החלטה: הצדדים עתרו במשותף לבית-משפט קמא להורות על איחוד הדיון בשתי תובענות (ת"א 21986/99 ות"א 10203/99), שבהן המשיב תובע את המבקשת בשל תאונות דרכים שאירעו לו במועדים שונים. בנוסף לזהות הצדדים, נטען שהתובענות מעלות שאלות דומות של משפט ועובדה, והאיחוד המבוקש יתרום לבירור מהיר ויעיל של ההליכים, כשם שיימנע החשש לתוצאות סותרות ולקביעת נכויות שונות. קיים גם חשש, שמא הנכות שתיקבע בכל תיק תיזקף על אירוע התאונה במשנהו. למרות ההסכמה הבקשה סורבה, מכיוון שהתובענה בשל התאונה הראשונה הוגשה זמן קצר ביותר לאחר המקרה. בכך ראה בית המשפט ביטוי של התובע לזירוז עניינו, כאשר איחוד הדיון עלול לגרום לסרבול בבירור ההליך בגין תאונה זו. הסכמת הצדדים הנה שיקול מיני השיקולים שעל בית המשפט לבחון בטרם תתקבל הכרעה, אולם היא איננה קונקלוסיבית. בית המשפט אינו שוקל רק את האינטרס המיוצג על-ידי הצדדים, אלא גם את האינטרס הציבורי. החשש מפני סרבול הדיון הנו אחד מהאינטרסים שגם לציבור ולבית המשפט עניין בו, אף אם הצדדים מוחלים עליו. חרף זאת, נראה לי כי באיזון הכולל, החשש מפני הכרעות סותרות העלולות לקפח את מי מהצדדים, גובר על פני החשש שמא הדיון יסורבל קמעה. המדובר בצדדים זהים ומן הראוי לבחון את הפגימות הרפואיות בהיבט מסכם, שכן לא תמיד ניתן לפצל כראוי בין הנכויות בשל שתי התאונות. בנסיבות אלו דעתי היא, כי נכון היה לאחד את הדיון בתובענות. על יסוד הבקשה המוסכמת לרשות ערעור, בה הסכימו הצדדים גם כי היא תידון כערעור, מבוטלת החלטת בית-משפט קמא והדיון בשתי התובענות יאוחד. אין צו להוצאות. איחוד דיוןתאונת דרכיםדיון