פסק דין : 1. א. הרקע: .התובע 1, קצב, יליד 1938 (להלן - התובע), נפגע בחלקים שונים של גופו בתאונת דרכים עת נסע ברכב שהתנגש באוטובוס בצומת הרחובות מסריק ושד' העצמאות בבת-ים. התובע אושפז לפרקי זמן שונים במספר בתי חולים, ובסה"כ 38 ימי אשפוז. בתביעה זו מבקש התובע לפצותו על נזקיו. התובעת 2, אשת התובע (להלן - התובעת), מבקשת לפצותה כמיטיבה. הנתבע 1 נהג ברכב, שהיה מבוטח על ידי הנתבעות 3-2, אשר אינן חולקות על חבותן לפצות את התובעים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחלוקת על גובה הנזק. 2. כתוצאה מן ההתנגשות בין האוטובוס למכונית נגרמו לתובע נזקי גוף שונים, והוא אושפז במספר בתי חולים בכמה תקופות, ובמשך 38 יום. הנכות הרפואית: מונו חמישה מומחים לחוות דעתם על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז - 1986. א. בתחום האורתופדיה - מונה פרופ' פינסטרבוש, אשר בחוות דעתו מיום 10.8.95, קבע לתובע 20% נכות לצמיתות בגין שברים בעצם הבריח משמאל, ובאגן בהתאם לסעיף 35(1)ג לתוספת לתקנות ביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ו1956- (להלן - התוספת). פרופ' פינסטרבוש המליץ על פיזיותרפיה ושחייה למשך 3 שנים, וקביעותיו אלה אינן במחלוקת. המחלוקת נסבה על משמעות המלים בחוות הדעת "לא ניתן להפריד בנכותו הזמנית בין המקורות להפרעות במערכות השונות; שילוב הבעיות גרם לנכות זמנית ממושכת קשה שנמשכה כשנתיים מההתנגשות בין האוטובוס למכונית" - על פיה מבקשים התובעים לקבוע לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שנתיים מההתנגשות בין האוטובוס למכונית. סבורה אני כי משלא הופנו שאלות הבהרה למומחה, והוא לא נחקר על חוות דעתו בבית המשפט, ניתן אולי להתייחס למלים הנ"ל במישור התפקודי לאחר דיון במכלול הראיות. הנכות האורתופדית תעמוד אפוא על 20% לצמיתות. ב. בתחום האורולוגיה - מונה תחילה ד"ר שפירא, שקבע לתובע נכות בשיעור של 70% בדרכי השתן, בהתאם לסעיף 23(2)א.V לתוספת ("אי-שליטה או אי-עצירה של מתן השתן ומצב המצריך שימוש מתמיד במכשירים"), וכן נכות במערכת המין בשיעור של 40%, בהתאם לסעיף 24(4)ב לתוספת, מותאם לאין-אונות. בשל מחלוקת שנתגלעה בין ד"ר שפירא לב"כ הנתבעות, בעטייה נוצר מחסום לקבלת הבהרות לחוות דעתו או לחקירתו בבית המשפט, נעתרתי לבקשת הנתבעות והוריתי למנות תחתיו את ד"ר פרקש (ראו החלטה מיום 16.7.96 בהמ' 3642/96). לא הייתי מזכירה את חוות הדעת של ד"ר שפירא אלמלא ב"כ התובעים ראה לנכון להיתלות בה, חרף העובדה שלא הושלמה בחקירה או במתן תשובות לשאלות הבהרה. אין מקום להסתמך עליה, וחוות דעתו של ד"ר פרקש היא הקובעת. ד"ר פרקש, בחוות דעתו מיום 10.12.96 קבע כי מצב אין אונות ממנו סובל התובע הוכח במסגרת מעבדת שינה, וייחס אותו לתאונה כתוצאה של חסימה חד-צדדית של זרימה עורקית. בגין פגיעה זו קבע לתובע נכות 30%, מותאם לסעיף 24(5) לתוספת. באשר לתלונות בדבר הרטבת לילה לא מצא ד"ר פרקש הוכחה אובייקטיבית פרט לתלונותיה של התובעת. ד"ר פרקש קבע כי כל הממצאים ההדמייתיים האובייקטיביים מראים מערכת דרכי שתן תקינה. הממצא האובייקטיבי היחידי הקשור למערכת דרכי השתן הוא הדיסנרגיה של כיס השתן, אותו ניתן לייחס אולי לפגיעה עצבית פריפרית כתוצאה מהמטומה הגדולה באגן הקטן והמניפולציות הכירורגיות שהיו קשורות בה, אך אין בה להסביר הרטבה לילית קבועה המצריכה שימוש בחיתולים, אלא לכל היותר תכיפות ודחיפות בהשתנה, בגינן קבע לתובע 10% נכות בהתאם לסעיף 23(2)II לתוספת. מחקירתו בבית המשפט התברר כי התובעת היא זו שדיברה במשך הפגישה על הבעיות של התובע, אשר כלל לא הגיב ולא השתתף בשיחה. ד"ר פרקש ציין כי לא מצא סימני גירוי בעור אשר עשויים להעיד על הרטבה. אמנם ניתן למנוע סימני גירוי מהרטבה על ידי הקפדה על לבישת חיתול או פדים סופגים, אלא שהתובעים עצמם העידו שהתובע ממעט או נמנע לחלוטין משימוש בחיתול. מששלל ד"ר פרקש ממצא של אי שליטה על הסוגרים, חזר בו מן הממצא של דיסנרגיה של כיס השתן, ותחת זאת תיאר מצב של התכווצויות בלתי רצוניות של כיס השתן, שעשוי לנבוע גם מבעיה של ערמונית מוגדלת, ממנה סובל התובע בלי קשר לתאונה - נשמט הבסיס לקביעת 10% בגין התכיפות והדחיפות בהשתנה. הנכות בתחום האורולוגי תעמוד, אם כן, על 30% בלבד. ג. בתחום הריאות - מונה פרופ' גודפרי, אשר בחוות דעתו מיום 11.9.95 קבע לתובע 20% נכות לפי סעיפים 5(5) ו5-(1)ב לתוספת. בחוות דעתו ציין פרופ' גודפרי כי התובע ספג חבלה רצינית בבית החזה עם נזק לצלעות ולריאות, ומצא לכך תימוכין אובייקטיביים (צילום, תפקודי ריאות), המצביעים על איבוד קל בנפח הריאה - כ30%-. עם זאת לא מצא הסבר לתלונות שבאו מפי התובעת, לפיהן התובע סובל מקוצר נשימה קשה ואיננו יכול להתאמץ בכלל. פרופ' גודפרי התרשם שהתובע מדוכא, ועל כן סבר שהתובע לא יוכל לשתף פעולה כדי לבצע מבחן מאמץ אובייקטיבי. חוות דעת זו מקובלת על דעת הצדדים. הנכות בתחום הריאות תעמוד אפוא על 20%. ד. בתחום הכירורגיה של כלי הדם מונה פרופ' ברלצקי, אשר סמך על בדיקות אובייקטיביות, בהן זוהתה בעיה של תרומבוזה בורידים ושל אי ספיקה ורידית כרונית ברגלו הימנית של התובע. המצב תואר ע"י המומחה כבלתי הפיך. בתגובה לשאלות הבהרה קבע לתובע נכות בתחום הריאות בשיעור 30% לפי סעיף 11(2)ד לתוספת - והצדדים אינם חולקים על כך. הנכות בתחום הכירורגיה של כלי הדם תעמוד אפוא על 30%. ה. בתחום הפסיכיאטריה מונתה ד"ר דורסט אשר מסרה שתי חוות דעת. בחוות דעתה הראשונה מיום 14.11.95 קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 35%, לפי סעיף 34(ד-ה) לתוספת. ד"ר דורסט התרשמה כי ההתנגשות בין האוטובוס למכונית גרמה לתובע שינויים קשים באישיותו, התנהגותו ומצבו הנפשי. בעקבות ההתנגשות בין האוטובוס למכונית פיתח תסמונת פוסט טראומתית חריפה, שהפכה עם הזמן לתסמונת כרונית. בחוות הדעת מתוארת תלות מוחלטת של התובע בתובעת. התובעת הותירה עליה רושם של אישה נמרצת ודומיננטית, ואילו התובע פסיבי עד אפאתי. בעקבות צפייה בסרטי מעקב ועיון בדוחות חקירה שהגישו הנתבעות, ביקשה המומחית לבדוק את התובע בדיקה חוזרת. בחוות הדעת המתקנת מיום 9.6.98 התייחסה המומחית גם לממצאי בדיקה פסיכודיאגנוסטית, שערך לתובע ד"ר זלוטוגורסקי, בה צוינו ממצאים של דיכאון, פסיביות, חוסר מוטיבציה והפרעת קשב, אך הודגש גם כי יש אלמנט ברור של הגזמה, ללא עדות להתחזות. לאור הנתונים האמורים, ובעקבות בדיקה מחודשת של התובע, התרשמה המומחית כי קיים ניסיון מצד התובע להציג תמונה חמורה הרבה יותר מכפי שהיא באמת, ומצאה לנכון להפחית את אחוזי הנכות הצמיתה ל15%-. התובעים טוענים כי את ההבדל בין שתי חוות הדעת יש לתלות בפער הזמנים, ובשיפור שחל במצבו של התובע עקב הטיפול התרופתי והפסיכולוגי שעבר במשך שלוש השנים שחלפו בין הבדיקות. לפיכך הם מבקשים לראות בנכות הנפשית שנקבעה בחוות הדעת הראשונה נכות זמנית למשך שש שנים, ולאחר מכן לאמץ את הנכות הצמיתה שנקבעה בחוות הדעת המתקנת. הנתבעות טוענות כי המידע שנמסר למומחית בבדיקה הראשונה התברר כשקרי לחלוטין. חוות הדעת השנייה ניתנה לאחר שהמומחית עמדה, גם באמצעות ממצאיו של ד"ר זלוטוגורסקי, על אלמנט ההגזמה שבתלונות התובעים, והיא המשקפת את מצבו האמיתי של התובע כבר בעת הבדיקה הראשונה. לאחר עיון נוסף בחוות הדעת השנייה, אני קובעת כי ההפרש באחוזי הנכות בין שתי חוות הדעת נובע משילוב של שיפור אמיתי במצבו של התובע, ומודעוּת של המומחית לאלמנט ההגזמה שבהצגת מצבו, ונטרולו. כיוון שכך, תעמוד הנכות זמנית על 25% למשך שנתיים מיום ההתנגשות בין האוטובוס למכונית, ולאחר מכן תעמוד הנכות על 15% לצמיתות. ו. אין מחלוקת שהתובע נפגע גם בשיניו, אך בעניין זה הגיעו הצדדים להסכמה ביום 21.3.99 על פיצוי בסך 2,500₪, צמוד למדד. סיכום הנכויות: אורתופדיה - 20%; אורולוגיה - 30%; ריאות 20%; כלי דם - 30%; פסיכיאטריה - 15%; ובשקלול - 73.3% נכות רפואית לצמיתות. 3. תפקודו של התובע: א. אין מחלוקת שלפני ההתנגשות בין האוטובוס למכונית עבד התובע כקצב מומחה באטליז שבבעלות השותפים מר הינדלר ואביו של התובע. אין גם מחלוקת שבשלב כלשהו שב התובע לעבוד באטליז. המחלוקת היא על תפקודו בעבודה וכושרו בכלל מאז ההתנגשות בין האוטובוס למכונית. ב. הימצאותו של התובע באטליז בשעות העבודה מוסברת על ידי התובעים כתֶרפְּיוּטית בלבד. מדובר בעסק כמעט משפחתי, שבו נוכחותו של התובע במשך היום נסבלת. הוא אינו מסוגל וגם אינו נדרש לבצע עבודה כבעבר. הוא אינו משׂתכר, ומקבל מן האטליז תמיכה בלבד, באמצעות אספקת בשר וירקות. בנוסף נטען כי התובע נזקק ועוד ייזקק לעזרת הזולת, להסעות, לטיפולים רפואיים ונפשיים, לאביזרים רפואיים ולתרופות. התובעת טיפלה בתובע וסעדה אותו, וכך תיאלץ לעשות גם בעתיד. למעשה התובעים מבקשים להתייחס לתובע כאל מי שתפקודו לקה בשיעור של 100%. לתמיכה בגרסתם זו העידו מטעם התובעים: מר הינדלר כמעסיקו של התובע, חנן פריצקי ממשרד העבודה לעניין תעריפי טיפול סיעוד וניהול משק בית, מר מזעקי ידיד משפחה וכן התובעים. ג. הנתבעות מבקשות לדחות את גרסת התובעים כבלתי מהימנה. לטענתן כבר בתום תקופת השיקום הראשונית שב התובע לעבודתו באטליז, והוא מבצע אותה כמעט ללא מגבלה. נכויותיו הרפואיות של התובע חסרות השפעה בתחום התפקודי, וכי התובע עובד לפחות בהיקף בו עבד טרם ההתנגשות בין האוטובוס למכונית למעט התקופה מאז ההתנגשות בין האוטובוס למכונית ועד לשיקומו. לתמיכת גרסתן ביצעו הנתבעות בשנת 1994 שורה של מעקבים מצולמים ומוסרטים, בהם נראה התובע כשהוא צועד, עובד באטליז, ונוהג ברכב. המעקבים תועדו בדוחות. מטעם הנתבעות העידו החוקרים הלר, כהן ומאדי, אשר ביצעו את המעקבים. ד. מחומר הראיות התברר כי התובע מתהלך בצליעה, ונעזר מדי פעם בתחבושת אלסטית לרגלו הימנית. עם זאת, כעולה מן המעקבים, וגם מעדותו, הוא ממעט להיעזר במקל הליכה. אך ניתן גם לראות שהתובע מתקשה בהליכה, ומבצע הפסקות ישיבה. אין טענה שהתובע אינו מסוגל לעמוד בכלל, אלא שהוא מתקשה בעמידה ממושכת, ונוכח נכותו בתחום האורתופדי, הריאות וכלי הדם. לכאורה, אין לדחות טענה זו, אלמלא נצפה התובע עובד באיטליז. הוא צולם מבצע פעולות פיזיות שונות. כך, למשל, צולם כשהוא מניף גרזן, מבצע עבודות הכרוכות בשימוש בשתי ידיים, ופורק ארגזים של עופות. בבית המשפט הודה התובע כי הוא מעלה משלוחים של בשר במדרגות, בבתים שאין בהם מעלית. פעולות אלה מצביעות על כך שהתובע חרף נכותו מסוגל לתפקד. 4. הנזק: לאור האמור לעיל, סבורה אני כי אין זה המקרה לגזור נכות תפקודית על דרך של חישוב מתמטי של הנכות הרפואית, גם אם מוסכם שלנכות האורולוגית, למשל, אין השפעה על התפקוד. חישובי הנזק ייערכו על פי הנתונים דלהלן: א. הפסד השתכרות לפני ההתנגשות בין האוטובוס למכונית, ע"פ עדות הינדלר, שותפו של אבי התובע ומעסיקו באטליז, עבד התובע בהיקף משרה חלקי, 6-4 שעות ביום, לפי הצורך. מחוץ למשכורת חודשית זכה התובע לאספקת בשר ועופות. מאז ההתנגשות בין האוטובוס למכונית לא שולמה לתובע משכורת. הוא אינו נותן סיוע של ממש באטליז, ומוחזק שם בחסד. מתוך תחושת מחויבות ממשיך הינדלר לספק לתובע ומשפחתו את צורכי הבשר של המשפחה, ומוסיף לכך גם ירקות, שלא נתן בעבר. עוד העיד הינדלר, שהתובע לוקח לפעמים את הטנדר של האטליז הביתה בסוף יום העבודה. אלא שמן העדויות האחרות מצטיירת תמונה שונה: התובעת מעידה כי "הטנדר כמעט צמוד לבעלי תמיד". מעדויות החוקרים מטעם הנתבעות, ומדוחות המעקב, עולה כי התובע נמצא באטליז מפתיחתו בשעות הבוקר המוקדמות ועד לסגירתו בשעות הערב. במשך אותן שעות נצפה התובע מבצע עבודות קצבות, מכירה ומשלוחים, ולבסוף גם עבודות ניקיון וסגירה. על פי עדותו של התובע, הוא נוסע אחת לשבוע לקריית מלאכי לבחור בקר חי לשחיטה, מתוקף היותו אחד המומחים בתחום. לאור זאת, לא אוכל לקבל את טענת התובעים, לפיה אינו מקבל שכר תמורת עבודתו או לפחות לא ניתן לומר כי כושר השתכרותו נפגע בשיעור של 100% כפי שמבקשים התובעים לקבוע. על פי טופס 106 לשנת 1991 (ת2/ א'), השתכר התובע באותה שנה סכום ממוצע של כ2,040-₪ ברוטו (1,872₪ נטו) לחודש. בשבעת החודשים הראשונים של שנת 1992 (ת2/ ב'-ח') השתכר התובע סכום ממוצע של 2,125₪ ברוטו (1,991₪ נטו) לחודש. מעיון בתלושי השכר עולה כי לא גולמו בתוכם הטבות שוות כסף, לגביהן העידו עדי התביעה - אספקת בשר ורכב צמוד. משלא הוצגו ראיות ביחס לשווי ההטבות, אני מעריכה אותן בסכום גלובלי של כ750-₪ נטו לחודש נכון לעת ההיא. השכר הקובע יעמוד אפוא על סך של 2,750₪ נטו בערכי ינואר 1992 בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן עד למועד פסק הדין (להלן - השכר הקובע). לא ניתן לחלץ מחומר הראיות כמה זמן בדיוק לאחר ההתנגשות בין האוטובוס למכונית, שב התובע לעבודה באטליז. התובע מעריך את התקופה בעדותו בשנה וחצי. התובעת מעידה שהתובע היה מגיע לאטליז "תמיד", אפילו בתקופה שעוד טופל בפיזיותרפיה, אך לא כדי לעבוד אלא כדי להעסיק את עצמו. אמנם מתצפיות שנערכו מטעם הנתבעות נראה כי התובע עובד לכאורה קשה ובמשרה מלאה, אך לא אוכל להתעלם מכך שהתצפיות לא נערכו ברציפות לאורך תקופה ממושכת כמו גם מדרגת נכותו הרפואית וטיבה. להערכתי התובע חזר לעבודה בהדרגה עד כדי כושר השתכרות בשיעור של 75% בנכויותיו. באשר לתוחלת חיי העבודה - מבקשים התובעים לגזור אותה מתוחלת חייו או לכל הפחות עד גיל 75. כראיה לכך נטען כי אביו של התובע, בן כ90- שנה, עדיין עובד באטליז, אם כי בהיקף שעות מצומצם. הנתבעות, לעומתם, מבקשות לייחס לתובע תוחלת עבודה כמקובל אצל שכירים עד גיל 65 בלבד. התובע מתקרב היום לגיל 63. להערכתי יוכל להמשיך בעבודה גם עד גיל 70. בשים לב לעובדה, שלה גם התובעים מסכימים, והיא שאלמלא ההתנגשות בין האוטובוס למכונית לא היה התובע עובד באופן מלא, סבורה אני כי הפסד כושר השתכרות בשיעור 25% הולם את המקרה. החישוב ייערך כדלהלן: הפסד שכר לעבר שנה הראשונה מ- 14.8.92 עד 13.8.93 בה סביר להניח כי התובע היה בטיפולים ושיקום ולא מסוגל לעבוד כלל - 100% של השכר הקובע. שנה שנייה מ- 14.8.93 עד 13.8.94 - 80% של השכר הקובע. שנה שלישית מ14.8.94- עד 13.8.95 - 50% של השכר הקובע. שנה רביעית מ14.8.95- ועד למועד פסק הדין - 25% של השכר הקובע. על כל אחד מהסכומים הנ"ל יש להוסיף ריבית ממחצית כל תקופה. הפסד השתכרות לעתיד התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה לפי החישוב דלהלן: השכר הקובע X 25% בהיוון לפי 3% ריבית - ממועד פסק הדין ועד גיל 70. ב. עזרת הזולת ו/או סיעוד לטענת התובעים נזקק התובע לסיעוד אינטנסיבי בתקופת השיקום, ונזקק לסיעוד גם היום. עיקר הנטל נפל על כתפי התובעת, אשר עד היום מלווה את התובע לכל טיפול רפואי או אחר. בסיכומים אף נטען כי התובעת נאלצה לצאת בשנת 1998 לפרישה מוקדמת מעבודתה כמורה, בהיותה בת 55, עקב העומס. הם מבקשים לפסוק סך 8,000₪ לחודש בגין ארבעת החודשים הראשונים לאחר ההתנגשות בין האוטובוס למכונית, 6,000₪ לחודש בגין 20 החודשים הבאים, ועוד 4,000₪ לכל חודש מאז ועד היום. הנתבעות טוענות כי התובע כלל לא נזקק לעזרה כלשהי, וכי הצרכים שהציגו התובעים מתאימים יותר לחולה הלוקה בשיתוק. לפיכך, למוצג ת1/, תעודת עובד ציבור שהוגשה ע"י חנן פריצקי ממשרד העבודה והרווחה, בה צוין התעריף לשעת סיעוד אישי וניהול משק בית, אין לתת כל משקל. בתקופת אשפוזו בביה"ח סופק לו כל הטיפול הדרוש, ולא היה צורך רפואי בנוכחות בני משפחה. בתקופת החלמתו בבית טיפלו בתובע מטפלות, אשר מומנו ישירות ע"י הנתבעות. מעבר לכך, ועד היום, לא נזקק התובע לכל סיעוד. הוכח כי הוא נוסע בעצמו במסגרת העבודה, ואין סיבה שייזקק לליווי דווקא לטיפולים. לאור הראיות שהובאו בפני, הסכומים הנתבעים בסעיף זה מופרזים ביותר. יחד עם זאת, מוכנה אני להניח לטובת התובעים, שהתובע נזקק לעזרת בני משפחתו במשך שנה בתקופת ההחלמה מעבר לטיפול המקצועי שקיבל בבתי החולים ומן המטפלות, וכי נדרשה במידת מה עזרה מוגברת במשק הבית (והשוו ע"א 702/87 מ"י נ' ג'ון כהן, פ"ד מח (2) 705, 747). באשר לעבר אני קובעת בראש נזק זה סכום גלובלי של 30,000₪ נכון למועד פסק הדין. באשר לעתיד התובעים סבורים כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 2,100₪ לחודש בהיוון מתאים. הנתבעים טוענים כי נוכח תפקודו היום של התובע הוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בראש נזק זה. סבורה אני כי העובדה שהתובע מסוגל לשרת עצמו כיום אינה גורעת מסיכוייו המוגברים להזדקק לעזרת הזולת לאור נכויותיו הרפואיות. תוחלת חייו הצפויה של תובע על פי טבלת תוחלת חיים בגילים נבחרים לפי מין ודת, שפורסמה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2000 היא כ- 18 שנים. בגין צרכיו המוגברים מעבר לאלה המקובלים ללא נכותו, נראה לי כנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי בראש נזק זה בסך 150,000₪ נכון למועד פסק הדין. ג. עזרת הזולת במשק הבית לטענת התובעים, סייע התובע רבות במשק הבית בעבר, ואילו לאחר ההתנגשות בין האוטובוס למכונית פסק הסיוע. בעול התחלקו, התובעת ובני המשפחה, אימהּ של התובעת, ועוזרות שהועסקו בתשלום, ללא קבלות. לצורך הוכחת הסעיף האחרון, צורפו ספחי המחאות לסיכומי התובעים. בעיית ההרטבה של התובע מעמיסה אף היא על משק הבית. הם מגיעים בסיכומיהם לסכום של 71,600₪. הנתבעות מתנגדות לצירוף ספחי ההמחאות, החורג, לטענתן, מן ההסכמה הדיונית, לפיה יושלם חומר הראיות בקבלות בתחום של טיפול שיניים והוצאות רפואיות בלבד. הן מבקשות לדחות את הטענה להחזר הוצאות בגין עזרה בשכר, משלא הוכחה. עוד הן מציינות כי כעולה מעדויות התובעים, כבר לפני ההתנגשות בין האוטובוס למכונית הועסקה במשק הבית עזרה בשכר, וממילא תרומתו של התובע, שעבד שעות רבות, למשק הבית - שולית. סבורה אני כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה שנלקח בחשבון בס"ק ב' לעיל. ד. הוצאות רפואיות התובעים טוענים כי גם תרופות וטיפולים שבמסגרת סל הבריאות מחייבים השתתפות עצמית של המבוטח בביטוח בריאות ממלכתי. התובע נזקק לטיפול בשלוש תרופות פסיכיאטריות, לטיפולי פיזיותרפיה ולשחייה, לתרופות אורולוגיות לדיכוי התכווצויות לא רצוניות של שלפוחית השתן ולתרופות למניעת תופעות תרומבואמבולריות. צורפו קבלות וספחי המחאות בסך נומינלי כולל של 23,393₪, ונתבעות הוצאות נוספות שעליהן לא צורפו קבלות בסך של 20,000₪ נוספים. הנתבעות מציינות כי מקצת הקבלות שצורפו הן בגין התייעצויות פרטיות וחוות דעת רפואיות, שאינן בנות פיצוי בתביעה המוגשת ע"פ החוק. כך גם צורפו התחייבויות רבות, מהן עולה שהתובע הפקיד המחאות שאמורות היו להיות מוחזרות לו עם הבאת ההתחייבות. קבלות בגין פירעון המחאות אלה לא צורפו. הן מבקשות לנכות קבלות אלה מן הסך הכולל (ניכוי העולה על 7,000₪), ולדחות את הבקשה לקבלת פיצוי בגין הוצאות נוספות שלגביהן לא צורפו קבלות, באשר ענייננו בנזק מיוחד הטעון ראיה ממשית. לאחר שיקול החלטתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעבר - על סך של 15,000₪ נכון למועד פסק הדין. באשר לעתיד התובעים מבקשים פיצוי על בסיס של 400₪ לחודש בגין הוצאות על תרופות, עד לסוף תוחלת חיי התובע. התובעים מציעים פיצוי גלובלי של 5,000₪ לכיסוי עודף עלות התרופות ככל שיהיה כזה, להן עשוי התובע להזדקק בתחום הפסיכיאטרייה, האורתופדיה והאורולוגיה. באין ראיה חד משמעית על מהותן של התרופות להן יזדקק התובע, ועל עלותן לתובע (מעבר לכיסוי בסל התרופות), התביעה בראש נזק זה נדחית. ה. הוצאות נסיעות התובעים מבקשים הוצאות בגין תקופה ארוכה של כשנתיים לאחר ההתנגשות בין האוטובוס למכונית, בה לא יכול היה התובע לנהוג. הם מצרפים קבלות של מוניות ואוטובוסים בסך נומינלי כולל של 11,866₪. לטענת הנתבעות הוכח כי התובע אינו מוגבל בניידותו, אינו נזקק בקביעות למקל הליכה ומסוגל אף להליכה ממושכת. הטנדר של האטליז היה רכבו הצמוד גם לפני ההתנגשות בין האוטובוס למכונית וגם לאחריה. הן מציעות פיצוי גלובלי בסך 5,000₪ בגין הנסיעות היתרות בתקופת ההחלמה הראשונית בלבד. מקובלת עלי הטענה שבתקופה הראשונית שלאחר ההתנגשות בין האוטובוס למכונית, התקשה התובע לנהוג, ואולי אף חשש מכך. ברוח זו גם התלוננה התובעת בפני ד"ר דורסט, בבדיקה הראשונה. אלא שמאז נצפה התובע נוהג בטנדר, ומתשובתו בחקירה נגדית הסתבר כי כלל אינו מתקשה בנהיגה. כיוון שכך, נראה נכון לייחס את התלונה בפני ד"ר דורסט לאלמנט ההגזמה שאופיין על ידה בחוות הדעת השנייה. לפיכך, איני מוצאת מקום לפיצוי בראש נזק זה, למעט פיצוי בגין חודשי ההחלמה הראשונים. אמנם לא הוכח כי התובע מוציא בשלב זה הוצאות נסיעה יתרות, כתוצאה מן ההתנגשות בין האוטובוס למכונית. אדרבא, מן העדויות עלה כי התובע משתמש בקביעות בטנדר של האטליז. יחד עם זאת, בגיל מתקדם עשוי הוא להזדקק להוצאות מוגברות לניידות מעבר למקובל ללא ההתנגשות בין האוטובוס למכונית. אני מעריכה את צרכיו בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 20,000₪ נכון למועד פסק הדין. ו. הוצאות אחרות התובעים מבקשים פיצוי בגין הוצאות נוספות על רכישת חיתולים, מקל הליכה, הליכון, חגורה אורתופדית, מזרון אורתופדי, גרביים אלסטיות, נעליים אורתופדיות, מעקה במדרגות, מכונת כביסה ומייבש כביסה וגילוח ע"י ספר. נכון ליום הגשת הסיכומים הם מבקשים סך 43,664₪ בראש נזק זה. הנתבעות מצביעות על הוצאות רבות שכללו התובעים בראש נזק זה, ואשר אין לפצות בגינן, כגון צורכי משרד, צילום מסמכים ושכפול הקלטות. ביחס למנוי לקאנטרי קלאב אין מקום לפיצוי מעבר לטווח שלוש השנים, לגביהן המליץ ד"ר פינסטרבוש על שחייה. אין מקום לפיצוי בגין תספורת וגילוח. אין מקום לפיצוי בגין הוצאות "אולטרה סאונד" שבוצע לצורך קביעת נפח הערמונית, בהיעדר קשר לתאונה. אין מקום לפיצוי בגין רכישת מכשירי חשמל לבית, ואפילו לגבי מכונת כביסה ומייבש כביסה, שכן הוכח שהתובע אינו סובל מהרטבה. מאותה סיבה אין הוא זכאי להחזר הוצאות בגין חיתולים. לא הוכח צורך במזרון או כרית אורתופדיים, או במזגן. לא הוכח צורך רפואי במאחז יד למדרגות הבית - טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, ומדובר בקבלה מיוני 99', כשבע שנים לאחר ההתנגשות בין האוטובוס למכונית. לטענת הנתבעות, לאחר ניכוי ההוצאות שאין לפצות בגינן, נותר הפיצוי המוכח בראש נזק זה בסך 5,386₪ (משוערך) בלבד. גם בעניין זה נוטה אני לקבל את עמדת הנתבעות בקירוב. ההוצאות ששויכו לראש נזק זה הן ברובן המכריע בלתי רלוונטיות לתאונה. אני פוסקת לתובע, לעבר ולעתיד, סך 20,000₪ נכון למועד פסק הדין. ז. נזק לא ממוני הפיצוי נזק לא ממוני הפיצוי בראש נזק זה יחושב בהתאם להוראת תקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-, לפי 38 ימי אשפוז, ולפי הנכות הרפואית הצמיתה, כפי שנקבעה בסעיף ד' סיפא לעיל, ובהתאם לגילו בעת ההתנגשות בין האוטובוס למכונית (54). בראש נזק זה יחושב בהתאם להוראת תקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-, על בסיס 73.3% נכות וכן 38 ימי אשפוז, בניכוי גיל. יש לחשב ריבית בשיעור 8% על הקרן הצמודה מיום ההתנגשות בין האוטובוס למכונית עד יוני 1993 ובשיעור 4% ממועד זה ואילך.. אין מחלוקת שההתנגשות בין האוטובוס למכונית מהווה תאונת דרכים (להלן -ההתנגשות בין האוטובוס למכונית), כמשמעותה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן - החוק). 4. אין גם מחלוקת שהנתבעות 3-2 (להלן - הנתבעות) נושאות באחריות לנזקים שנגרמו עקב ההתנגשות בין האוטובוס למכונית, בהיותן המבטחות של השימוש ברכב בביטוח חובה בתקופה הרלוונטית. 5. 5. ניכויים: מן הסכום הכולל שנפסק לעיל (להלן - הסכום הכולל) יש לנכות את התשלומים התכופים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום. החישוב ייערך נכון למועד פסק הדין. נוכח רמת תפקודו של התובע בנכויותיו כפי שפורט לעיל, לא בטוח שהיה זכאי לקצבת נכות כללית, ולפיכך אין מקום לניכוי רעיוני. 6. הוצאות משפט: הנתבעות מבקשות שלא לפסוק לזכות התובעים סכום כלשהו בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, עקב נסיבות מיוחדות "של טענות שווא ושקרים" כלשון בא כוחן. חרף ההגזמות של התובעים, ובעיקר של התובעת, שהייתה הדומיננטית גם בתיאוריה בפני המומחים, סבורה אני שאין זה המקרה לסטות מהוראות החוק. לפיכך אני מחייבת את הנתבעות לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק, וזאת מהסכום הכולל. רכבהתנגשותאוטובוס