נפילה באוטובוס פיצויים

נפילה באוטובוס פיצויים תאונת דרכים, הינו נושא אשר נדון בבית משפט השלום בירושלים, להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופט רם וינוגרד

נפילה באוטובוס פיצויים - רקע עובדתי
התובע נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 8.9.04, מיד בסמוך לאחר שעלה לאוטובוס של חברת אגד בירושלים. לדבריו, נפגע עת נהדף לאחור לכיוון הדלת הקדמית של האוטובוס, כתוצאה מתנועת האוטובוס הוגשה תביעת פיצויים בגין נפילה באוטובוס. במכתב ששלח ל"אגד" כשבועיים לאחר התאונה (נ/5) ציין כי "בתחילה לא התייחסתי לנפילה אך לאחר זמן הרגל שלי החלה לכאוב". במהלך השבועות והחודשים שלאחר התאונה התגלו פגיעות ניכרות ברגלו הימנית של התובע. לאחר חודשים מספר של טיפול אובחנה אצל התובע תסמונת הידועה כמחלת שרקו

שתחילתה בהופעת נפיחות וחום, המשכה ביצירת פורמציה של עצם סביב המפרקים, וסופה בהרס העצם. אצל התובע גרמה המחלה להרס של שלושה מפרקים בקרסול הימני, עד שלמעשה הושווה מצבו לזה של מי שסובל מקשיון לא נוח בקרסול

בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את התרחשות נפילה באוטובוס פיצויים. על הכחשה זו לא שבה הנתבעת לאחר מכן, אף לא בתחשיב מטעמה. רק במהלך שמיעת הראיות, לאחר שהתובע נשאל שאלות רבות שנראה היה כי אין בינם ובין הנושא הצפוי לחקירה ולא מאום, הבהירה באת-כוחה של הנתבעת כי זו עומדת על הכחשת התאונה. ב"כ התובע התנגד להעלאת עניין זה באותו שלב של הדיון, אולם בשל ההכחשה בכתב ההגנה – הותרה לנתבעת החקירה. באותה החלטה (עמ' 11 לפרוטוקול– עמ' 12 לפרוטוקול) הובהר כי מאחר שהתובע לא נערך לצורך בהבאת ראיות בשאלה זו, הרי אם יתעורר צורך בהבאת ראיות נוספות מטעם התובע לעניין זה – תחוייב הנתבעת בהוצאות בגין הארכת הדיון שלא לצורך

העלאת הטענה בעניין הכחשת החבות במלוא עוזה בשלב בו הועלתה האריכה את הדיון עד למאד. מבין 114 עמודי הפרוטוקול של ישיבות ההוכחות, הוקדשו כמחציתם לשאלת החבות. הכחשה זו האריכה לא רק את עצם הדיון הפיזי, בישיבות עצמן, אלא גם את ההליכים, בפרט בשל הצורך בזימון עד פעם נוספת לצורך בירור תהיות של הנתבעת, שעניינן בעיקרו של דבר ביחוס כוונות זדון ומירמה (אף אם לעיתים, אך לא תמיד, בלשון עדינה) לעד שהאינטרס היחיד שניתן לייחס לו לדיון הוא העובדה כי הוא מטפל בתובע במסגרת מרפאת סכרת. כפי שיובהר להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי גירסתו של התובע הוכחה כדבעי. ממילא יהיה מקום לתת את הדעת לדרך ההתנהלות בשאלת ההוצאות, אך לא רק בהקשר זה, כפי שיובהר להלן

כללו של דבר: מחלוקתם של הצדדים בתובענה השתרעה על כל רכיב אפשרי, החל מעצם חבותה של הנתבעת, דרך שיעור הנכות שיש לייחס לתובע והקשר הסיבתי בין הנכות או בין חלקה לתאונה, וכלה בפיצוי לו זכאי התובע. שאלות אלה ידונו כסדרן

האם נפגע התובע בתאונה
כאמור, הנתבעת טוענת כי כל סיפורו של התובע אינו אלא בגדר גיבוב כזבים אודות נפילה באוטובוס פיצויים. גירסה זו נולדה, לשיטת הנתבעת, זמן רב לאחר התאונה. למעשה, מסיכומי הנתבעת עולה, בין היתר, תיזה לפיה רק בתחילת נובמבר 2004, כחודשיים לאחר התאונה, "החליט" התובע לקשר את בעיותיו הרפואיות לתאונה, ו"נזכר לבקש אישורי מחלה בגין תאונת דרכים שכביכול ארעה לו כחודשיים קודם לכן" (עמ' 11 לסיכומיה, באמצע). הנתבעת הוסיפה וטענה בהקשר זה כי הדבר עולה בקנה אחד עם אפשרות לפיה רק ביום 3.11.04 סיפר התובע לראשונה על התאונה לפודיאטור, הוא העד מטעמו. על גירסה זו יש להצטער במיוחד, שהרי הנתבעת היא שהגישה את מכתבו של התובע מיום 25.9.04 (כשבועיים לאחר התאונה) שנכתב אליה ובו תיאור מפורט של התאונה. ממילא ברי כי לא יתכן ש"המציא" את התאונה רק חודשיים לאחריה, וכי התיאוריה הנקשרת בסיכומים להשערה זו היא בגדר עורבא פרח. דומה כי יש באמירות מעין אלה כדי לשים מכשול בדרכו של בית המשפט לבירור האמת, ועל כך יש להצר

לעניין שאלת החבות נשמעה עדותם של התובע (בעיקר בחקירתו הדיון הראשון, שהופסקה לאחר חקירה שהתפרשה על 26 עמודים בשל התייצבותו של המומחה, ונמשכה בישיבה לאחר מכן); עדותו של הפודיאטור שטיפל בו, מר דניאל וייס, מנהל יחידה לטיפול בכף רגל ופצעים; עדות נהג האוטובוס; ועדות נוספת של מר וייס, לאחר שהנתבעת ביקשה לעמתו עם מסמכים שהמציא לבקשתה לאחר עדותו

כפי שהובהר לעיל, התובע לא נערך כלל לדיון בשאלת החבות. שתיקת הנתבעת עד אותו שלב, יתכן כי היתה מוצדקת מבחינתה. לעניין זה השיבה באת כוחה לטרונייתו של ב"כ התובע כי "לא נערכנו לזה" באומרה "זה כל החכמה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 9-11). בנסיבות אלה ברי כי התובע השיב לשאלות שנשאל בחקירתו בעניין החבות, שהתפרשו באותו דיון על פני כעשרים עמודי פרוטוקול, באופן ספונטני. בודאי שכך הם פני הדברים בנוגע לתשובות שניתנו בטרם הובהר כי הנתבעת מכחישה את חבותה. לא ניתן להניח כי פרטים רבים, שהועלו לראשונה בחקירתו, היו פרי הכנה מדוקדקת, ולאחר תיאום עם גורמים אחרים, כאשר התובע כלל לא שיעור בנפשו כי חבות הנתבעת מוכחשת

למעשה, התובע שגה בלא מעט פרטים במהלך תשובותיו אלה בנוגע נפילה באוטובוס פיצויים. רבים מפרטים אלה הם "תמימים" לחלוטין, ולא היה כל טעם בהעלאתם בסיכומי הנתבעת. כך, לדוגמא, לעובדה כי הן בתאריך התאונה והן במספר האוטובוס נפלה טעות בתצהיר התובע ובעדותו לא ניתן לייחס כל משקל. העובדות כהווייתן הופיעו במכתבו ל"אגד" (נ/5), שעל בסיסן ניתנה תשובת אגד לתובע (צורפה לכתב התביעה). מאידך, בעדותו עלו מספר עובדות שאומתו כולן לאחר מכן על ידי עדים חיצוניים "אובייקטיביים", שעל עדותם לא יכול היה התובע לדעת. ארבע עובדות מרכזיות שעלו במהלך חקירה ראשונה זו יפורטו להלן

כאשר נשאל התובע "איזה אוטובוס זה היה, דו מפרקי, רגיל?" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 5-6; השאלה נשאלה עוד בטרם התברר כי הנתבעת אכן עומדת על טענת החבות) השיב "לא דו מפרקי ולא רגיל. אוטובוס גבוה כמו מכוניות שנוסעות מחוץ לירושלים" (שם, שורה 7). מאחר ואין מחלוקת כי קו 34א הוא קו עירוני "רגיל", ואילו השאלה נוסחה באופן שאינו מעלה כלל אפשרות כי מדובר באוטובוס "בינעירוני", הרי שתשובתו מצביעה על ידיעה ספציפית בנוגע לאוטובוס המעורב. אמירה זו אושרה בתצהירו של הנהג, שנחתם כשבועיים לאחר עדות התובע, וציין כי "מדובר באוטובוס בין עירוני" שנראה "כמו אוטובוס תיירים עם מושבים גבוהים" (סעיף 4 לתצהיר). אומנם ניתן לומר, בהמשך לקו החשיבה המורה על "תיאוריית קשר" בה מעורבים התובע ואנשים נוספים בהקשר לתאונה, כי יתכן שהתובע נסע פעמים נוספות באוטובוס זה, זיהה את הנהג בשמו הספציפי, קישר בין הדברים, שיער כי יחקר בשאלת החבות והכין מאגר של תשובות מתאימות. אלא שגירסה דמיונית זו של השתלשלות העניינים לא רק שלא נטענה על ידי הנתבעת, אלא שלא הוכחה ולו במקצת. התובע לא נשאל אם נסע בקו זה אי פעם מלבד התאונה, ולא הופנו אליו כל שאלות לגבי האוטובוסים בקו. ממילא תשובתו לעניין זה, על שאלה שנוסחה בדרך שאינה מאפשרת באופן מקרי את מתן התשובה שניתנה, מהווה חיזוק ממשי לגירסתו

עניין נוסף נוגע לשאלה שנשאל התובע להיכן שם פעמיו ביום הארוע. הוא השיב כי נסע לקופת חולים ברמות "לקחת אישור ללכת לפודיאטור" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 22-26), וכי שמו של הפודיאטור הוא "דניאל וייס" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 21-26). משם נסע לפודיאטור, אליו הגיע ב"צהרים, בסביבות הצהרים, לוקח שני אוטובוסים" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 19-20). גם תשובות אלה ניתנו בטרם הועלתה טענת החבות במפורש. הנתבעת בנתה תלי תלים של טיעונים בסיכומיה בנוגע לשעה המדוייקת בה הגיע התובע לפודיאטור, אם בכלל. כאמור, תשובתו הספונטנית הראשונה של התובע היתה כי הגיע לפודיאטור בסביבות הצהרים, עניין שעוגן בראייה חיצונית אובייקטיבית שלא הגיעה לידי התובע אלא לאחר התעקשות של הנתבעת על העדה חוזרת של מר וייס. מאחר והתובע לא נערך לחקירה בשאלת החבות, לא הופנו אליו כל שאלות קודם לכן בנוגע למסלול נסיעתו ומטרת נסיעתו באותו יום, ולא היה באפשרותו להיערך לעניין זה ולהמציא את הביקור אצל הפודיאטור. בתיעוד הרפואי שהוצג, הן לפני דיון זה והן לאחריו, אין כל רישום אודות הביקור אצל מר וייס

מכאן כי אם היה התובע נערך לחקירה, ספק אם היה בודה מלבו אמירה מעין זו על מטרת נסיעתו, שלכאורה עומדת בסתירה לתיעוד. מכל מקום, לאחר דרישות של הנתבעת מסר מר וייס את רשימות החולים שראה ביום 8.9.04 (ת/6 ו-ת/7). עיון במסמכים אלה, שעל פני הדברים הונפקו ביום 8.9.04 (כך עולה מתיאור הנתיב הממוחשב בשולי ת/7; זיוף של תיאור זה מצריך חשיבה פלילית מורכבת ומתוחכמת), מגלה כי התובע זומן למר וייס ביום 8.9.04 בשעה 13:00 (הרישום הממוחשב בת/7), ואכן ביקר אצל מר וייס בתאריך זה (רישום החולים בכתב יד בת/6; לגבי דרך הרישום במסמך זה ראו, לדוגמא, עמ' 107 לפרוטוקול, שורה 24). מכאן כי לטענה ספונטית זו של מטרת נסיעתו של התובע קיים תיעוד אובייקטיבי חיצוני

התובע נשאל בחקירתו אם על אף העובדה "שעפת אחורה, בעצם לא הרגשת שכואב לך משהו" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 17). התובע השיב "נכון" (שם, שורה 14). תשובה זו הפליאה ככל הנראה את השואלת, עד שזו לא התאפקה ושבה על השאלה, בנוסחים שונים, לא פחות מארבע פעמים נוספות (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 19 – עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 14). תשובות אלה אכן עוררו פליאה – הכיצד נחבל אדם באופן שפיתח אצלו נקע (כפי שאובחן לאחר מכן), אך הכאבים הופיעו רק לאחר זמן ארוך? התשובה לשאלה זו התגלתה מאוחר יותר, כאשר נחקר המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר ויקטור ויסברוד, על חוות-דעתו

המומחה נשאל כיצד יתכן שהתובע לא חש דבר אם אכן נגרם לו נקע בתאונה, תופעה המלווה דרך כלל בכאב מיידי. תשובתו היתה כי עליו לעצור את השאלה מאחר ולתובע נוירופטיה סכרתית, ואנשים הסובלים מתופעה זו "בדרך כלל הם לא מרגישים כאבים" ופעמים רבות שסף הכאב שלהם נמוך (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 18-23). כתוצאה מהנוירופטיה הסכרתית יתכן בהחלט שהתובע לא חש כלל בכאב (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 9-12) ואפשרי כי רק לאחר שעות מספר יתחיל לחוש בכאבים כתוצאה מהופעת נפיחות ברקמות כתוצאה מהנקע (שם, שורות 19-20; עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 1-4). אף כי התובע מודע כמובן לעובדה כי הוא חולה בסכרת, לא הונחה כל תשתית להנחה כי הוא מודע לסף הכאב היחודי המופיע לעיתים אצל אנשים הסובלים מנוירופטיה סכרתית עובדה זו לא נזכרה על ידי המומחה לא בחוות-דעתו ולא בתשובותיו לשאלות ההבהרה הרבות שנשלחו אליו. ממילא תשובתו המפתיעה במקצת לפיה לא חש בכאב עת הועף לדלת האוטובוס, זכתה רק לאחר נתינתה בעיגון חיצוני המעניק לה משנה תוקף

עניין אחרון בהקשר זה נוגע לתשובתו החיובית של התובע לשאלה אם כשהגיע למר וייס ביום התאונה סיפר לו "על מה שקרה לך באוטובוס" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 1-2). שאלה זו נשאלה בטרם הובהר לתובע כי הנתבעת מכחישה את הארוע והחבות. לתשובה זו נוספה תשובה נוספת, הקשורה לאותו עניין. התובע נשאל אם גם מר וייס לא ערך רישום על הביקור באותו יום. באותו שלב הניחה ב"כ הנתבעת כי לתובע, שכאמור העלה בעדותו לראשונה את הטענה כי ביקר אצל מר וייס ביום הארוע, אין כל ראייה לביקור זה. התובע השיב כי המחשב לא עבד ומר וייס רק נתן לו המלצה למדרסים בכתב יד על "נייר המלצה" למעבדה (שם, שורות 6-10). לנוכח הכחשתה של הנתבעת זומן מר וייס לעדות, וכפי שהובהר לעיל – הוא אף זומן פעם נוספת

העד מסר מיד בתחילת עדותו כי התובע הגיע לתור שהיה קבוע מלכתחילה לאותו יום, הוא היה "נסער" ומסר כי נפל בדרך למרפאה. משנשאל מר וייס לגבי נסיבות הנפילה השיב "הוא אמר שהוא נפל באוטובוס" (עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 14-21; עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 11-14). העד נשאל אם הביא את הרישום הרפואי מיום הארוע והשיב כי "לא היו מחשבים באותו יום" וכי הוא ערך רישום ידני (עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 1-5). שלא כתובע, הסביר מר וייס כי ערך רישום של הבדיקה, ולא הסתפק ברישום על הפנייה כלשהי (שם, שורות 4-13; עמ' 110 לפרוטוקול, שורות 3-10). עדותו של מר וייס עמדה במוקד סיכומי הנתבעת. למעשה, לצורך קעקוע עדותו זו בחרה הנתבעת בשתי דרכים חלופיות: האחת – טענה כי מר וייס שיקר בעזות מצח, ובדה את כל הסיפור אודות הנפילה באוטובוס מלבו. השניה – כי מר וייס טעה בתיארוך, ולמעשה רק בביקור מאוחר יותר מסר לו התובע כי נפגע באוטובוס. בשתי אפשרויות אלה אין כל ממש, כפי שיובהר להלן

האפשרות הראשונה מצריכה מסקנה כי נערך תכנון מדוקדק של התובע עם מר וייס, אם לא בטרם העיד התובע (שהרי בטרם מסר עדותו לא ידע כלל על הכחשת החבות), הרי שמייד לאחריה. טענה זו יש בה משום לייחס קלון לא רק לתובע, המבקש להשיג דבר במירמה, אלא גם לייחס עבירה פלילית חמורה ביותר למר וייס, שלא ניתן להצביע על כל אינטרס שלו בביצועה. למותר לציין כי טענה מעין זו כלל לא הוכחה, וההיפך הוא הנכון. אעיר כי בנוגע ל"סתירות" שמצאה הנתבעת בעדותו של מר וייס, ניתן להפנות לתשובות ב"כ התובע בסיכומיו ובסיכומי התשובה, וממילא אין צורך להאריך בעניין זה. בהקשר זה יש משקל גם להסבר, המתקבל עד למאד על הדעת, כי מר וייס, שהעיד על ארוע שאירע קרוב לשלוש שנים לפני מועד מתן עדותו, לא זכר את הארוע לכל פרטי פרטיו (השעה המדוייקת; מה ארע לרישום שנערך), אך זכר היטב את עיקר הדברים – פנייה של מטופל וסיפור על פגיעה באוטובוס, שלאחר מכן התברר כי גררה הופעת תסמונת נדירה ביותר של שרקו

כך גם הסביר מר וייס את הסיבה לעובדה כי זכר את הסיטואציה בה סיפר לו התובע על הפגיעה באוטובוס: מדובר ב"מקרה ספציפי שהוא יוצא דופן" ( עמ' 75 לפרוטוקול, שורה 2) ואף "יוצא דופן בצורה מדהימה" (שם, שורות 13-14; עמ' 76 לפרוטוקול, שורה 14) וזאת "מהסיבה הפשוטה – שהמצב הסתבך לאחר מכן והפך להיות שרקוט" (שם, שורה 24). תסמונת שרקו היא אכן תסמונת נדירה, המופיעה בשכיחות של 1%-2.5% אצל חולי סכרת (חוות-דעתו של המומחה), ובמקרה דנא הופיעה לאחר חבלה מינימלית למדי. ממילא ניתן להבין מדוע נחרת בזכרונו של המטפל הביקור בו דיווח המטופל על הפגיעה באוטובוס, כאשר במהלך אותו ביקור נבדקה הרגל על ידי מר וייס ללא כל ממצא (התובע אומנם לא ציין זאת, אך מר וייס התעקש כי כך אירע – עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 15-17; עמ' 76 לפרוטוקול, שורה 26 – עמ' 77 לפרוטוקול, שורה 2; ועוד פעמים רבות), ולאחר מכן התפתחה לפתע תסמונת הרסנית

מכל מקום, התרחיש העובדתי המתאר את הקונספירציה בין התובע למר וייס מצריך מסקנה כי לא מדובר בתכנון מדוקדק, אלא בשילוב של הימור פרוע בשלב מתן התשובה הראשונה בחקירה הנגדית, טפשות נלווית, ומזל לא מועט. התובע לא ידע כי יחקר בנוגע לשאלת החבות, אך על אף זאת זכר כי היה אצל מר וייס ביום 8.9.04, שבו, על פי הטענה, לא נחבל כלל ולא אירע לו דבר. למזלו נותר בידי מר וייס העתק מרישום הביקורים מאותו יום (ובכלל זה הרישום הממוחשב, שעל פניו הונפק ביום הארוע) וזאת בשל אופיו הקפדני של העד, כפי שהעיד על עצמו. אם לא די בכך שחלה התלכדות מקרית בין היום שבחר התובע כיום בו יטפול על אגד את החבות, הרי שמר וייס שמח לשתף פעולה עם התובע בביצוע עבירה פלילית חמורה, וזאת ללא כל סיבה נראית לעין. למרבה הצער, התובע שהתאפיין עד לאותו רגע בתחכום רב, אליבא דהנתבעת, והסית את מר וייס לעבור עבירה של עדות שקר תוך סיכון שמו הטוב ומעמדו, כשל בנקודה הבסיסית ביותר, ולא תיאם את העדות עם מר וייס. כתוצאה מכך לא העיד התובע כי מר וייס בדק אותו, בעוד מר וייס העיד כי בדקו

התובע טען כי מר וייס לא ערך כל רישום, בעוד מר וייס טוען שערך רישום אך התיק הידני לא נמצא לאחר מכן; התובע טען כי מר וייס לא מסר לו הפניה לבדיקה כלשהי למעט למדרסים, ומר וייס טען כי היפנה אותו לבדיקות, וכי לא נתן לו באותו יום הפנייה למדרסים אלא במועד אחר. המעט שניתן היה לצפות מעדי שקר זוממים הוא כי עדות התובע תועמד בפני מר וייס בטרם יבוא להעיד עדות שקר בבית משפט, ובכך תמנע ממנו אמירת תשובות סותרות לאלה של התובע. מכאן כי התובע, שפעל בתחכום לשיטת הנתבעת, כשל בטפשות מפתיעה מיד לאחר מכן

תרחיש זה הוא דמיוני ומופרך לחלוטין. אין אלא להצטער על כי הנתבעת בחרה להשתלח במטפל על עצם העובדה כי בחר לתמוך בגירסתו של מטופל שנצרבה בזכרונו בשל ההתפתחות המצערת ויוצאת הדופן שבעקבותיה. העובדה כי בין גירסאות השניים נמצאות סתירות כלשהן אינה מפתיעה כלל, לנוכח טיבו טבעו של הזכרון האנושי, ונראה כי דווקא אחידות מלאה היתה מעוררת תהיות במקרה מעין זה

הגירסה השנייה של הנתבעת היא כי טעה מר וייס וייחס אמירה מאוחרת של התובע אודות נפילה באוטובוס, וסבר כי נאמרה ביום בו הגיע אליו. לאמירה זו אין כל אחיזה במציאות. לשיטת הנתבעת הפנייה הבאה למר וייס אירעה רק ביום 20.10.04, ורק בתחילת נובמבר מסר לו על הנפילה באוטובוס. כאמור, כבר ביום 25.9.04 פנה התובע לאגד ודיווח על התאונה. מכאן כי לוח הזמנים שהובא בסיכומי הנתבעת אינו הגיוני. מכל מקום, מר וייס העיד כי התובע סיפר לו על נפילה שאירעה בו ביום, וכי בבדיקה לא מצא דבר. עדות זו, המתייחסת לארוע שהיה זכור היטב לעד בשל הסיבות יוצאות הדופן שנזכרו לעיל, היתה מהימנה. גם ללא קביעה זו, די בעובדה כי האמירה אודות הנפילה נקשרה בזכרונו של העד לבדיקה תקינה, כדי לשלול את האפשרות כי עובדה זו נמסרה לו בביקורים הבאים, בהם מצב הרגל לא היה כבר תקין

מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת לקעקע את עדותו של מר וייס, אין עוד צורך לדון ביתר השגותיה בשאלת החבות. עדותו של מר וייס היא עדות של עד אובייקטיבי חיצוני, והיא תומכת באופן מלא בגירסת התובע כי נפל באוטובוס ונחבל ברגלו. די בכך כדי להוות למעלה מה"סיוע" הנדרש על פי סעיף 54 לפקודת הראיות, ולהביא לקבלת גירסת התובע

אעיר כי אף ללא עדותו של מר וייס נראה כי היה בידי התובע להרים את הנטל, וזאת על אף העובדה כי לא כל עדותו תאמה לעובדות כהווייתן (בפרט אמורים הדברים בטענותיו הלא נכונות כאילו לא ניתנו לו מדרסים בעבר, והסבריו בעניין זה; כמו גם לשיכחה שתקפה אותו בנוגע לחזרתו לעבודה בגן החיות לאחר הארוע). מסקנה זו מבוססת על אותן ארבע עובדות מפתיעות למדי שעלו לראשונה בחקירתו הנגדית של העד, עת לא היה מודע לעובדה כי הנתבעת חולקת על חבותה ולא נערך לדיון מעין זה, ועל החיזוק האובייקטיבי החיצוני שזכו להן עובדות אלה

ממילא אין עוד צורך להידרש לעדותו של נהג האוטובוס, שכל שהיה בידו להעיד הוא כי לא ראה נוסע נופל לכיוון הדלת. מעבר לצורך אציין כי לעניין זה די להפנות לאמור בסעיפים 15-19 לסיכומי התובע, בנוגע לסתירות שבעדות הנהג. כל שניתן לומר לגבי עדותו של הנהג במקרה דנא היא כי נראה שהכלל "לא ראינו אינה ראייה" (עדויות, פרק ב', משנה ב'; בבלי, כתובות, כג ע"א) הוסב לעניין עדים שכמותו. כללו של דבר - הגעתי לכלל מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח כי נפגע ברגלו בשל נפילה באוטובוס. לפיכך חבה הנתבעת בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב פגיעה זו, ועליה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לרגלו כתוצאה מהתאונה

האם הנכות תוצאה מהתאונה
המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ויקטור ויסברוד, הבהיר בחוות דעתו כי כתוצאה מהנקע שנגרם בתאונה התפתחה התסמונת הידועה כמחלת שרקו. הוא ציין כי תסמונת זאת מתאפיינת בשלושה שלבים: השלב הראשון הוא שלב אקוטי המתמשך כ-6 עד 8 שבועות, ומתבטא בנפיחות, אודם וחום מקומי; השלב השני, שעשוי להתמשך עד 6 חודשים, מתאפיין בירידת הנפיחות ויצירת פורמציה של עצם סביב המפרקים; והשלב השלישי מתאפיין בהרס העצם, עם אפשרות להתפתחות אי יציבות במפרקים, ותגובה דלקתית פוחתת

במקרה של התובע גרמה המחלה להרס מפרק הקרסול עם תמט של עצם הטלוס והרס מלא של שני המפרקים הסמוכים. לפיכך קבע המומחה לתובע נכות רפואית בשיעור 30% לפי סעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות המל"ל (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. כן ציין המומחה כי מאחר ומדובר באדם שאובחנה אצלו סכרת בשנת 1999, והוא סובל מנוירופטיה סכרתית מאז שנת 2004 שלוותה בצלוליטיס חוזר בשתי כפות הרגליים, יש לזקוף רק 75% מהנכות לתאונה

למומחה נשלחו שאלות הבהרה רבות, הן בנוגע לאפשרות כי הנכות התפתחה ללא קשר לתאונה והן בנוגע לאפשרות לביצוע ניתוח שישפר את מצבו, עניין שנזכר בחוות דעתו. המומחה השיב כי מרבית החולים הסובלים מנוירופטיה סכרתית מפתחים תסמונת שרקו "לאחר טראומה מינימאלית" (תשובה מספר 1 לתשובות מיום 28.3.06). הוא הבהיר כי התובע פיתח את המחלה כתוצאה מהחבלה הסיבובית בקרסול (תשובה 11 לתשובות), וכי ניתן לראות במצבו עובר לתאונה כ"גולגולת דקה" (שם). עוד הוסיף המומחה כי אם יעבור התובע את הניתוח המוצע על ידיו, שעניינו בקיבוע של כל שלושת המפרקים בקרסול, תעמוד נכותו על 10% בגין קיבוע מפרקים, ועל 20% נוספים בגין קשיון נוח בקרסול (תשובה 14 לתשובות). אקדים את המאוחר ואבהיר כי לענין השאלה מה טעם בביצוע הניתוח אם כל פועלו יהא הפחתה שלה נכות מ-30% ל-28%, השיב המומחה בחקירתו כי בעוד במצבו כיום סובל התובע מקשיון לא נוח המלווה בכאבים, הרי שלאחר הניתוח יפחת הכאב והדבר יקל על התובע

המומחה הבהיר כי סיכויי הניתוח אינם טובים, אולם אין כל דרך אחרת לשפר את המצב ואת הכאב ממנו סובל התובע, וכי "עדיין 50% זה נותן פתרון" (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 13-27). הנתבעת סבורה כי בייחוס הנכות לתאונה שגה המומחה. לשיטתה, היה מקום לקבוע כי התובע סבל מתופעות של נפיחות וכאבים ברגל ימין עוד קודם לתאונה, וממילא יש לקבוע כי מחלת השרקו החלה להתפתח קודם לתאונה וללא קשר אליה. מסקנה זו מבקשת הנתבעת לבסס על רישומים שונים בתיקו הרפואי של התובע, מהם עולה כי החל מחודש פברואר 2004 אובחנו אצל התובע נפיחות, צלוליטיס ופצעים ברגליים, כאשר החל מיום 19.7.04 נרשם בתיקו "נפיחות וכאבים באזור הקרסול". מאחר והמומחה הבהיר בחוות דעתו כי השלב הראשון של מחלת שרקו נמשך שישה עד שמונה שבועות (חוות דעתו, וכן עמ' 39 לפרוטוקול, שורה 26 - עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 1), הרי שלשיטת הנתבעת יש לקבוע כי המחלה הופיעה בשלהי חודש יולי, ומסיבה זו לא ניתן היה עדיין לאבחנה בתחילת חודש ספטמבר, בטרם הופיעו המימצאים הרנטגניים

טענה זו של הנתבעת יש לדחות. מהתיעוד עולה בצורה ברורה למדי כי התלונות בחודשים עובר לתאונה התייחסו לרגל שמאל, ולא לרגל ימין. כך הבין גם המומחה באופן ברור, כפי שהעיד (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 19-20, ולאחר מכן עמ' 36 - עמ' 39 לפרוטוקול, במסגרתם שב ונשאל המומחה פעמים רבות בענין זה). מאחר וכך הובן התיעוד הרפואי גם על ידי, נדחתה בקשתו של ב"כ התובע להעיד את הרופאה המטפלת בשאלה זו. ההנמקה שעמדה בבסיס הדחיה הייתה כי למעשה ברור למדי מהתיעוד שהרישומים של ד"ר פרלוב (רופאת המשפחה שטיפלה בתובע) התייחסו לרגלו השמאלית של התובע (סעיף 1 להחלטה מיום 25.1.07, ולאחר מכן סעיף 1 להחלטה בעמ' 88 לפרוטוקול). על אף קביעה לכאורית זו, איפשרתי לב"כ הנתבעת לזמן את ד"ר פרלוב לעדות לצורך הבהרת ענין זה (סעיף 2 להחלטה בעמ' 88 לפרוטוקול). ב"כ הנתבעת לא ביקשה לזמן את ד"ר פרלוב, ולפיכך קשה עד מאוד להלום את טענותיה בסיכומים בענין זה. מאחר והנתבעת ויתרה על האפשרות שניתנה לה להבהיר סוגיה שעל פי סיכומיה היא סוגיה מרכזית ביותר, לא יכולה להישמע מפיה הטענה כאילו חוסר הבהירות שאופפת את הסוגיה פועלת לרעת התובע

מעבר לנדרש אבהיר כי לשיטתי אין ספק בנוגע לשיוך התיעוד הקודם לרגל השמאלית. די לענין זה לעיין בדרך הרישום. עובר לתאונה התייחסה ד"ר פרלוב ל"רגל", בלי להבהיר באיזו רגל מדובר. לאחר התאונה רשמה ד"ר פרלוב "נפיחות חום ואודם בשוק רגל ימין מזה בשבוע" (כך במקור, ר.ו.). מכאן כי הרישום הקודם לא התייחס לרגל ימין. אומנם, ניתן היה להמשיך בקו בו נקטה הנתבעת, ולטעון כי גם ד"ר פרלוב הצטרפה לרשימת עדי השקר מטעם התובע, וטרחה לציין כי מדובר ברגל ימין כדי לחזק את גירסתו השקרית. טענה זו לא עלתה על ידי הנתבעת, ואין כל בסיס להעלאת טענות כנגד הרישום שנערך על ידי ד"ר פרלוב. ממילא המסקנה היא כי הרישום הקודם התייחס לרגל אחרת

מאחר ואצל התובע התפתחה מחלת שרקו, לא יתכן כי השלב הראשון התארך חודשים ארוכים, כפי שהבהיר המומחה. מהתיעוד הנוגע לתובע עולה כי כ-7 חודשים לפני התאונה התלונן על נפיחות ברגל, ומכאן כי אם היה מקום לייחס את כל התיעוד הקודם לתאונה לרגל ימין, הרי שלא היה ניתן לקשר בינו ובין התפתחות מחלת השרקו, שאינה "דוגרת" לתקופה העולה על 8 שבועות או על חודשים ספורים ביותר. לו היתה מופיעה המחלה חודשים קודם לכן, היו ממצאים של ממש בצילומי הרנטגן למחרת יום התאונה. מאחר ואין כל חולק כי לא נמצא ממצא בצילומים, המסקנה היא כי המחלה לא החלה במועדים המיוחסים לה על ידי הנתבעת

ראיה נוספת שביקשה הנתבעת להביא לייחוס המחלה לפגיעה קודמת של התובע ברגל ימין עניינה בתשובה שהשיב התובע בעמ' 20 פרוטוקול. התובע נשאל אם נכון הדבר כי סבל מנפיחות ברגל לפני האירוע וביקר פעמים רבות אצל ד"ר פרלוב בשל הנפיחות והדלקות. תשובתו של התובע הייתה "ברגל ימין" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 15-18). מכאן מסיקה הנתבעת כי התובע הודה בכך שסבל מדלקות חוזרות ברגל ימין לפני התאונה. מסקנה זו מתעלמת מהמשך תשובותיו של התובע, שהשיב לאחר מכן שאינו זוכר אם מדובר ברגל בה נפגע בתאונה, וכאשר הופנה לתיעוד הספציפי השיב "ברגל ימין?" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 19-25). לאחר שהתובע נשאל שאלות נוספות בהקשר זה השיב "ברגל כן, אבל ברגל שמאל" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 3). אעיר כי איני משוכנע שלא חלה השמטה בפרוטוקול גם בתשובתו הראשונה של התובע. מאחר ומרבית התשובות שלאחר מכן נוסחו כשאלה, יתכן כי גם בתשובה הראשונה הושמט סימן השאלה שבסופה. אם כך היו פני הדברים, הרי שגם ה"הודאה הראשונית" אינה ולא כלום

מכל מקום, דברים אלה נאמרו מעבר לצורך, שהרי הנתבעת נמנעה מהאפשרות שניתנה לה לבירור סוגיה זו באמצעות זימונה של ד"ר פרלוב לעדות, וממילא אין מקום לשמוע מפיה כל טענה היום בנוגע לאפשרות כי הרישום הקודם סובב פגיעה באותה רגל שנפגעה בתאונה. מכאן המסקנה כי התובע לא סבל מתופעות דומות ברגל ימין עובר לתאונה, ומחלת השרקו שהתפתחה ברגלו הימנית היא פועל יוצא של הפגיעה בתאונה נשוא התביעה

הפחתת הנכות בגין רקעו הרפואי של התובע
התובע טען בסיכומיו כי לא היה מקום לזקיפת חלק מהנכות על חשבון רקעו הרפואי של התובע. מאחר והמומחה הבהיר, הן בחוות דעתו, הן בתשובותיו לשאלות ההבהרה והן בחקירתו, כי התובע הוא מעין "גולגולת דקה", לא היה מקום לייחוס חלק מהנכות למחלת הסכרת. לטענה זו לא נמצא כל מענה בסיכומי הנתבעת, ודומה כי לא בכדי

המומחה ציין לא פעם בחקירתו כי המקרה של התובע הוא מקרה קשה וסבוך. על פני הדברים נראה כי ייחוס 25% מהנכות לרקעו הסכרתי של התובע אינו אלא נסיון להגיע לתוצאה הנראית למומחה הוגנת. דא עקא שלייחוס הנכות לרקע הרפואי לא ניתן כל הסבר של ממש המושתת על סיבתיות רפואית או העובדתית. המומחה ציין כי מחלת שרקו מופיעה בעעיקרו של דבר אצל אנשים הסובלים מנוירופטיה סכרתית. מכאן כי אצל התובע חלו התנאים הבסיסיים המאפשרים את הופעת המחלה בעקבות טראומה מינימאלית. התאונה סיפקה את אותה טראומה מינימאלית, אשר אליבא דהמומחה די לצורכה בכך שהתובע יניח את משקל גופו על האצבעות באופן פתאומי "אחורה או קדימה" (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 10-11). טראומה זו, המופעלת על אדם הסובל מנוירופטיה סכרתית, עלולה לגרום להופעת מחלת שרקו. קביעתו זו של המומחה עונה בצורה מושלמת כמעט להגדרת "גולגולת דקה". מאחר והכלל הוא כי המזיק מקבל את הניזוק כפי שהוא, על רגישויותיו ומחלותיו, ועליו לשאת בכל תוצאה של רגישות מעין זו (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701 (1964)), לא היה מקום, מבחינה משפטית, לייחס חלק כלשהו של הנכות לרקעו הרפואי של התובע

שונים היו פני הדברים לו הופנו למומחה שאלות מהן היה עולה כי גם עובר לתאונה סבל התובע מנכות כתוצאה ממצבו הרפואי, וזו הוחמרה בשל התאונה. לעניין זה לא הופנו שאלות ספציפיות למומחה. לשאלות שהופנו אליו השיב המומחה כי הרס העצם החל רק בשל התאונה, וכי קודם לה לא סבל ממחלת שרקוט. המומחה סבר אומנם כי לתובע קשיי הליכה ללא קשר לנכות הנובעת מהתאונה, בשל מצב שתי רגליו, אולם מאחר והנכות שקבעה נוגעת לפגיעה במפרקים ובעצמות – הרי שזו נובעת כל כולה מהתאונה, ועקרון ה"גולגולת הדקה" מחייב לזוקפה לחובת המזיק (ראו ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם, מיום 14.12.06, בפיסקה 12 לפסק-הדין). במקרה דנא הכרעתו של המומחה התייחסה לנושאים רפואיים, ולרקע הרפואי של התובע. מבחינה משפטית דרך הכרעה זו היא שגויה. כאשר לא ניתן לייחס את הנכות הנובעת מהתאונה לפגיעה קודמת ברגל, אלא רק לרגישות מיוחדת הנובעת מהרקע הרפואי הכללי של התובע, אין מקום להפחתה כלשהי של הנכות בגין רקע זה

לפיכך אני קובע כי הוכח שלתובע נכות רפואית בשיעור 30% בגין הפגיעה בתאונה, וכי נכות זו נובעת במלואה מהתאונה. אין מקום להפחתה כלשהי בגין רקעו הרפואי של התובע, ואין גם מקום להפחתה בגין האפשרות כי יבחר לבצע את הניתוח שהוצע על ידי המומחה (נראה מהאמור בעמ' 13-14 לסיכומי הנתבעת כי אף היא אינה סבורה שיש לחייב את התובע בביצוע הניתוח). אעיר כי הפחתה זו עמדה, בין היתר, בבסיס הצעה שהוצעה בעבר לצדדים. מתשובות המומחה בחקירה עלה שקיים סיכון גבוה לכישלון הניתוח, ואילו תוצאה מוצלחת שלו תביא להפחתה בכאב אך תגרור רק הפחתה מזערית בנכות. המלצתו בחוות-הדעת לא היתה אלא פועל יוצא של העובדה כי אין כל אפשרות אחרת להביא להטבה כלשהי בכאבי התובע. מכאן כי לא ניתן להתייחס לניתוח כבעל משמעות בפסיקת הפיצויים

הנכות התפקודית
אף כי לתובע נכות רפואית בשיעור 30% בגין הפגיעה בקרסול ימין, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובע סבל קודם לכן מבעיות ברגליו. התובע בחר ליפות את מצבו, הן בעדותו והן בסיכומיו. בעדותו, נשכחה מהתובע העובדה כי שנים רבות עובר לתאונה השתמש במדרסים (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 7-10). התובע הסביר לאחר מכן כי היו לו מדרסים בתקופת הצבא, אלא שהוא ניגש לפודיאטור לשם הכנת מדרסים לחולים סכרתיים (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-2). אמירה זו נתמכת בתיעוד בעניינו של התובע במרפאת סכרת (נ/20), ממנו עולה כי החל ממספר חודשים לפני התאונה נרשמה בתיקו המלצה להכנת מדרסים חדשים באופן דחוף. עם זאת, עולה מהתיעוד כי גם בשנים שלפני כן השתמש התובע במדרסים - עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 9-16 ו-נ/2

לעצם העובדה כי התובע נזקק למדרסים לפני התאונה אין חשיבות מרובה בנוגע לקביעת יכולת התפקוד של רגליו קודם לכן. עם זאת, לענין זה נודעת חשיבות כתמיכה בקביעתו של המומחה לפיה סבל התובע מבעיות ברגליו כתוצאה ממחלת הסכרת. בעיות אלה התבטאו ב"צלוליטיס חוזר בשתי כפות רגליים ופתיחת פצע בכף הרגל השמאלית" (עמ' 5 לחוות הדעת, פיסקה שניה). מהתיעוד הרפואי עולה כי התובע התלונן מספר פעמים במירוץ החודשים שקדמו לתאונה על כאבים וקושי בהליכה. כך, דרך משל, התלונן ביום 5.5.04 בפני מר וייס על "כאבים בזמן הליכה", בעקבותם המליץ הפודיאטור "להחליף מדרסים מיידית". באותו יום התלונן בפני ד"ר ספירו, במרפאת סכרת, כי המדרסים אינם עוזרים לו כיום. ביום 23.5.04 התלונן בפני ד"ר ספירו כי "עדיין קשה לו ללכת בגלל כאבים בכף רגל". ביום 16.6.04 ציין ד"ר ספירו "עוד לא קיבל המדרסים אז עוד לא הולך". ביום 25.8.04 ציין ד"ר ספירו כי התובע קיבל מדרסים "אבל עוד לא תקינים", וכי "הולך קצת". במקביל נרשמו בגיליון הרפואי אצל ד"ר פרלוב, החל מחודש פברואר 2004, מימצאים של נפיחות וכאבים ברגליים

על בסיס התיעוד הרפואי וקביעתו של המומחה, אין מנוס מהמסקנה כי עוד קודם לתאונה סבל התובע מקשיים בהליכה. לטענה בתצהירי התובע ורעייתו כי עובר לתאונה התובע "התרוצץ ללא לאות" (סעיף 2 לתצהירו וסעיף 4 לתצהיר רעייתו) לא ניתן להעניק את אותו משקל שיש להקנות לתיעוד הרפואי שנערך בעניינו בזמן אמת. מובן כי אין להקל ראש בנכות המשמעותית שנבעה מהתאונה, אולם מצבו של התובע אינו דומה למצבו של אדם מן השורה, ואף כי התאונה החמירה את מצבו ללא כל ספק, לא ניתן להניח כי ללא התאונה היה התובע מהלך ומתנייד ללא הפרעה. למסקנה זו ינתן המשקל הראוי בהקשרים המתאימים תחת ראשי הנזק השונים

נזק בלתי ממוני
לנוכח הקביעה דלעיל, לפיה לתובע נכות רפואית בשיעור 30% הנובעת מהתאונה, זכאי התובע לפיצוי על בסיס נכות זו, בצירוף ריבית מיום התאונה ובהפחתת גיל, הכל בהתאם להוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. הסכום המתקבל על בסיס החישוב המתחייב מהתקנות הוא 38,750 שקלים

הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות
דרכו של התובע בחיים עד ליום התאונה לא הייתה סוגה בשושנים. מעדותו עולה כי שירת בצבא תקופה של 14 שנה, עד לשנת 1983 (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 26-27). לאחר מכן שלח התובע ידו במספר עסקים, אך אלה הביאוהו לכלל פשיטת רגל וחיוב בחובות כבדים (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 11-20). התובע היה מובטל תקופות לא קצרות (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 21-24) ומצבו הכלכלי התדרדר עד כדי כך שבמשך תקופה התגורר ברכבו בהעדר כל קורת גג אחרת (עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 4-8). בשנת 2001 הקים התובע עסק חדש, ואף זו הפעם הגיע לכלל פשיטת רגל וחובות כספיים גדולים (עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 20-27). התובע היה מובטל למשך כשנה, מחודש יוני 2003 עד לחודש מאי 2004 (סעיף 16 לתצהירו), שאז החל לעבוד בשתי עבודות במקביל. מחודש מאי 2004 עבד כמשגיח על בחינות במסגרת חברת "תגבור", עבודה שהיא עונתית מטבעה (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 9-18; טופס 106 הנוגע לעבודה זו צורף כנספח ב' לסעיף 16 לתצהירו). בחודש יולי 2004 החל לעבוד גם כמבקר וכרטיסן ברכבת הילדים בגן החיות התנ"כי בירושלים (סעיפים 16-17 לתצהירו). גם עבודה זו מתאפיינת בשינויים עונתיים, כאשר במהלך חודשי הקיץ יש צורך בעובדים רבים יותר ברכבת שבגן החיות. התובע אישר כי "בעיקרון לקחו אותי שהיו צריכים" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 13, וכן שורות 21-23). בחודשי החורף זומן לעבודה רק במועדים מצומצמים, וזאת בשל העובדה כי "בדרך כלל לא קוראים לי בחורף" (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 21-22). הוא אישר כי בחודשי הקיץ קיימת עבודה רבה יותר בגן החיות

אף כי העבודה כמשגיח על בחינות בגרות לא הצריכה מאמץ פיזי, הפסיק התובע את עבודתו זו בשנת 2006 "כי נמאס" (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 21-22). עוד עלה מחקירתו כי על אף הטענה לפיה לא שב לעבודה בגן החיות לפחות עד לחודש ינואר 2005 (סעיף 21 לתצהירו), הרי שלמעשה עבד ימים רבים כבר במהלך חודש ספטמבר 2004 בו נפגע בתאונה, ועבד בהיקף נמוך יותר במרוצת החודשיים שלאחר מכן שהם חודשי הסתיו

לאחר התאונה החל התובע לעבוד גם בהשגחה על שני קשישים דרך חברת כח האדם קריירה (סעיף 26 לתצהירו; מהתלושים שסומנו כנספח ח' עולה כי התובע החל בעבודה זו ביום 1.11.04, פחות מחודשיים לאחר התאונה). התובע הסביר כי קשישים אלה היו במצב של סניליות, וכל שנדרש ממנו היה לשהות לידם, ללוותם לשירותים, ולומר עמם לעיתים פרקי תהילים (סעיף 26 לתצהירו), מטלות שהיה מסוגל לעמוד בהן. מתלושי השכר עולה כי עבד באופן רציף בעבודה זו עד לחודש יוני 2006, והשתכר כ-1,500 שקלים לחודש. התובע טען כי לאחר פטירתו של אחד מהקשישים ביקש מחברת כח האדם לצוותו לטיפול בקשיש אחר, ובתגובה נשלח לרופא תעסוקתי שקבע שאיננו כשיר לעבודה זו (המסמך צורף כנספח ט') והוא פוטר מהעבודה (מכתב הפיטורין אמור היה להיות מצורף כנספח י', אולם גם ב"כ התובע הבהיר כי אין בידו העתק מהמכתב - עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 10). כשנשאל מדוע נאמר לו על ידי חברת כח האדם שהוא מוגבל, השיב "מה, לא רואים?" - עמ' 55 לפרוטוקול

למעשה לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה גרמה לירידה בהכנסותיו. כאמור, במהלך תקופת זמן של קרוב לשנה לפני התאונה לא שלח התובע ידו בכל עבודה מכניסה שהיא. בסמוך לפני התאונה החל לעבוד בשתי עבודות, שהמשותף לשתיהן הוא כי הן עונתיות וההכנסה בגינן משתנה מתקופה לתקופה. על אף העובדה שבחודשים יולי ואוגוסט 2004 עלה בידי התובע להשתכר בממוצע קרוב ל-3,000 שקלים לחודש מעבודתו בגן החיות, לא ניתן להניח כי הכנסה זו הייתה ממשיכה לאורך השנה כולה, וזאת על בסיס עדותו לפיה הדרישה לעובדים ברכבת גן החיות נמוכה בשיעור ניכר במהלך חודשי החורף. ההכנסות בגין השמירה על הבחינות נעו בסביבות 500 שקלים לחודש בממוצע, בחודש בו התקיימו בחינות. עם זאת, נראה כי התובע עשה את המירב שביכולתו בנסיון להשתלב במעגל העבודה. תקופות מסויימות עבד התובע, לאחר התאונה, בלא פחות משלושה מקומות עבודה במקביל. משכך הם פני הדברים, אין לומר כי התובע הוא מאותם נפגעים המבקשים להכביר נזקיהם, אלא דווקא מאותם אנשים המבקשים לעבוד למחייתם ולהתפרנס כדי שלא ליפול לעול על הזולת

מאחר וחלק מעיסוקיו הקודמים של התובע הסתכם במפח נפש ובחובות, ואף עובר לתאונה לא עלה בידי התובע לבסס השתכרות קבועה ונמשכת, לא ניתן לקבוע כי כושר השתכרותו תואם לרמת ההשתכרות המקסימאלית שאליה עלה בידו להגיע חודשים מספר לאחר התאונה. גם בפרק הזמן שחלף מאז התאונה ועד למועד עדותו של התובע חלו עליות ומורדות בהשתכרותו. בנסיבות אלה, וכאשר נראה כי התובע עושה מאמצים לעבוד מחד, ומאידך ספק אם ניתן להניח כי באפשרותו למצות את הפוטנציאל הגלום בנתוניו הבסיסיים (וזאת על רקעו התעסוקתי הבעייתי בעבר), ועל רקע העובדה כי בעברו גם תקופות של בטלה (מאונס או מרצון), סבור אני כי יש לאמוד את כושר השתכרותו בגבולות שכר המינימום. קביעה זו משקללת, באופן מסויים, גם את רקעו הרפואי של התובע ואת הקושי בהתניידותו עובר לתאונה, כפי שתואר לעיל. לשיעור הכנסה מעין זה הגיע התובע עובר לתאונה, ואף כי השכר חלף עבודתו בגן החיות ניתן עבור עבודה זמנית, יש לשער כי התובע היה עושה כל שביכולתו למצוא עבודות נוספות ולהשלים את השכר כפי שעשה בפועל לאחר מכן. בנסיבות אלה, יש לקבוע את בסיס השכר לצורך חישובי ההפסדים בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד, על בסיס שכר חודשי של 3,500 שקלים נטו

בשל מצבו התעסוקתי הייחודי של התובע עובר לתאונה, קיים קושי ממשי בקביעה כי נגרמו לו הפסדי שכר בעבר מאז התאונה ועד היום. כאמור, עובר לתאונה עבד התובע בשתי עבודות עונתיות, בשכר לא קבוע. לאחר התאונה הוסיף עבודה נוספת, כשלמעשה אין הוא חדל מלעבוד ולו לחודש אחד בלבד, זאת על אף העובדה כי אף המומחה אישר תקופת אי כושר של כ-9 חודשים ורופאיו קבעו לו תקופות ארוכות יותר. בנסיבות אלה, ומאחר ואין ספק כי הפגיעה בתאונה הגבילה את התובע מחד, ואילו נסיבותיו הייחודיות מקשים עד למאוד בחישוב ההפסדים שנגרמו לו בעבר, אם נגרמו כאלה, מאידך, נראה כי יש לפסוק לתובע את הפיצוי על דרך האומדן. פסיקה מעין זו נדרשת במצב בו שוכנע בית המשפט כי לתובע נגרם נזק, אלא שמסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות לא ניתן לבצע חישוב ממשי בנוגע לשיעורו והיקפו של הנזק - השוו ע"א 427/82 השתיל נ' אגן יצרני כימיקלים, פ"ד מ(4) 309, 316 (1986); ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 1 (2005); לעניין פסיקה על דרך האומדנא ראו בהרחבה בע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, מיום 6.2.06, בפסק-דינו של השופט רובינשטיין

משכך הם פני הדברים, וכאשר נראה כי התובע הצליח לעיתים אף לעבור את כושר ההשתכרות שנקבע לעיל, ומאחר וקיימת אפשרות כי ללא מומו היה בידו להשתכר אף למעלה מכך, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובע סכום של 20,000 שקלים בגין הפסדי השכר בעבר. סכום זה משקף כמחצית מהחישוב המתקבל על בסיס שכר של 3,500 שקלים לחודש ונכותו של התובע, והוא מהווה פיצוי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי" (ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, מיום 28.8.05, בפיסקה 9 לפסק-הדין; ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי, מיום 8.12.05, בפיסקה ו(11) לפסק-הדין), בפרט על רקע נתוניו יוצאי הדופן של התובע

לתובע מלאו כיום כ-56 שנים. לפניו, לכל הפחות, 11 שנות עבודה. למעשה, יש לא מעט טעם בטענת בא כוחו לפיה יש להניח כי התובע יבחר להמשיך ולעבוד גם לאחר גיל 67, ולו מהטעם הפשוט כי לזכותו לא עומד כל הסדר פנסיוני שהוא, והפסקת העבודה עלולה להביאו עד לפת לחם. מאידך, לא ניתן להתעלם מהמחלה שברקעו של התובע, ומהקושי שזו הטילה מלכתחילה על כושר השתכרותו. בנסיבות אלה סבור אני כי אין מקום לחרוג מהחזקה לפיה עתיד כל אדם לעמול עד גיל הפרישה המקובל, הוא גיל 67. מאחר ובמכלול השיקולים הנוגעים לבסיס שכרו של התובע הובא בחשבון רקעו הרפואי והקושי בניידות שחווה עובר לתאונה, נראה כי בבוא בית המשפט לפסוק את הגריעה האפשרית מכושר השתכרותו של התובע, אין מקום להפחתה נוספת

דווקא העובדה כי לא עלה בידי התובע להצביע על רקע תעסוקתי יציב, מביאה לכלל מסקנה כי הוא עתיד לחוות קשיים רבים בנסיון להשתלב במעגל התעסוקה, פעם אחר פעם, כאשר לגילו המתקדם ולרקעו התעסוקתי הבעייתי מתוספת נכות אורטופדית משמעותית. מכאן כי לכלל ולפיו הנכות הרפואית זהה דרך כלל לנכות התפקודית (ראו ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178, 185 (1983); ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג(3) 875, 878 (1989)), וזו זהה בתורה לגריעה מכושר ההשתכרות, ובפרט שעה שהנכות הנדונה היא נכות אורטופדית (השוו ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799ג (1995), וראו שם, בעמ' 800ו-ז), תחולה מלאה בעניינו של התובע. מאחר והקושי שחווה בהתניידות על רקע מצבו הרפואי הקודם הובא בחשבון בקביעת בסיס השכר, אין מקום להפחתה נוספת בשל עניין זה

על רקע קביעות אלה יש להורות על פיצוי התובע בסכום של 110,000 שקלים, המשקף במעוגל הפסד של 30% מכושר השתכרותו (שהועמד לעיל על 3,500 שקלים לחודש) עד למועד הצפוי לפרישתו לגמלאות בעוד 10 שנים ומחצה

עזרה בשכר
מעדות רעייתו של התובע עולה כי גם עובר לתאונה ביצעה היא את כל עבודות הבית (עמ' 68 לפרוטוקול, שורות 5-7). לדבריה, כתוצאה מהמגבלות שנבעו מהתאונה, הוטל עליה לסייע לו בפעולות יום יומיות שונות, ובפרט ברחצה ונעילת הנעליים (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 10-12). כאמור, בכל מהלך תקופת אי הכושר עבד התאונה בהיקפים כאלה ואחרים, ומכאן כי עלה בידו לתפקד בחיי היום יום. למעשה גם רעייתו אישרה כי בתקופה זו, בה גובסה רגלו, היה עליה להסיע את התובע לכל מקום מאחר ו"היו לו כמה עבודות בבת אחת" (עמ' 66 לפרוטוקול, שורה 12). אף כי מהעדות נראה כי העזרה שהושיטה רעייתו של התובע במהלך החודשים שלאחר התאונה לא חרגה באופן ניכר מחובתה המוסרית, לא ניתן להניח כי התובע לא נזקק לעזרה מוגברת כלשהי, החורגת מאותה חובה מוסרית. רגלו של התובע גובסה למשך 9 חודשים, ועל רקע מגבלותיו הקודמות יש להניח כי הצטברות הנכות והמגבלות הקשתה על תפקודו היום יומי. אם כך הם הדברים בנוגע לעבר, קל וחומר שבעתיד עלול התובע להצטרך לעזרה. מטבע הדברים עושה הגיל את שלו, ונכויות שעימן מתמודד האדם ביתר קלות בשנות ה-50 לחייו, הופכות לכאלה שההתמודדות עימן קשה עד למאוד בעשורים שלאחר מכן

על רקע זה סבורני כי יש להעניק לתובע פיצוי בגין עזרה מסויימת בעבר, מעבר לחובתה המוסרית של רעייתו, בסכום של 6,000 שקלים, המשקף בממוצע פיצוי צנוע ביותר של שעה שבועית אחת בשכר. לעתיד יש מקום למתן פיצוי על בסיס גבוה יותר, עד לתום תוחלת חייו של התובע, כשלעניין זה יש להביא בחשבון גם ההנחה כי בשנות חייו האחרונות של אדם זקוק הוא ממילא לעזרה בהיקף מרובה. חישוב לפי שעה שבועית אחת לעשרים שנה היה מסתכם בסכום של 27,000 שקלים, ואילו חישוב על פי שעתיים שבועיות עולה כדי 54,000 שקלים. משכך הם פני הדברים, וכאשר הנכות המשמעותית שנגרמה לתובעת מצטרפת גם למצב קודם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענות התובע בסיכומיו ולפסוק לו סכום של 50,000 שקלים עבור עזרה בשכר לעבר ולעתיד גם יחד

ניידות
אין ספק כי המגבלה הנובעת מהתאונה פוגעת בניידותו של התובע. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, סבל התובע ממגבלות בניידותו גם בחודשים שלפני התאונה, כאשר מחוות הדעת עולה כי מדובר בתופעות חוזרות ונישנות. ממילא יש להניח כי גם ללא הפגיעה בתאונה היה זקוק התובע להוצאה כספית ניכרת לצורך שמירה על רמת ניידות סבירה. מאחר ואין להתעלם מהפגיעה הקשה הנובעת מהתאונה, יש לפסוק לתובע סכום שיכמת מבחינה כספית את ההפרש בין מצב ניידותו ללא התאונה למצבו לאחריה. לענין זה אין מקום להתייחס דווקא לעובדה כי התובע רכש קלנועית ובאמצעותה הוא מתנייד ממקום למקום. יתכן כי הקלנועית מהווה פתרון מתאים למצבו הכולל של התובע, ויתכן כי בשימוש בקלנועית יש כדי להקל על כל אדם המוגבל בניידות. אין פירושו של דבר כי פתרון זה הוא פתרון חיוני או הכרחי. למעשה, המומחה עצמו סבר כי הצורך בשימוש בקלנועית הוא תוצאה של מחלת הסכרת ושל השרקו גם יחד (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 4-7), ואכן נראה כי על רקע התיעוד הרפואי בעניינו של התובע מסקנה זו היא מוצדקת. המומחה לא נשאל אם קלנועית היא פתרון הכרחי בעניינו של התובע, וממילא לא השיב בענין זה, ולפיכך לא נמצאת המלצה רפואית בעלת משקל בעניין זה בפני בית המשפט

לפני התאונה, ועד שעוקל רכבם של בני הזוג, התנייד התובע באמצעות הרכב. כיום לא עומדת המלצה או אמירה של המומחה לפיה התובע אינו מסוגל להתנייד ממקום למקום באמצעות תחבורה ציבורית. יש להניח כי התובע יזדקק לעתים לנסיעה במונית ממקום למקום, בפרט שעה שתחבורה ציבורית זמינה אינה בנמצא. צורך זה, ככל שהוא נובע מהתאונה ולא ממצבו הבסיסי של התובע, יש לכמת לכלל פיצוי כספי

על בסיס מכלול שיקולים אלה הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לפצות את התובע בסכום של 35,000 שקלים לעבר ולעתיד בגין ההוצאות העודפות לניידות הנובעות מהתאונה. סכום זה משקף פיצוי בסדר גודל ממוצע של כ-150 שקלים לחודש לעבר ולעתיד (תוך ניכוי שנות החיים האחרונות בהם ממילא יש להניח כי התובע יזדקק לניידות מוגברת), ומשקלל את מכלול השיקולים דלעיל

ככל שהדברים נוגעים להוצאות הרפואיות בעבר ולעתיד, דומה כי לא הונחה תשתית עובדתית מתאימה להוכחת הטענות בענין זה. התובע לא היפנה למומחה שאלות בנוגע לצורך בנעליים אורטופדיות, ונראה כי על רקע הרישומים הרבים בתיקו הרפואי בנוגע לבעיות שחווה התובע עובר לתאונה, ולמדרסים הרבים שהותאמו לו, הרי שצורך מעין זה היה קיים ללא כל קשר לתאונה. על מנת שלא לקפח את התובע, ומאחר ולתצהירו צורפו קבלות שונות בגין הוצאות רפואיות בעין (נספחים יז35 - 36 ו-יז38 - 41, 43; יתר הקבלות הן בגין הוצאות שלא הוכחו כדבעי או שאינן מקנות זכות לפיצוי), הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לו סכום של 2,000 שקלים בגין הוצאות רפואיות הקשורות לתאונה ושהן ברות פיצוי

האם יש לנכות מהפיצוי גמלת נכות כללית
אף כי אין מחלוקת בין הצדדים שנכותו הרפואית של התובע, כולל נכות הנובעת מרקעו כחולה סכרת, עולה על נכות רפואית בשיעור 40%, נחלקו הצדדים בשאלה אם יש לנכות מהפיצוי, בפועל או בדרך הקפאה, את הסכומים להם עשוי להיות זכאי אם יגיש תביעה מתאימה במסגרת ענף נכות כללית במוסד לביטוח לאומי

התובע נשאל מדוע לא הגיש תביעה לביטוח לאומי, וזאת על אף שרופא תעסוקתי המליץ לו לעשות כן כעולה מנספח ט' לתצהירו (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 17-20). תשובתו היתה כי לא עשה כן מאחר וכך ייעצו לו חבריו, ומאחר והוא "מיואש מראש" מהסיכוי כי המל"ל ישלם לו סכום כלשהו (עמ' 56, שורה 21 - עמ' 57 שורה 6). לשאלות נוספות שהופנו בהקשר זה השיב כי הוא מיואש מראש מהאפשרות שיזכה לכסף כלשהו מהמל"ל, ואין לו כוחות נפש להתרוצץ ולנסות מזלו בהליכים אלה (עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 7-23). לו עמדו דברים אלה בפני עצמם או אז היה מקום לקבוע כי יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע את החלק היחסי של הקצבה לה היה זוכה במסגרת נכות כללית. מטעמים השמורים עמה טענה הנתבעת כי יש לנכות את מלוא גמלאות המל"ל, וזאת תוך התעלמות מההלכה הברורה בענין זה כפי שנקבעה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן: הילכת פרלה עמר). מכל מקום, אין צורך להידרש לעניין זה מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי נתוניו של התובע, על בסיס הקביעות העובדתיות שהובאו לעיל, אינם מביאים אותו לשעריה הנכספים של קצבת הנכות הכללית

סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע שתי חלופות אפשריות להגדרת "נכה" העשוי להיות זכאי לקצבת נכות כללית. החלופה הראשונה היא מי שאין לו כושר "להשתכר מעבודה או ממשלח יד ואינו משתכר סכום השווה ל-25% מהשכר הממוצע". חלופה זו אינה מתקיימת בתובע, לגביו נקבע לעיל כי כושר השתכרותו, ואף השתכרותו בפועל במשך מרבית התקופה אם לא כולה, התקרב לשכר המינימום. החלופה השנייה עוסקת באדם שכושרו להשתכר מעבודה "וכן השתכרותו בפועל" צומצמו בעקבות הליקוי "ב-50% או יותר". הנתבעת טענה במסגרת סיכומיה כי לתובע לא נגרם צמצום בכושר ההשתכרות בשיעור העולה על 50%. ממילא לא ניתן לשמוע מפיה טענה חלופית, ולו בכסות שמעניקה לה הנתבעת בעמוד 21 לסיכומיה, כאילו הצטמצם כושר השתכרותו בלמעלה מ-50% לצורך הזכאות לגימלת נכות כללית

על מנת להסיר ספק אבהיר כי בסיס השכר שנקבע לעיל לתובע בוסס לא מעט על רקעו התעסוקתי הבעייתי, כאשר ההפחתה בגין הסכרת הייתה שולית למדי, וניתן לאומדה בכ-10% לערך. מאחר והתאונה גרמה לנכות תפקודית בשיעור 30%, ומאחר ונקבע כי עד לשלב זה ההפסד בפועל (וכפועל יוצא ממנו – הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר) כתוצאה מהתאונה לא עלה על 15%, ברי כי עד למועד פסק הדין לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי. גם לעתיד אין לצפות כי תנאים אלה יחולו, שעה שהנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות שנקבעו לתובע בגין התאונה היו בשיעור 30%, וכאשר על פני הדברים, גם על רקעו התעסוקתי הקודם של התובע, לא ניתן להניח כי הנכות בגין הסכרת מצמצמת את כושר השתכרותו באופן כזה שהצטברות השניים יחדיו תגיע לכלל 50 אחוזים

בנסיבות מעין אלה, וכאשר עד כה לא צומצם כושר השתכרותו של התובע באופן הקרוב לנדרש, והאפשרות כי הדבר יקרה אי פעם בעתיד רחוקה עד מאוד מגדר וודאות, אין מקום לבצע הקפאה על בסיס אפשרות תיאורטית עתידית. אם נמצאת אומר כן, ומנכה (או אף מקפיא לתקופה לא ידועה) סכום בשל אפשרות כי תחול במועד לא ידוע החמרה במצבו של הנפגע, עלול הוא למצוא עצמו בעתיד בפני שוקת שבורה. משכך הם פני הדברים, אין מקום להפחית מהפיצוי בשל הנחה או השערה שאינן מבוססות דיין כי עלולה לחול החמרה במועד כלשהו (השוו ע"א 2228/05 חיימוב נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 21.1.07). מובן כי מטעם זה אין גם מקום לביצוע ניכוי בפועל בנסיבות אלה

מעבר לנדרש אעיר כי אף לו היה מקום לביצוע הקפאה כלשהי, הרי שהיה צורך להניח כי התובע יהיה זכאי לקצבת נכות כללית רק בעוד שנים מספר, וכי מאותה קצבה תהא הנתבעת זכאית לנכות רק את החלק היחסי בהתאם להילכת פרלה עמר. מאחר ולא מונה מומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת נכותו של התובע שאינה נובעת מהתאונה, והתחזית להפתחותה ברבות השנים, לא מצוי בפני בית המשפט כלי מתאים להערכת שיעור הליקוי, ולפיכך לא ניתן לבצע את ההפחתה, כעולה מהילכת פרלה עמר

נפילה באוטובוס פיצויים - סוף דבר
לנוכח כל האמור לעיל בגין נפילה באוטובוס פיצויים, ישלמו הנתבעים לתובע את הסכומים דלהלן: נזק בלתי ממוני 38,750 שקלים, הפסדי שכר בעבר 20,000 שקלים, גריעה מכושר השתכרות 110,000 שקלים, עזרה בשכר לעבר ולעתיד 50,000 שקלים, ניידות 35,000 שקלים, סה"כ 253,750 שקלים. הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. לסכום שהתקבל יתוסף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ, והוצאות המשפט של התובע

כמו כן, יש לחייב את הנתבעת בשכ"ט עו"ד של התובע בגין ניהול שאלת החבות. כפי שהובהר לעיל, התנהלות הנתבעת בענין זה האריכה את הדיון שלא לצורך, הן מבחינת אורך ההתדיינות עצמה והן מבחינת תקופת הזמן עליה התפרשה. יש מקום לייחס משקל, ולו משקל מסויים, לטיב הטענות שהועלו בהקשר זה ולקלון שיוחס לעדים אובייקטיביים בהקשר לתובענה זו. בנסיבות אלה, אני מחייב את הנתבעת בשכ"ט עו"ד של התובע בגין ניהול שאלת החבות בסכום של 15,000 שקלים ומע"מ, וזאת בנוסף לשכר הטרחה שנקבע כאחוז מסכום הפיצויים



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נפילה בים

  2. נפילה במטבח

  3. נפילה בחתונה

  4. נפילה בכביש

  5. נפילה במרפאה

  6. נפילה מהגלריה

  7. נפילה מנדנדה

  8. נפילה אדיופטית

  9. נפילה בבית ספר

  10. נפילת עובד מהגג

  11. נפילה מגג בניין

  12. נפילה מרכב נוסע

  13. נפילה בתחנת דלק

  14. נפילה ממכסה מנוע

  15. נפילה ברחוב ביבנה

  16. נפילת ילד בקניון

  17. פיצויים על נפילה

  18. נפילה מגג בית ספר

  19. נפילת אבן על עובד

  20. נפילה בגלל שלולית

  21. נפילה בטיול לילי

  22. נפילה ליד פח זבל

  23. פיצוי על נפילה מעץ

  24. נפילה בשטח ציבורי

  25. נפילה בגלל רוח חזקה

  26. נפילה ממתקן שעשועים

  27. נפילה על אספלט ברחוב

  28. נפילה בשביל בגלל מפגע

  29. מוות עקב נפילה מסוס

  30. נפילה על רצפת קרמיקה

  31. פציעה קשה עקב נפילה

  32. תביעה על נפילה בסופר

  33. פיצוי על נפילת תקרה

  34. נפילה בשטח בית חולים

  35. נפילה לבור ברחוב חשוך

  36. נפילה בהחלקה על הקרח

  37. נפילה בגלל בור במדרכה

  38. נפילה בכביש בגלל הצפה

  39. נפילה במהלך טיול בצפון

  40. נפילה ביציאה מהג'קוזי

  41. נפילה בזמן יציאה מהרכב

  42. נפילה במדרכה בירושלים

  43. נפילה בירידה ממיניבוס

  44. נפילת מכסה מנוע על היד

  45. נפילה בירידה מאוטובוס

  46. נפילה של חולה אפילפסיה

  47. נפילה ממכסה מנוע של רכב

  48. נפילת שער כדורגל על ילד

  49. נפילה של ילד בחצר הבית

  50. נפילה מהמיטה בבית חולים

  51. נפילת ארגז כלים על היד

  52. נפילה לאחר תאונת דרכים

  53. נפילה על הרצפה באוטובוס

  54. נפילה על הברך בזמן ריצה

  55. נפילה בחדר אמבטיה במלון

  56. נפילה בבריכה במלון באילת

  57. נפילה בגלל תאורה לא מספקת

  58. נפילת חפץ מדירה על בנאדם

  59. נפילה לאחר עליה על שולחן

  60. נפילה בירידה מגג אוטובוס

  61. נפילה בגלל שרשרת על הרצפה

  62. נפילה על קולטן מי גשם שבור

  63. הינתקות או נפילה מרכב עומד

  64. נפילה תוך כדי יציאה מהרכב

  65. נפילה בזמן נסיעה באוטובוס

  66. נפילה במרצפות מדרכה מורמות

  67. נפילה עקב רטיבות באולם ספורט

  68. נפילה מהגג כדי לתקן נזילת מים

  69. נפילה לאחר עליה על גגון טנדר

  70. נפילה בגלל חגורת בטיחות ברכב

  71. נפילה בשביל אבנים בבית הקברות

  72. נפילה בגלל חבל שהיה על הרצפה

  73. תאונה במכסה ביוב בחולון

  74. אחריות עיריית ראשל"צ לבור בסמוך למדרכה

  75. נפילה בשל הפרשי גובה ברצפת בטון

  76. פיצויים על נפילה ברחוב בבאר שבע

  77. שבר ביד עקב נפילה במהלך ריקודים

  78. נפילת הולך רגל בכביש ליד מכונית

  79. נפילה בהליכה בגלל בור במרכז הכביש

  80. נפילה בגלל אבן במדרכה עקב צפיפות

  81. נפילה באוטובוס בגלל עצירה פתאומית

  82. נפילת אבן גדולה ממבנה החומה על הראש

  83. נפילת קורה על ראש של עובד באתר בניה

  84. נפילת חפץ על הרגל - האם תאונת דרכים

  85. ? נפילה בגלל מרצפות שבורות – תביעת פיצויים

  86. תביעה נגד מכון כושר - נפילה מהליכון

  87. נפילה בכניסה לבית - תביעה נגד ועד הבית

  88. נפילה ברחוב עקב התקלות בחפץ שהיה על הרצפה

  89. החלקה ונפילה על הרצפות הרטובות של חדר האשפה

  90. נפילה בגלל מכשול במדרכה בדרך חזרה מבית הכנסת

  91. נפילה על קקי של כלב בקניון - אחריות בנזיקין

  92. חלוקת אחריות בין העירייה לקבלן - נפילה ברחוב

  93. נפילה בגלל מלכלוך רב ורטיבות שהיו על רצפת המחסן

  94. נפילה בשל מחלה או חולשה פנימית ללא סיבה חיצונית

  95. נפילה בזמן קניות בסניף מגה בגלל קצה בולט של מדף

  96. נפילה כתוצאה מהיתקלות בבור בהליכה בשטח כביש החניה

  97. נפילת עצים/ענפים מרכב לאיסוף גזם על רכב שעמד לידו

  98. נפילה מצוק גבוה בטיול כתוצאה מסחיבת משקל יתר על הגב

  99. נפילת דלת תא מטען אוטובוס על הראש - האם תאונת דרכים

  100. החלקה בסניף שופרסל על גבינה לבנה שהיתה מונחת על הרצפה

  101. נפילה בירידה במשעול המוביל אל אתר הקבר במקום בו לא מותקן מאחז יד

  102. בנסיון לבלום את נפילתו הושיט קדימה את ידו הימנית וכתוצאה מכך נחבל קשות בכף ידו הימנית

  103. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון