רכב התחיל לנסוע לפני שהנוסע עלה - האם תאונת דרכים ?

פסק דין: זוהי תביעה לפיצויים לנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים (לטענתה). על פי גרסת התובעת, נפלה מרכבו של אחיה, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1"), בעת שבלם את הרכב כדי להוריד ממנו נוסעים, אך החל לנסוע שוב בטרם השלימה התובעת את יציאתה מהרכב. לטענת התובעת, ארעה התאונה בערב, עת נסעה עם בעלה בעלה (להלן: "בעלה"), הנתבע 1 ואשתו לחתונה באולם אירועים בטייבה. התובעת טוענת, כי הנתבע 1 עצר עצירה זמנית, בעוד מנוע הרכב פועל, בסמוך לפתח האולם כדי להוריד את יתר הנוסעים ולאחר מכן להמשיך ולחפש מקום חניה. בעלה והגיסה הספיקו לרדת מהרכב, ואולם התובעת שהוציאה רגל ופלג גוף עליון מפתח הדלת, לא הספיקה לייצב עצמה על הקרקע בעת שהנתבע 1 החל בנסיעה, וכך נפלה ונחבלה. יצויין, כי התובעת הציגה מסמכים רפואיים מהם עולה, כי יום למחרת האירוע פנתה לחדר מיון של בית החולים "מאיר" בתלונה על חבלות כתוצאה מיציאה מרכב ובבדיקה נמצאו חבלות בברך השמאלית, במותן ובשורש כף יד שמאל. הנתבע 1, שנתבע כנהג הרכב, הודה בכתב ההגנה ובתצהיר שהגיש, בנסיבות הנטענות בגרסת התובעת וטען לחבותה של הנתבעת 2 - חברת הביטוח (להלן: "חברת הביטוח") לפצות את התובעת על פי הפוליסה בה הוא מבוטח. ואולם, בחקירתו הנגדית כפר הנתבע 1 בכך שהחל בנסיעה ושזו היתה הסיבה לנפילת התובעת מהרכב. לטענתו, נפלה התובעת משום שרגלה החליקה על אבני החצץ הרטובות במקום או ששימלתה נתפסה ברכב וכך נפלה בעת יציאתה מהרכב. חברת הביטוח, מצידה, כופרת בכל הנסיבות המתוארות בגרסת התובעת וטוענת, כי אם נפלה התובעת באותו יום הרי שנפילתה איננה קשורה לרכב ואיננה מהווה תאונת דרכים. לשיטתה של חברת הביטוח, ככל הנראה מעדה התובעת ונפלה במקום על האבנים הרטובות ללא כל קשר לנסיעה ברכב או ליציאה ממנו. בפני ביהמ"ש הובאו שלוש עדויות - זו של התובעת וזו של בעלה כעדויות מטעם התביעה, ועדותו של הנתבע 1 כעד הגנה. כן הוגשו תמלילי חקירה של שיחות חוקר מטעם חברת הביטוח עם התובעת ועם הנתבע 1. חברת הביטוח טוענת, כי הסתירות המהותיות שנתגלו בעדויות, כל אחת כשלעצמה ובעימותן זו כנגד זו, מלמדות כי גרסת התביעה בשקר יסודה ואין לתת בה אמון. התובעת טענה בתצהירה, כי ישבה במושב האחורי-שמאלי מאחורי הנהג ליד גיסתה, כאשר הנתבע 1 נהג ברכב ובעלה ישב לידו. לעומת זאת, בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי ישבה במושב האחורי כשבעלה לידה. לאחר מכן תקנה התובעת את דבריה וחזרה לגרסתה המקורית ולטענתה התבלבלה עקב הקושי עם השפה העברית וכן נוכח חלוף הזמן. מעיון בתמליל נ/2 המתעד את שיחתה של התובעת עם חוקר חברת הביטוח ביום 22.3.98, עולה גרסה שלישית: כאשר החוקר שאל את התובעת "אבל את ישבת אחרי בעלך או אחרי הנהג" ענתה התובעת: "אחרי בעלי, היא אחרי בעלה יעני, היא יצאה ממקום ואני יצאתי ממקום". עם זאת יש לציין כי התמליל אינו מלא ובמקומות רבים מופיעות בו נקודות (...) המלמדות על כך שדבריה של התובעת לא נקלטו בבירור. כך הדבר גם בשני משפטים שאמרה התובעת לפני המשפט שצוטט לעיל, כאשר אותם משפטים התייחסו אף הם לסדר הישיבה. בנוסף, הפסיקים במשפט שצוטט הוספו, מטבע הדברים, על ידי המתמלל, ושינוי מקומם משנה את משמעות הנאמר במשפט. לפיכך, איני יכולה לייחס את מלוא המשקל לסתירה זו. התובעת טענה, כי לאחר שעצר הנתבע 1 את הרכב במגרש החניה הסמוך לאולם יצאו בעלה והגיסה מהרכב, כל אחד מהדלת הסמוכה למושבו ואז החלה התובעת לצאת מהדלת האחורית-השמאלית. ואולם, מששמה את רגלה על הקרקע החל הנתבע 1 לנסוע. תחילה טענה התובעת, כי הנתבע 1 פתח לה את הדלת אך לאחר מכן תיקנה ואמרה כי הוא רק הרים את הכפתור של הדלת, והיא זו שפתחה את הדלת. היא תארה את הנפילה כך שהניחה את רגל שמאל שלה על הקרקע ואז ראתה שהגלגל מתחיל לנוע וצעקה, אך הנתבע 1 לא שמע אותה ואז צעקו לו בעלה והגיסה שיעצור את הרכב. לדבריה, ראשה כבר היה בחוץ ורגלה השניה עדיין היתה בתוך הרכב. לשמע הצעקות, עצר הנתבע 1 את הרכב, ואז משכו אותה בעלה והגיסה והרימוה מהקרקע וזאת משום שלא יכלה לקום לבדה. גלגל הרכב היה קרוב אליה עד כדי חשש לדריסתה. לדבריה היתה "חצי באוטו וחצי על הרצפה". היא הכחישה את הטענה, כי שמלתה נתפסה ברכב, אך לאחר מכן משהועמדה על כך שזוהי גרסתו של הנתבע 1 טענה כי אינה זוכרת אם השמלה נתפסה או לא. היא ציינה, כי במגרש היו אבנים קטנות המפוזרות במקום וגם בוץ. את המילה "סלעים" הרשומה בתצהירה הסבירה כאבנים בגודל אגרוף. לאחר מכן, הרחיקו אותה מהרכב והיא נכנסה לאולם ביחד עם קרובי משפחתה , כשרגלה מדממת והיא חשה ברע. היא הקיאה ואמרה שרוצה לחזור לביתה ואז חזרו כל הארבעה הביתה ולא נשארו באירוע. התובעת ציינה, כי כבר באותו ערב לקח אותה בנה לד"ר בשארה בטירה ממנו קיבלה תרופות כנגד כאבים והוא שהפנה אותה למחרת לבית החולים "מאיר" שם בוצעו לה בדיקות מקיפות וצילומים. לדבריה, נשארה מרותקת למיטה במשך יותר מחודשיים עקב הכאבים בברך. בעלה מסר בתצהירו גרסה לפיה ישבה התובעת במושב האחורי-שמאלי מאחורי הנהג. בעת הגיעם לחניון האולם, עצר הנתבע 1 את הרכב כדי להוריד את הנוסעים. בעלה והגיסה יצאו, ואולם כאשר התובעת הורידה את רגלה השמאלית והוציאה את פלג גופה העליון מהרכב, המשיך הנתבע 1 לפתע בנסיעתו וגרם לנפילת התובעת על אבנים שהיו פזורות על הקרקע. בעלה והגיסה צעקו לנתבע 1 לעצור אך בינתיים התובעת כבר נחבלה. לאחר מכן נכנסו לחתונה, אך עזבו מס' דקות מאוחר יותר משום שהתובעת הקיאה וחשה ברע. בחקירתו הנגדית חזר בעלה על גרסתו. הוא ציין, כי לאחר שירד מהרכב הלך לעבר הצד השמאלי כדי לסייע לאשתו לצאת ואז ראה שבעודה יוצאת החל הנתבע 1 לנסוע. הוא צעק לנתבע 1 לעצור ואז משעצר, גרר אותה בעלה והרימה מהרצפה. הוא ציין, שהקיאה גם באולם וגם בבית ושנלקחה לרופא באותו ערב על ידי בנם הבכור והופנתה למחרת לבית החולים. הוא זכר שנפצעה בברכיים אך לא זכר אם ראה דם או נפיחות. הוא טען, כי מי שצעק היו הוא והגיסה ולא התובעת. כשנשאל האם שמלתה של התובעת נתפסה ברכב טען כי אינו יודע ולא ראה דבר כזה, אלא ראה אותה "כמעט מתחת האוטו". הוא ציין, כי לאחר האירוע היה סכסוך בין בני הזוג לבין הנתבע 1 משום שהתובעת היתה יכולה "ללכת" וגם משום שהנתבע 1 פחד על הרשיון שלו וחשש שישללו את רשיונו. עד ההגנה, הנתבע 1, מסר בתצהירו כי באותו יום הגיע עם האחרים לחניון אולם החתונות, עצר את הרכב באופן זמני כאשר המנוע מופעל, ולאחר מכן המשיך בנסיעה כדי לחפש מקום חניה. בתצהירו אישר הנתבע 1 את גרסת התובעת ואמר: "בעת שהחל הרכב לנסוע התובעת צעקה, ונתבקשתי על ידי שאר הנוסעים ברכב לעצור ובתגובה עצרתי את הרכב וגיליתי כי בעת שהתחלתי לנסוע חצי גופה של התובעת היה מחוץ לרכב משום שהיא התכוונה לרדת מהרכב וכתוצאה מכך נפגעה מהרכב ונפלה". בהמשך לכך ציין הנתבע 1 בתצהיר, כי התובעת החלה לסבול מכאבים והוחזרה לביתה, משם נלקחה על ידי בנה לרופא בטירה אשר הפנה אותה לבית החולים. בחקירתו הנגדית כפר הנתבע 1 באמור בתצהירו כמצוטט לעיל, ואף בכתב ההגנה בו הודה ב"כ בנסיבות התאונה המתוארות על ידי התובעת, וטען: "זה לא נכון. לא נסעתי, עמדתי, היא ואשתי היו אחורה. אשתי ירדה והיא ירדה אחריה, בעלה גם ירד, פתאום, הרגל או השמלה שלה נתפסו במכונית והיא נפלה, אני הייתי בעמידה, עם ברקס, המנוע היה דולק. השמלה שלה אותי נתפסה בדלת, אשתי צעקה והרימה אותה ובא בעלה וגם הרים אותה". הוא הוסיף כי גם התובעת ירדה מהרכב מצד ימין בדומה לאשתו ואז כשנפלה התובעת אשתו צעקה ולאחר מכן הרימה את התובעת יחד עם בעלה ואז ירד הנתבע 1 מהרכב לראות מה קרה לה. הוא הכחיש כי בעלה ואשתו צעקו לו "חכה, חכה" ואמר: "לא נכון שהם צעקו לי "חכה, חכה" הרי לא נסעתי." לאחר מכן סתר עצמו העד מניה וביה ואמר: "אולי הם חשבו שאני רוצה לנסוע ולכן הם צעקו שאחכה, אולי פחדו שאני יעלה עליה כי היא נפלה ליד הגלגל האחורי". כשהועמד על הסתירה בין גרסתו בעדותו לבין האמור בסעיף 2 לתצהירו, טען כי עוה"ד כתב מה שהוא רוצה ולא הקריא לו ולא תרגם לו את האמור בתצהיר לפני שחתם. עם זאת, אמר: "אני אמרתי לו מה לכתוב". הוא טען כי רק יום לפני הדיון גילה שבתצהיר כתוב שהחל לנסוע. הוא גם הכחיש שרב עם מישהו בקשר לאירוע וטען, כי לא פחד שישללו לו את הרשיון וכי יש לו רשיון כבר 40 שנה. הוא סיפר כי הלך לביטוח לדווח על האירוע והופנה על ידי סוכן הביטוח למשטרה ואז מסר הודעה במשטרה על התאונה. ההודעה נ/1 מיום 22.12.97 היא ההודעה שנמסרה במשטרה עקב התלונה על התאונה. היא חתומה ע"י הנתבע 1. המסמך הוגש בצילום ולא מקור, ועולה ממנו כפילות ברישום פרטי מוסרי ההודעה (הנתבע 1 סלמן פדילה, סאמר בעלה מנסור) וכפילות בתיאור האירוע, כאשר ניתן להבחין כי הרישומים נעשו בשני כלי כתיבה שונים. ניתן לשער, כי המדובר בשני מסמכים ש"עלו" זה על גבי זה עקב שימוש בנייר העתקה. מכל מקום, ניתן להבחין בין דברי הנתבע 1 לדברי בעלה לפי צורת ההתייחסות לנהג הרכב (גוף ראשון או גוף שלישי). בגוף ראשון נאמרו דברים הבאים: "המשכתי לנסוע לאחר שחיתאם ירדה מהרכב והשמלה שלה נתפסה בדלת - ואז היא נפלה ונחבלה". מכאן, שבסמוך לאחר האירוע אישר הנתבע 1 את גרסת התובעת לפיה הנפילה ארעה עת החל לנסוע בטרם השלימה את ירידתה מהרכב. בגוף שלישי, ככל הנראה מפי בעלה, נאמר: "כשירדה מאותו (צ"ל: מאוטו - נ.מ.ש.) השמלה שלה נתפסה באותו (כנ"ל), הנהג המשיך ללכת ואז נפלה על החצץ ונפגע הגוף שלה". הקטע שצוטט באזני הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, מתוך נ/1, נראה איפוא כציטוט מדבריו של בעלה, ולא מדברי הנתבע 1 עצמו. בתמליל החקירה נ/3, מיום 22.3.98 בו שוחח הנתבע 1 עם החוקר מטעם חברת הביטוח, עולה כי סיפר לחוקר שנפילת התובעת ארעה בעת הירידה מהרכב, לאחר שאשתו ירדה. הוא אמר: "כשהיא ירדה יש חצץ שמה אז היא התחלקה ונפלה, זה כשירדה מהאוטו" (עמ' 3). אין בתמליל התייחסות למצב הרכב בעת הנפילה, וגם בו רבים הקטעים החסרים שלא נקלטו (או לא פוענחו בתמלול). בחקירתו הנגדית אמר הנתבע 1 כי הסביר לחוקר שהרגל נתעקמה לתובעת בעת ירידתה מהרכב, או שנתפסה השמלה, ולא ניתן לשלול את דבריו אלה לנוכח ריבוי הקטעים החסרים בתמליל. לא היה לנתבע 1 הסבר, כיצד יכולה היתה להגרם פגיעה חמורה יחסית לתובעת, אילו נפלה ביציאה מרכב עומד. גם הסבריו לגבי הסתירות בין הגרסה שמסר בתצהיר ובהודעה למשטרה נ/1 לבין עדותו בבית המשפט, אינם מתקבלים על הדעת. התרשמותי היתה כי הנתבע 1 חושש מהאשמתו בעבירה של נהיגה רשלנית או בקלות ראש ולפיכך העיד כפי שהעיד, הגם שבכל מקרה מדובר בתאונת דרכים. הנני מעדיפה את גרסתו המקורית של הנתבע 1 כפי שנמסרה בהודעה נ/1 על פני עדותו בפני, שכן טיבן של החבלות מתיישב יותר עם נפילה מרכב שמתחיל לנסוע מאשר נפילה מרכב עומד. עדויות התובעת ובעלה היו מהימנות עלי בבסיסן ולא מצאתי כי הסתירות שנמצאו בין הגרסאות יורדות לשורש אמיתותן. מטבע הדברים, עשויים עדים למסור גרסאות סותרות, או לא לזכור, נקודות משניות כגון איך בדיוק אירעה הנפילה, האם צעקה התובעת תוך כדי כך, מי ירד ראשון מהרכב, או מי הרים את התובעת. לא מצאתי כי הסתירות עליהן הצביע ב"כ חברת הביטוח בסיכומיו מערערות את מהימנות גרסת התביעה. לא מצאתי גם כי אי זימונה של הגיסה לעדות מצביע על כך שניסו "להעלים" את עדותה מבית המשפט, וכך גם לגבי מכרים או שכנים שנכחו באולם החתונות עצמו ומטבע הדברים לא היו עדים לאירוע נשוא התביעה. לפיכך, הנני מקבלת את גרסת התובעת וקובעת כי נפלה מהרכב במהלך נסיון יציאה ממנו, כאשר הנהג הנתבע 1 החל בנסיעה. אשר לענין גובה הנזק - הוכח כי התובעת איננה משתכרת למחייתה לפיכך לא נגרמו לה הפסדי שכר או הפסדים כספיים אחרים. לא שוכנעתי כי תקופת היותה מנועה מעבודות הבית עקב החבלות היתה ארוכה כפי שהתובעת הציגה אותה והדבר אף לא נתמך בכל מסמך רפואי. תעודת המחלה שצורפה לכתב התביעה הינה למשך 21 יום ולא הוצגו כל מסמכים רפואיים המעידים על תקופה ארוכה יותר של אי תפקוד. לא שוכנעתי כי עזרתן של בנות התובעת במשק הבית הגיעה לרמת אינטנסיביות אשר פגעה בתפקודן בחייהן הפרטיים ואשר מצדיקה מתן פיצוי כספי על עזרת צד ג'. לא הוגשו כל קבלות או מסמכים על הוצאות רפואיות ואחרות. כמו כן, לא הוגשו כל קבלות או ראיות אחרות על עזרה במשק בית בתשלום. לפיכך הנני פוסקת לתובעת פיצויים בגין כאב וסבל בלבד. נוכח טיב החבלות ומשך תקופת אי התפקוד הנני מעמידה את הפיצוי על סך של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. כמו כן, תשא חברת הביטוח בהוצאות משפט של התובעת (אגרות) ובשכ"ט עו"ד על פי התעריף הקבוע בחוק. הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 1, שכן על פי קביעתי היה לנתבע 1 כיסוי ביטוחי בפוליסה שהוציאה חברת הביטוח. הנני מחייבת את חברת הביטוח בהוצאות המשפט של הנתבע 1 בסך 1,000 ₪ + מע"מ וזאת משום שדחתה את תביעת התובעת מבלי ליטול על עצמה את הגנתו של מבוטחה, הנתבע 1. רכבתאונת דרכיםשאלות משפטיות