תאונת דרכים בעזה - פיצויים

פיצוי על נזקי גוף מכוח צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (אזור חבל עזה) (מס' 544), תשל"ז - 1976 (להלן: צו הפיצויים): צו הפיצויים זהה בחלקיו העיקריים לחוק הפיצויים הישראלי והוא נתפס על ידי בית משפט זה כצו בעל זיקה הדוקה וברורה לדין הישראלי. המשנה לנשיא השופט ש. לוין אומר על צו הפיצויים כי מקורו הנורמטיבי הוא ישראלי וכי הצו יונק את עקרונותיו מחוק הפיצויים הישראלי, ובלשונו : "...ענין האחריות בגין אירועה של תאונת דרכים, לרבות השאלה מהי "תאונת דרכים", מוסדר ב"אזור" על-ידי צווים של המושל הצבאי לפי העקרונות של האחריות המוחלטת ויחודיות העילה, כאשר המקור הנורמטיבי של החקיקה הוא ישראלי(באמצעות המושל הצבאי)." ( רע"א 3003/96 החברה הערבית לביטוח בע"מ נ' עמרו, דינים עליון נה, 926) (לעניין זה ראו גם את דברי ברע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265, 272-273). העולה מן השילוב האמור, ממעמדו הנורמטיבי של המושל ומזיקתו של צו הפיצויים לדין הישראלי, כי ניתן לראות בהם דין ישראלי שעה שבית משפט ישראלי דן בהם. נראה לי כי ניתן לראות בצו כזה "צו" במסגרת הגדרת "תקנה" שהיא "דין" כמשמעותו בפקודת הפרשנות. לפיכך, על אף שמזוית הראיה הבינלאומית סמכויות המושל מעוגנות בכללי המשפט הבינלאומי המינהגי, הרי כאשר פעולות החקיקה שלו - צווי המושל - מתבררות בפני בית משפט ישראלי, ניתן לראות בהן לצורך העניין, דין ישראלי. גם אם אין לראות בצו הפיצויים "דין" כמשמעותו בפקודת הפרשנות, נראה כי ניתן לראות בו "דין אחר" כמשמעותו של מונח זה בסעיף 27 לחוק ההתיישנות. הביטוי "דין אחר" אינו מוגדר בחוק ומשמעותו עמומה. לא ברור אם התפרסותו של המונח "דין אחר" היא רק על "דין" כמשמעותו בפקודת הפרשנות או ש"דין אחר" יכול להתפרש בצורה רחבה יותר. אין חולק כי צו המושל דין הוא. המחלוקת היא בשאלת מהותו הנורמטיבית, דין זר או דין ישראלי. צירוף מעמדו של המושל כאורגן שלטוני ישראלי והזיקה הברורה בין צו הפיצויים לחוק הישראלי, מוביל למסקנה כי ניתן לראות את צו הפיצויים ככלול בהגדרת המונח "דין" בפקודת הפרשנות או במונח "דין אחר" בחוק ההתיישנות. משכך, יש לפנות לצו הפיצויים לצורך קביעת תקופת ההתיישנות החלה ויש להעמיד את תקופת ההתיישנות על שנתיים בהתאם לפקודה המנדטורית אליה מפנה הצו. ##להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים בעזה:## כללי - התובענה וההליך: 1. התובעים, תושבי רצועת עזה, נפגעו בתאונת דרכים שארעה בכביש חאן יונס - דרך עזה, כאשר שתי מכוניות, האחת נהוגה בידי התובע מס' 5 והשנייה בידי נתבע מס' 3, התנגשו זו בזו. הגם שלפי הוראת סעיף 2(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, המדובר באחריות נפרדת של כל אחד מהנהגים לגבי הנוסעים בכלי הרכב שלו, הוגשה בענייננו תובענה מאוחדת אחת. לא ראיתי לעורר מיוזמתי טענות בנושא צירוף התביעות, מכיוון שהדיונים בתיק זה החלו להתנהל עוד בטרם העברתו אלי, ומבלי שהנתבעים יטענו דבר בנושא. 2. ברכב שבו נהג הנתבע מס' 3 נסעו גם התובעים 1 ו -2 ; ואילו ברכב שבו נהג התובע מס' 5, נסעו גם התובעים 3, 4 ו -6. במהלך הדיונים גובש בין הצדדים הסדר פשרה לגבי התובעים 2, 3, 4 ו -6, כך שנותר לדון בעניינם של התובעים 1 ו -5 בלבד. פסק-דין זה מתייחס אפוא, אך לזכויות של תובעים אלה. 3. מלכתחילה הועלתה כלפי התובע מס' 5 טענה להעדר חבות ביטוחית, בשל הסעה בשכר ברכב שבו נהג. לאחר השלמת סיכומי הטענות בתיק, ובשעה שעל באי-כוח הצדדים הוטל להשלים טענות קונקרטיות ומשפטיות המתייחסות לטענה זו, הודיעה באת-כוחם של הנתבעים, כי מרשיה חוזרים בהם מהטענה הנ"ל. לאור האמור, ומכיוון שעצם אירוע תאונת הדרכים והחבות הביטוחית, לגבי שני התובעים הנ"ל, אינם נתונים עוד במחלוקת - נותר לדון רק בשאלת ראשי הנזק והפיצויים המגיעים לכל אחד ואחד מהם. יוטעם, כי בשלב מוקדם יותר הוצהר על-ידי באי-כוחם המלומדים של הצדדים, שהחבות כלפי התובע מס' 1 חלה על המבטחת - הנתבעת מס' 1, ולא על קרנית - הנתבעת מס' 4 (עמ' 63 למטה). עתה, משסולקה משולחן הדיונים טענת ההסעה בשכר כלפי התובע מס' 5, ההנחה היא, כי נתבעת מס' 1 חבה גם כלפיו. הנחה זו חלה כמובן, כל עוד אין הסדר אחר בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת מס' 4, אשר צורפה להליך כמי שעלולה לחוב כלפי הנוסעים האחרים בכלי הרכב, לאור טענת ההסעה בשכר דלעיל. 4. שמיעת הראיות בתיק זה הסתיימה לפני למעלה משנתיים, אולם אז החלה שורה של עיכובים והשהיות, לאור עתירות התובע מס' 1 למנות לו מומחים רפואיים נוספים. במהלך זה מונו בשרשרת עוד שלושה מומחים, מעבר למומחה בתחום הנוירולוגי שמונה מלכתחילה. דא-עקא, שאף לא אחד מהמומחים הנ"ל מצא לבסוף להעניק לו נכות רפואית כלשהי. עיכוב נוסף בהליך חל, לאור עמדת התובעים להגיש כראיות מטעמם, חוזרים והנחיות מאת שירות התעסוקה, לגבי הזכויות הסוציאליות המגיעות לעובדים מאזורי יהודה, שומרון וחבל עזה, המועסקים בתחומי מדינת ישראל. לאחר שחלף זמן בלתי מבוטל, ולאור דרישת בא-כוח הנתבעים לחקור את נושא תעודת עובד הציבור, לא הוגש לבסוף החומר הנ"ל. פרק זמן של קרוב לשנתיים חלף אם-כן, בין סיום שמיעת הראיות למעשה לבין מועד הסיכומים בתיק. 5. מכיוון שעניינם של שני התובעים שונה לחלוטין, תידון התביעה של כל אחד ואחד מהם בנפרד. ראשית יידון ענינו של התובע מס' 5, אשר נכותו הרפואית גבוהה יותר. קודם לכן נייחד מילים אחדות לנושא המשותף לשניהם, כתושבי חבל עזה, בנוגע למצב התעסוקה וההשתכרות במקום מושבם, כמו-גם בשאר שטחי האוטונומיה. פוטנציאל ההשתכרות הכללי: 6. הנתבעים הגישו את חוות-דעתו של ד"ר גיל פיילר (נ20/), אשר העיד על ממוצע ההשתכרות באזורי האוטונומיה. על-יסוד עדות זו הם ביקשו להסיק מסקנות לגבי שני התובעים, בנוגע לרמת ההשתכרות הצריכה לענייננו. לדעתו של המומחה, האינתיפאדה הביאה לירידה בגובה השכר היומי לעובדי השטחים. בשנת 91' עמד השכר היומי הממוצע נטו לשכיר על 117.21 ש"ח (לעומת 132.11 ש"ח בשנת 1988). נתונים מעודכנים משנת 93' מראים, כי עובד לא מקצועי המתגורר בעזה, השתכר סך של כ555.- ש"ח עבור 23 ימי עבודה בחודש (8.3 שעות יום). גם כינון האוטונומיה הפלסטינית ברצועת עזה לא הביא לעלייה ברמת השכר. מנתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, שמקורם בסקר שנערך בשנים 94' ו95-' עולה, כי השכר החודשי הממוצע של עובד במקצועות בסיסיים, מגיע לכ930.- ש"ח בחודש. שיעור האבטלה בעזה גבוה והוא מושפע מהסגרים על השטחים, אשר מנעו יציאת פועלים לעבודה בישראל והביאו לסגירת מפעלים מקומיים. ככלל, מגמת האבטלה שם הולכת ומחמירה, עקב הקושי לקבל היתר עבודה בישראל ועקב קצב גידול האוכלוסייה, שאינו מלווה בגידול מקביל בהיקף מקורות התעסוקה. בפועל חלה הפחתה משמעותית בהיקף התעסוקה בישראל, הן לאור הסגרים שחלו במהלך שנות ה90-' והן בשל שינויי מדיניות כלפי העסקת עובדים מהשטחים. לפיכך, ממוצע העבודה החודשי של עובדים פלסטינים בישראל ירד עד כדי 13.5 ליום. העובדים הלא מקצועיים המועסקים בישראל, משתכרים פחות משכר המינימום, הגם שהכנסתם גבוהה הרבה מעבר לשיעור השכר המקומי. עם זאת, בשל האיסור על לינת תושבי השטחים בישראל, נושאים עובדים אלה בהוצאות נסיעה בהיקף בלתי מבוטל, יחסית לשיעור שכרם. על-יסוד חוות-דעת זו, מבקשים הנתבעים לחשב את פיצויי הפסד ההשתכרות בהתאם. דא-עקא, שבבואנו לקבוע פיצויים לעתיד, בשל הפסד השתכרות, לא ניתן להסתפק במצב המשקי הנוכחי של תושבי האוטונומיה. אכן, ייתכן שבעתיד הקרוב תהא רמת ההשתכרות בשטחי האוטונומיה נמוכה ומקבילה לזו המקובלת בירדן או במצרים (שם רמת השכר נמוכה ביותר, בהשוואה למדינת ישראל: פרוט' הדיון מיום 22.2.98, עמ' 73 למעלה). ואולם, מנגד לכך ההיצמדות למשק הישראלי יכולה להבטיח מנוף השתכרות, הנוטה יותר אל עבר רמת השכר כאן. בנסיבות אלו, ניתן להסתמך על חוות-דעתו של ד"ר פיילר לגבי העבר ולגבי תקופה מסוימת בעתיד, אולם לא מעבר לכך (השוו: ת"א (י-ם) 1016/94 סוויטי ז"ל נ' זאדה, דינים מחוזי, כרך לב(1), 121). ודוק: בחקירה בבית המשפט הסכים המומחה עם האפשרות, לפיה בהחלט יכול לחול שיפור במצב ההשתכרות של תושבי עזה (עמ' 73 למטה). זאת ועוד. הנתונים הסטטיסטיים הכלליים הכלולים בחוות הדעת, יפים רק לנסיבות שבהן אין כל נתונים קונקרטיים, לגבי פוטנציאל ההשתכרות של הניזוק. בענייננו הוכיחו שני התובעים נכונות לעבודה מתמידה בתחומי מדינת ישראל, ככל שהנסיבות אפשרו זאת. שניהם עבדו בחברת מבני גזית בע"מ (להלן: "חב' גזית"), עד לפיטוריהם עקב צמצום העבודה שם, זמן קצר לפני קרות תאונת דרכים בעזה. לאחר מכן הם ניסו מידי יום ביומו לקבל עבודות מזדמנות. נובע מכאן, כי קביעה לגביהם מכוח הנחות כלליות החלות על כל תושבי האוטונומיה, עלולה להחטיא את מטרתה (להתחשבות בנסיבות הקונקרטיות לעומת חוות-דעת כללית מן הסוג האמור, ראו בפסק-דינו של עמיתי, השופט ד"ר ע' חבש, בת"א (י-ם) 589/94 מעאיטה נ' אלכסנדר, דינים מחוזי, כרך לב(3), 915). 7. עתה נעבור לדון בטענות הקונקרטיות של כל אחד מהתובעים. תביעת התובע מס' 5 - 8. התובע מס' 5, יליד 23.3.66, בעל השכלה תיכונית, נשוי ואב לארבעה ילדים. בתאונת דרכים בעזה הוא נפגע בשתי הגפיים השמאליות. אובחן אצלו שבר בעצם הפיקה שבברך. השבר קובע בניתוח באמצעות חוטי מתכת, שהוצאו לאחר כשנה בניתוח נוסף. כמו-כן אובחן אצלו שבר בשורש היד, אשר טופל בגבס. ראשי הנזק: 9. התובע מס' 5 טען לנזקים הבאים, לעבר ולעתיד: הפסדי השתכרות, הוצאות רפואיות כולל נסיעות לטיפולים, הוצאות ניידות, סיעוד ועזרת הזולת. כמו-כן תבע את הפיצויים המגיעים לו עבור הנזק שאינו של ממון. הנכות הרפואית: 10. פרופ' ג' רובין, מומחה רפואי בתחום האורטופדי, מונה לחוות את דעתו לעניין הנכות הרפואית. בבדיקה מצא, כי הלה סובל מצליעה קלה וקיים דלדול קל של שרירי הירך השמאלית. בנוסף נמצא, שעצם הפיקה רגישה למגע והיא עבה ורחבה יותר מהפיקה הימנית. כן נמושה חריקה מאחורי הפיקה בעת כפיפת הפרק. ביד השמאלית נמצאה "הגבלה ברורה בטווח התנועה הסיבובית של האמה, לכמחצית הטווח הנורמלי עם עיוות בקצה המרוחק של עצם הרדיוס ורגישות במקום" (מתוך פרק הבדיקה בחוות הדעת). צילומי שורש היד השמאלית הראו מצב לאחר שבר תוך פרקי. המומחה סבר, כי למרות התאחות השברים אין תקנה לעיוות, הגורם גם לכאבים והיוצר הפרעה תפקודית ברורה. מכיוון שהמצב האמור הנו סופי, מצא להמליץ להעניק לתובע 19% נכות לצמיתות: 10% נכות עבור הפגיעה ביד שמאל, לפי סעיף 41(10)(ז) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו1956-. פירוש הדבר הנו, שהפגימה מגבילה את תנועות שורש היד וקביעת אחוזי הנכות תעשה בהתאם לסעיף 35 לתקנות; 10% נכות עבור הפגיעה בברך, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות האמורות, שפירושו קיומה של הגבלה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות. 11. יוטעם, כי בכתב התביעה טען התובע מס' 5 גם לקיומן של הפרעות נפשיות, בגינן טופל לדבריו בבית חולים לחולי נפש בעזה ונטל תרופות פסיכיאטריות. על תלונות אלו חזר גם בפני פרופ' רובין. בתחילת ההליך לא מונה לו מומחה רפואי בתחום האמור, לאחר שלא נמצאה ראשית ראיה מספיקה לתמיכה בבקשה (החלטת כב' השופט י' צמח, מיום 2.11.94). גם לאחר שפרופ' רובין העיר בחוות-דעתו על הצורך בקבלת הערכה פסיכיאטרית, לא הועלתה בקשה נוספת למינוי מומחה רפואי בתחום האמור. אלה היו פני הדברים, למרות שכזכור חל עיכוב בשמיעת התיק, לנוכח עתירות מטעם התובע מס' 1 למינוי של מומחים רפואיים עבורו. פשיטא, שגם לפי דעת התובע מס' 5 נראה, כי לא קיימת אצלו נכות נפשית כלשהי בזיקה לתאונת דרכים בעזה. הנכות התפקודית: 12. בעוד שבא-כוח התובע מס' 5 ביקש בסיכומים לקבוע לו נכות תפקודית בשיעור של 40%-35%; טוענת באת-כוח הנתבעים, כי הנכות התפקודית קטנה לאין שיעור מן הנכות הרפואית, וצריכה לעמוד על שיעור של 5% לכל היותר. זאת, לאור קיומו של טווח תנועה מלא בברך. 13. הנכות התפקודית מתייחסת, כידוע, למגבלה שנוצרה בעטיה של הפגימה בתפקודו של הנפגע. משמעה היא: השפעת הנכות הרפואית על הגבלת פעולותיו של האדם כבן אדם, ללא קשר, בשלב זה, לעיסוקו ולגריעה האפשרית מפוטנציאל השתכרותו (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 800 מול ו'). הנחת העבודה היא, כי קיים שוויון בין הנכויות הרפואית והתפקודית, זולת אם מוכח אחרת (שם 799 מול ג'-ד'). דוגמא לסטייה מן הכלל האמור תחול, כאשר הנכות הרפואית אינה משקפת פגימה תפקודית למעשה. אלה הם פני הדברים דרך משל, לגבי צלקות שאינן כואבות או מגבילות את התנועה בדרך אחרת (שם, מול ד'-ה'). לעומת זאת, הנכות התפקודית תהיה גבוהה יותר, בנסיבות בהן הנכות הרפואית אינה מבטאת באופן הולם את ההגבלה התפקודית. דוגמאות לכך יכולות להוות גילו של האדם או מינו (השוו: ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פ"ד מג(3) 421, 423 מול ה'-ז'). 14. הנכויות הרפואיות דלעיל, בתחום האורטופדי, משקפות מגבלות תפקודיות. כך נובע בבירור מנוסח סעיפי הפגימה עצמם. כך גם נובע מהמפורט על-ידי המומחה בחוות דעתו. אכן, שתי הפגימות מגבילות את פעולות הגוף והתנועות. עם זאת, בהיותן כוללות בחובן את המגבלה התפקודית, אין מתקיימים בענייננו התנאים לקביעת נכות תפקודית גבוהה יותר מזו הרפואית. 15. על רקע המצב הרפואי והתפקודי האמור, נעבור לבחון את הטענות הקונקרטיות לגבי ראשי הנזק השונים. הפסדי ההשתכרות: 16. כללי: לצורך קביעת הפסדי השתכרות שנגרמו לניזוק, יש לדון בפרמטרים אישיים שלו, במסגרת בחינת פוטנציאל השתכרותו במומו ואלמלא מומו (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 538 מול ד'-ה'; ע"א 488/87 המרמן בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 818 מול ג'-ד'; ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 125 מול א'-ב'). המטרה היא להתבסס על נתונים המאפשרים לערוך השוואה פשוטה של ההפסד. ברי, כי לשם כך נדרשים נתונים מדויקים: הן לגבי שיעור ההשתכרות במומו והן לגבי אלה שאלמלא המום. באין נתונים מספיקים לשם כך, מקובל לערוך חישוב מתמטי של ההפסד, לפי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, הנגזר מהשכר הבסיסי ומוכפל במקדם ההיוון (כיום, עדיין לפי 3%). רק כאשר גם לשם חישוב כאמור אין די נתונים בדוקים, יש לקבוע את שיעור הפיצויים על דרך של אומדנה גלובלית כללית, תוך שההערכה תיעשה על בסיס מירב הנתונים הקונקרטיים שניתן לדלות. 17. הנטייה בפסיקה היא לערוך חישוב קונוונציונלי, להערכת נזקי הפסדי ההשתכרות בעתיד (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן הנ"ל; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875, 878-877; ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 24 מול ג'-ד'; ע"א 30/80 מדינת ישראל נ' אשר, פ"ד לה(4) 788, 792 מול ב'; ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף מהד' רביעית (תשנ"ח) 145 ואילך). ואולם, זאת אך ורק "באותם מקרים בהם יש נתונים מספיקים לצורך חישוב ההפסד בדרך זו" (יונס הנ"ל, 877 מול ד'-ה'). כפי שניווכח להלן, אין בענייננו נתונים מספיקים לשם כך, באשר הבסיס לרוב הנתונים אינו אמין די הצורך, לשם עריכת חישוב מתמטי כלשהו (השוו: רע"א 4813/91 גולן נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם). 18. נתוני התובע: התובע מס' 5 הנו תושב רצועת עזה שבשטחי האוטונומיה. השכלתו כאמור היא תיכונית (12 שנות לימוד - עמ' 49). זמן קצר לפני מועד תאונת דרכים בעזה פוטר מעבודתו כפועל בניין כללי (כולבויניק) בחב' גזית, זאת מכיוון שהעבודה שם הסתיימה וחלו צמצומים בהיקף העובדים (ת2/, ועמ' 41). לאחר פיטוריו נהג לעסוק בעבודות יומיות מזדמנות, אותן היה מוצא בנקודת איסוף הפועלים בנחל עוז. אומנם, לחוקר מטעם הנתבעות אמר הנ"ל, כי ביום תאונת דרכים בעזה היה בדרכו לעבודתו בחב' גזית, כפי שהדברים מופיעים בהקלטה (נ7/(1) ובתמליל נ7/), אולם, על יסוד יתר החומר המצוי לפנינו ניתן לקבל את עמדתו בעדות, לפיה נפלה אי-הבנה כלשהי בנושא. על אימות גרסתו ניתן ללמוד מהמוצג ת2/ (מכתב הפיטורין), מעדות נציג המעסיקה בבית המשפט ומהמוצג נ24/, לגבי פירוט המשכורות בתקופת העבודה. 19. ההשתכרות אלמלא המום - בסיס השכר: לגרסת התובע, שכרו בחב' גזית עמד על סך של כ120.- ש"ח עד 150.- ש"ח ליום, כאשר את דבריו לחוקר, לפיהם שכרו שם הסתכם בסך של 80.- ש"ח ליום בלבד, הסביר שהתכוון להכנסה נטו, בתוספת 10.- ש"ח לכיסוי הוצאות נסיעה (סה"כ 90.- ש"ח ליום). לטענת בא-כוח הנתבעים, מאישורי חב' גזית (נ24/) וממסמך שירות התעסוקה (נ23/) עולה, כי התובע עבד בחברה הנ"ל חמישה חודשים בלבד. בנסיבות אלו, גם ההשתכרות שם מהווה למעשה עבודה זמנית ואקראית. מתלושי המשכורת אנו למדים, כי שכרו הממוצע של התובע מס' 5 בשלושת חודשי עבודתו בחברה האמורה, במהלך שנת 91', עמד על סך של כ2,000.- ש"ח ברוטו. משכר זה יש להפחית את עלויות הנסיעה בפועל, שעל התובע היה לשאת בהן כדי להגיע למקום העבודה וממנו חזרה אל ביתו בחבל עזה. מנגד לכך יש להוסיף שווי מסוים של שעות נוספות ואת ערך הזכויות הסוציאליות, ששיעורן המדויק לא הוכח (השוו: ע"א 244/87 קוש נ' כהן, פ"ד מג(1) 15, 24 מול א'-ב'). ואולם, בענייננו אין המדובר בנתון סופי ואמין שניתן להסתמך עליו, זאת לאור העובדה, שבזמן תאונת דרכים בעזה הוא כבר לא עבד בחב' גזית ומצא את מטה לחמו בעבודות ספורדיות ומזדמנות. גם קודם לכן הוא לא עבד במקום אחד ברציפות, מעבר לחודשים בודדים. לפנינו, אם-כן, עובד בלתי מקצועי המתפרנס מעבודה מזדמנת בלבד. אכן, הדעת נותנת ששכר יומי הנו גבוה יותר מתשלום עבור יום עבודה, על בסיס שכר חודשי או שבועי. ואולם מנגד לכך, לאורך זמן, היציבות ורציפות העבודה, כמו גם הזכויות הסוציאליות, מובילים להערכת שכר בסיסי גבוה יותר, לפי תחשיב חודשי. ודוק: אין לפנינו נתון חיצוני כלשהו, אמין דיו, על מספר ימי העבודה בפועל של התובע מס' 5 לאחר פיטוריו מחב' גזית. הנתון הבדוק היחידי הנו, כי ביום תאונת דרכים בעזה הוא לא עבד והיה בדרכו חזרה לביתו. בנוסף לסוג העיסוק המזדמן, ניתן לקבוע על-יסוד הנאמר בחוות-דעתו של ד"ר פיילר, כי בשכר אלמלא מומו הייתה חלה ירידה מסוימת לגבי העבר והעתיד הקרוב, זאת לנוכח מצב התעסוקה במקום מגוריו. הנתונים לגבי שכרו של התובע מס' 5 ערב תאונת דרכים בעזה הם אפוא כלליים ביותר, הגם שעלה בידו להוכיח, כי הוא ניסה לעבוד בעבודות שונות בענף הבנייה ולא ישב בטל. כמפורט לעיל, הממוצעים הכלליים אינם הולמים לגביו, למרות שאין לפנינו נתונים בדוקים לגבי שיעור השתכרותו בעבר. 20. ההשתכרות במומו: מאז תאונת דרכים בעזה, לא ניסה הלה למצוא מקום עבודה כלשהו (עמ' 52). לטענתו הוא איננו מסוגל לעבוד, מכיוון שהרגל השמאלית כואבת לו והוא לא יכול להרים דבר ביד שמאל (עמ' 48). בנסיבות אלו, פרנסתו וכלכלת בני משפחתו נעשות, לדבריו, מכספי צדקה ומסיוע של אחיו (עמ' 52-51). בא-כוח הנתבעים חקר את התובע, על-כך שאחד החוקרים ראה אותו מתקן אופניים, כאשר ידיו מלאות בגריז. ואולם, הלה הכחיש עיסוק זה וטען, כי לכל היותר תיקן את האופניים של בנו או את שלו. מהפן העובדתי, אין בידינו לקבל את גרסת התובע על-כך שלא עבד ולא השתכר מאז אירוע תאונת דרכים בעזה. משפחתו מנתה אז שש נפשות (הורים וארבעה ילדים), וגרסתו אודות כספי הצדקה שאלמונים מניחים מדי פעם על מפתן ביתו, נשמעה גם בשעתה למעלה מתמוהה. ככלל, עדותו של התובע מס' 5 לא השאירה רושם חיובי למדי. זאת ועוד, על התמיכה מצד אחיו - שגם להם ילדים ומשפחה - לא שמענו, זולת מפיו. דא-עקא, שניתן היה לאמת זאת באמצעות עדות האחים, ובכך גם לנסות ולשכנע בכנות הטענה להעדר עיסוק כלשהו, לאורך כל השנים הרבות. איש מהאחים לא הוזמן ולא העיד. פשיטא, שהנתון העובדתי לו טוען התובע לגבי השתכרותו במומו, אינו יכול להתקבל. 21. המסקנה לגבי רמת ההשתכרות: ראינו, כי לגבי השתכרותו אלמלא מומו, אין לפנינו די נתונים כדי לקבוע את השיעור ההולם, זאת לאור טיב עבודותיו ערב תאונת דרכים בעזה, היותו עובד בלתי מקצועי ולאור המצב בחבל-עזה, כנובע מחוות-דעתו של ד"ר פיילר. ביתר שאת נאמרו הדברים, לגבי השתכרותו של התובע במומו, לאחר שהפסיק לעבוד בעבודה כלשהי, כך לפחות לפי גרסתו. לגישה זו אין כאמור כל הצדקה. מקובל עלי, כי לאור טיבן של הנכויות מהן סובל התובע, אשר נפגע הן בזרוע והן ברגל, יקשה עליו, כעובד יגע כפיים, לתפקד בעבודות פיזיות קשות. ברם, עדיין אין כל הצדקה להפסקה מוחלטת של עבודה כלשהי. יצוין, כי התובע הנ"ל הנו בוגר תיכון. בהשוואה עם רוב עובדי הבניין מאזור האוטונומיה - כמו גם עם יתר התובעים בתיק זה - המדובר באדם משכיל יחסית, היכול להשתלב גם בעבודה משרדית או בעבודה אחרת הדומה לה. דא עקא, שמאום מאלה לא נעשה, ואף לא היה ניסיון כלשהו לעשות כן. לנוכח כל האמור, קביעה כלשהי לגבי שיעור השכר הבסיסי, לעריכת חישוב מתמטי או קונוונציונלי, לא תהיה אלא ספקולציה וניחוש בלבד. 22. הגריעה מכושר ההשתכרות: ברגיל, ההנחה היא שהנכות התפקודית משקפת את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כל עוד אין ראיות אחרות לעניין זה (גירוגיסיאן הנ"ל, פ"ד נב(3) 800-799; יונס הנ"ל, פ"ד מג(3) 878 מול ב'-ג' וההפניה שם לע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק), פ"ד לז(1) 178, 185 מול ד'). החישוב ייעשה, כאשר בסיס ההשתכרות הנו סכום ידוע בדרגת בטחון סבירה, ורק שיעור הגריעה אינו ברור. או-אז, "...דרגת הנכות יכולה לשמש קנה מידה או מורה דרך לצורך זה" (ע"א 139/64 חברה לביטוח "קלדונין" נ' גבאי, פ"ד יח(3) 417, 422 מול ד'). בנסיבות העניין דנן, כמבואר לעיל, אין בידנו נתונים בדוקים להשוואת בסיסי השכר. לפיכך ראוי, כי הערכת הפיצויים בשל הפסד השתכרות תיעשה על-פי אומדנה גלובלית "לפי ערכים כלכליים, לאמור לפי אבדן ההשתכרות במקום מרכז חייו" (ע"א 702/87 מ"י נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, 730 מול ה'). אכן, כאשר בסיס השכר, הן לגבי ההשתכרות במומו והן לגבי ההשתכרות אלמלא מומו, יכול להיקבע כל-כולו על-פי אומדנה כללית בלבד, באין נתונים הולמים אחרים - אין כל טעם והגיון לערוך לבסוף חישוב מתמטי מדויק, הנגזר מהם. עם זאת, בשים לב למכלול הנסיבות ולכך שהחבלות מגבילות את התובע מס' 5 הן ביד והן ברגל, בהיותו בפועל עובד כפיים פשוט העוסק בעבודות מזדמנות, תעמוד הגריעה מכושר ההשתכרות, אשר תובא בחשבון לשם עריכת האומדנה, על שיעור גבוה יותר מהנכות התפקודית. נראה, כי יהא נכון להעמידה על כ30%- גריעה מכושר ההשתכרות אלמלא תאונת דרכים בעזה (השוו נא עם התוצאה בפסק הדין גירוגיסיאן הנ"ל, שם נקבעו לתובעת 23.5% נכות רפואית, 15% נכות תפקודית, אולם בשים לב למקצועה וליתר נסיבות העניין, הועמדה הפגיעה בכושר ההשתכרות על שיעור של 50%). 23. לאור האמור, ייקבעו הפסדי ההשתכרות על בסיס אומדנה כללית בלבד, כאשר הנתונים אשר פורטו לעיל, ישמשו כמורה דרך וכמכוון כללי בלבד. הפסד השתכרות לעתיד: 24. התובע מס' 5 הנו כיום בן 34 ועשרה חודשים ולפניו מעל ל30- שנות עבודה (362 חודש). מקדם ההיוון לפרק הזמן האמור עומד על 237.99 (ש' ילניק ההיוון, מהד' שלישית). בהתחשב בפרק הזמן האמור ובמכלול הנתונים שפורטו לעיל; ובהתחשב בהשלכותיה של הנכות על הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע - יעמוד הפיצוי בשל הפסד ההשתכרות לעתיד, על סך של 160,000.- ש"ח. הפסד השתכרות לעבר: 25. המומחה לא קבע לתובע מס' 5 נכות זמנית כלשהי. הוא גם לא נשאל על-כך במסגרת שאלות הבהרה. לטענת באת-כוח הנתבעים, די בכך כדי לשלול כל קביעה לגבי נכות זמנית בעבר. טענה גורפת שכזו אינה יכולה להתקבל, שכן גם בלא קביעה רפואית ניתן לדלות מתוך הנתונים שלפנינו, באופן ברור למדי, כי במשך תקופה של כמה חודשים לא יכול היה התובע מס' 5 לתפקד כראוי, בעיקר כאשר רגלו הייתה נתונה בגבס. לפנים משורת הדין, הנתבעים הסכימו בסיכומי טענותיהם להכיר בתקופת אי-כושר של ארבעה חודשים, עד שהוסר הגבס. בשים לב לכך שהוא עבר ניתוח נוסף בחלוף כשנה, נראה לי כי יהיה נכון להביא בחשבון תקופת אי-כושר מלאה לפרק זמן של שישה חודשים. לאחר מכן ההגבלה לעבר דומה לזו שבעתיד. בהתחשב בנתונים אלה, בפרק הזמן הממושך לעבר (קרוב לתשע שנים) ובריבית שיש לצבור לחיובים המשולמים לעבר, מעבר לשערוך הצריך לסכום ההשתכרות הבסיסי - פוסק לתובע מס' 5 סך של 95,000.- ש"ח, בשל הפסד ההשתכרות לעבר. סכום זה הנו להיום. סיעוד ועזרת הזולת: 26. בא-כוח התובע מבקש לפסוק למרשו בשל ראש הנזק האמור 20,000.- ש"ח לגבי העבר ו30,000.- ש"ח לגבי העתיד. גם הראיות לגבי ראש נזק זה היו דלות ביותר. בעוד שהדרישה לפיצויים לגבי העבר, בתקופת ההגבלה הקשה, נשמעת מוצדקת - לא כן הדבר לגבי יתרת התקופה. לא מצאתי, כי ההגבלות הנוכחיות מחייבות סיעוד או עזרה של הזולת, מעבר לתקופת ההגבלה הסמוכה לתאונת דרכים בעזה. עם זאת, יש בהגבלות כדי להקשות על התובע לבצע בביתו עבודות פיזיות מסוימות, שמקובל על גברים לבצען (סיוד, עבודות אינסטלציה ויתר מלאכות בדק הבית). בנסיבות אלו, פוסק לתובע מס' 5 בשל ראש נזק זה, בהתחשב בריבית שהצטברה לתקופת העבר, סך גלובלי בשיעור של 20,000.- ש"ח, להיום. הוצאות רפואיות וניידות: 27. גם הפריטים לגבי ראש נזק זה לא הוכחו. אין לפנינו נתונים לגבי הצורך של התובע לבצע בדיקות או מעקבים רפואיים כלשהם. הוצאות הניידות בשל הפגימה ברגל הן משניות, מכיוון שכבר לפני תאונת דרכים בעזה השתמש התובע בכלי רכב שהיה ברשותו. לפיכך, יעמוד שיעור הפיצויים בשל ראש נזק זה, לעבר ולעתיד יחדיו, על סך של 10,000.- ש"ח, להיום. נזק שאינו של ממון: 28. לתובע מס' 5 נקבעו 19% נכות רפואית והוא אושפז לחמישה ימים (עמ' 104 ש' 24). לפיכך, יש לערוך את החישוב בהתאם לתקנות ובצירוף ריבית ממועד תאונת דרכים בעזה. סיכום סכומי הפיצויים לתובע מס' 5: 29. לתובע מס' 5 נפסקו הסכומים הבאים, לפי שיעורם להיום: (א) עבור הפסד השתכרות לעתיד: סך של 160,000.- ש"ח; (ב) עבור הפסד השתכרות לעבר: סך של 95,000.- ש"ח; (ג) עבור סיעוד ועזרת הזולת: סך של 20,000.- ש"ח; (ד) עבור ניידות והוצאות: סך של 10,000.- ש"ח; (ה) עבור נזק שאינו של ממון: בהתאם לחישוב לפי הנתונים דלעיל. סך הכול: 285,000.- ש"ח להיום, בתוספת הפיצויים עבור הנזק שאינו של ממון. ניכויים: 30. לטענת הנתבעים, האירוע הנו תאונת עבודה, לכן יש לנכות מסכומי הפיצויים את התגמולים הצפויים להשתלם מן המוסד לביטוח לאומי. טענה זו נסמכה למעשה על דברי התובע הנ"ל לפני החוקר, לפיהם הוא היה כביכול בדרכו לעבודתו בחב' גזית. לעיל כבר הובהר, כי אלה אינם פני הדברים לאשורם, באשר ככל הנראה נפלה אי-הבנה בנושא. התובע היה בדרכו אל מקום איסוף עובדים בסמוך לנחל עוז. המדובר בעבודות יומיות מזדמנות, כך שנסיעתו לא הייתה למקום עבודה ידוע, אלא בניסיון לאתר מקום עבודה בלבד. זו איננה תאונת עבודה ולכן אין צורך לנכות דבר מהפיצויים, בשל התגמולים העתידיים להשתלם מהמוסד לביטוח הלאומי. 31. לתובע מס' 5 שולם ביום 9.7.92 תשלום תכוף, בסך של 2,000.- ש"ח (עמ' 108, ש' 12-11). סכום זה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, יש לנכות מסכומי הפיצויים הנ"ל, אולם זאת לאחר שיופחת ממנו סך של 8% בצרוף מע"מ, עבור שכ"ט עו"ד. תביעת התובע מס' 1 - 32. התובע מס' 1, יליד 20.6.67, נפגע בתאונת דרכים בעזה קשה בפניו והובהל ממקום תאונת דרכים בעזה לבית החולים שיפא בעזה, שם קיבל טיפול ראשוני. משם הועבר לאשפוז בבית החולים ברזילי באשקלון ואובחנו אצלו שברים בלסת העליונה והתחתונה, בעצמות הלחי, באף ובארובות העין. הואיל ומרבית פגיעתו הייתה בעצמות הפנים והלסתות, הוחלט לבצע טרכיאוסטומיה, שמשמעותה העברת צנתר אויר דרך הצוואר, במטרה לאפשר טיפול בשברי עצמות הפנים, תוך שליטה על נתיב האוויר לנשימה. לאחר שנותח בפניו והשברים בעצמות הפנים שלו קובעו, הועבר התובע מס' 1 להשגחה ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי, למשך ארבעה ימים. בסיומם הועבר להמשך טיפול במחלקה לכירורגית פה ולסת. לבסוף הועבר גם לטיפול מרפאתי. בתאריך 15.2.93 אושפז התובע הנ"ל בשנית, לשם הוצאת מרבית הלוחיות המקבעות את עצמות הפנים. ביום 2.7.93 אושפז בשלישית, בשל זיהום במערת הלסת העליונה. ראשי הנזק: 33. התובע מס' 1 טען לנזקים הבאים לעבר ולעתיד: הפסדי השתכרות, הוצאות רפואיות, הוצאות ניידות, סיעוד ועזרת הזולת. כמו-כן תבע את הפיצויים המגיעים לו עבור הנזק שאינו של ממון. הנכות הרפואית - חוות דעת המומחים: 34. ארבעה מומחים מונו לחוות את דעתם לגבי נכותו הרפואית של התובע מס' 1: פרופ' ע' אברמסקי, בתחום הנוירולוגי; ד"ר ר' זלצר, בתחום כירורגית הפה והלסת; ד"ר י' גורביץ, בתחום אא"ג; ופרופ' ש' גודפרי, בתחום הריאות. חוות הדעת בתחום הנוירולוגי: פרופ' אברמסקי מצא בבדיקתו תסמונת קלה, לאחר חבלת ראש עם זעזוע מוח. בנסיבות אלו חיווה את דעתו להעניק לתובע מס' 1 נכות צמיתה בשיעור של 2.5.%, המותאמת חלקית בין סעיפים 34(א) ו-(ב) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי הנ"ל. סעיף 34 מתייחס לנכויות בשל הפרעות פסיכונוירוטיות. ההתאמה היא בין סעיף משנה 34(א), המתייחס לקיומם של סימנים קלים ללא הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כך שכושר העבודה אינו מוגבל ולכן שיעור הנכות הוא 0%; לבין סעיף משנה 34(ב), המתייחס לסימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים, המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, והמעניק נכות בשיעור של 10%. חלקיות ההתאמה נובעת מכך, שהעיקר נוטה אל עבר החלופה הראשונה ולא אל עבר השנייה. לכן נקבעו בחוות הדעת 2.5% נכות בלבד. יוטעם, כי במענה לשאלת הבהרה מטעם בא-כוחו של התובע מס' 1, שהופנתה אליו בעקבות תשובות הבהרה שניתנו על-ידי מומחה בתחום אחר (ד"ר זלצר), השיב פרופ' אברמסקי, כי מבחינה נוירולוגית אין מקום לבדיקה מחדש של התובע או לשנות דבר מהנאמר בחוות הדעת (מכתבו מיום 9.11.99). חוות הדעת בתחום כירורגית הפה והלסת: מחוות דעתו של ד"ר זלצר עולה, כי הוא לא זכה לשיתוף פעולה מלא מצדו של התובע מס' 1. הדבר התבטא בין היתר בכך, שהלה לא דאג להמציא לו את צילומי הרנטגן מיום תאונת דרכים בעזה. לפיכך, חוות הדעת התבססה אך על מכתבי השחרור מבית החולים ועל תצלומי רנטגן עדכניים ליום כתיבת חוות הדעת. התובע התלונן לפני המומחה על כאבי ראש קשים באזור הפנים, נדודי שינה, קושי באכילה ובלעיסה וירידה ברמת הראיה. הבדיקה העלתה כי עצמות הפנים והלסתות נרפאו באופן מלא, הגם שנותרו צלקות "שטחיות ובלתי מכערות", אשר אינן מזכות באחוזי נכות (סעיף 75(2)(א) בתוספת לתקנות האמורות). לפיכך נקבע, כי התובע אינו זכאי לנכות קבועה בתחום רפואי זה. במענה לשאלות ההבהרה מטעם התובע מס' 1, השיב ד"ר זלצר, כי אינו מוצא סיבה רפואית המצדיקה את הוצאת הפלטות המקבעות, שנותרו בעצמות פניו של התובע. הטעם לכך היה, כי הסיכון לפיו פלטות אשר הוכנסו לפני כ6- שנים יגרמו לנזק, הנו נמוך ביותר. נזק כאמור יכול להיגרם רק כאשר הפלטות פורצות את הרקמה הרכה או מפריעות לתפקוד האיבר, מצב שאינו מתקיים בענייננו. באשר לתלונת התובע על קוצר נשימה סבר ד"ר זלצר, כי יש מקום לשקול בדיקת מעברי אוויר על-ידי רופא אא"ג. בעקבות זאת הוחלט ביום 16.2.99 על מינויו של ד"ר י' גורביץ, כמומחה רפואי בתחום אף אוזן גרון. חוות הדעת בתחום אף אוזן גרון: בפני ד"ר גורביץ התלונן התובע על קשיי נשימה, בעיקר בלילה ובעת הליכה. כמו-כן התלונן על קשיי בליעה ולעיסה ועל כאבים בשורש האף. דא-עקא, שבבדיקה לא נמצאה הפרעה בנשימה לאורך נתיבי האוויר מהאף ועד הריאות. בנסיבות אלו, לא נמצאה הצדקה להענקת נכות כלשהי בתחום הרפואי האמור. עם זאת, מכיוון שבדיקת הריאות לא הושלמה עקב קושי בביצועה, ומכיוון שאין הדבר בתחום מומחיותו, המליץ ד"ר גורביץ על מינוי של מומחה רפואי בתחום הריאות. כמו-כן לא נמצאה סיבה לתלונות על קשיי בליעה, ותחת זאת הומלץ על מינוי של מומחה בתחום הגסטרו-אנטרולוגיה, ככל שהתלונות לא תיפסקנה. בסופו של דבר, המבקש לא עמד על בקשתו למינוי של מומחה בתחום השני הנ"ל, אלא רק על מינוי מומחה בתחום הריאות, לבדיקת תלונותיו על קשיי נשימה. חוות הדעת בתחום הריאות: בדומה למומחה בתחום כירורגיית הפה והלסת, גם פרופ' גודפרי ראה לציין את חוסר שיתוף הפעולה של התובע, אשר בא לידי ביטוי גם בזמן הבדיקה הגופנית וגם בזמן בדיקת תפקודי הריאות. לדבריו, בדיקתו של התובע לא העלתה קיומה של בעיה כלשהי במערכת הנשימה. אומנם, בהעדר שיתוף פעולה מצד התובע, נבצר מהמומחה לקבוע בוודאות שכל המערכות פועלות באופן תקין, ברם, הוא גם לא מצא סיבה לחשוש, כי קיימת מגבלה כלשהי עקב בעיה נשימתית. לפיכך, גם בתחום רפואי זה לא נמצא מקום להעניק לתובע נכות רפואית כלשהי. סיכום הנכות הרפואית: 35. למרות הפגיעה הקשה בפנים ותלונותיו המרובות; ולאחר שהנושא נבדק לפני ולפנים על-ידי ארבעה מומחים שונים - נמצא, כי לתובע מס' 1 נכות רפואית לצמיתות בשיעור של 2.5% בלבד (בתחום הנוירולוגי). הנכות התפקודית והנכויות הזמניות: 36. לטענת בא-כוח התובע מס' 1, הנכות התפקודית עולה בענייננו במונים רבים על פני זו הרפואית, זאת לאור החבלה הקשה ובעיקר קשיי הנשימה והימצאותן של פלטינות בפנים. העובדה שבגין פגימות אלו לא נקבעה נכות רפואית, אינה שוללת, לדעתו, את ההגבלה התפקודית בעטיין. עוד הוא מבקש ליתן ביטוי להגבלה התפקודית הגבוהה בתקופת ההחלמה. מנגד לכך טוענת באת-כוח הנתבעים, כי המומחה בתחום הריאות שלל את קיומה של מגבלה נשימתית. לכן, אין לדעתה מקום לפסוק נכות רפואית כלשהי בנוגע לכך. הוא הדין לגבי הפלטינות, שהמומחה בתחום כירורגית הפה והלסת קבע כי אינן מגבילות, וכי הסיכוי שהן תגבלנה את התובע מס' 1 בעתיד, נמוך ביותר. לעניין הנכויות הזמניות וההגבלה התפקודית הנגזרת מהן, נטען על-ידי הנתבעות, כי לתובע לא נקבעו על-ידי המומחים נכויות זמניות כלשהן ובהעדר קביעה שכזו, לא ניתן לפסוק לזכותו דבר בנושא זה. מכיוון שבענייננו שיעור הנכות הרפואית, שהוענק לתובע מס' 1 בתחום הנוירולוגי, מבטא תסמונת קלה בלבד, האופיינית לחבלת ראש עם זעזוע מוח; ומכיוון שלא בוארו השלכותיה התפקודיות של התסמונת האמורה, ככל שהן קיימות - אין לפנינו תשתית לסטות מן הכלל, לפיו הנכות הרפואית משקפת ברגיל גם את זו התפקודית. העובדה שהתובע נפגע קשה בתאונת דרכים בעזה, אינה מלמדת במישרין על היקף הנכות התפקודית, שהרי יש כאלה המחלימים היטב מפגיעות קשות, לעומת אחרים הנותרים עם הגבלות ממשיות, גם כאשר הפגיעה בתאונת דרכים בעזה לא הייתה קשה באופן מיוחד. למזלו של התובע מס' 1, עניינו נמנה על הקטגוריה הראשונה. גם העובדה שנותרו פלטינות בחלקים שונים בפניו, אינה מלמדת דבר על ההיבט התפקודי, כפי שהדברים גם בוארו בחוות דעתו של ד"ר זלצר. הפסדי השתכרות: 37. התובע מס' 1 נשוי ואב ל8- ילדים. הוא החל לעבוד מגיל 14 ונישא בגיל 17. אין לו השכלה ועובר לתאונת דרכים בעזה יכול היה לעבוד אך כעובד כללי פשוט. ואכן, הוא עבד בתחומי מדינת ישראל במקומות רבים ומשתנים, כעובד עזר כללי. כחודשיים לפני תאונת דרכים בעזה הוא פוטר ממקום עבודתו בחב' גזית, זאת נוכח צמצומים שחלו במקום העבודה שם (ת3/). הוא עבד בחברה הנ"ל כשנה וחצי ולגרסתו הועסק שם בעבודות צביעה (עמ' 73). מאז ועד ליום תאונת דרכים בעזה עבד בעבודות יומיות מזדמנות בלבד, לאחר שהיה מגיע למקום ריכוז מחפשי עבודה, במחסום ארז. ואכן, בבוקר אירוע תאונת דרכים בעזה הוא נסע לצומת ארז על-מנת למצוא עבודה לאותו היום, אולם מכיוון שירד גשם, החליט לחזור חזרה (עמ' 71). בדרך ארעה תאונת דרכים בעזה. מאז ואילך הנ"ל אינו עובד כלל, לטענתו, משום שכל זמנו מוקדש אך לטיפולים בבית החולים (עמ' 74). דא-עקא, שלגישה זו שהתובע מס' 1 אימץ לעצמו אין כל הצדקה מההיבט הרפואי או התפקודי. גם הגריעה מכושר ההשתכרות בעטייה של תאונת דרכים בעזה, רחוקה מלהצדיק הפסקה מוחלטת של עבודה והשתכרות. בנסיבות אלו ניתן בנקל לדחות מכל וכל את גרסתו האמורה. 38. בסיס השכר: בין הצדדים סבה מחלוקת לגבי רמת השתכרותו של התובע מס' 1, ועל בסיס השכר הצריך לשמש לחישוב הפיצויים עבור הפסדי ההשתכרות. בעוד שבא-כוח התובע טוען לבסיס שכר בשיעור של 2,500.- ש"ח, לשנת 91'; טוענת באת-כוח הנתבעים, כי שכרו הממוצע בחב' גזית, עובר לתאונת דרכים בעזה, עמד על שיעור של 1,800.- ש"ח בלבד. מסכום זה יש, לדעתה, להפחית עוד את הוצאות הנסיעה בהם היה עליו לשאת, בכדי לצאת לעבודה מתחומי חבל עזה ולשוב אליה (עמ' 75). לפיכך, לדעת הנתבעים עומד שיעור בסיס השכר ערב תאונת דרכים בעזה, על סך של 1,400.- ש"ח בלבד (2,720.- ש"ח לאחר הצמדה להיום). מתלושי השכר של חב' גזית (ת4/) ומריכוז המשכורות שהוגש על-ידה (נ24/) עולה, כי בשנת המס 91' ועד לפיטוריו בחודש ינואר 92', השתכר התובע מס' 1 סכום ממוצע של 1,860.- ש"ח ברוטו, לא כולל הוצאות נסיעה ששולמו כרכיב קבוע. ההשתכרות, בצירוף להוצאות הנסיעה, מגיעה לשיעור ממוצע של כ2,100.- ש"ח לחודש. עם זאת, כנובע מעדותו של התובע מס' 1, היו לו הוצאות נסיעה בפועל, כדי לצאת מחבל רצועת עזה ולהגיע אל תחומי הארץ. יש אפוא להפחית גורם הוצאות זה מרמת ההשתכרות הכללית. מנגד לכך, יש להוסיף לצד הזכות בחשבון את שווי ההטבות הסוציאליות. יוטעם, כי סכומי ההשתכרות הנ"ל מתייחסים רק לתקופת העבודה בפועל, שכן מהנתונים ידוע לנו, כי לאחר פיטוריו מחב' גזית, לא עלה בידיו למצוא מקום עבודה קבוע. לגרסתו, הוא השתכר באותה תקופה בשיעור של 110.- ש"ח נטו ליום (תשובה 19 בתצהיר השאלון נ15/), הגם שבעדות עצמה התייחס לשכר בשיעור של 150.- ש"ח עד 200.- ש"ח נטו ליום עבודה (עמ' 74). לנתונים אלה אין כל סימוכין, זולת אמרה בעל-פה. בנסיבות העניין, לא נוכל להשית ממצאים על-סמך תשתית ראיתית כגון זו בלבד. הרושם שהותיר התובע הנ"ל בעדותו - ורושם זה זכור לי היטב, חרף הזמן שחלף - היה עגום למדי (ראו, שגם את חתימתו על תצהיר התשובות לשאלון, לא היה בידו לאשר: עמ' 72). לפי העולה מן האמור, גם בעניינו של התובע מס' 1 - כמו חברו, התובע מס' 5 - אין נתונים ראויים לגבי רמת השתכרותו אלמלא תאונת דרכים בעזה, וכל שכן לגבי השתכרותו במומו. לעניין אחרון זה ניתן לומר בקצירת האומר, כי למעשה אין נתונים על גריעה כלשהי מכושר ההשתכרות של התובע מס' 1. המדובר בנכות קלה ביותר, הגם שהיא תוצאה מפגיעה קשה למדי. 2.5% נכות נוירולוגית בנסיבות אלו, כאשר המדובר בעובד כפיים, אינם מהווים הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות. על-יסוד נתונים אלה, נתייחס לראשי הנזק בדבר הפסדי ההשתכרות. הפסדי השתכרות לעתיד: 39. על-יסוד האמור לעיל ברי, כי אין לתובע מס' 1 נזק כלשהו הנוגע להפסדי השתכרות לעתיד. לפיכך, תביעתו בשל פריט זה נדחית. הפסד השתכרות לעבר: 40. גם בעניינו של התובע מס' 1 אין קביעות בנוגע לנכות הזמנית. עם זאת, מכיוון שהמדובר בפגיעה קשה שהצריכה כזכור שלושה אשפוזים, ניתן לקבוע הגבלה מוחלטת בעבר, למספר חודשים. לאחר מכן ההחלמה היא מדורגת, כך שבחלוף כשנה היה מצבו כמצבו דהיום, דהיינו: ללא הגבלות כלשהן בהשתכרות. לגבי השנה הראשונה לאחר תאונת דרכים בעזה, לאור קצב ההחלמה, ניתן לקבוע נכות ממוצעת בשיעור של 50%. בנסיבות אלו, ובאין נתונים שעל יסודם ניתן לערוך חישוב מדויק, פוסק לתובע מס' 1 פיצויי הפסדי השתכרות לעבר, בתוספת הריבית שהצטברה מאז ועד להיום (8.5 שנים בממוצע), בסך גלובלי בשיעור של 23,000.- ש"ח. נזק שאינו של ממון: 41. לתובע 2.5% נכות רפואית והוא אושפז במצטבר 23 יום. עם זאת, לאור הפגיעה הקשה מלכתחילה והעובדה שעד היום טרם הוצאו הפלטינות, כמו גם לאור קיומן של צלקות קלות באזור גוף גלוי (בפנים), אף אם אינן מכוערות - מצאתי לנכון לפסוק לו בראש נזק זה פיצויים, מעבר לשיעור הנכות. לפי שיקול הדעת המסור לבית המשפט, בהתאם לסעיף 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-, מעמיד את סכום הפיצויים, הכולל את ימי האשפוז והריבית שהצטברה לעבר, על סך של 17,500.- ש"ח, להיום. סיעוד ועזרת הזולת: 42. לאור מצבו, התובע אינו זקוק ואף לא היה זקוק לעזרת הזולת ולסיעוד, זולת בתקופה הראשונה לאחר הפגיעה. לתקופה זו, כולל הריבית שהצטברה מן העבר, פוסק לזכותו סך של 8,000.- ש"ח, להיום. סיכום סכומי הפיצויים לתובע מס' 1: 43. מכיוון שלא מצאתי, כי התובע מס' 1 זכאי לפיצויים ביתר ראשי הנזק הנטענים על-ידו, נפסקו לזכותו הסכומים הבאים, כשיעורם להיום: (א) עבור הפסד השתכרות לעבר: סך של 23,000.- ש"ח; (ב) עבור נזק שאינו של ממון: סך של 17,500.- ש"ח; (ג) עבור עזרת הזולת: סך של 8,000.- ש"ח. 44. בסך הכל נפסקו אפוא לתובע מס' 1, פיצויים בסכום כולל של 48,500.- ש"ח להיום. ניכויים: 45. התשלומים התכופים שקיבל התובע מס' 1 עד כה, הם כדלקמן: (א) 7,000.- ש"ח, ביום 13.9.92; (ב) 5,000.- ש"ח, ביום 21.12.92; (ג) 6,000.- ש"ח, ביום 21.2.93; (ד) 7,000.- ש"ח, ביום 7.8.93. שיעור סכומים אלה כשהוא משוערך להיום, מגיע לכ61,000.- ש"ח (עמ' 102, ש' 9-5). בנסיבות אלו, הניכויים עולים על סכומי הפיצויים ועל-כן דין תובענת התובע מס' 1 להידחות. יוטעם, כי שלושת התשלומים הראשונים בוצעו לפני הגשת התובענה ואילו התשלום הרביעי בוצע זמן קצר ביותר לאחר הגשתה. פשיטא, שמבחינה זו לא הייתה הצדקה לעמידת התובע מס' 1 על ניהול ההליך, כפי שאירע בפועל. סיכום התובענות - התוצאה: 46. לאור כל האמור: התובענה של תובע מס' 1 נדחית, ואילו לתובע מס' 5 נפסקו פיצויים, לפי המפורט בסימן 29 והניכוי הקבוע בסימן 31 לעיל. ההוצאות: 47. בהתחשב בפגיעות מנת חלקו של התובע מס' 1 והעובדה שאלמלא התשלומים התכופים הוא היה זכאי לפיצויים - לא מצאתי לנכון לחייבו לשאת בשכ"ט עו"ד. עם זאת, יהא עליו לשאת בהוצאת אגרות המשפט ובשכר טרחת שלושת המומחים, אשר בחוות-דעתם לא קבעו לו אחוזי נכות. ככל שהנתבעים או מי מהם נשאו בחיוב כלשהו לגבי חוות הדעת, כי אז במסגרת ההוצאות הם זכאיים לשיפוי מלא ממנו. 48. לגבי התובע מס' 5: הנתבעת מס' 1 תשא בכל הוצאותיו ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 13% מהסכומים שנפסקו לזכותו לעיל, לאחר הניכויים, ובתוספת מע"מ. 49. ההוצאות שלהן זכאי כל צד, בהתאם למפורט לעיל, נושאות הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוע כל תשלום ותשלום. שכה"ט והמע"מ הם להיום.פיצוייםתאונת דרכיםפלסטינים