אותה עת, לאור הראיות שהובאו בנושא זה אותן אבחן להלן. הדעת נותנת שהמנוח לא היה מוותר בנקל על האפשרות שעמדה בפניו לכאורה, לחיות בקנדה, ולא היה מקבל החלטה לשנות את מקום מושבו הקבוע בטרם התברר לו שמצבו הכלכלי בתחומי הרשות איתן. הראיות, כפי שיפורט להלן, אינן מבססות הערכה כזו. בנוסף, שורת עדויות תומכת, כאמור, בטענה כי המנוח התכוון לחזור לקנדה, וביניהן עדויות שותפיו של המנוח שאינם בני משפחה. אני מתקשה להשתכנע שכולם שיקרו. לסיום אציין כי שלא כטענת אררט, אין לראות בדברי האב משום הודאה המחייבת גם את יתר התובעים, אלא, בכל הנוגע להם, יש באותם דברים כדי לשמש ראיה בלבד. הכיסוי הביטוחי 14. הנתבעות חלוקות בענין הכיסוי הביטוחי. המחלוקת נוגעת לפירושו של סעיף 7 לפוליסת הביטוח (נ18/). ע"פ סעיף זה, על הנוהג להיות בעל רשיון נהיגה "לסוג כלי הרכב", ובסיפא נקבע לענין הכיסוי: "בתנאי שהאדם הנוהג ... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנהג היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין החלטה בית המשפט או רשות מוסמכת אחרת". באי כח הנתבעות מפרשים סעיף זה, כל אחד לשיטתו, ביחד עם הוראת תקנה 567 לתקנות התעבורה הימנה עולה כי: "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" רשאי לנהוג מכח "רשיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג ברשיון זה בתום שנה מיום כניסתו לישראל" (567 (ב) (2)). מי שמקום מגוריו הקבוע בחו"ל מוגדר באותה תקנה כ"מי שנעדר מן הארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". 15. אין מחלוקת שהמנוח נכנס לארץ באוקטובר 1995 וכי לאחר מועד זה יצא ונכנס מספר פעמים (יציאותיו היו לתקופות קצרות לצורך עסקיו). הנתבעות חלוקות לגבי המועד בו החלה לרוץ, לגבי המנוח, תקופת השנה הקבועה בתקנה 567. אררט, סבורה כי יכולתו לנהוג ע"פ אותו רשיון פגה לכל המאוחר באוקטובר 1996, כשלדידה "יום כניסתו לישראל" של המנוח (ע"פ תק' 567) הוא אוקטובר 1995. לשיטת קרנית, בעת התאונה שבגינה משולמים פיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים עדיין היה ביד המנוח להשען על רשיונו הקנדי. לא ראיתי צורך לרדת לעומק המחלוקת בין הנתבעות לעניין זה. גם אם נכונה הטענה כי הסתיימה השנה הקבועה בתקנה 567 באוקטובר 1996, יש לשיטתי להגיע למסקנה כי אררט אחראית, מכח ס' 7 לפוליסה, לפיצוי התובעים. 16. ביסוד פירוש שתי הנתבעות לס' 7 לפוליסה, כעולה מסיכומיהן, מונחת הסכמה כי סעיף זה מוסיף על זכויות המבוטח, במובן זה שהוא מאריך, בנסיבות מסוימות, את משך תקופת יכולתו להשען כלפי המבטחת על העובדה שהחזיק רשיון בר תוקף בישראל. ברם, לטענת אררט אין לפרש את סעיף 7 סיפא כמכיר בהארכה כזו כאשר פקע תוקפו של אותו רשיון. לשיטת אררט "הפסילה" אליה מתייחס הסעיף יכולה לנבוע מכח חיקוק (כפי שנקבע בו במפורש) והיא עולה לענייננו מהוראת תקנה 567 עצמה, המאפשרת הישענות על רשיון חו"ל למשך שנה בלבד מיום הכניסה לארץ. ע"פ גישת אררט "התוספת" שבא סעיף 7 ליתן למבוטח, מתייחסת למצב של אי חידוש הרשיון מחמת אי תשלום אגרה בלבד, דבר העולה בקנה אחד עם הגישה שנקבעה בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (לענין העדר רשיון מפאת אי תשלום אגרה בלבד). פרוש זה משתלב, לשיטת אררט, עם התכלית למנוע נסיעה בכבישי הארץ כאשר העדרו של הרשיון הוא מהותי, בהבדל ממצב שבו העדרו טכני - פורמלי וניתן לשינוי ע"י תשלום אגרה. ב"כ קרנית מדגיש מנגד כי בסעיף 7 ננקטה לשון "נפסל" בהבדל מ"פקע". הוא מצביע על המשמעות המקובלת של מונחים אלו בתחום התעבורה, תוך שהוא מפנה (להדגמה) בעיקר לתקנות התעבורה, ונשען גם על הכלל שיש לפרש את הפוליסה כנגד המנסח. אשר לתכלית ההוראה בסעיף 7 הוא טוען שדינו של מי שהיה בידו רשיון חו"ל אינו שונה, מהיבט הסיכון הגלום בנהיגתו, ממי שתוקף רשיונו פקע מחמת אי חידוש אגרה. זה וזה הם בעלי כישורים המאפשרים נהיגה כהלכה, כמוכח על ידי עצם העובדה שהחזיקו רשיון כדין זמן לא רב קודם לכן. 17. אני סבורה כי יש להעדיף את גישתה של קרנית. התנאי בס' 7 לפוליסה מתיחס לכך שהנהג "לא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה" והכוונה, בכל הנוגע לרשיון (כפי שעולה מראשיתו של אותו משפט), ל"רשיון בר תוקף בישראל". כאמור, המנוח המשיך להיות תושב קנדה, ונסיעתו בישראל נעשתה על-פי הרשיון הקנדי שלו. הוראת 567 אינה פוסלת אדם הנוסע עם רשיון חו"ל בתקופה שלאחר שנה מאז כניסתו לישראל מ"להחזיק או לקבל" רשיון בר תוקף. גם אם מכוחה אין רשיון חו"ל יכול להועיל לבעליו בתום שנה מכניסתו, אין דבר שימנע הימנו, בשל הוראה 567, לקבל רשיון באותה עת. השימוש המקובל בביטוי "פסילה" בתחום התעבורה נוגע לכושרו של מחזיק הרשיון לקבל רשיון או להחזיקו וזה לא נפגע בעקבות הוראת התקנה גם אם תוקף הרשיון הקודם פג. לשון אחר, הוראה זו אין בה כדי למנוע ממי שהחזיק רשיון בר תוקף בתום השנה להמשיך ולהיות בעל רשיון בר תוקף, וזאת גם אם עליו לקבל רשיון ישראלי. בע"א 4231/97 צור שמיר חב' לביטוח בע"מ נ. נאוה יחיאל תקדין עליון, כרך 99(1) עמ' 1140 התיחס כב' השופט ת' אור למשמעות המונח פסילה, באומרו: "על פי מובנה הרגיל והמילוני של המילה "פסילה" עסקינן בפעולה של קביעת אי כשירות. מובן זה של המונח פסילה, כמבטא מצב של העדר כשירות גם עובר כחוט השני בתקנות התעבורה. תקנות אלה כוללות מספר מקרים שענינם כשירותו של האוחז בהגה, בהם הוסמכה רשות הרישוי לפסול רשיונו של בעל רשיון נהיגה. ראו למשל את הוראות תקנה 212 לתקנות התעבורה... עינינו הרואות כי המחוקק ראה בכשלונו של בעל רשיון בבדיקה רפואית או בבדיקה עיונית או מעשית אליה זומן מטעם רשות הרישוי משום פגם היורד לכשירותו של בעל רשיון לנהוג ועל כן הסמיך את רשות הרישוי לפסול את רשיונו. דוגמא נוספת ניתן למצוא בהוראות תקנה 549 לתקנות התעבורה... תקנה 549 מונה את אמצעי התיקון לגביהם קבע המחוקק כי ביצועם על ידי בעל רשיון יביא למחיקת נקודות החובה (כולן או חלקן) אותן צבר בגין עבירות תעבורה בהן הורשע. בין אמצעי התיקון, שכל מטרתם הבטחת כשירותו של האוחז בהגה, נמנית פסילת רשיון נהיגה. מן המקובץ עולה, שבאותם מקרים בהם סבר המחוקק כי ארע מאורע שיש בו כדי להשליך על כשירותו של בעל רשיון לנהוג רשות הרישוי הוסמכה לפסול את רשיון הנהיגה שלו. לעומת זאת, במקרה שבו מדובר בפגיעה בתוקפו של רשיון, שלא מחמת אי כשירות, התקנות נוקטות מינוח שונה" (שם, עמ' 4). יש, אפוא, לקבל טענת ב"כ קרנית כי לשונו של ס' 7 מתייחסת לפגיעה בכשירות הנוהג דווקא. מקובלות עלי גם טענות ב"כ קרנית (ר' לעיל) לענין סבירות הסיכון שקיבלה על עצמה המבטחת במצב שבו החזיק אדם רשיון חו"ל; סבירה האפשרות שזו היתה מוכנה להאריך את הכיסוי הביטוחי ע"פ הפוליסה, אף אם פג תוקפו של רשיון חו"ל לנסיעה בישראל. מי שהחזיק רשיון כזה הינו בעקרון בעל כישורים בסיסיים (ידע וכישורים טכניים) של נהג. לאור האמור, יש בידם של התובעים ליהנות מ"תוספת" הזכות האמורה בפוליסה, כלפי המבטחת, אפילו אם נכון לאמר שלמנוח לא היה אז רשיון תקף בישראל. יתר על כן, אם אמנם כוונת המבטחת אז היתה ליתן את הזכות הנוספת רק לנהג שרשיונו לא חודש מחמת אי תשלום אגרה, מדוע לא נכתב כך במפורש כדרך שבה נעשה הדבר בס' 7(3) לחוק הפיצויים? ויוטעם, במקרה דנן לא עולה לדיון מגבלת הזכאות הקבועה בס' 7(3) לחוק הפיצויים לענין "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". מגבלה זו אינה חלה לגבי תלוייו של הנפגע ע"פ ס' 7(ב) לאותו חוק. מנסחי הפוליסה, אפוא, ראו לנגד עיניהם גם מצב שבו תלוייו של נהג יפוצו על-ידי המבטחת אף כאשר הנהג לא יהא זכאי לפיצוי ע"פ החוק. מסקנתי היא, על כן, שהפירוש המוצע ע"י קרנית לס' 7 משקף את "אומד דעת הצדדים" כעולה מלשון הסעיף ומהשיקולים לגבי סבירות הסיכונים שקיבלה על עצמה אררט בהסכם עם המבוטח, ור' לפרשנות היורדת "לסוף דעתם של בעלי ההסכם כאנשי עסק סבירים" ע"א 345/89 נאות דברת נ. מעליות ישראליפט בע"מ, פ"ד מו (3) 350, 355. המבטחת לא הגבילה את חבותה למקרים שבהם הנהג החזיק רשיון ישראלי כדין. טענת התובעים לפיה הם זכאים לקבל פיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים מהמבטחת, עמדה אפוא בנדרש ע"פ מאזן ההסתברויות האזרחי. ממסקנה זו נובע גם כי לפיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים אחראית אררט ולא קרנית. שומת הנזק 18. המנוח היה בן 33 במותו ומאחוריו שנות השתכרות לא מעטות בקנדה. אשתו, כעולה מעדותה, לא התמצאה בעסקיו. העד מרטין פרייזר (להלן: פרייזר) הגיע למתן עדות במיוחד מקנדה. ניתן היה לצפות שעד זה, שהיה שותפו העסקי של המנוח בקנדה, והמשיך ועמד עמו בקשר של שותפות עסקית גם בתקופה בה פעל משטחי הרשות, יספק תמונה בהירה ומלאה לגבי השתכרותו של התובע. דא עקא, שהתמונה שעלתה מדבריו, היתה חלקית ומעורפלת. 19. פרייזר העיד (פר' מיום 18.5.99) כי הוא מכיר את המנוח מאז שנת 1993 וכי פעל עמו במסגרת חברה קנדית בשם T.M.T. בתחום הסחר הבינלאומי. הוא לא זכר כמה השקיע כל אחד מהם בחברה. הוא היה שותפו של המנוח גם בחברה שפעלה בתחומי הרשות בשם קנפל (CANPAL), (חברת בת של החברה הקנדית) שמגמתה היתה לקשור קשרי מסחר עם הרשות, והתחילה בסחר בירקות ובפירות. לגבי הפעילות בתחומי הרשות העיד פרייזר (שם, עמ' 3) כי נדרש להם "המון זמן" כדי ליצור "נוכחות" וזה "נמשך ונמשך". משנשאל: "אלו עיסקאות ספציפיות נחתמו", אמר: "אנחנו חתמנו חוזה עבור עגבניות ותות שדה". מדברים שאמר אחר-כך עלה כי היו ארבעה או חמישה פרויקטים בתכנון: "כל אלה היו תוכניות עתידיות מאוד ספציפיות שפעלנו עליהם. הם היו בשלבי התכנון במשך לפחות שישה חודשים לפני מותו של עדנאן" (פר' מיום 18/5/99 עמ' 3). בתשובה לשאלה: "מה היה היקף העסקים מבחינה כספית", אמר: "היה מדובר במליוני דולרים... אני חושב שזה מעל 300 מליון דולר" (שם). אחר-כך אישר כי מדובר בתוכניות שלא הושלמו (שם, עמ' 4). הוא התיחס גם לפרויקט של הרכבת מחשבים בעזה שלדבריו היה מבוסס על הערכה של 29 מליון דולר וציין: "תיכננו ליצור פס יצור קטן... היינו בשלב שעמדנו להסכים על זה" (שם, עמ' 4). הוא דיבר גם על פרויקט דיור שכלל 1,000 אקרים בראמללה, והוסיף שהיו גם חוזים לגבי פלפל ותפוזים. משנשאל לגבי יצוא המוצרים החקלאיים: "באיזה שלב היה החוזה מצוי", אמר: "החוזה הזה נגמר ב96-, איני זוכר כמה מוצרים נשלחו בספינה, תות שדה, כמובן שולחים במטוס" (שם, עמ' 5). הוא התיחס גם לעסקים עם גורמים ברוסיה, ואולם, גם דבריו בענין זה היו מעורפלים (שם, עמ' 5-6). משנשאל: "אם היו עוד עסקים חוץ מהפירות והירקות", אמר: "היו כל כך הרבה דברים שהתנהלו, אני לא יכול לזכור" (שם, עמ' 8). מדבריו עלה כי לאחר מות המנוח נפסקה הפעילות, והסברו לכך היה: "היתה עצבות גדולה וכדי להמשיך בלי עדנאן הרגשתי שזה דבר בלתי אפשרי בלי הידע וההבנה של עדנאן והיכולת שלו, האנשים שנשארו לא יכלו לעשות מה שצריך" (שם, עמ' 10). לא היה לו קשר עם האנשים שהמנוח יצר עימם קשר עיסקי לצורך הגשמת תוכניות החברה (שם עמ' 18). בסופו של דבר הוא אישר כי לא היה מעורב באופן ישיר בפעילות קנפל ולא ידע עליה הרבה (שם). אשר לחברת T.M.T. הקנדית העיד פרייזר כי החברה שהמנוח היה בה סגן נשיא, לא הוציאה למנוח תלושי שכר. פרייזר לא ידע לומר איזה חלק היה למנוח במניות החברה ולא ידע לציין איזה סכום המנוח השקיע בה (שם, עמ' 13). הוא לא זכר אם נחתם הסכם בינו לבין המנוח. משנשאל כמה עובדים שכירים יש בחברה, ענה שפיטר את כולם כי נמאס לו לעבוד 24 שעות ביום כאשר העובדים לוקחים הפסקות קפה (שם, עמ' 14). משנשאל אם החברה ערכה דוחות תקופתיים על הכנסותיה ענה שהחוק הקנדי מחייב להגיש דוחות למס הכנסה (שם, עמ' 14) וכי נושא זה מטופל עם רואה חשבון (במקום אחד דיבר גם על מנהל חשבונות). משנשאל אם לחברה רישומים על כל תשלום שהיא מבצעת אישר כי הדבר מתבצע באמצעות רואה חשבון. הוא גם אישר שהחברה היתה חייבת להוציא תלושי שכר או לדווח על שכר המועסקים לרשויות המס בקנדה (שם 17). אשר לדוחו"ת למס הכנסה העיד פרייזר שאין קושי לקבל העתקי הדיווחים מרשויות המס (שם, עמ' 12). ע"פ הסברו, לא הביא עמו מסמכים לארץ מאחר שאף אחד לא ביקש ממנו להביאם (שם, עמ' 22). פרייזר סירב ליתן תמונה על רווחיו שלו בחברה הקנדית. משנשאל "האם אתה זוכר כמה כסף אתה הרווחת בתקופת השותפות שלכם" ענה: "זה מידע חסוי" (פר' שם, עמ' 9). ב"כ התובעים מסביר סירוב זה בחששו של פרייזר מרשויות המס בקנדה או מתביעת יורשי המנוח. 20. עדותו של פרייזר אינה נותנת תמונה של ממש על פעילות החברות, שלדבריו פעל באמצעותן יחד עם המנוח. ויוטעם, החברה הקנדית T.M.T. הוקמה שנים מספר לפני קנפל ובכל זאת לא הומצא באמצעותו של פרייזר כל מסמך שילמד על הכנסות המנוח בקנדה. ב"כ הנתבעות עמדו על חסרונם של מסמכים, אף שהיו אמורים להמצא ברשותו של פרייזר או בשליטתו ובקשו להסיק מכך את המסקנה המוסקת כמקובל במצב שבעל דין אינו ממציא ראיה, על אף שיש בידו לעשות כן. אכן לא הוסבר מדוע לא הובהרה לפרייזר קודם להגעתו לארץ (כפי שהעיד) חשיבות הצגת התמונה המדוייקת לגבי הפעילות בחו"ל, באמצעות מסמכי הנהלת חשבונות או מסמכי מס. אשר להסברו של ב"כ התובעים לגבי סיבת סירובו של פרייזר למסור מידע על רווחיו, אומר כי גם אם נכון הסבר זה (שלא נתמך בראיות), נותרת תוצאת המצב בעינה: לא עומדת בפני ראיה הימנה ניתן ללמוד על הכנסת המנוח, בכל הנוגע לפעילות המנוח בקנדה, הגם שנמשכה זמן לא קצר. 21. מהתצהירים ומהעדויות של שותפיו המקומיים של המנוח עולה תמונה עמומה וחלקית גם לגבי הפעילות של קנפל בתחומי הרשות. נידאל דוויק (להלן: דוויק) ויוסף נאתשה (להלן: נאתשה) הקימו עם המנוח את חברת קנפל בשנת 1996 באופן שחלקו של המנוח בה עמד על 49%. מתצהיר דוויק עולה לגבי חברה זו התמונה הבאה: החברה נרשמה אצל רשם החברות הקנדי וכן אצל רשם חברות הפלשתינאי ברמאללה. מבחינת הפעילות היתה זו, למעשה, חברת בת של חברת T.M.T. הקנדית. חברת קנפל הוקמה כחברה ליבוא ויצוא סחורות בין אזורי הרשות וחו"ל. המשרד הרשמי של החברה היה בבית לחם ובסניף הזה הושקעו, כ40- אלף דולר (אמריקאי). בנוסף, נפתח סניף של החברה בשכם ותוכנן לפתוח סניף בנצרת, בתוך תחומי ישראל (שמטרתו היתה לאפשר המשך פעילות החברה גם בתקופות של סגר) וכן סניפים בירדן, במצרים ועוד. דוויק שימש כנשיא של החברה, נאתשה שימש כסגן נשיא והמנוח היה המנהל הכללי. ע"פ חלוקת התפקידים בפועל, דוויק ונאתשה היו אחראים על עבודת החברה בתחום הרשות: שיווק סחורות מיובאות באזור, ארגון עסקאות ליצוא ומעקב אחד ביצוע עסקאות שנחתמו הן ליבוא והן ליצוא. המנוח היה אחראי על כל קשרי החוץ של החברה מבחינת השגת (וחתימת) עסקאות עם גורמים בחו"ל בין ליבוא ובין ליצוא. דבר זה, לדברי דוויק, נבע מנסיונו העשיר של המנוח בתחומי המסחר שנבע מעיסוק רב שנים בתחום זה בקנדה, משליטתו במספר שפות זרות (אנגלית, ספרדית, צרפתית וערבית) ומהעובדה שהחזיק בדרכון קנדי שאיפשר את ניידותו החופשית וכניסתו הן לישראל והן לנסיעות לחו"ל. לדברי דוויק המנוח היה מנהל מו"מ עם חברות מחו"ל (קנדה, צ'ילי, יפן ועוד) וחותם על העסקות ולאחר מכן היה מנהל מעקב אחר ביצוען. דוויק הוסיף כי בנוסף לעבודתו בחו"ל, היה המנוח גם מנהל מו"מ עם סוחרים מקומיים וחותם עמם על הסכמים. העד הגדיר את המנוח כמנוע החברה וציין: "במותו, המנוע דמם והחברה התפרקה". הפרטים האמורים, מתוך תצהירו של דוויק, מתארים למעשה רק את מסגרת הפעילות של המנוח. העד התיחס באותו תצהיר גם לתוכן הפעילות שבוצעה, ואולם הבוחן את דבריו בנושא זה מגלה שהתמונה היא כללית בלבד. 22. תצהירו של נאתשה כלל דברים קונקרטיים יותר, ואולם, גם הם מותירים תמונה כללית ובלתי מספקת. אביא את הדברים כלשונם: "בתקופה שבין הקמת החברה שפתיחתה הרשמית היתה ביום 15.7.96 ועד למותו של עדנאן נחתמו מספר עסקאות לייבוא וייצוא סחורות כדלקמן: א. עסקה ליצוא עגבניות לקנדה בהיקף של 1.3 מליון דולר. ב. עסקה ליצוא ירקות לקנדה בהיקף של 2.4 מליון דולר. עסקה זו ירדה לטמיון ומשלוח שלם של עגבניות שכלל משגמים בסך 5 טון הושחת אף לאחר שהגיע לארה"ב וזאת בגין אי מעקב ושחרור הסחורה מהנמל שם. ג. עסקה ליבוא עצים מרוסיה בהיקף של 170,000 דולר לא יצאה לפועל. ד. עיסקה ליבוא בד לג'קטים מקנדה לשם יצור באזור ומכירה - לא יצאה לפועל. ה. עסקה ליבוא סוכר דרך קנדה לאזור בהיקף של 350,000 ש"ח - אף עסקה זו לא מומשה בגין מותו של המנוח. ו. עסקה ליצוא שמפו מקנדה בהיקף של 45,000 דולר - לא מומש. ז. עסקה ליבוא חיתולים מיפן בהיקף של 75,000 דולר - הגיע לארץ משלוח דגימות שהועבר אל בדיקת מכון התקנים הישראלי, ועבר את בדיקת התקן. בנוסף לעסקאות הנ"ל, היו עוד מספר עסקאות בשלבי תכנון או אפילו בשלבי מו"מ שלא נחתמו או לא יצאו לפועל. לאחר מותו של עדנאן ז"ל ניסינו להמשיך את עבודת החברה אך לא הצלחנו להמשיך שכן הוא היה המנוע של החברה ובמותו החברה השתתקה. ניסינו לעשות עסקאות עם אותן חברות שעדנאן עשה איתן עסקים אך אלו סירבו והעסקאות לא צלחו. בנוסף היו עסקאות שכבר נחתמו אך לא מומשו והיו עסקאות בדרך לחתימה (בשלבי מו"מ) - 5 טון של מדגמים של עגבניות שייצאנו לארה"ב לא מומשה מאחר שלא היה מעקב אחרי העגבניות והעגבניות הושמדו. מותו של המנוח היה 7 חודשים אחרי פתיחת החברה ומעולם לא נעשו מאזנים של החברה. ציפיותינו מהחברה היו גדולות וציפינו לכך בין היתר שאחרי שנה אחת של פעילות יהיה לנו בנין ששייך לחברה והבנוי בהתאם לשיטה החדשה הקנדית רכב צמוד לכל אחד וכיוב'. ציפינו להכנסה של בין 5 ל10- מליון דולר בשנה. בשנה הראשונה וזאת בהתחשב בהיקף העיסקאות שנחתמו ובאחוזי הרווחש היו צפויים לנו שהיו בשיעור של 15% לפחות מכל עיסקה. בגין עבודתו בחברה קיבל עדנאן שכר של 1,800 דולר ארה"ב וזאת בגין נסיעותיו המרובות לחו"ל והעבודה הקשה שהשקיע וזאת מעבר להוצאות הנסיעות והלינה בחו"ל וכו'. אני ונידאל קיבלנו שכר של 1,000 דולר לחודש. בנוסף לעסקאות הנל היה בתכנון להקים תערוכה שבה ישתתפו כ120- חברות ובתי מסחר מקנדה שאף הוזמנו לכך ושבה היו אמורים להציג את סחורותיהם ו/או להקים משרדים קבועים. התערוכה היתה אמורה להערך ברמאללה ע"י חברת קאנבאל ולנדוד בין ערי הרשות השונות אולם לא יצאה לפועל בגלל מותו של עדנאן. 23. לתצהירים של דוויק ושל נאתשה צורפו מסמכים, האמורים לתמוך בעובדות שהועלו בהם. בין המסמכים שהוגשו באמצעות השותפים מצויים מסמכי יסוד של החברות שהוזכרו, מסמכים שהם ע"פ תוכנם מסמכי מסגרת להתקשרויות, ורק מסמכים ספורים אותם ניתן לקשור לבצוע עסקה קונקרטית. בין המסמכים גם קבלות מהמלונות שבהם התארח המנוח לצורך פעילותו. לא עלה בידי לבנות מכלל המסמכים - בסה"כ אין מדובר במסמכים רבים - תמונה של הפעילות העסקית. גם לא מצאתי בהם בסיס הולם לטענות בדבר ההיקפים הכספיים הכרוכים. יצויין כי ע"פ דברי דוויק לחברה רואה חשבון שבא פעם או פעמיים בשבוע (שם עמ' 24, וכן עמ' 26). נאתשה העיד כי לחברה היה מנהל חשבונות וגם רואה חשבון (פר' שם, עמ' 18-19) וכי אלה ביצעו עבודתם. הוא הוסיף כי לחברה היה חשבון בנק אחד (עמ' 21). לא הוגשו מסמכי הנהלת חשבונות, מבלי שניתן לכך הסבר. 24. מכל מקום, עדויות השותפים הישראלים לא הותירו ספק לגבי העובדה שהמנוח הותיר את קנפל במצב של פעילות ראשונית בלבד. בעדותו (פר' מיום 27.5.99) אישר דוויק כי לקנפל לא היו כל הכנסות וכי היא לא מכרה כל סחורה (שם, עמ' 24). הוא הסביר את אי הפעלת החברה לאחר מות המנוח בכך שהמנוח היה החוליה המקשרת והמבססת את קשרי החוץ. גם עדות נאתשה (פר' מיום 27.5.99) הבהירה כי פעילות קנפל טרם המריאה וכי לא ניתן להצביע על פירותיה בתחומים השונים. נאתשה העיד כי "לא היו הכנסות, הכל היו רק הוצאות" (פר' שם, עמ' 18). העד נאתשה דיבר על סחר בעצים, בסוכר, בחיתולים ועוד ואולם אישר שלא נמכר אפילו חיתול אחד וגם לא בול עץ אחד, ובתשובה לשאלה: "שום סחורה לא מכרתם?", ענה: "שום סחורה". על אף שמתצהירו עלה כי המנוח הצליח לקשור קשר עסקי ממשי בתחום יצוא עגבניות מהרשות הפלשתינאית לארה"ב הסתבר בחקירתו הנגדית כי מדובר בחמישה טון עגבניות בלבד שהיו בגדר "דוגמאות מסחריות" (פר' שם, עמ' 23). הסתבר גם כי המשלוח הושמד מאחר שהיה "אסור להכניס עגבניות מעזה". 25. כלל העדויות מאפשרות קביעה שהמנוח התאמץ לבסס את עסקיו באיזור. ואולם, מעדויות שותפיו עולה כי מאמצים אלה טרם בשלו לכלל תוצאות עסקיות שיש בהן כדי להניח יסוד להערכה שאכן מדובר בעסק רווחי. דומה כי עצם העובדה שהפעילות גוועה עם מותו של המנוח מלמדת כי העסקים טרם התבססו. אכן, פעילות המנוח נקטעה באיבה. ברם, כל שניתן היום לאמר לגביה הוא שאפשר שהיתה מובילה לרווחים טובים ואפשר שהיתה מובילה להפסדים גדולים. יש מקום לציין גם כי שני השותפים הישראליים אישרו כי המצב הכלכלי בגדה לפי שעה אינו טוב (פר' שם עמ' 22, עמ' 27). 26. אוסיף כי עדויות השותפים לא נתנו פרטים לגבי היקף ההשקעה של המנוח בשתי החברות, הימנה ניתן היה ללמוד על ההון שצבר. כאמור, לא הוגשו מסמכי הנהלת חשבונות כלשהם. חסרונם של אלה לא הוסבר כדבעי. לא עומדת בפני תמונה אף לגבי הוצאות שהוציא התובע. אוסיף כי ע"פ עדות אשת המנוח הוא השקיע בקנפל 100,000 דולר (פר' שם, עמ' 13) ואולם, היא עצמה הבהירה כי לא היתה מעורה בעסקיו, ומספר זה נעדר יסוד ראייתי הולם במסמכים. 27. המסקנה העולה מהמכלול דלעיל היא כי יש ממש בטענות באי כח הנתבעות שהטענות לגבי הכנסותיו של התובע, הן ההכנסות מפעילותו הכלכלית בעבר בקנדה והן הכנסותיו הצפויות בתחומי הרשות - לא הוכחו. דרכו של איש עסקים, ובוודאי כאשר הוא מנהל עסקיו באמצעות חברות, שהוא דואג לעריכת דוחות כספיים המשקפים את ההוצאות וההכנסות של עסקיו. אי הגשת המסמכים לגבי הפעילות בקנדה תמוהה שהרי זו נמשכה לפחות מספר שנים. אשר לקנפל היה ראוי למצער להביא בפני ביהמ"ש פרוט רב יותר של העסקאות (בליווי המסמכים הרלבנטיים) יחד עם חוות דעת מקצועית לגבי סיכויי הרווח שלהן. איני סבורה שניתן להסתמך על תקוות השותפים לרווח כבסיס לקביעת ההשתכרות. תמוה גם מדוע לא הובא כל מידע על חשבונו של המנוח בבנק. האשה העידה על קיומו של חשבון בנק קנדי, ולא הוסבר מדוע לא היה בידה ליתן פרטים על תנועות הכספים בחשבונו בשנים האחרונות. 28. התובעים מבקשים גם להביא בחשבון את העובדה שהמנוח הועסק גם על ידי שגרירות קנדה בישראל כנספח כלכלי. מדברי אשת המנוח בתשובות לשאלון נ5/ עלה כי קיבל במסגרת זו בסה"כ 8,000 דולר עבור שלוש משימות שביצע. ברם, בתצהירה ת9/ דובר על כ10,000- דולר (בסה"כ). לא מצאתי בפני ראיות המאשרות תשלום בסדר גודל כזה או קרוב לו. בא כח התובעים הזמין עדים מהשגרירות הקנדית, אך מטעמם הוגשה בקשה שלא להתיצב בשל חסינות דיפלומטית וקונסולרית. הדעת נותנת כי ניתן היה להמציא לפחות מסמך של השגרירות הקנדית המאשר מתן הסכום שטען לו. מכל מקום, לא הובהר מדוע לא ניתן היה לאשר קבלת סכומי כסף באמצעות דפי חשבון הבנק של המנוח. 29. טענות ב"כ התובעים (בסיכומיו ס' 6) לגבי בסיס ההשתכרות ההולם את חישוב פיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים, נשענות על הצהרתו של דוויק לפיה הרווח שקנפל אמורה היתה לקבל, מהעסקאות שנחתמו (ושהיו אמורות להחתם) הוא בין 15% ל50%- והצפי לרווחים בשנה הראשונה נע בין 5,000,000 ל10,000,000- דולר (ס' 12 לתצהיר). להערכה זו מוסיף ב"כ התובעים סכומי כסף נוספים כדלקמן: "המנוח קיבל 1,800 דולר שכר בסיסי מחברת קנפל, כ1,000- דולר לחודש מהשגרירות הקנדית. רק הכנסתו "כשכיר" הינה כ2,000- דולר. לאלה יש להוסיף את הרווחים מהפעילות העסקית בT.M.T. ומהרווחים שהיו אמורים להתחלק בין השותפים בחברת קנפל. התובעים מעריכים רווחים אלה בכ30,000- דולר לחודש, כ360,000- דולר בשנה ובכל מקרה לא פחות מ20,000- דולר לחודש בממוצע לאורך השנים". על סמך חישובים אלה טוען ב"כ התובעים כי נכון לבסס את חישוב הפסד התמיכה על הכנסה של המנוח על 500,000 דולר לשנה, ומגדיל ומוסיף: "מה גם שרווחיו אמורים לגדול עם השנים". טענות אלו, כפי שהובהר לעיל, חסרות תשתית ראייתית הולמת, ואין בידי לקבלן. לסכומים האדירים אשר לפי הטענה קיבל המנוח ממקורות שונים בעבר אין כל עקבות, והעתיד צפן בודאי סיכונים ולא רק סיכויים. הערכת הרווחים הצפויים אין בה יותר מתקוות אופטימיות. 30. ב"כ אררט סבור כי יש להשען על הנתונים הסטטיסטיים הרלבנטים לאזור מגוריו של המנוח ברשות שלביסוסם הגיש חוות דעת של ד"ר גיל פיילר. ברם, לעיל נקבע כי יש לראות את המנוח כמי שמקום מושבו הקבוע בקנדה, ועל כן לא הוכחה הרלבנטיות של נתונים אלה. נתוני השכר ברשות אינם רלבנטיים גם אם יש להביא בחשבון סיכוי מסוים שהמנוח היה נשאר בארץ. יש להניח שסיכוי זה היה ממשי רק אם אורח חייו כאן לא היה נופל באופן משמעותי מזה שהיה לו קודם לכן. לשון אחר, ניתן להביא בחשבון אפשרות שהמנוח היה מוכן לוותר על הכנסה מסוימת כדי להיות קרוב למשפחתו ואולם, סביר כי לא היה עושה כן אם רמת חייו היתה משתנה באופן משמעותי. דא עקא, שרמת חייהם של המנוח ואשתו בקנדה לא היתה ככל הנראה גבוהה. הם התגוררו בדירה שכורה, ללא רכב. הדעת נותנת שהאשה היתה יודעת על דבר קיומו של רכוש שנצבר במשך הזמן בקנדה, ועובדה היא שלא הובאה כל ראיה על רכוש שכזה. מאידך, יש להביא בחשבון את העובדה שהמנוח למד בקנדה (ע"פ עדות אשתו למד כשנתיים וחצי, אך לא סיים למודיו) ושהיה בעל יוזמה, כפי שהוכיחה פעילותו ברשות. בנסיבות אלו סברתי, כי ניתן להשתית את החישוב, על השכר הממוצע בקנדה תוך הפחתה ההולמת את השיקולים שצויינו. כאמור אין מדובר ב"מי שטרם בחר בדרכו המקצועית" שלגביו "אין אינדיקציה שתצדיק הגדלה או הקטנה של כושר ההשתכרות מהשכר הממוצע במשק", ר' ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות (לא פורסם). לכן, גם אם ניתן להיזקק לנתוני השכר הממוצע אין מקום לפסוק סכום הנגזר מהם במלואו. ברם, הנתונים הסטטיסטים הקנדים לא הובאו בפני כראיה. אשר על כן, לאחר שבחנתי את מצב הראיות שבפני לצורך כתיבת פסק דין, הזמנתי את הצדדים (לאחר הגשת סיכומיהם) למציאת פתרון לבעיה זו. בהחלטה (מיום 15.6.00) שנשלחה אליהם לענין זה ציינתי כי לשיטתי ראוי לבוא לקראת התובעים בתחום הראייתי וזאת מאחר שיש מקום להעריך כי אילו היה המנוח בחיים היה ביכולתו לספק נתונים טובים יותר על ההשתכרות מאלה שעלה ביד התובעים לספק בלעדיו. ב"כ אררט הביע דעתו כי הגישה שבה נקטתי, המאפשרת הבאת ראיה בשלב מאוחר זה, וגם נזקקת לנתון סטטיסטי, שעה שניתן להביא ראיות ישירות, מוטעית. אני סבורה כי לגישתי יש יסוד בהלכה הפסוקה, לפיה רובץ נטל ראייתי מוגבר על תובע נגד עזבון, וראה דיני ירושה ועזבון, גולדברג פלומין ומעוז, מהד' 5, עמוד 252 והפסיקה שם, וכן ע"א 5997/92 מלק נ. מנהל עזבון הרב דויטש ז''ל ואח', תקדין עליון, כרך 97(3) עמוד 594. הטעם לכך הוא ש"בהיעדר בעל הדבר גופו, אין לדעת אם לא היה מצליח - אילו עוד בחיים חייתו להזים או לסתור את ראיות יריבו", ר' ע"א 459/59 פינקלשטיין נ. פרושטייר, פ"ד י"ד 2320, 2327, הגיונה של הלכה זו חל גם במקרה שבו העדרו של אדם, שנגרם בשל התאונה שבגינה משולמים פיצויים בעקבות מוות לאחר תאונת דרכים, מקשה על התלויים בו להוכיח תביעתם. 31. בהחלטתי הנזכרת הצעתי לצדדים להישען על נתונים המסופקים על-ידי קרן המטבע הבינלאומית לענין הצריכה הפרטית לנפש בקנדה (ובישראל), מתוך הנחת קיום קורלציה בין הצריכה להכנסה. נתונים אלו, שהיו ברשותי, ושלימדו על סכומים שאינם שונים באופן משמעותי מהשכר הממוצע בישראל, והוצגו על ידי בפניהם. בשל התנגדות ב"כ אררט, שביקש שהות לבדוק את הנתונים, נדחה הדיון ונקבעה לצורך זה ישיבת הוכחות נוספת. לקראת ישיבה זו הגישו שני הצדדים חוות דעת של מומחים. חוות הדעת האמורות דומות ונראה כי בשל כך אף הוסכם מאוחר יותר כי הצדדים ימנעו מחקירה עליהן. ע"פ חוות דעת אלו, בשנת 1998 היה השכר הממוצע לכלל העובדים בקנדה 34,171 דולר קנדי לגברים (לשנה) ו21,999- דולר קנדי לנשים. השכר הממוצע הכללי בקנדה, כשהוא משוקלל על-פי הרכב האוכלוסיה הוא, כ72,945 ש"ח, מספר שיש להשוותו לסכום של 69,960 ש"ח בישראל (ר' חוות דעת מומחה אררט, יעקב שכטר). ההשוואה מעלה אפוא כי השכר הממוצע בקנדה גבוה מזה שבישראל בשיעור של כ4.3%- (שער הדולר הקנדי ב5.7.00- היה 2.741 ש"ח). יצויין, כי בחווה"ד של מומחה התובעים (יוסף ברק) אף צויין כי עלות המחיה הממוצעת למשפחה (משק בית) בקנדה היא 51.362 דולר קנדי. ההשוואה המתבקשת עם הנתונים המקבילים בישראל בנושא זה היא "לטובת" הנתונים הקנדים ולו במספר אחוזים, כאשר עלות המחיה הממוצעת למשפחה (משק בית) בישראל בשנת 1998 עמדה על 133.592 ש"ח (ר' שם). אציין כי לטעמי, הנתונים האחרונים המתייחסים לצריכה הולמים יותר את הענין דנן מאחר שהמנוח היה עצמאי ולא שכיר. לאור האמור, כפי שגם ציינתי בהחלטתי האמורה, ניתן לבסס את החישוב על שכר דומה בעיקרו לשכר הממוצע בישראל, כנקודת מוצא. ברם, מאחר שלא הומצאו נתונים של ממש על הכנסתו של המנוח, ומאחר שאין כל ראיה כי צבר רכוש כלשהו בקנדה, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע סכום גלובלי כשבבסיסו סכום שאינו מגיע למלא השכר הממוצע בישראל. כאמור לעיל, אין מדובר בחישוב שבו מקובל בסיס שכר ממוצע (כגון בחישוב נזקיו של קטין) אלא בחישוב שבבסיסו שכרו של אדם שהיה בשנות השלושים לחייו וניתן היה להביא על השתכרותו ראיות. העדרן של ראיות אלו, פועל כנגד התובעים, לפחות במובן זה שלא ניתן לפסוק על פי השכר הממוצע במלואו, אלא יש לבצע הפחתה. בנסיבות אלו אני סומכת ידי על הצעת ב"כ קרנית לפיה בסיס השכר לחישוב יעמוד על 4,500 ש"ח נטו לחודש. החישוב ההולם הוא חישוב גלובלי, בהתחשב בקושי הראייתי האמור, ובקושי הנלווה ל"יצב" את ההנחות לגבי העתיד ההשתכרותי שהיה צפוי למנוח. 32. אני רואה לנכון להוסיף כי בהחלטה הנזכרת לעניין הנתונים הסטטיסטיים ציינתי כי לאחר בחינת סיכומי הצדדים וכתיבת עיקרו של פסק הדין הגעתי למסקנה כי אררט ולא קרנית אחראית לפיצוי. עשיתי כן כדי למנוע מקרנית את הטרחה להגיב על ההחלטה. ב"כ אררט ציין בפני בישיבה שהתקיימה לאחר מכן, כי הגעתי למסקנתי זו בטרם הוגשה תגובת אררט לסיכומי התשובה של קרנית (תגובה שהוגשה ב27.6.00-, ע"פ הזמן שהוקצב לכך). אכן הצדק היה עמו. למניעת כל ספק אציין כי לאחר מכן בחנתי גם את סיכומי התגובה שהגיש, והגעתי לאותה מסקנה. תלות האב 33. על פי גירסת האב, המנוח תמך בו בסכומים של כ2,000-3,000- דולר כל חודש, שהועברו באמצעות חשבונו של אדם אחר הגר אף הוא בכפר שיוך. האישה אישרה את דבר התמיכה, אך לא ידעה מהם הסכומים הרלבנטים. שם האדם שהכספים הועברו דרכו נמסר, אך הוא לא הוזמן להעיד. לא הוצג חשבון הבנק של אותו אדם. כאמור, לא הוגשו ראיות לגבי חשבונו של התובע בבנק בקנדה מהם ניתן היה ללמוד על העברת הכספים או למצער על העובדה שמצבו הכלכלי איפשר העברת סכומי הכסף. אוסיף כי גובה הסכומים שציין האב מקשים על קבלת הגירסה. ע"פ תמליל שיחת החוקר (שהוזכר לעיל) דיבר האב אף על סכום גבוה יותר מזה שצויין, והוא 4,000 דולר כל חודש. גם אם ראה המנוח לנכון לעזור לבני משפחתו, קשה להשתכנע שמצבו הכלכלי (שכאמור נשאר מעורפל) איפשר לו מתן תמיכה בסדר גודל זה. בנסיבות אלו ולאור עדות האלמנה לגבי עצם עובדת התמיכה, אני רואה לנכון לקבוע כי הסכומים שניתנו לאב ע"י בנו, היו סכומים נמוכים הרבה יותר. מהעובדה שהמנוח לא צבר רכוש כלשהו (כסף, נכסים) ניתן גם ללמוד כי לא נותרו בידיו כספים פנויים להעברה חודשית כזו. במצב הדברים שבו השתדל התובע לבסס את עסקיו בארץ, ספק גם אם בשנים הקרובות, שבהן היה עליו להשקיע בעסקים אלה, היה בידו לתמוך בהוריו תמיכה של ממש. לאור האמור אני רואה לנכון לפסוק לאב סכום גלובלי המתחשב באפשרות שהתובע היה תומך בו בשנים הקרובות בסכומים קטנים בלבד. יצויין כי הסכומים שיפסקו לאב, גורעים מהסכומים שהיו האישה והבן מקבלים אלמלא טענת תלותו. שירותי אב ובעל 34. ב"כ התובעים טוען שראוי לפסוק לבנו ולאשתו של המנוח גם פיצויים בגין אובדן שירותי אב ושירותי בעל, בשיעור של 500 ש"ח לחודש לכל אחד מהם. אין הוא מפרט את תוכן השירותים שאליהם הוא מתייחס וכל שציין בהקשר זה הוא כי אין צורך בהבאת ראיות לצורך זה. אין בידי להסכים עמו. מדובר בנזק ממון שיש להוכיחו וראה ע"א 531/91 עזבון המנוח חיון ז"ל נ. הסנה, דינים עליון נא 531 (ס' 14 לפסה"ד). האישה לא התיחסה כלל לסיוע שהיתה מקבלת מבעלה. ההלכה המשפטית אינה קובעת שיש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בכל מקרה ומקרה. פיצוי האישה והבן כתלויים 35. ב"כ אררט טוען כי החישוב ע"פ שיטת הידות אינו הולם את נסיבות המקרה מאחר שחלק ניכר מהכנסות המנוח יצא להוצאותיו (כפי שהעידה האישה). ואולם, היא התייחסה להוצאותיו העסקיות שפירותיהן אמורים היו להגיע מאוחר יותר. לכן אני רואה לנכון לערוך את החישוב בדרך המקובלת מתוך הנחה שעל פני הזמן היתה התאמה בין זרמי ההוצאות וההכנסות. אני רואה לנכון לראות את תלות הבן (יליד 19.2.97) במנוח כנמשכת עד היותו בן 18, בהעדר כל ראיה אחרת שתצדיק סטיה מהכלל המקובל בנושא זה. אשר לאשה, מאחר שלא עבדה, אראה אותה כתלויה לחלוטין במנוח. לסיכום 36. על פי ההכנסה שצוינה לעיל ובחישוב על פי שיטת הידות, אני פוסקת לאישה 660,000 ש"ח (להיום), לבן 195,000 ש"ח (להיום) ולהורים 12,000 ש"ח (להיום). הסכומים האמורים "בולעים" את הסכומים שיש לפסוק לעיזבון, בגין כאב וסבל. הוצאות קבורה אשר להוצאות הקבורה - לא הובא כל מסמך לתמיכת הטענה בדבר הוצאות (שבאה בתצהירו של האב). בנסיבות אלו אני פוסקת סכום גלובלי בסך 3,000 ש"ח (להיום). בנוסף לסכומים שנפסקו כאמור לתובעים, תשלם אררט לתובעים הוצאות משפט (לרבות הסכום ששולם לעד פרייזר בעבור הגעתו לארץ מקנדה, למתן עדות, מיום תשלומו) ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכומים שנפסקו בצירוף מע"מ כדין. פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות