תאונת דרכים - תביעה של אלמנה

פסק דין

1. המנוח קיפח את חייו בתאונת עבודה, שארעה בתאריך 23.4.95, ובפני תביעת אלמנתו (התובעת מס' 1), בנותיו (התובעות 2 עד 5), הוריו (התובעים 6 ו- 7) ועזבונו (התובע מס' 8), בה הם עותרים לכך שהנתבעים יחויבו לפצותם עבור הנזקים שנגרמו להם.

2. ערב מותו עבד המנוח ב"הדסים" חברה לפיתוח חקלאי בע"מ (להלן - "חברת הדסים"), ותאונת דרכים תביעה של אלמנה בה קיפח את חייו ארעה תוך כדי עבודה שביצע המנוח בשדות קיבוץ שובל, בשעה שמשאית שהייתה נהוגה על ידי הנתבע מס' 2, והייתה בבעלות חברת "מובילי אמיר גליל" בע"מ (להלן - "חברת מובילי אמיר") דרסה אותו למוות.

על כן, על התביעה שלפני חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975.

3. המנוח לא הותיר צוואה, והתובעות 1 עד 5 (אלמנת המנוח ובנותיו) הן יורשות המנוח על פי דין.

בסעיף 11 לכתב התביעה טענו התובעות, כי תביעתן כמי שהיו סמוכות על שולחן המנוח עולה על תביעתן כיורשותיו, ומכאן שאין מקום לפסוק פיצוי לתובע מס' 8 (עזבון המנוח), למעט פיצוי עבור הוצאות לוויה, קבורה ומצבה.

4. ככל שהדברים נוגעים לתובעים 6 ו- 7 (הורי המנוח), הודיעה ב"כ התובעים בפתח סיכומיה, כי אין התובעים 6 ו - 7 טוענים עוד להפסדי תמיכה בעבר או לעתיד.

על כן הפיצוי בגין הפסדי התמיכה יחושבו רק לגבי התובעות 1 עד 5 (אלמנת המנוח ובנותיו).

5. לצורך חישוב הפסדי התמיכה, יש לקבוע את שכרו של המנוח ערב תאונת דרכים תביעה של אלמנה, ולבחון כיצד, אם בכלל, היה המנוח מתקדם בעבודתו וזוכה לקבל העלאות בשכרו.

לעניין זה טענו ב"כ הצדדים בהרחבה, כיד בקיאותם בחומר העובדתי והמשפטי, והניחו בפני שפע של נתונים התומכים בדרכי חישוב שונות, עד כי לרגע חששתי שמא מרוב עצים לא אראה את היער.

6. חברת "הדסים", בה עבד המנוח, וחברת "מובילי אמיר", שהמשאית הייתה בבעלותה, הן חברות אחיות, באשר השליטה בשתיהן מצויה בידי מר יורם בן עמי, המשמש אף כמנהל בשתיהן. כמו כן ניהל את שתי החברות מר יעקב ברמן (עמ' 4 לפרוטוקול, בשורה 16).

בתחילת דרכו בחברת "הדסים" שימש המנוח כמפעיל קטפת, ועסק באיסוף יבול חקלאי, ועם הזמן התקדם ומונה לשמש כראש צוות, והיה ממונה על צוות שכלל שלושה מפעילי קטפות (עדות מר בן עמי, בעמ' 20 שורה 20).

על תפקודו של התובע בעבודתו העיד מר בן עמי, וכך אמר (בעמ' 20 לפרוטוקול, בשורה 18):

"הכרתי אותו היטב. היה בחור מוכשר ועובד מסור מאוד. ידעתי שאפשר לסמוך עליו בכל עבודה שהוטלה עליו."

ולמטה מזה (בעמ' 21 לפרוטוקול בשורה 6):

"הכרתי את המנוח בערך 12 שנים. הבחור היה מוכשר כמו שד. אחד המוכשרים שהכרתי. הייתה לו תפיסה מהירה וסבלנות, ונכונות לעשות מאמץ כדי להתקדם."

נוכח שביעות הרצון מעבודתו, מונה המנוח לשמש כמנהל משמרת, ואף היה רצון לשבצו לעבודה כנהג, ולמעשה, בעת שארעה תאונת דרכים תביעה של אלמנה בה קיפח המנוח את חייו, כבר החלה הכשרתו לשמש כנהג.

וזאת יש לדעת: שכרו של נהג גבוה משכרו של מנהל משמרת קטפות, ועל פי עדותו של מר בן עמי, הכשרת המנוח לשמש כנהג, החלה מספר חודשים לפני מותו הטרגי, והוא אף ביצע מספר הובלות לפני שארעה תאונת דרכים תביעה של אלמנה. יתרה מכך, לדברי מר בן עמי, המנוח היה מועמד פוטנציאלי בעיניו, להתמנות בעתיד כמנהל חברת "מובילי אמיר".

בעבודתו בחברת "הדסים" כראש צוות או מנהל משמרת, היה שכרו של המנוח נתון לשינויים עונתיים, וכלל פרמיות. על פי הראיות שלפני, בעונת קטיף הגזר, מאמצע חודש דצמבר ועד אמצע חודש אפריל בכל שנה, משכורתם של עובדי הקטיף נמוכה מהמשכורת המשולמת להם בעונת איסוף התירס, מסוף חודש מאי ועד סוף אוגוסט בכל שנה. בין עונות הקטיף, הכלים נמצאים במוסך לצורך טיפולים ותיקונים, ואז שכרם של עובדי הקטיף נמוך אף מהשכר המשולם בעונת הגזר.

לעומת זאת, הנהגים, ששכרם גבוה משכר עובדי הקטיף, הן משום שהאחריות המוטלת עליהם כבדה יותר והן משום שעבודתם קשה יותר, עובדים גם בין עונות קטיף התירס ואיסוף הגזר, באשר חברת "מובילי אמיר" מבצעת אף הובלות עבור חברות וגופים אחרים.

7. ּּמקובלת עלי טענת ב"כ התובעים, כי נוכח התנודות העונתיות בשכרו של המנוח, יש צורך לחשב את השכר, לפיו יחושבו הפסדי התמיכה, לפי ממוצע השתכרותו של המנוח במשך שנת השתכרות שלמה.

בשנה האחרונה לפני מותו, השתכר המנוח סכום ממוצע של 3,849.- ש"ח ברוטו לחודש, ובשערוך לפי השינויים במדד המחירים לצרכן, מחודש אוקטובר 1994 (מדד ספטמבר 1994) מתקבל הסכום 5,469.- ש"ח ברוטו לחודש.

ואולם, בחודש נובמבר 1994, קיבל המנוח העלאה בשכרו בשיעור 27%, ועל כן, ממוצע השנה האחרונה אינו משקף נכון את השכר, שהרי רק חמישה חודשים מתוך 12 החודשים של השנה האחרונה כוללים את התוספת, שאינה חלה על כל מרכיבי השכר.

לאחר ששקלתי את טענות ב"כ התובעים, הנני מקבל את ההנחה שהניחה, כי יש להוסיף לסכום המתקבל כממוצע השכר בשנה האחרונה 10% (עמ' 2 לדף הנתונים שהגישה), ולפיכך, שכרו של המנוח, כערכו בתאריך פסק דין זה, עומד על סך 6,016.- ש"ח, ברוטו לחודש.

על פי טבלאות המס שלפני, המס בגין שכר בסך 6,016.- ש"ח ברוטו, בתאריך פסק דין זה, הוא בסך 772.- ש"ח (שיעור של 12.83%), ולפיכך השכר נטו המתקבל הוא 5,244.- ש"ח.

על כן, החל מיום פטירת המנוח, יחושבו הפסדי התמיכה לתובעים, לפי שכר של 5,244.- ש"ח נטו לחודש.

8. על פי עדויותיהם של מר ברמן ומר בן עמי, המנוח כבר התחיל לעבוד כנהג, אם כי בהיקף מצומצם, ועל כן בסכום הנזכר נכלל מרכיב מסוים שמקורו בעבודתו כנהג.

מעדות של מר ברמן עולה, כי נהגים בחברת "מובילי אמיר" משתכרים ב- 20% יותר מאשר ראשי קבוצות קטיף, ומנתון זה עולה, שמשכורתו ברוטו של נהג, עומדת כיום על סכום של כ - 7,219.- ש"ח ברוטו לחודש.

אמנם, הונחו בפני ראיות על השתכרותם של נהגים אחרים, אך לא מצאתי מקום להכנס לדקדוקי השקלים והאגורות הנובעים מהם. כעקרון, שכרם של הנהגים גבוה משכרם של עובדי הקטיף, והנתון שנמסר על ידי מר ברמן מקובל עלי ואמין בעיני, ומתיישב עם החומר שלפני, ולפיכך הנני מעדיף לערוך את החישוב על פיו.

על פי טבלאות המס שלפני, המס בגין שכר בסך 7,219.- ש"ח ברוטו, בתאריך פסק דין זה, הוא בסך 1,132.- ש"ח (שיעור של 15.68%), ולפיכך השכר נטו המתקבל הוא 6,087.- ש"ח.

קשה לדעת מתי היה מתחיל המנוח לעבוד כנהג במשרה מלאה, אך לאור שביעות רצון הממונים עליו, הנני מניח כי היה מתחיל לעבוד כנהג בתחילת שנת 1996 (וראה עדות מר ברמן, בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 29 - 28).

על כן, החל מיום 1.1.96, יחושבו הפסדי התמיכה לתובעים לפי שכר של נהג - 6,087.- ש"ח נטו לחודש.

9. מר בן עמי מסר בעדותו, כי ראה את המנוח כמועמד לנהל את חברת "מובילי אמיר" בעתיד.

אין אני מקבל דברים אלה, ונראה כי יותר משהם כנים, יש בהם רצון וניסיון לעזור לתובעים. המנוח היה בעל השכלה יסודית בלבד, ונתוניו נמוכים באופן משמעותי מנתוניו של מר ברמן, המנהל את חברת "מובילי אמיר" כיום.

זאת ועוד: למרות שביעות הרצון מתפקודו של המנוח (כפי שצוטטו מדברי מר בן עמי בסעיף 6 שלעיל), הרי שמהעת בה התקבל המנוח כ"קוטף זוטר" ועד לשלב בו החלה הכשרתו כנהג, חלפו 12 שנים תמימות. קשה לומר שעובדות אלה מצביעות על קידום מהיר של המנוח, ולדעתי, הן מצביעות על כך, שהאפשרות שהמנוח ימונה כמנהל חברת "מובילי אמיר", ויחליף אדם כמו מר ברמן, שהשכלתו גבוהה מהשכלת המנוח והוא מנהל הן את חברת "הדסים" והן את חברת "מובילי אמיר", היא אפשרות לא סבירה, ואין להביאה בחשבון לצורך חישוב הפסדי התמיכה לתובעות.

10. ּיחד עם זאת, הנני סבור, שלאור שביעות הרצון הרבה מתפקודו של המנוח, נאמנותו, מסירותו וחריצותו, היה המנוח זוכה לקבל העלאה בשכרו בעתיד.

לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, הנני מעריך, כי בתום 15 שנים מתאריך פסק דין זה (1.3.2014), היה המנוח משתכר סכום של 8,200.- ש"ח ברוטו לחודש.

על פי טבלאות המס שלפני, המס בגין שכר בסך 8,200.- ש"ח ברוטו, בתאריך פסק דין זה, הוא בסך 1,432.- ש"ח (שיעור של 17.46%), ולפיכך השכר נטו המתקבל הוא 6,768.- ש"ח.

לפיכך, בגין התקופה שתחילתה בתאריך 1.3.2014, יחושבו הפסדי התמיכה לפי שכר של 6,768.- ש"ח לחודש.

11. ּהתובעים לא טענו להפסדי תמיכה מתשלומי פנסיה שהמנוח היה מקבל לאחר הגיעו לגיל 65 שנים, ומתלושי השכר שהוגשו כראיה, עולה כי לא נוכו ממשכורתו של המנוח תשלומים לקרן פנסיה.

על כן, אין מקום לחשב הפסדי תמיכה בשל הפסדי פנסיה לתקופה שתחילתה ביום בו היה המנוח מגיע לגיל 65 שנים, ולפיכך, הפסדי התמיכה יחושבו עד ליום 2.3.2027, הוא היום בו היה המנוח מגיע לגיל 65 שנים.

12. ּלהלן אפוא הנתונים וההנחות הדרושים לחישוב הפסדי התמיכה:

(א) השכר לחישוב הפסדי התמיכה בתקופות השונות יהיה כדלקמן:

(1) מיום תאונת דרכים תביעה של אלמנה ועד ליום 31.12.95 - לפי שכר בסך 5,244.- ש"ח נטו לחודש.

(2) מיום 1.1.96 ועד ליום 28.2.2014 - לפי שכר בסך 6,087.- ש"ח נטו לחודש.

(3) מיום 1.3.2014 ועד ליום בו היה המנוח מגיע לגיל 65 שנים (2.3.2027) - 6,768.- ש"ח נטו לחודש.

(ב) תאריכי הלידה של התובעות 1 עד 5, הם כמפורט להלן:

(1) התובעת מס' 1 נולדה בתאריך 24.4.62.

(2) התובעת מס' 2 נולדה בתאריך 14.9.89.

(3) התובעת מס' 3 נולדה בתאריך 16.3.91.

(4) התובעת מס' 4 נולדה בתאריך 1.4.93.

(5) התובעת מס' 5 נולדה בתאריך 1.5.95.

(ג) התובעת מס' 1 לא עבדה מחוץ למשק הבית.

(ד) התובעות 2 עד 5, זכאיות לתמיכה עד הגיען לגיל 18 שנים.

(ה) לפיצויים בגין הפסדי התמיכה לתקופת העבר (היא התקופה שמיום תאונת דרכים תביעה של אלמנה ועד לתאריך פסק דין זה), תתווסף ריבית כחוק מתאריך 1.4.97 (תאריך אמצע התקופה).

13. ּמכאן עובר אני לשאלת ניכוי תגמולים המשולמים לתובעות מאת המוסד לביטוח לאומי.

על פי חוות דעת אקטוארית (מוצג נ11/), קצבת התלויים המהוונת שמקבלות התובעות 1 עד 5 מהמוסד לביטוח לאומי, מסתכמת לכדי הסך 999,885.- ש"ח.

ּעל פי תקנות הביטוח הלאומי (הכשרה מקצועית ודמי מחיה), תשל"ט - 1979, תהיינה התובעות 2 עד 5 זכאיות לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי "דמי מחיה", וזאת אם תקדשנה את זמנן, בהגיע המועד לכך, ללימודים על יסודיים או הכשרה מקצועית, ובכפוף לתנאים הנקובים בתקנה 10 לתקנות הנזכרות.

ב"כ הנתבעים טען, כי יש לנכות את דמי המחיה מהפיצויים, באשר אין כל סיבה להניח שהתובעות 2 עד 5 לא תלמדנה בבית ספר תיכון, ולעומתו טוענת ב"כ התובעות, כי הנטל להוכיח שבעתיד יתקיימו התנאים הקבועים בתקנה 10 לתקנות האמורות, מוטל על הנתבעים, כשם שמוטל עליהם הנטל להוכיח כל ניכוי שהם טוענים שיש לנכות מהפיצויים, ומכיוון שהנתבעים לא הוכיחו שהתנאים הקבועים בתקנה 10 יתקיימו בעתיד, כי אז אין לנכות את דמי המחיה מהפיצויים.

לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, וגם אם יש בכך סטייה מדיני הראיות הנוהגים, הנני סבור כי יש לקבל טענות ב"כ הנתבעים, ולהניח שהתובעות תלמדנה בבוא הזמן בבית ספר תיכון, וזאת גם בשים לב לטענות ב"כ התובעות, שהמנוח והתובעת מס' 1, לא למדו בבית ספר תיכון.

לדעתי, במדינת ישראל של תחילת האלף השלישי לספירת הנוצרים, לימודים בבית ספר תיכון או לימודים להכשרה מקצועית, הם המשך ישיר וטבעי לתקופת הלימודים בבית ספר היסודי, וצריכה להיות סיבה טובה שתגרום לכך שתלמיד המסיים את בית הספר היסודי לא ימשיך לימודיו בבית ספר תיכון או במוסד להכשרה מקצועית, במיוחד כאשר לימודיו ממומנים מכספי המוסד לביטוח לאומי ואינם לנטל על כתפי הוריו.

אמנם, התובעות עדיין קטינות (שהגדולה שבהן היא כבת 10 שנים בתאריך פסק דין זה), אך השאלה היא שאלה של מאזן ההסתברות, ומסתבר יותר, שהתובעות תלמדנה בבית ספר תיכון או במוסד להכשרה מקצועית, ופחות מסתבר שבתום בית הספר היסודי הן תסיימנה את לימודיהן, ולא תחבושנה עוד את ספסל הלימודים.

מכיוון שההנחה הבסיסית היא שהתובעות תלמדנה בבית ספר תיכון או במוסד אחר להכשרה מקצועית, הרי שאם קיימת סיבה שיש בה למנוע זאת, על התובעות היה להוכיח סיבה זאת כדי לשכנע שאין מקום לנכות את דמי המחיה מהפיצויים.

במקרה שלפני אין ראיה לקיום סיבה שתמנע מהתובעות ללמוד בבית ספר תיכון, ולפיכך הנני מקבל את הטענה שיש לנכות את דמי המחיה מהפיצויים שעל הנתבעים לשלם להן, המסתכמים לכדי הסך 78,619.- ש"ח.

14. בנוסף לסכומים שיש לפסוק לתובעות 1 עד 5 כהפסדי תמיכה, יש לפסוק לכל התובעים כולם פיצוי עבור הוצאות לוויה, קבורה ומצבה.

אין בפני ראיות על סכומים שהוצאו בעניין זה, ולפיכך הנני מעריך את הסכום ומעמידו על סך 8,000.- ש"ח כערכו לתאריך פסק דין זה.

15. לצורך חישוב הפסדי התמיכה, נעזרתי בתוכנת מחשב ("המשערכת"), והחישוב תויק על ידי בתיק המוצגים וסומן מב1/.

על יסוד הנתונים וההנחות שלעיל, והחישוב שביצעתי, הנני קובע, כי הפיצויים לתובעים,

הם כמפורט להלן:

(א) פיצוי עבור תקופת העבר 234,221.- ש"ח

(ב) ריבית בגין תקופת העבר 18,819.- ש"ח

(ג) פיצוי עבור הפסדי תמיכה לעתיד 1,097,753.- ש"ח

-------------------------

1,350,793.- ש"ח

(ד) קצבת התלויים המהוונת 99,885.- ש"ח

(ה) דמי מחיה 78,619.- ש"ח

------------------

1,078,504.- ש"ח

--------------------------

272,289.- ש"ח

(ו) הוצאות לוויה, קבורה ומצבה 8,000.- ש"ח

-------------------------

ּסך הכל 280,289.- ש"ח

16. ּבין הצדדים נטושה מחלוקת, האם זכאים התובעים לפיצוי בשיעור 25% לפחות מסכום הפיצויים המתקבל לפני ניכויי המוסד לביטוח לאומי (סך 337,698.- ש"ח במקרה שלפני), ולהלן בא אני לדון במחלוקת זאת:

(א) ב"כ הנתבעים טען, שהתובעים אינם זכאים לפיצוי בשיעור 25% מסכום הפיצויים לפני ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, באשר המנוח נפגע מרכב מעבידו ובשעה שהיה בשירות מעבידו. לטענת ב"כ הנתבעים, יש לראות את חברת "הדסים" וחברת "מובילי אמיר" גם יחד כמעבידו של המנוח, ולמוסד לביטוח לאומי אין זכות חזרה כנגד מי משתי חברות אלה בגין תגמולים שעליו לשלם לתובעים בעקבות תאונת דרכים תביעה של אלמנה.

(ב) לעומת טענות אלה, טענה ב"כ התובעים, כי אין להרים את מסכי ההתאגדות בין שתי החברות, ומכיוון שהמנוח היה עובד חברת "הדסים" ונפגע ממשאית של חברת "מובילי אמיר", אין לראותם כגוף אחד. בהקשר זה הוסיפה וטענה ב"כ התובעים, כי יש לבחון מי מהגופים שילם את דמי הביטוח למוסד לביטוח הלאומי, ורק כלפי גוף זה אין למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה, ומכיוון שבמקרה זה דמי הביטוח שולמו על ידי חברת "הדסים", כי אז יש למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה לחברת "מובילי אמיר", ומכאן שיש קיום לזכות התובעים לפיצוי בשיעור של 25% מסכום הפיצויים לפני ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

(ג) אמנם, המנוח היה עובד חברת "הדסים", והמשאית שפגעה בו הייתה משאית של חברת "מובילי אמיר", אך לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים הנני מקבל את טענת ב"כ הנתבעים, כי מדובר למעשה במעביד אחד.

(ד) על פי הראיות שלפני, חברת "הדסים" היא החברה העוסקת בקטיף, וחברת "מובילי אמיר" עוסק בהובלת התוצרת. מנהלי שתי החברות הם אותם מנהלים, ועבודות ההובלה של חברת "הדסים" נעשתה באמצעות משאיות חברת "מובילי אמיר".

הכשרתו של המנוח לשמש כנהג נעשתה במסגרת "מובילי אמיר", ואת ההובלות שביצע בפועל בחודשים שקדמו למותו ביצע במסגרת חברת "מובילי אמיר" (מוצג ת6/), ומסתבר אפוא, שאלמלא ארעה תאונת דרכים תביעה של אלמנה, והמנוח היה מתחיל לעבוד כנהג, כי אז עבודתו זאת (בה התחשבתי בקביעת שכרו לצורך חישוב הפסדי התמיכה) הייתה נעשית אף היא במסגרת חברת "מובילי אמיר".

(ה) יתרה מזאת, בהודעה שמסרה חברת "הדסים" למוסד לביטוח לאומי, ציינה חברת "הדסים" כי המנוח נפגע מ"משאית שלנו", ואם לא די בכל אלה, כי אז עולה מעדותו של מר ברמן, שהנתבע מס' 2, שפגע במנוח, נהג במשאית של "מובילי אמיר" בשעה שהוא עצמו קיבל את שכרו מחברת "הדסים" (עמ' 8 לפרוטוקול, בשורות 7 עד 8).

כמו כן, בחקירתו מסר מר ברמן, כי "יתכן ובסידור עבודה אחר, המנוח עצמו היה נוהג במשאית שפגעה בו והיה מקבל את שכרו מהדסים" (שם), ואין הדבר מלמד אלא עד כמה מטושטש הגבול בין שתי החברות.

(ו) מהראיות שלפני עולה, שהציוד בו השתמשו עובדי שתי החברות היה משותף לשתי החברות, ואף העובדים היו משותפים לשתיהן.

רק קביעה שכזאת, יכולה להתיישב עם הודעת חברת "הדסים" למוסד לביטוח לאומי, כי המנוח נפגע "ממשאית שלנו", הגם שפורמאלית המשאית שייכת לחברת "מובילי אמיר", ומאידך, רק קביעה שכזאת מתיישבת עם העובדה, שהנתבע מס' 2, שהיה פורמאלית עובד של חברת "הדסים", נהג בזמן תאונת דרכים תביעה של אלמנה במשאית השייכת פורמאלית ל"מובילי אמיר", (כשם שהמנוח עצמו נהג במשאית של חברת "מובילי אמיר" בעת שהוכשר לשמש כנהג).

(ז) נוכח עובדות אלה, הנני סבור, שאין מקום לשמור על ההפרדה הפורמאלית בין שתי החברות, ומקבל אני את טענת ב"כ הנתבעים, שהמוסד לביטוח לאומי אינו יכול לחזור על חברת "מובילי אמיר" בנימוק שהמנוח היה עובד חברת "הדסים", באשר ההבחנה בין שתי החברות היא פורמאלית בלבד, ואין לה כל נפקות מהותית או עניינית.

(ח) על כן, על המקרה שלפני חלים הכללים שנקבעו בפסק הדין שניתן בע"א 454/85 אליהו בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מ"ד (2) עמ' 8, שם נאמר:

"כדי ליצור את הקשר בין מי שהנתבע זכאי לפיצוי ממנו על פי עילות התביעה בחוק הפיצויים, לבין המעביד, שבו מדבר סעיף 82, יש "להרים את המסך", להציץ מאחוריו ולבחון את זהותם של האחראי-המשתמש ובעל הרכב מתיר-השימוש, את חובתה של המבטחת, ואת מהות היחסים שבינם לבין הנפגע. אם היחס בין האחראי לפיצוי ובין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובדו כי אז אין להתעלם ממנו ויש להפעיל לגביו את התוצאה המתחייבת מסעיף 82 - לנכות את הגמלה מהפיצוי כמצוות סעיף 82(א) ולמנוע זכות חזרה של המוסד על המעביד כמצוות סעיף 82(ג). ודוק - האחריות לפי חוק הפיצויים אינה מוטלת על אותו אחראי בשל היותו המעביד אלא בשל היותו המשתמש או בעל הרכב-מתיר השימוש (או המבטח). אך בשל היותו המעביד אשר נשא בעקיפין בנטל הגמלה המשתלמת לנפגע אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי הדן בצד שלישי אלא את הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין הדן בצד שלישי שהוא מעביד."

(ההדגשות לא במקור - י"כ)

כמו כן סבור אני, שאף דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בת"א (ים) 92/93 עזבון המנוח אבו חאמד נ' צור שמיר, יפים למקרה שלפני:

"אין הכרח כי הרכב יהיה בבעלות המעביד. די בכך כי למעביד הייתה זכות שימוש ברכב, והוא העמידו לרשות עובדיו במסגרת מהלך העבודה הרגיל".

(ט) לפיכך, בנסיבות המקרה שלפני, הנני סבור שאין להפריד בין חברת "הדסים" לחברת "מובילי אמיר" ולקבוע שאחת מהן ("הדסים") הייתה המעביד והשניה ("מובילי אמיר") היא האחראית לפיצוי התובעים.

כלי הרכב של "מובילי אמיר" עמדו לשימושה של חברת "הדסים", ועובדיה של חברת "הדסים" נהגו בכלי הרכב של "מובילי אמיר", ודי בכך כדי להחיל על העניין את הלכת אליהו נ' אלגריסי.

(י) על כן, הנני קובע, שהתובעים אינם זכאים לפיצוי בשיעור של 25% מסכום הפיצויים שלפני ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

17. בסיכומי תשובתו הזכיר ב"כ הנתבעים, כי יש לעשות צו המורה להפקיד את כספי התובעות 2 עד 5 עד הגיען לגיל 18 שנים.

אין אני סבור שיש מקום לעשות צו שכזה, שכן התובעות זכאיות להפסדי התמיכה בגין התקופה שעד יום הגיען לגיל 18 שנים, ומה יועילו להן סכומי התמיכה בגיל 18 שנים ?

עד הגיען לגיל 18 שנים, סמוכות התובעות 2 עד 5 על שולחן אמן, היא התובעת מס' 1, וחזקה שכאפוטרופא טבעית, תדע לכלכל צעדיה כך שהפסדי התמיכה ישמשו את מטרתם הראויה, שהרי אם לא תשתמש בכספים אלה כדי לכלכל את בנותיה, כי אז יהיה עליה למצוא מקורות כספיים אחרים שישמשו מטרה זאת.

על כן, אין אני עושה צו בדבר הפקדת כספי הפיצויים עד למועד הגיע התובעות 2 עד 5 לגיל 18 שנים.

18. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים. הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מתאריך כל הוצאה והוצאה. הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 36,438.- ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קצבה לאלמן

  2. מזונות אלמנה

  3. קצבת שאירים לאלמן

  4. אלמנה שמתחתנת מחדש

  5. זכויות אלמנה מתאונה

  6. תאונת דרכים - תביעה של אלמנה

  7. מענק נישואין לאלמנה

  8. זכויות אלמנת עובד זר

  9. זכויות אלמנת עובד אגד

  10. אלמנת פנסיונר קרן מקפת

  11. קצבה לאלמנת עובד עירייה

  12. תאונת דרכים אלמנה מבוגרת

  13. התנגדות האלמנה לקיום צוואה

  14. זכויות אלמנה נכה ביטוח לאומי

  15. קצבת תלויים לאלמנת נפגע עבודה

  16. אלמנה שנישאה בשנית ביטוח לאומי

  17. זכויות פנסיה לאלמנים שגרו בנפרד

  18. קצבת תלויים לאלמנה ידועה בציבור

  19. ניכוי קצבת אלמנה מקצבת הבעל שנפטר

  20. דחיית גמלת תלויים לאלמנה בביטוח לאומי

  21. מחלה קשה פטירה של בן הזוג של הרוג בתאונת דרכים

  22. קצבת תלויים לאלמנה שהפכה לידועה בציבור

  23. שינוי של אלמן/ה במקום עבודה-השכלה-הכשרה מקצועית

  24. צמצום היקף משרה של אלמן/ה עקב הצורך לטפל בילדים

  25. הכרה כאלמן בביטוח לאומי של ידוע בציבור

  26. זכויות ידועה בציבור לפנסיה בתור אלמנה

  27. פיצויים לאלמנה של הרוג בתאונת דרכים שהפסיקה לעבוד

  28. קצבת שאירים לאלמנה שהתחתנה מחדש והתגרשה

  29. זכאות אלמנה לקצבת תלויים בגין פטירת הבעל

  30. הגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון האחיד של מבטחים

  31. נישואים של אלמן/ה לאחר תאונת דרכים – השפעה על פיצויים

  32. זכויות אלמנה מכוח חוזה מכר שחתם בעלה עם המינהל

  33. קצבת שאירים לאלמנה מתחת לגיל 40 שאין עמה ילדים

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון