מוות אשה ממוצא אתיופי בתאונת דרכים

פסק דין : השופט י' אנגלרד: לפנינו ערעורים על תביעה של תלויים לפיצויים עקב מוות אשה ממוצא אתיופי בתאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, בקשר עם מותה של אם המשפחה. הערעורים נוגעים לשאלת הזכאות לפיצויים על פי החוק, וכן לראשי הנזק שנפסקו לבני המשפחה ולהיקפם. 1. המנוחה את מותה במהלך נסיעה. הרכב היה מבוטח ביטוח חובה בחברת ביטוח, בעלה וחמשת ילדיה של המנוחה הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 נגד הנהג וחברת הביטוח (להלן: "הנתבעים"). בין בעלי הדין התגלעו מחלוקות הן בנוגע לנסיבות האירוע שבו נהרגה המנוחה, הן בנוגע לנזקים של בני המשפחה. 2. המנוחה ובני משפחתה עלו לישראל מאתיופיה ושוכנו באתר הקראוונים במבועים, בתחום המועצה האזורית מרחבים. המנוחה הייתה בת 53 במותה והיא הותירה אחריה בעל בגיל 60 וחמישה ילדים, הבכורה בת 13 והצעירה בת 4. ביום האירוע נסעה המנוחה, יחד עם עולה חדש נוסף בשם, בטנדר הנזכר, שנהגו עצר להם בצומת הגדי, והציע להסיעם לצומת מבועים שבקרבת אתר הקרוונים בו התגוררו השניים, הם ישבו בארגז האחורי של הטנדר. נהג הטנדר שכח לעצור בצומת מבועים ואף לא הבחין בכך הנוסע הקיש על חלונו. בעקבות זאת אמר הנוסע למנוחה כי ירד מהטנדר ויזעיק עזרה כדי לעצור את הטנדר. הוא קפץ מן הטנדר, בהותירו את דלת הארגז האחורי פתוחה. בשלב זה נותק הקשר בינו למנוחה. לאחר מכן נמצאה המנוחה על הכביש בדרך לניר יצחק, כשהיא ללא רוח חיים, ואיש לא ידע לומר בוודאות מה היו נסיבות מותה. הנתבעים העלו השערה כי המנוחה קפצה מן הטנדר, משום שחששה שמדובר בגורם עוין המבקש לחטוף אותה. השערות אחרות שהועלו הן שהמנוחה נפלה מן הטנדר, אשר דלתו נשארה פתוחה, בשל תנאי הכביש הגרועים או שקפצה בשל חשש מכוונות פליליות של הנהג. על רקע זה כפרה חברת הביטוח באחריותה לפצות את התובעים על פי חוק הפיצויים. הדיון בבית המשפט המחוזי פוצל כך שתחילה נבחנה והוכרעה שאלת האחריות. בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ר' אבידע, קבע כי ההסתברות לכך שמותה של המנוחה נגרם בתאונת דרכים, המזכה בפיצויים על פי החוק, גבוהה מן ההסתברות כי המנוחה סברה שהיא נפלה קורבן לפיגוע חבלני ולכן קפצה מן הרכב. יובהר, כי לו הייתה מתקבלת האפשרות האחרונה, נראה כי המנוחה הייתה נופלת לגדר נפגעת מפגיעת איבה, כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל1970-, ומן התובעים הייתה נשללת הזכאות לפיצויים לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים. וכך נאמר בפסק הדין החלקי בקשר לנסיבות מותה של המנוחה: בית המשפט פסק כי מאחר שקיימים מספר תרחישים המתיישבים עם הראיות שבתיק, ומתוכם רק באחד קיימת האפשרות שהמנוחה היתה קורבן לפגיעת איבה, על פי מאזן ההסתברויות, ההסתברות שהמנוחה נפטרה כתוצאה מפגיעת איבה הינה נמוכה בכמה מונים מההסתברות שהמוות נגרם כתוצאה מאחד התרחישים האחרים שהוזכרו ותרחישים אחרים שייתכנו. הנתבעים סרבו להשלים עם הטלת אחריות עליהם וערערו על פסק הדין החלקי במסגרת הערעור על פסק הדין בכללותו. בערעור הם שבו וטענו כי מהנסיבות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי קיים יותר מיסוד סביר להניח, מבחינה אובייקטיבית, כי המנוחה קפצה מן הטנדר במטרה לנסות ולהימלט, כיוון שחשבה שנחטפה על ידי מחבלים. לדבריהם, סבירות זאת היא ברמת הסתברות גבוהה יותר מיתר התרחישים שאוזכרו בפסק הדין, שכן המנוחה הושפעה מדבריו של הנוסע ומקפיצתו. בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב במימצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי באשר לנסיבות המוות ופסק כי בית המשפט המחוזי שקל בכובד ראש את מכלול הראיות והנסיבות ואין כל הצדקה לסטות ממסקנותיו. העדפת הגירסה, לפיה המנוחה לא סברה שנפלה קורבן לפעולת איבה, על פני הגרסה המנוגדת, מתיישבת היטב עם התשתית הראייתית שבתיק. ואמנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא הובאה כל ראיה המצביעה על כך שהיה למנוחה יסוד להניח שנקלעה לפעולת איבה. הקביעה כי הנתבעים נושאים באחריות לתאונה לפי חוק הפיצויים נותרת, אם כן, על כנה. הפיצויים במהלך תשעת החודשים שבהם חיה המנוחה בארץ, מאז שעלתה מאתיופיה לישראל ועד למותה בתאונה, היא לא עבדה לפרנסתה. גם בעלה לא עבד מאז עליית בני המשפחה לארץ. באתיופיה עבדו בני הזוג בחקלאות, כאשר למשפחה הייתה חלקת אדמה משלה. בני הזוג גידלו חמישה ילדים קטינים: התברר כי עד למותה של המנוחה תיפקדה המשפחה ללא צורך בסיוע מגורמי הרווחה, אך בעקבות פטירת אם המשפחה חל משבר חמור במצב המשפחה ובתפקוד בני המשפחה והם נזקקו לליווי צמוד של שירותי הרווחה. שירותי הרווחה אף העניקו למשפחה סיוע בעבודות הבית באמצעות עובדת מט"ב למשך 12 שעות שבועיות. בנוסף סייעה תמר, הבת הבכורה, בעבודות הבית ובטיפול בילדים הצעירים וגם אבי המשפחה סייע במידה כלשהי. למרות זאת, הילדים היו לעיתים מוזנחים והמצב בבית לא היה משביע רצון. בשל חוסר אמצעים, לא יכלה המשפחה לשכור עזרה נוספת. בית המשפט המחוזי פסק לתובעים, כתלויים במנוחה, פיצויים בשל אבדן כושר השתכרות של המנוחה ובשל אבדן שירותי אם ורעיה, לאחר שהשתכנע כי המנוחה הייתה עמוד התווך של המשפחה. כן נפסקו פיצויים לבת תמר ולבעל בגין הטיפול במשפחה. באשר לאבדן כושר השתכרות, קבע בית המשפט כי המנוחה הייתה צפויה להשתלב בשוק העבודה בישראל בחלוף שלוש שנים מעלייתה. הקביעה התבססה על עדויות של נשים אחרות שעלו לישראל מאתיופיה והשתלבו לאחר מספר שנים בשוק עבודה כפועלות חקלאיות או כפועלות במפעלי תעשייה. בשים לב לכישוריה של המנוחה ולמקום מגורי המשפחה, הניח בית המשפט כי המנוחה הייתה נקלטת בעבודות חקלאיות או בעבודות נקיון ומשק בית. אורך תקופת העבודה הועמד של שש וחצי שנים - ממאי 1994 ועד אוקטובר 2000 - וגובה ההשתכרות נקבע ל- 2,200 ש"ח לחודש, בהסתמך על מכלול עדויות התביעה. לצורך תחשיב הפיצויים חולקה תקופת העבודה המשוערת לארבע תת-תקופות, בהתאם לגילאי הילדים. עוד נקבע לצורך התחשיב כי "בהעדר נתונים מלאים על הכנסות אלה ומשעסקינן באומדנה, נעשה חישוב הפיצוי כך שידת המנוחה לגבי כל התקופות הייתה 310 ש"ח". באשר לאבדן שירותי אם ורעיה, בית המשפט קבע כי התלויים זכאים לפיצויים עבור עזרה בבית בשכר, שהיקפה משתנה בהתאם לגילם של הילדים, וזאת עד שנת 2006, שאז ימלאו לבת הצעירה 18 שנה. היקף העזרה ההתחלתי הועמד על 20 שעות שבועיות, והוא הופחת בהדרגה עד ל8- שעות שבועיות. עלותה של שעת עזרה בשכר הועמדה על 22.70 ש"ח. לבת הבכורה נפסק פיצוי עבור עזרתה בטיפול במשפחה בהיקף של 9 שעות שבועיות ממועד פטירת המנוחה ועד נובמבר 1997. לבעל נפסק פיצוי בהיקף של 6 שעות שבועיות בגין תקופה זו. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הנתבעים, כי יש לנכות מהפיצויים תשלומים שהמשפחה קיבלה על פי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א1980-. נפסק כי יש לנכות סכום של 1,218 ש"ח לחודש החל במאי 1994 ועד ליום פסק הדין, שכן קרוב לוודאי שלאחר פסק הדין תופסק הזכאות להבטחת הכנסה. בית המשפט חישב כי סך הפיצויים להם זכאים התובעים, בניכוי הבטחת הכנסה, עומד על 419,877 ש"ח. יצוין, כי בתחשיב שערך בית המשפט לא נערך היוון או שיערוך של הסכומים לעבר ולעתיד, למעט היוון של הפיצוי בגין אבדן השתכרות. בערעורם של הנתבעים טענות רבות כנגד גובה הפיצויים שנפסקו לתובעים, וכך גם בערעורם של התובעים, הנסב כולו סביב שאלת הפיצויים. עיקר טענתם של התובעים היא כי יש מקום לפסוק פיצויים בגין הפסד השתכרות למשך עשר שנים, עד שהייתה המנוחה מגיעה לגיל 65 ולהעמיד את בסיס השכר על 3,000 ש"ח. כן מבקשים התובעים בערעורם להגדיל את היקף השעות השבועיות של עזרה בבית. הנתבעים, מנגד, טוענים כי בשל גילה המתקדם של המנוחה, היא כלל לא הייתה צפויה להשתלב בעבודה בארץ, או לחלופין היא הייתה עובדת תקופה קצרה יותר ושכרה היה נמוך בהרבה. בפי בעלי הדין גם טענות רבות הנוגעות לאופן שבו נערך תחשיב הפיצויים, ובכלל זה העדר ריבית והיוון כפול, ואי דיוקים בתחשיב על פי שיטת הידות ובחישוב השעות השבועיות של עזרה בבית. יצוין כי עוד בטרם הוגשו הערעורים פנו התובעים והנתבעים לבית המשפט המחוזי בבקשות לתיקון טעויות סופר שנפלו - לגרסתם - בפסק הדין, ושטחו בפניו את הטענות הנוגעות לתחשיב הפיצויים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשות, בנימוק הבא: בית המשפט העליון פסק כי חלק ניכר מפסק הדין בנוי על אומדנות והערכות, וזאת לנוכח החומר הראייתי שהובא על ידי הצדדים, כאשר רב נסתר על הנגלה, בשל נסיבות המקרה. אף על פי כן, לא נזקקתי לדרך של פסיקת סכום גלובלי, שכן נראה היה לי לחשוף בפני הצדדים על סמך מה נקבעו הסכומים שנפסקו, וכן, על מנת להקל החלוקה בין התובעים השונים. יחד עם זאת, מאחר שעיקר הפסיקה הינה בבחינת אומדנא, הרי שלא נעשה שימוש בכל הכלים והכללים בדבר פסיקת פיצויים - כגון, היוון כפול ולעומת זאת פסיקת ריבית עבור העבר. כמו כן, לא נעשה שינוי בידת המנוחה במהלך השנים, שכן, כפי שאף צויין בפסק הדין, חסרו נתונים נוספים לצורך החישוב.... אשר על כן, עיקר הטעויות שב"כ הצדדים פירטו בטיעוניהם אינן טעויות סופר, ולכן אין מקום להענות לבקשה. לאחר עיון בטענות המפורטות של בעלי הדין, התוקפים את פסיקת הפיצויים מכיוונים שונים, בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי גם בסוגיית הפיצויים אין מקום להתערב בפסק הדין המחוזי. השאלות הסובבות סביב קביעת הנזק ושיעורו הן שאלות עובדתיות. קביעת ראשי הנזק, היקפם והניכויים שנפסקו במקרה הנדון מעוגנים בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט המחוזי. לאור התמונה הכוללת העולה מנסיבות המקרה, אין הצדקה לסטות מנימוקיו ומשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בקביעת ראשי הנזק השונים. באשר לתחשיב של הפיצויים, אמנם ניתן להצביע על נקודות שבהן התחשיב יכול היה להיות מעט שונה, אולם בית המשפט העליון לא מצא הצדקה להתערבות של ערכאת הערעור.העליה האתיופיתמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות