דריסה בדרך לעבודה

פסק דין : 1. תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים שארעה לתובעת שהוכרה גם כתאונת עבודה. התובעת נדרסה בדרכה לעבודה. (להלן יכונה הארוע הנ"ל "דריסה בדרך לעבודה"). הנהג הפוגע היה הנתבע מס' 1 וחברת הביטוח היתה הנתבעת מס' 2. התובעת ילידת 1948, אם ל- 9 ילדים, ביום דריסה בדרך לעבודה 5 מילדיה טרם נישאו. עובר לדריסה בדרך לעבודה היתה התובעת פועלת חקלאית ועקרת ביתה. עקב דריסה בדרך לעבודה אושפזה התובעת בבית החולים הלל יפה בחדרה, שהתה בו עד 19.3.90 והועברה משם לטיפול שיקומי בבי"ח לוינשטיין ברעננה. הפגיעות בתובעת עקב דריסה בדרך לעבודה היו קשות, היא נפצעה בשתי רגליה ובאגן, לקתה בזעזוע מח, וכן נפגעה בחזה, בכתפיים, בצוואר וגם נפגעו שיניה. חלק משמעותי מהפגיעות הנ"ל אינן צמיתות. 2. במסגרת ההליכים במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), קבעה הועדה הרפואית לתובעת נכות צמיתה של 46% וביחד עם הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי, התשט"ז1956-, הועלתה הנכות ל- 70%. ביום 3.11.96 נקבעה לתובעת נכות צמיתה של 20% ואח"כ הועלתה ל- 27% נכות תיפקודית צמיתה. עוד קבעה ועדת המל"ל שעסקה בנכות כללית, נכות צמיתה לתובעת בשיעור 46%, מיום 21.2.95. לאחר הליכי ביניים שונים, שבהם חלקו הנתבעים על זכותה של התובעת למומחים רפואיים במסגרת ההליך שבפני, הוחלט סופית בבית המשפט העליון כי ניתן לקבל עדות רפואית של מומחה שיקומי ובתנאי שנכות זו תהיה כפופה לנכות הרפואית שנקבעה בועדה הרפואית לעררים ובהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (שנקבעה בשעתו ע"י המל"ל). (בר"ע 8852/96, מיום 30.3.97). 3. לבית המשפט הוגשה חוות דעתו של ד"ר איסקוב מיום 12.11.98, מנהל מחלקת השיקום האורטופדית בבי"ח לוינשטיין והוא גם נחקר על חוות דעתו. כל זאת באשר ליכולתה התיפקודית של התובעת. וכך קבע ד"ר איסקוב: "גב' חליל מרים היתה אישה פעילה, עבדה בחקלאות וניהלה את משק ביתה עד אשר נפגעה בתאונת דרכים בתאריך 18.2.90, היא נותחה לקיבוע שברים ועברה לבי"ח לוינשטיין לצורך שיקום... ניתן לזהות שני ליקויים עיקריים במערכת התנועה: 1. מוגבלות בהליכה - אי יציבות וכאב בברך שמאל, שנובע מנזק ברצועות השונות היוצרות התעקמות הברך תחת כובד משקל הגוף... על מנת לספק לברך הגנה חלקית לפחות, הינה זקוקה לתומך חיצוני בעל מבנה קשיח... הנ"ל זקוקה לעזרה בהליכה ממושכת, עלייה וירידה במדרגות, עקב קיצור ברגל ימין היא זקוקה לנעליים אורטופדיות עם הגבהה מתקנת... אינה מסוגלת לנסוע בתחבורה ציבורית. 2. מוגבלת בתפקוד יש שמאל הנובעת מנקע של המפרק האקרומיו - קלויקולרי, פגיעה המלווה בשינויים ניווניים במפרק וברקמות הרכות וכן הגבלה בתנועות... עקב כך זקוקה לעזרה בפעילויות כגון רחיצת גופה, לבוש חלק עליון, הרמת חפצים ונשיאת משקל." אחת הטענות של הנתבעות היתה כי חוות הדעת איננה עונה על החלטת בית המשפט העליון ואינה מתמקדת בנכויות הנובעות מדריסה בדרך לעבודה, אולם לאחר החלטת ביהמ"ש העליון נקבע כי יש לקבל את חוות הדעת ולבחון את תוכנה במהלך חקירת המומחה בבית המשפט, הממצאים מהחקירה מלמדים גם הם על מגבלות תפקודה של התובעת תוך שהם מבחינים בין הפגיעה בגפיים התחתונות הקשורות לדריסה בדרך לעבודה לבין פגיעות שאינן קשורות לה. 4. לעניין המוגבלות והניידות החליטה הועדה הרפואית המשותפת ללשכת הבריאות המחוזית ולמל"ל, על פיצויים בגין ניידות בשיעור של 50%. יחד עם זאת יש להביא בחשבון נתונים העולים ממסמך בי"ח לוינשטיין (24.7.90): "עולה (הכוונה לתובעת) מדרגות יפה, בטיפולים הולכת ללא רולטור. המטרה: לשחרר ללא תמיכה, צריך להתגבר על הפחד שלה. ריפוי בעיסוק: מסרבת להגיע לטיפולים." זו גם האינפורמציה בדו"ח הסופי מבי"ח לוינשטיין, אף כי עדיין סבלה מכאבים. בהקשר זה נציין כי מתצפית שנערכה על התובעת (ע"י חוקרי הנתבעת), נתברר כי התובעת מסוגלת להשאר בביתה ללא צורך בהשגחה עליה, היא גם מהלכת בביתה ללא עזרת מקל (עמ' 71, וכן נ14/). מכאן, בהביאי בחשבון את כל הנתונים שפורטו לעיל, אני קובע את הפיצויים המגיעים לתובעת כדלקמן. 5. עובר לדריסה בדרך לעבודה, כאמור, עבדה התובעת כחלקאית. אכן לא כל ימות השנה אלא רק בעבודה חלקית. בשנת 1990 היא השתכרה 30 ש"ח ליום, כשמקום עבודתה היה לא קבוע ולא רציף (עמ' 54), היא הועסקה על בסיס עונתי. מטופס 101 עולה כי בחודש ינואר 1990 השתכרה התובעת 507 ש"ח לחודש ברוטו, עבור 16 ימי עבודה בחודש. בחודש פברואר היא השתכרה 317 ש"ח ברוטו, עבור 10 ימי עבודה. אין מחלוקת על כך כי ב- 36 חודשים שלאחר דריסה בדרך לעבודה היתה התובעת משוללת כל יכולת לעבוד בחקלאות, אכן נכותה הצמיתה היא 20% בלבד אבל זה ברור וכך עולה גם מחוות הדעת של ד"ר איסקוב, כי התובעת לא מסוגלת לחזור לעבודה חקלאית לאחר דריסה בדרך לעבודה ובגלל השכלתה, מצב שוק העבודה, גילה ביום דריסה בדרך לעבודה ונסיבות חייה היא לא מסוגלת להתפרנס מעבודה אחרת ויש להתייחס להפסד ההשתכרות שלה כאילו נשללה ממנה יכולת הפרנסה לחלוטין. לעניין זה יפים דבריה של השופטת בן-עתו בע"א 354/79, גד מעין נ' ממרם ניהול, תכנון ופיתוח בע"מ, פ"ד לה(1), 77. "הנכות, שאחוזיה נקבעים על-פי טבלאות למיניהן, אינה אלא נכות קלינית, ואילו לגבי הפסד השתכרות קובעת הנכות הפונקציונלית. לפעמים חופפות השתיים זו את זו או לפחות ניתן ללמוד מן הראשונה על השנייה, ופעמים אחרות אין כל קשר בין השתיים. טול, למשל, פסנתרן וכדורגלן, ששניהם נפגעו בבהונות רגליהם; לשניהם ייקבע אותו אחוז נכות במוסד לביטוח לאומי, אולם בה בשעה שאין מניעה, שהפסנתרן יהפוך לוירטואוז - הכדורגלן לעומתו ייאלץ לוותר על עיסוקו. לעומת זאת תתהפך הקערה על פיה אם הפגיעה היא בזרת; סביר להניח, שהפסנתרן יצטרך להסב את מקצועו, ואילו כדורגלן יוכל להמשיך ולבעוט בכדור כאוות נפשו. פגיעה בעין עלולה לגרום אי-נוחות וצער, שבוודאי צריכים להתבטא בפסיקת סכום נאות בגין כאב וסבל. אולם מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראייה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראייה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות. בנסיבות כאלה לא רק שאין זהות, אלא כמעט שאין קשר בין אחוזי הנכות שנקבעו ובין הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד, בהיעדר בסיס אחד לחישוב, לא היה מנוס מהליכה בדרך של קביעת פיצוי בסכום גלובלי, כפי שעשה השופט קמא, אשר לקח בחשבון, כי למערער יקשה לעמוד בלחצים של עבודה רצופה ללא הפסקה, וכי במידה מסוימת יהיה מוגבל בבחירת סוג העבודה." בהביאי בחשבון את כל הנתונים הנ"ל, נקודת המוצא שלי לגבי הפסד השתכרותה בעבר של התובעת, משוערך להיום, יהיה 1,847 ש"ח לחודש, למשך 4 חודשים בשנה. לפיכך, יהיה הפסד השתכרותה של התובעת עד למתן פסק הדין (31.10.00) משוערך להיום כולל ריבית והצמדה ש"ח 79,428 6. נקודת המוצא שלי בחישוב הפסד ההתשכרות של התובעת בעתיד, עד הגיעה לגיל 60 (המועד שאני מעריך שהיתה מסוגלת לעסוק בחקלאות לולא דריסה בדרך לעבודה, וזה גם עולה מעדותה של התובעת בעמ' 56 לפרוטוקול). בנסיבות כאלה ברור שהנתבעים הוכיחו שאין התובעת זכאית לתבוע פיצוי הפסד השתכרות מעבר לגיל 60 שנה. כך שאני מחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד, מהיום עד 1.1.2008, לפי סך של 1,847 ש"ח לחודש, כאשר התובעת יכולה היתה לזכות בשכר זה רק במשך 4 חודשים בשנה בהיוון של 3%. התוצאה היא שהפסד ההשתכרות של התובעת לעתיד מגיע ל- ש"ח 47,563 7. הפיצוי המגיע לתובעת בגין כאב וסבל יחושב על פי הדין לפי 155 ימי אישפוז ו- 20% נכות רפואית צמיתה, משוערך מיום 18.2.90 עד היום הזה (כולל הצמדה וריבית), סך הכל ש"ח 108,259 8. לגבי עזרת צד ג' שהתובעת זכאית לה עקב נכותה, נראה לי כי בהתחשב בכך שהיא גרה יחד עם בני משפחתה וחלק מהעזרה שהיא מקבלת היא טבעית ומשפחתית וכן בהתחשב בזה כי חלק מנכותה לא קשורה לדריסה בדרך לעבודה, כגון פגיעה בכתף, ובהתחשב בטענות הצדדים בסוגיה זו, ובהתחשב בכך כי מן הראוי היה להעניק לתובעת עזרת צד ג' בסדר גודל של בין 6 ל- 8 שעות בשבוע ועל בסיס של 20 ש"ח לשעה. נראה לי לפסוק סכומים גלובליים כדלקמן. בגין עזרת צד ג' בעבר ש"ח 80,000 בגין עזרת צד ג' לעתיד (בהנחה שתוחלת החיים של התובעת בגדר הממוצע) ש"ח 100,000 9. כדי להגיע לדירתה, על התובעת לעלות 6 מדרגות שבמצב הנכות האורטופדית שלה זה קשה לה ומן הראוי שהיא תקבל פיצוי בעניין זה כדי להתאים את הדיור. פה אני קובע פיצוי גלובלי (כאן יש לתובעת זכאות מהמל"ל, תקנה 2א' לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכות), התשכ"ה 1965-) ש"ח 20,000 יש לציין כי אין שום מניעה מצד התובעת לגור בקומה ראשונה של דירתה ואז כאמור הקושי היחידי שלה הוא השימוש ב- 6 המדרגות. 10. אין חולקים על כך שהתובעת זכאית לפיצוי בגין קשיי ניידות עקב דריסה בדרך לעבודה. יחד עם זאת יצויין כי חלק מהפיצוי בעניין זה היא זכאית לקבל מהמל"ל, לפי סעיף 87ב' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה1965-. יחד עם זאת, לא הובאו די ראיות מהימנות באשר לצורך האמיתי של התובעת בניידות, וכמובן שאין מדובר ברכישת רכב לנהיגתה. לכן, מן הראוי שגם בעניין זה יפסק לתובעת סכום גלובלי על ניידות בעבר ובעתיד ש"ח 50,000 11. הפיצוי לגבי הוצאות מיוחדות כגון אביזרי עזר וציוד שיקומי ונעליים מתאימות, לא יכול להיות גדול שכן התובעת זכאית בעניין זה, לפי התקנות, לציוד רפואי מטעם המל"ל ובכל זאת גם בעניין זה אני מציע לפסוק סכום גלובלי על צרכיה בעבר ובעתיד בסך של ש"ח 20,000 בסך הכל ש"ח 505,250 12. מסכום הפיצויים האמורים יש לנכות סך של גימלת ביטוח לאומי משוערכת (שנתקבלה ע"י התובעת במהלך הזמן 19,734 ש"ח וכן יש לנכות את התשלום התכוף שהתובעת קיבלה משוערך להיום בסך של 75,480 ש"ח סך כל הפיצוי המגיע לתובעת לאחר הניכויים הוא ש"ח 410,036 13. כאן יאמר כי התובעת הגישה בקשה ובה טענות נוספות לאחר שהוגשו סיכומי הנתבעים, אינני מקבל מערכת טיעונים נוספת זו ולא התחשבתי בה לצורך פסק הדין. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, מחייב אני את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 410,036 ש"ח, בצירוף דמי ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד לפרעון בפועל ובנוסף לכך הוצאות משפט, לרבות אגרת המשפט על הסכום שנפסק. עוד מחייב אני את הנתבעים הדדית, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% על הסכום שנפסק לעיל ועוד מע"מ כחוק. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהדריסהמשפט תעבורהתאונת דרכים