תאונת דרכים נהג מונית

פסק דין

א. התובע, נפצע באירוע תאונת דרכים שאונתה לו עת נהג במונית, במסגרת עבודתה כנהג מונית. בזמן עצירה בצומת מרומזר יצא התובע מן המונית כדי לברר תקלה במנוע, ולאחר מכן סגר התובע את מכסה המנוע וחזר למקום מושבו במונית.

התובע החזיק את דלת המונית כשהיא פתוחה בידו השמאלית במטרה לסגור אותה, ואזי נהג משאית שעמד במקביל למונית, התקדם בנסיעה כשהמשאית מושכת עמה את הדלת הפתוחה של המונית שעליה היתה ידו השמאלית של התובע (עמ' 9 לפרוט').

הנתבעות אינן חולקות על עצם התרחשות האירוע ועל חבותן הביטוחית (עמ' 1 לפרוט').

ב. שמעתי בתיק זה ביום 21.10.99 את עדות התובע (עמ' 6 - עמ' 21 לפרוט') מטעם התביעה. מטעם ההגנה שמעתי את פקידת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, גב' מירי בהט, שהגישה תעודת עובד ציבור מיום 2.11.99, והעידה בישיבת בימ"ש מיום 10.11.99 (עמ' 23 עד עמ' 26 לפרוט'), וכן שמעתי את העד מר שלמה גלמידי, בעל מונית, שהיה אחד ממעבידיו של התובע, ממאי עד אוקטובר 96, דהיינו, לפני תאונת דרכים נהג מונית, (עמ' 26 -עמ' 33 לפרוט'), ואת העד יצחק גלמידי, בעל מונית, שהיה גם הוא אחד ממעבידיו של התובע, אך זאת לאחר תאונת דרכים נהג מונית, בפברואר, מרץ, אפריל 98 (עמ' 34 - עמ' 37 לפרוט'), וכן שמעתי את החוקר שלומי תורג'מן שערך פעמיים מעקבים מוסרטים אחר התובע. (עמ' 37 - עמ' 40 לפרוט').

לאחר מכן הובא מטעם התובע עד ההזמה מר חיים שיקרזינסקי, מנהל תחנת המוניות "2525" בחיפה שהגיש תצהיר עדות ראשית, ת18/, ומסר עדותו בביהמ"ש ביום 21.12.99, עמ' 42 עמ' 46 לפרוט'.

ב"כ הצדדים סיכמו לאחר מכן את טיעוניהם בכתב.

ג. התובע סבל מפציעת מעיכה בכף ידו השמאלית. התובע אושפז בביה"ח רמב"מ מח' כירורגית כף יד מיום תאונת דרכים נהג מונית עד 6.10.96 (4 ימים), נותח, והיד השמאלית קובעה בסד גבס (ת1/).

ביום 28.10.96 עבר התובע אשפוז יום בביה"ח רמב"ם (ת3/) לצורך הוצאת המסמר מן האצבע החמישית של יד שמאל, וניקוי הנמק.

ביום 6.1.97 עבר התובע פעם נוספת אשפוז יום בבי"ח רמב"ם (ת5/).

ביום 15.3.97 אושפז התובע פעם נוספת בביה"ח רמב"ם לניתוח בכף יד שמאל בגלל כיפוף באצבעות 3-5, היה צורך לשחרר את הגידים המיישרים של אצבעות 2, 3, 4, וכן בוצעה כריתה של האצבע החמישית בגלל קשיון מוחלט במפרקים של אצבע זו, ועצם חשופה.

התובע שוחרר מאשפוז זה לאחר 4 ימים ב 18.3.97-, עיינו מוצג ת6/.

ד. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כפגיעה בעבודה וקבע לתובע תקופת אי-כושר עבודה מיום תאונת דרכים נהג מונית עד 3.4.97 ולאחר מכן 100% נכות מיום 4.4.97 עד 31.5.97, 40% נכות מיום 1.6.97 עד 31.8.97, ולבסוף נכות רפואית צמיתה של 39.63% מיום 1.9.97.

לפי קביעת הוועדה הרפואית מיום 9.12.97 סובל התובע ממצב אחר מעיכה בכף יד שמאל, עם שברים פתוחים בגליל מקורב של אצבע 5, ועצמות מסרק 2-3, וכן פריקה בגליל פרוקסימלי של אצבע 4, מצב אחר ניתוח קיבוע שברים באצבע 5 של יד שמאל, ומצב אחר ניתוח שחרור הגידים המיישרים של אצבעות 2, 3, 4, כף יד שמאל, וכן קטיעת אצבע 5.

התובע זכאי לפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני כדלקמן: דרגת נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 40%, כך שבגין נכותו הרפואית זכאי התובע לפיצוי בסכום של 44,573 ש"ח, וזאת לאחר ניכוי 16% בגין גיל, בהתחשב בכך שהתובע היה כבן 46 ביום תאונת דרכים נהג מונית.

ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני גם בגין תשעה ימי אשפוז (עמ' 6 לסיכומי ב"כ התובע), דהיינו, סכום נוסף של 265 ש"ח X 9 ימים = 2,385 ש"ח, וביחד: 44,573 ש"ח + 2,385 ש"ח = 46,958 ש"ח, ועל כך יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה ממועד אירוע תאונת דרכים נהג מונית ועד היום (46 חודשים) =7,200 ש"ח ריבית, ובסה"כ : 54,158 ש"ח.

ו. מעדות התובע עולה שמשנת 1972 עד 1977 עבד התובע בחישולי כרמל כאחראי צוות, לאחר מכן כשנה ומחצה כאזרח עובד צה"ל בבסיס ציוד כמחסנאי, ומשנת 1977 עד 1991, כ 14- שנה מלגזן ואחראי צוות כקו ייצור בתעשייה הצבאית. עבודתו שם הופסקה מטעמי צמצומים (עמ' 7 לפרוט', עדות התובע).

לאחר מכן עשה התובע רשיון לרכב ציבורי והחל לעבוד כנהג מונית שכיר. מעבידיו של התובע, דהיינו, בעלי המוניות שעל רכבם עבד כשכיר, התחלפו תדירות, לדבריו, כעשרה מעבידים (עמ' 8 סיפא לפרוט').

לפי עדות התובע בעמ' 7 לפרוט' בסיס השתכרותו היה 35% - 40% מן הקופה לאחרי ניכוי הוצאות הדלק, ובנוסף לכך תשר בשיעור של כ50%- מהכנסתו ביום עבודה רגיל.

לטענת התובע בתחילת עבודתו במוניות הכנסתו היתה בסדר גודל של 4,000 ש"ח לחודש, לא כולל תשר, לפי 30 ימי עבודה לחודש, הואיל ובעלי המוניות המעבידים מחייבים את הנהג השכיר לעבוד גם בשישי - שבת. ערב קרות תאונת דרכים נהג מונית הגיעה הכנסתו החודשית, כולל תשר, לסדר גודל של 7,000 ש"ח בחודש בגין 30 ימי עבודה בחודש, עבור 12 שעות עבודה ביום, מ - 12:00 בצהרים עד חצות או עד 01:00 בלילה.

התשר מיועד כולו לנהג, ואילו מתוך הקופה לוקח הנהג 35% - 40% לפי ההסכם שבינו לבין בעל המונית.

לטענת התובע בתקופת עבודתו כנהג מונית קיבל רק 2-3 תלושי שכר בודדים (עמ' 8 לפרוט' עדות התובע).

מעבידו של התובע סמוך לאירוע תאונת דרכים נהג מונית היה שלמה גלמידי. מעיון בתלושי השכר, נ3/, לתקופה מאי - אוקטובר 96, עולה ששכרו החודשי של התובע באותה תקופה היה, לפי התלושים, 2,000 ש"ח לחודש לערך, כך גם עולה מעיון בפיסקה י', פרק פרטי השכר, שבטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה נ1/.

מקום העבודה הראשון של התובע לאחר תאונת דרכים נהג מונית היה באוקטובר - נובמבר 1997 אצל מר שפיק זליאט אצלו השתכר כ 1,500- ש"ח לחודש (ת12/ + ת13/), ואזי נאמר לו שעבודתו איננה מתאימה למעביד, אם כי לדעת התובע הדברים נאמרו לו בגלל נכותו (עמ' 13 סיפא לפרוט'), ואזי עבד שלושה חדשים כנהג שכיר אצל בעל המונית יצחק גלמידי: פברואר, מרץ, אפריל 1998, ת14/, ת15/, ת16/, גם שם הופיע שכר של 1,500 ש"ח לחודש בתלושי השכר, וגם שם הופסקה עבודתו כפי שהיה אצל מר זליאט (עמ' 14 לפרוט')

התובע, לפי עדותו בעמ' 14 לפרוט', פנה לשרות התעסוקה ולדבריו הפקיד אמר לו כך:

"והוא אמר לי שלדעתו אין לי מה לחפש אצלו, ושאמצא לעצמי משהו לפי מגבלותיי. הגעתי לפקידת השיקום במל"ל ומאז הכל עמד" (עמ' 14 לפרוט').

לטענת התובע מאז שהיה אצל פקידת השיקום בביטוח הלאומי הובטח כי "יחזרו" אליו, אך מאז לא שמע דבר. וכשנשאל התובע בשעת מתן עדותו ביום 21.10.99, האם עבד במקום עבודה נוסף מאז יצחק גלמידי (שאצלו הועסק מפברואר - אפריל 98), השיב התובע בשלילה.

לדברי התובע יש לו קשיים בידו השמאלית, הוא הולך מידי פעם לקבל טיפולי פיזיותרפיה וסובל מכאבים קשים בעיקר בחורף, ולדבריו איננו מצליח לבצע עבודה ביד זו (עמ' 15 רישא לפרוט').

ח. בחקירתו הנגדית נשאל התובע לגבי תלושי השכר שקיבל ממי שהיה מעבידו ערב תאונת דרכים נהג מונית, יצחק גלמידי. לפי תלושים אלה שכרו של התובע היה כ 2,000- ש"ח לחודש עד 2,064 ש"ח לחודש, אך עמדת התובע כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו היתה:

"הבהרתי בתחילת דבריי. כנהג מונית אני עובד כשכיר על בסיס אחוזים, גובה את האחוזים בסוף יום העבודה, לי אין שום שליטה כשכיר לבוא לבעל הבית ולהגיד לו איך ולמה ואיך הדיווח, השכר שלי הוא על הבסיס היומי שאני מקבל אותו כל יום לפי האחוזים". (עמ' 16 רישא לפרוט').

לפי עדות התובע בעמ' 16 לפרוט', זהו הנוהל הסטנדרטי של העבודה במוניות, כשהנהג השכיר נוטל את האחוזים שלו בסוף יום העבודה מן הקופה. לדעת התובע הממוצע החודשי בארבעת החדשים יוני - ספט' 96 שדווחו בטופס דמי הפגיעה לביטוח לאומי (נ1/), היה כ5,000- ש"ח לחודש לערך, לא כולל התשר, ולדבריו אין הוא עוקב אחר המופיע בתלושים, הואיל והוא מקבל את הכסף המגיע לו באחוזים מן הקופה.

ט. התובע אישר בחקירה הנגדית שרשיון הנהיגה שלו על מונית בתוקף, ולא נפסל (עמ' 17 לפרוט'), וכן אישר שהוא נוהג ללא בעיה על רכב פרטי אוטומטי (עמ' 18 לפרוט') ואולם לדבריו מאז עבודתו האחרונה אצל יצחק גלמידי בפברואר - אפריל 98, חדל התובע מלחפש עבודה כנהג שכיר, לאחר שהיתה לו תחושה שעבודתו הן אצל זליאט והן אצל גלמידי הופסקה בגלל נכותו, הגם שהדברים לא נאמרו לו כך במישרין.

בחקירה החוזרת ציין התובע שלגבי עצם פעולת הנהיגה במונית אין לו בעיה, והבעיה נוצרת כשעליו לגבות כסף מן הנוסעים, שהרי אין הוא יכול בכל פעם לעצור את המונית כדי לתת עודף (עמ' 19 לפרוט').

י. בנוסף התייחס התובע בחקירתו החוזרת לענין תלושי השכר וציין כי היו מעבידים שאצלם לא ראה תלושי שכר כלל, וכי אופי העבודה איננו של עבודה קבועה עם תלושים (עמ' 20 לפרוט').

לענין הפסקת עבודתו אצל מעבידיו לאחר תאונת דרכים נהג מונית (זליאט, ויצחק גלמידי) ציין התובע כי לפי תחושתו:

"המאמץ הפיזי שהייתי צריך לעשות לאחר תאונת דרכים נהג מונית היה הרבה יותר קשה מאשר לפני בגלל התנאים ואז גם לא יכולתי לייצר את הקופה לשביעות רצון בעל הבית. ברגע שבעל הבית קיבל קופה קטנה יותר וזה נמשך לאורך הזמן שעבדתי אצלו ולא יכולתי לייצר קופות ולפי דעתם כנראה זה לא הספיק להם אז בנועם אמרו לי שהם לא זקוקים לנהג ועובדים לבד". (עמ' 20 לפרוט').

עדת ההגנה פקידת השיקום גב' מירי בהט ציינה בתעודת עובד הציבור מיום 2.11.99, שהיא הזמינה אליה את התובע לתאריך 5.2.98, לאחר קביעת נכותו, כדי לדון בשיקומו המקצועי ובשיחה לא שלל התובע את יכולתו להמשיך ולעבוד כנהג מונית. התובע גם התעניין בנושא היוון קיצבה לרכישת מונית. ניתן לתובע הסבר על התהליך, אך התובע לא פנה בבקשה ספציפית בענין זה.

לגבי קורס מקצועי נמסר לתובע שניתן יהיה לדון בכך רק לאחר שיוכיח שאין בידיו רשיון נהיגה במונית, דהיינו, שהוא חסר מקצוע, ולכן זכאי לשיקום, אך התובע לא חזר עם אישור כזה או כל פניה אחרת.

בחקירתה הנגדית הסבירה גב' בהט שהיא ביקשה מן התובע להמציא אישור משרד הרישוי האם נפסל רשיון המונית שלו עקב תאונת דרכים נהג מונית, אם לאו, ובהתאם לכך היתה יודעת האם זכאי התובע לשיקום מקצועי אם לאו.

העדה הפנתה תשומת לב התובע שעליו לעדכן את משרד הרישוי לגבי הנכות שנקבעה לו ע"מ שייקבע (במשרד הרישוי) האם הוא בעל רשיון נהיגה אם לאו.

העדה הבהירה שהקריטריון במח' השיקום הוא האם פסלו את רשיון המונית של התובע אם לאו, דהיינו, מח' השיקום היתה מטפלת בשיקומו של התובע אילו היה מביא אישור שנפסל רשיון הנהיגה שלו על מונית.

בנוסף הזמינה אליה העדה, כמצויין כבר לעיל, את התובע לפגישה, כדי להביא בפניו את אפשרויות השיקום במל"ל, זאת לאחר שיוכיח שאין בידיו רשיון נהיגה במונית.

הגב' בהט הסבירה שועדת הרשות של המל"ל לענין תקנה 15 התבססה על דו"ח שהכינה בזמנו העדה עצמה בשעה שהיא סברה אז שהתובע אכן איבד את יכולתו המקצועית כנהג מונית.

מכל מקום, יובהר שבתעודת עובד הציבור כותבת הגב' בהט ש60%- נכות נקבעו לתובע בתוקף מיום 1.9.97, עקב כך הוזמן התובע ע"י העדה למחלקת השיקום, ואזי נדון שיקומו המקצועי לאחר שהופעלה לגביו תקנה 15. העדה הסבירה לתובע שאם הוא מעוניין כי יטופל שיקומו המקצועי עליו להמציא אישור משרד הרישוי שאכן נשלל רשיונו על מונית.

העדה הוסיפה שכאשר שאלה את התובע כלום ניסה לעבוד בפועל כנהג מונית, השיב לה התובע שמציעים לו עבודות לילה, אך הוא לא אוהב זאת. (עמ' 26 רישא לפרוט').



יב. מעדות מר שלמה גלמידי, שהיה מעבידו של התובע ובעל המונית עליה עבד התובע כשכיר ממאי 1996 ועד אירוע תאונת דרכים נהג מונית, עולה שיש שתי אפשרויות העסקה של נהג מונית: כקבלן משנה או כשכיר, וכי התובע הועסק כשכיר, כנגד שכר חדשי של 2,000 ש"ח לחודש (נ3/).

לפי עדות שלמה גלמידי הריכוזים החודשיים של סרטי הקופה הועברו לרואה החשבון (עמ' 27 לפרוט'), ובאותה מתכונת מעסיק העד שלמה גלמידי נהג אחר במוניתו כיום בשכר של 2,900 ש"ח לחודש.

בחקירה הנגדית השיב העד שאם נהג מועסק לפי אחוזים מתוך הקופה נחשב הנהג כקבלן משנה ואזי עליו להיות מדווח ברשויות כעובד עצמאי. נהג שכיר עובד בערך 8-10 שעות משעה 13:00 עד בערך חצות (עמ' 29 לפרוט'), וכך גם היו שעות עבודתו של התובע בזמנו (עמ' 30 29- לפרוט').

העד שלמה גלמידי גם הכחיש את טענת התובע בדבר "טיפים" בעבודה (תשר). העד הביע נכונות לגלות הכנסתו רק לגבי השנה בה ארעה תאונת דרכים נהג מונית לתובע, דהיינו, שנת המס 96, והכנסתו החייבת באותה שנה היתה 69,954 ש"ח ברוטו, לפי ת17/.

יג. עד הגנה נוסף היה מר יצחק גלמידי, בעל מונית, שאצלו עבד התובע בחדשים פברואר, מרץ, אפריל 1998, בחצי משרה, כנהג שכיר (עמ' 34 לפרוט'), בשכר של 1,500 ש"ח לחודש לפי תלושי השכר, נ4/, נ5/, נ6/.

לפי עדותו של יצחק גלמידי הוא מעסיק ביום שני נהגים שכירים, ושכרו ברוטו של נהג שכיר כיום הוא כ 2,700- ש"ח ברוטו לחודש (עמ' 35 לפרוט').

מר יצחק גלמידי העיד בעמ' 35 לפרוט':

"בזמנו שהוא עבד אצלי הוא היה מוגבל הוא לא יכול היה לעבוד הרבה בגלל כאבים ביד. מה קורה היום אני לא יודע".

העד מר יצחק גלמידי אישר שקיימות שתי צורות העסקה, האחת כנהג שכיר, האחרת כקבלן משנה, ואזי האחוז המקובל הוא שהנהג מקבל 30% - 40% מן הקופה.

החוקר שלומי תורג'מן ערך מעקב מוסרט של התובע בעבודתו כנהג מונית בתחנת מוניות בתוואי שמרחוב החלוץ - שפירא בחיפה לטירת הכרמל ביום 3.11.99 וביום 7.11.99 כשהתובע עובד במשמרת שניה החל מסמוך לשעה 14:00 לערך ועד לערב. העד נסע במונית בה נהג התובע, כשבמהלך הנסיעה התובע גבה כספים מלקוחות תוך כדי הנסיעה, והחזיר עודף לפי הצורך. תיבת ההילוכים במונית היא תיבת הילוכים רגילה.

טו. עד ההזמה מר חיים שיקרזינסקי מסר בתצהירו מיום 21.12.99, ת18/, שהוא עובד מזה כ15- שנה כמנהל תחנת המוניות "2525" בחיפה וקודם לכן עבד כנהג מונית וכבעלים של מונית בין 1969 ל1985-.

בתחנה בה עובד מר שיקרזינסקי כמנהל פועלות כמאה מוניות בבעלות פרטית, ברובן מועסקים נהגים שכירים כך שהמוניות מופעלות בשתי משמרות שכל אחת נמשכת 8-12 שעות למשמרת.

הקופה הממוצעת שנהג שכיר מביא לחלוקה והתחשבנות היא 400 ש"ח - 600 ש"ח בתום המשמרת של נהג שכיר, כשהחלוקה נעשית לעתים קרובות בנוכחות העד.

השיטה הנהוגה והמקובלת לחלוקת קופה היא 70% לבעל המונית, 30% לנהג השכיר.

שיטה אחרת לחלוקת הפדיון היא שבעל המונית מקבל מן השכיר סכום יומי קבוע שבין 200 ש"ח - 230 ש"ח, ובתוספת של 1 ש"ח לכל ק"מ מעל 300 ק"מ שנסעה המונית באותה משמרת. שיטה זו נועדה למנוע קושי מבעל המונית בפיקוח על הסכום האמיתי שהצטבר בקופה במהלך המשמרת.

לדברי העד אלה שתי השיטות היחידות המוכרות לו.

בחקירתו הנגדית אישר העד מר שיקרזינסקי כי זו תחנה של מוניות לנסיעות מיוחדות (עמ' 43 לפרוט') והסעות למפעלים, אך לא תחנה לביצוע נסיעות שירות. לדעתו של העד השיטה עליה דיבר בסעיף 7 לתצהירו (חלוקת קופה בין בעל המונית לשכיר לפי 30% - 70%) היא הנהוגה והמקובלת ברוב התחנות בארץ (עמ' 44 לפרוט'), והעובדות ידועות לעד גם מתוך כהונתו בארגון הארצי של בעלי המוניות.

משנאמר לעד שבמוניות המפעילות קו שירות ההכנסה קטנה יותר ואזי תיתכן חלוקה אחרת, השיב העד שבתחנות של מוניות שרות הרווח גדול יותר מאשר בתחנות אחרות וקיימות שתי השיטות: או חלוקה באחוזים, או שהנהג נותן לבעל המונית סכום קבוע של 200 - 270 ש"ח למשמרת, אם כי אצלם בתחנה הסכום העומד לרשות בעל המונית הוא 230 ש"ח (עמ' 44 לפרוט'). העד ציין שמוניות שרות עובדות יותר על בסיס מזומן.

יז. לפי עדות מר שיקרזינסקי הפדיון של נהג מונית הוא 400 ש"ח - 600 ש"ח למשמרת. הכנסתו של בעל מונית, אחרי ניכוי הוצאות, יכולה להיות כ 7,000- ש"ח לחודש (עמ' 44 לפרוט').

העד הוסיף והעיד:

"מחזור הקופה צריך להיות בין 400 ל- 600 ש"ח, בגלל השיטה הזאת של 70 לזה ו - 30 לזה שאין לנו ביקורת על הנהגים הרי יש נסיעות שלא מפעילים מונה ויודעים זאת, בעקרון בעל המונית מקבל בערך 250 ש"ח למשמרת זה אם הוא עובד לפי שיטת ה- 30 אחוז כי המחזור הממוצע הוא 500 שקל למשמרת" (עמ' 45 לפרוט').

כשבית המשפט העיר לעד ש70%- מ- 500 ש"ח מביא לתוצאה של 350 ש"ח, תיקן העד ואמר: "אז הוא מקבל 350 ש"ח".

העד הוסיף ואמר שאין עובדים באמצעות סרט קופה רושמת הואיל ויודעים שמעלימים (עמ' 46 לפרוט').

יח. מעיון בסיכומיהם של ב"כ שני הצדדים עולה כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלות הבאות:

1. שיעור שכרו של התובע ערב תאונת דרכים נהג מונית, והאם דיווחי השכר של 2,000 ש"ח לחודש שיקפו נכונה את הכנסתו של התובע לאותה תקופה, והאם באמת השתכר התובע 7,000 ש"ח לחודש, כטענתו.

2. משמעות נכותו של התובע מבחינת תפקודו של התובע כנהג רכב ציבורי, ויכולתו להמשיך לעבוד במקצועו.

יט. תמצית טענות ב"כ התובע בסיכומיו היא שהשתכרות התובע כנהג מונית הגיעה ערב תאונת דרכים נהג מונית ל 7,000- ש"ח לחודש, כולל משכורת בסיסית לפי אחוזים מן הקופה, ולרבות טיפים (תשר), בעבודה של כ12- שעות ביום בשעות אחה"צ והלילה.

לדעת ב"כ התובע יש לדחות את עדות מר שלמה גלמידי שאמר בעדותו כי התובע עבד אצלו כשכיר בשכר חדשי של 2,000 ש"ח, ויש להעדיף את עדות עד ההזמה מר חיים שיקרזינסקי, מנהל תחנת המוניות "2525" שהעיד לאור נסיונו ועבודתו בדבר שתי השיטות הנהוגות בענף המוניות לתיגמול נהגים שכירים, דהיינו, האחת, שהנהג השכיר מקבל 30% מן הקופה, האחרת, שהנהג השכיר מעביר לבעל המונית סכום יומי קבוע של 200 - 230 ש"ח מפדיון המונית, בתוספת 1 ש"ח לכל ק"מ שמעל 300 ק"מ שנסעה המונית באותה משמרת, וכי הקופה הממוצעת לחלוקה היא 600 - 400 ש"ח. עדות מר שיקרזינסקי תומכת בעדות התובע ויש להעדיפה על פני עדות גלמידי, כך טוען ב"כ התובע.

עוד מציין ב"כ התובע שאין למנוע מן הנפגע להוכיח שהכנסתו למעשה גבוהה מן ההכנסה עליה הצהיר בפני פקיד השומה.

לענין סרטי המעקב של החוקר ציין ב"כ התובע שמרשו לא הכחיש נסיונותיו לחזור לעבוד, והוא עושה מאמצים לחזור ולהתפרנס בכבוד, חרף נכותו, ומכל מקום: היומיים אותם ראה החוקר אינם מלמדים דבר.

מציין ב"כ התובע בעמ' 5 סיפא לסיכומיו:

"זמן קצר לאחר מכן שוב פוטר התובע והינו מובטל מעבודה".

טוען ב"כ התובע שעדות התובע בביהמ"ש שהוא לא עבד כלל ממחצית שנת 98 (מאז פיטוריו ע"י יצחק גלמידי) עד לעדותו בביהמ"ש (21.10.99) לא נסתרה.

ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין 11 חודשים מיום תאונת דרכים נהג מונית בהם לא עבד כלל, לפי 7,000 ש"ח לחודש, בניכוי 13% מס הכנסה, ולאחר מכן ועד היום לפי נכות תפקודית של 60%.

לטענת ב"כ התובע יכול היה התובע להתמיד בעבודה עד גיל 65 ולהגדיל השתכרותו, וכי עקב תאונת דרכים נהג מונית איבד התובע את יכולתו לעבוד כנהג רכב ציבורי, והוא מוגבל בכל עבודה הדורשת שימוש בשתי ידיים.

ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות התובע פיצוי עד הגיעו לגיל 65 לפי נכות תפקודית של 60% על בסיס שכר של 7,000 ש"ח לחודש, ולרבות הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, וכן גם עזרת צד שלישי ב 11- החדשים הראשונים לפי 1,500 ש"ח לחודש, ולאחר מכן מ - 1.9.97 עד היום, כמו גם לעתיד, לפי 500 ש"ח לחודש, וכן גם הוצאות נסיעה וניידות מוגברות לעבר ולעתיד.

כ. שונה לחלוטין עמדת ב"כ הנתבעות המדגיש בסיכומיו שהתובע טען כאילו לא הצליח לחזור למעגל העבודה עקב תאונת דרכים נהג מונית, אך עלה בידי הנתבעות להוכיח שהתובע, כך נטען, שיקר, והוכח כי התובע המשיך לעבוד כנהג מונית.

מציין ב"כ הנתבעות שהתובע השתכר כנהג מונית 2,000 ש"ח ברוטו לחודש, שערכם כיום 2,746 ש"ח, ומסכום זה אין לנכות מס. תקופת אי-הכושר של התובע נמשכה 8 חודשים.

לדעת הנתבעות אין מניעה שהתובע ימצא עבודה במגוון תפקידים המאפשרים עבודה ללא אצבע 5 (יד שמאל) החסרה, וכן אין לתובע מניעה אובייקטיבית לחזור לעבודתו כנהג מונית או להשתלב בעבודה אחרת, כך שנכותו התפקודית נופלת מנכותו הרפואית.

מדגיש ב"כ הנתבעות שהתובע מעולם לא נפסל מלשמש כנהג רכב ציבורי, ורשיון הנהיגה שלו לא נשלל ואין מניעה שימשיך לעבוד כנהג רכב ציבורי, והתובע העיד שבפעולות הנהיגה עצמה אין לו בעיה (עמ' 19 לפרוט' ש' 22).

גם גב' מירי בהט פקידת השיקום העידה שהתובע בשיחה עמה לא שלל יכולתו להמשיך לעבוד כנהג מונית, והוא לא חזר אליה עם אישור בדבר פסילת רשיון הנהיגה שלו.

עמדת ב"כ הנתבעות היא שפגיעת התובע אינה כה חמורה כפי שהוא מנסה להציג בפני ביהמ"ש.

התובע לא איבד לא את כושרו ולא את רשיונו לעבוד כנהג מונית, ואף התענין באפשרות להיוון קיצבת הנכות שלו לצורך רכישת מונית .



עמדת ב"כ הנתבעות היא שיש לקבל עדות מעבידו של התובע ערב תאונת דרכים נהג מונית מר שלמה גלמידי שהתובע השתכר ערב תאונת דרכים נהג מונית 2,000 ש"ח לחודש לפי תלושי השכר, ושהוא, מר שלמה גלמידי, מעולם לא העסיק עובדים בשיטה של קבלן עצמאי.

עוד ציין מר שלמה גלמידי שהתובע עבד כ 10- שעות ביום (ולא 12, כטענת התובע) ובתחנה זו שיש בה קווי שירות קבועים + הסדרי הסעה עם מוסדות, אין תשלומי תשר. אלה מקובלים בנסיעות שירות מיוחדות.

עוד טוען ב"כ הנתבעות שעדות מר יצחק גלמידי שאצלו עבד התובע מפברואר עד אפריל 98, תאמה את זו של שלמה גלמידי, ולדעת ב"כ הנתבעות, יש לדחות מכל וכל את טענות ב"כ התובע כנגד מהימנות עדותו של מר שלמה גלמידי.

לדעת ב"כ הנתבעות גם אין להסתמך על עדות מר חיים שיקרזינסקי הואיל והינו מנהל תחנת מוניות "2525" שהיא תחנה שונה במהותה מן התחנה בה עבד התובע עובר לתאונה. התחנה שאותה מנהל מר שיקרזינסקי מבצעת בעיקר נסיעות מיוחדות, ואילו התחנה בה עבד התובע עובר לתאונה, מבצעת נסיעות בקווי שירות ומוסדות.

לדעת ב"כ הנתבעות אין להתייחס לעדות מר שיקרזינסקי שגם אינו ראוי להיחשב כעד הזמה, והבאתו לעדות נעשתה "בדלת האחורית" בנסיונו של התובע לחזק את גירסתו הרופפת מול העדויות המוצקות של הנתבעות, תוך הפרת החלטת בית המשפט שקבע ביום 10.11.99, עמ' 41 לפרוט', שהבאת עדות ההזמה מותרת רק לצורך הסוגיה עליה הצביע ב"כ התובע בטיעונו.

מוסיף ב"כ הנתבעות שגם אם תתקבל טענת התובע ששכרו בפועל היה 35% מפדיון המונית, הרי לפי סרטי הקופה הרושמת במוניתו של מר שלמה גלמידי, היה אמור חלקו של התובע בתקופה ממרץ 1996 עד ספטמבר 1996, לנוע בין 1,390 ש"ח לחודש ועד 2,000 ש"ח בלבד, כשמסכום זה עדיין לא נוכו הוצאות דלק מן הפדיון.

עוד מציין ב"כ הנתבעות שעדי ההגנה העידו שבתחנת המוניות בה עבד התובע אין תשלומי תשר הואיל וזו מקיימת נסיעות קווי שירות ונסיעות מוסדיות.

טוען ב"כ הנתבעות שאם מבקש התובע להוכיח שהכנסתו היתה גבוהה מן המוצהרת בפני פקיד השומה, כי אז מוטל עליו נטל הוכחה כבד והוא לא עמד בנטל זה, לכן יש לקבוע שהכנסת התובע עובר לתאונה היתה 2,000 ש"ח בלבד, כפי שהעיד מעסיקו עובר לתאונה מר שלמה גלמידי, שעדתו נתמכה בזו של המעסיק של התובע לאחר תאונת דרכים נהג מונית מר יצחק גלמידי.

ב"כ הנתבעות מציע לפסוק לתובע פיצוי של 2,746 ש"ח לחודש בגין הפסד השתכרות מלא לשמונת החודשים הראשונים. לגבי העתיד מציע ב"כ הנתבעות לפסוק לתובע פיצוי גלובלי של 50,000 ש"ח בשים לב לכך שהתובע לא הוגבל בהשתכרותו לעתיד כנהג מונית או בכל עבודה אחרת שאינה מצריכה שימוש באצבעו החסרה, ולפי סרטי המעקב שהוצגו בפני ביהמ"ש עולה כי התובע חזר לעבודתו הקבועה כנהג מונית ואינו סובל כיום מהפסדי השתכרות.

ב"כ הנתבעות מפנה לעדות החוקר שלומי תורג'מן שעקב אחר התובע בשני ימים נפרדים, כשש שעות בכל פעם, והעיד שהתובע עובד כנהג מונית רגיל, ללא מגבלה, כולל הפעלת המונית, גביית כסף מן הנוסעים, ומתן עודף, ללא בעיה, וכאשר שאל החוקר את בעל המונית אצלו מועסק התובע אם הוא זקוק לנהג, השיב אותו בעל מונית "לא, יש לי את הרצל" (עמ' 30 לפרוט') ומכאן שהתובע עובד דרך קבע אצל בעל המונית, דבר הסותר את עדותו כאילו איננו מסוגל לעבוד ואיננו עובד כלל.

עוד סבור ב"כ הנתבעות שאין התובע זכאי לעזרת צד ג' הואיל והוא מבצע את רוב פעילות היום יום בעזרת ידו הימנית הבריאה. בגין הוצאות נסיעה מציע ב"כ הנתבעות לפסוק לתובע סך של 3,000 ש"ח, ומן התוצאה הכוללת להפחית את תשלומי הביטוח הלאומי, כך שתביעתו של התובע "נבלעת" בתשלומי הביטוח הלאומי, ומכיוון שהמונית שייכת למעביד של התובע גם אין הוא זכאי ל 25%- מן הנזק.

כא. אדון תחילה בשאלה מהו הבסיס לקביעת שכרו של התובע.

מקובל עליי שיש לבחון את עדויותיהם של התובע מחד גיסא, ושל מעבידו עובר לתאונה מר שלמה גלמידי, ומעבידו לאחר תאונת דרכים נהג מונית מר יצחק גלמידי, מאידך גיסא, בזהירות הראויה. לתובע אינטרס מובהק להאדיר את היקף הכנסתו על מנת להגדיל את הפיצוי המגיע לו בגין נזקי תאונת דרכים נהג מונית הנדונה.

אני מסכים עם ב"כ הנתבעות שכאשר נפגע טוען שהכנסתו בפועל עולה על זו שהוצהרה בפני הרשויות המוסמכות מוטל על הנפגע נטל הוכחה כבד בבואו לטעון לאחר תאונת דרכים נהג מונית שההכנסה המדווחת איננה משקפת את הכנסתו האמיתית.

בצדק מפנה ב"כ הנתבעות ל-ע.א. 5794/94, אררט בע"מ נגד בן שבח ואח', נ"א (3) פד"י, עמ' 489, שם כתב כב' השופט ת. אור:

"אף שותף אני לגישה שעל פיה יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עימו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת".

במקרה שבפנינו טען התובע שלמרות מה שמופיע בתלושי המשכורת היתה הכנסתו ערב קרות תאונת דרכים נהג מונית בסביבות 7,000 ש"ח לחודש, כולל תשר, עבור 30 ימי עבודה בחודש כשהעבודה ביממה היא בערך 12 שעות. (עמ' 8 לפרוט').

מעיון בתצהיר תשובות התובע לשאלון (נספחים ב' + ג' לסיכומי ב"כ הנתבעות) עולה שהתובע לא היה עקבי בתשובותיו. בשאלה מס' 12 נשאל התובע כמה השתכר בעבודותיו שלוש שנים לפני תאונת דרכים נהג מונית ובתשובה בתצהיר (שנעשה ביום 8.3.99) לשאלה מס' 12 השיב התובע שהוא השתכר כנהג מונית כ 6,000- ש"ח לחודש, כולל תשרים, כך גם לגבי 12 החודשים שקדמו לתאונה, כפי שנשאל בשאלה מס' 12 (ד') לשאלון, בעוד שבעדותו בביהמ"ש טען התובע להשתכרות של 7,000 ש"ח לחודש לפי עדותו בעמ' 8 לפרוט'.

במובחן מכך מצביעים תלושי השכר של התובע כי הכנסתו בתקופה שבין מאי 96 לספטמבר 96 נעה בין 2,000 ל 2,064- ש"ח לחודש ברוטו (נ3/), וזאת לפי 25 ימי עבודה בחודש, כך גם עולה מן הדיווח על פרטי השכר למוסד לביטוח לאומי בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, נ1/, כשהדיווח שם מתייחס לחודשים יוני עד ספטמבר 1996.

כשם שלעדות התובע יש להתייחס בזהירות הראויה, מן הטעם שיש לו אינטרס להאדיר את הכנסתו, כך אני סבור שיש גם לבחון בזהירות את עדויות מעבידו של התובע מלפני תאונת דרכים נהג מונית, מר שלמה גלמידי, ומי שהיה מעבידו בפברואר עד אפריל 98, מר יצחק גלמידי, שאצלו השתכר התובע לפי התלושים 1,500 ש"ח לחודש (נ6/), שהרי האינטרס שלהם הוא לאשר שמה שמופיע בדיווחים לרשויות, הינו מה שגם היה במציאות.

כב. כותב ב"כ הנתבעות בסיכומיו שהשווי של 2,000 ש"ח לחודש לפני תאונת דרכים נהג מונית, ערכם כיום 2,746 ש"ח לחודש.

למעשה אם לשערך השתכרות של 2,000 ש"ח לחודש מן המדד שהיה ידוע ערב תאונת דרכים נהג מונית, דהיינו, מדד אוגוסט 96 כפי שהתפרסם ב 15.9.96-, עד היום, מדד יוני 2000, התוצאה היא 2,426.8 ש"ח (ולא 2,746 ש"ח כפי שצויין בסיכומי ב"כ הנתבעות).

אין זה מתקבל על הדעת שהתובע עבד והשתכר חודש מלא שכר של 2,000 ש"ח לחודש ערב תאונת דרכים נהג מונית. גם אין זה סביר שזו היתה השתכרותו של התובע אף בהנחה שנבחן השתכרות זו לפי הערך המשוערך כיום, דהיינו, בהנחה שמדובר בהשתכרות בסדר גודל של כ 2,500- ש"ח לחודש.

התובע העיד על עבודה של 30 ימי עבודה בחודש, 12 שעות עבודה ביממה, החל מן השעה 12:00 בצהרים ועד בערך חצות הלילה (עמ' 8 לפרוט').

אציין מיד שגם טענה זו של התובע איננה מקובלת עליי. מר שלמה גלמידי העיד על עבודה של 8-10 שעות עבודה במשמרת, החל מן השעה 13:00 בצהרים (עמ' 29 לפרוט'), כך עובד הנהג הנוכחי שעובד אצלו כיום (ראובן), ובעמ' 30 רישא לפרוט' ציין שהתובע עבד אצלו באותה מתכונת.

כג. כזכור, בתלושי השכר, נ3/, צויין כי מדובר ב25- ימי עבודה בחודש, וכך גם דווח למוסד לביטוח לאומי (נ1/ פיסקה י'), ולא 30 ימי עבודה בחודש כגירסת התובע, אך גם בהנחה שמדובר ב 25- ימי עבודה בחודש, ובהיקף של בערך כ 10- שעות עבודה ליום, אין זה סביר ומתקבל על הדעת שהשתכרות התובע היתה כ 2,000- ש"ח לחודש ערב תאונת דרכים נהג מונית.

ראוי לזכור שהתובע לא היה באותו זמן בבחינת עובד חדש, שכן התובע התחיל לעבוד כנהג מונית עוד ב1992- (עמ' 7 לפרוט'). בעבר עבד התובע כ 14- שנה בתעשיה הצבאית כמלגזן ואחראי צוות בקו ייצור, ולאחר שפוטר שם עקב צמצומים, עשה התובע רשיון לרכב ציבורי והחל אז לעבוד כנהג מונית.

כאמור, אין זה מתקבל על הדעת שהתובע עבד 25 יום בחודש, בין 8-10 שעות ליום (החל מן השעה 13:00 בצהרים), בהיקף הכנסה של בערך 2,000 ש"ח לחודש ערב תאונת דרכים נהג מונית.

תמיכה במסקנתי זו ניתן למצוא בעדותו של עד ההזמה מר חיים שיקרזינסקי, ואפרט את הדברים להלן בהמשך.

כד. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו שעדות מר שיקרזינסקי היא בגדר הפרה של החלטת ביהמ"ש מיום 10.11.99 עמ' 41 לפרוט' שהתירה הבאת עדות הזמה, כפי שנאמר באותה החלטה:

"מן הנימוקים שציין עו"ד שיפמן בטיעונו נראה לי כי ראוי לאפשר בסוגיה זו בלבד אפשרות להבאת עדות הזמה .... ".

אינני סבור שבהעדת מר חיים שיקרזינסקי היתה משום הפרת החלטה זו של ביהמ"ש, שהרי בנימוקיו ציין ב"כ התובע, בעמ' 40 לפרוט':

"התובע העיד כאן שהוא עבד על בסיס של אחוזים מהקופה ובכל החקירה הנגדית שלו לא ניסו להפריך את עצם הדברים שהוא אמר שהוא עבד על אחוזים. מופיע היום המעביד שלו אדון גלמידי ואומר שלא עובדים על אחוזים והוא אף פעם לא העסיק מישהו על אחוזים ושאמנם מוכרת לו האפשרות של העסקה על אחוזים. אני רוצה להביא עדים מענף המוניות שיעידו שהבסיס הרגיל המקובל והשגרתי להעסקת נהג מונית הוא על בסיס של אחוזים מהקופה ולא על בסיס של שכר חודשי".

עדות מר שיקרזינסקי לא חרגה בעיקרו של דבר מן האמור לעיל בדברי ב"כ התובע.

כה. התובע טען בעדותו שהנהג השכיר לוקח 35-40 אחוז מן הקופה, אחרי ניכוי הוצאות דלק, ובנוסף הוא מקבל טיפים (תשר) שבימים ממוצעים אינם נופלים מן ה 50%- שמרוויחים ביום עבודה רגיל, דהיינו, שעל ה35%- שהם מקבלים מן הקופה, יש עוד תוספת של מחצית מסכום זה בגין תשר (עמ' 7 סיפא - עמ' 8 לפרוט') .

מנגד העיד מי שהיה מעבידו של התובע ערב תאונת דרכים נהג מונית, מר שלמה גלמידי, שקיימות שתי אפשרויות להעסקת נהג מונית: או כקבלן משנה, או כשכיר, והתובע הועסק כשכיר, ובאותה מתכונת מעסיק שלמה גלמידי כיום נהג שכיר במונית (עמ' 28 לפרוט').

מר שלמה גלמידי הוסיף שבמקרה ומועסק נהג על בסיס אחוזים, דהיינו, קבלן משנה , כי אז חייב הוא להירשם במס הכנסה, מע"מ, וביטוח לאומי, כעובד עצמאי. מר שלמה גלמידי ציין שהוא מעולם לא העסיק במונית שלו נהג על בסיס אחוזים מן הקופה, ולדעתו זו גם לא הדרך המקובלת אצל רוב בעלי המוניות (עמ' 29 לפרוט').

גם מר יצחק גלמידי, שאצלו עבד התובע אחרי תאונת דרכים נהג מונית בשלושת החודשים פברואר עד אפריל 98, העיד שהתובע עבד אצלו בחצי משרה כנהג שכיר, וגם כיום הוא מעסיק שני נהגים שכירים ומשלם לנהג שכיר בערך 2,700 ש"ח ברוטו לחודש (עמ' 34-35 לפרוט').

כו. לעומת זאת מסר מר חיים שיקרזינסקי, בתצהירו ת18/, שהשיטה המקובלת לחלוקת הקופה בין בעל המונית לנהג השכיר היא בדרך של 70% בעל המונית ו30%- הנותרים לנהג השכיר.

יש גם שיטה נוספת שבעל המונית מקבל מן הנהג השכיר סכום יומי קבוע בין 200 ל - 230 ש"ח למשמרת, בתוספת של 1 ש"ח עבור כל ק"מ מעל ל 300- ק"מ שנסעה המונית באותה משמרת. שיטה נוספת זו נועדה לפתור את הקושי שיש לבעל המונית לפקח על הסכום האמיתי שהצטבר במהלך המשמרת בקופת המונית, ואלה שתי השיטות היחידות המוכרות לו מנסיונו ומעבודתו לצורך תיגמול הנהג השכיר של המונית.

אציין מיד שעדותו של מר חיים שיקרזינסקי מקובלת ומהימנה עליי. אין לעד אינטרס כלשהו בתוצאת המשפט, ועדותו היא עדות אוביקטיבית. לעד נסיון רב בתחום המוניות, הוא עצמו היה נהג מונית ובעלים של מונית בין 1969 ל1985-, ומזה כ 15- שנה הוא עובד כמנהל תחנת המוניות "2525". בתחנה זו פועלות כ100- מוניות שבבעלות פרטית, ורוב בעלי המוניות מעסיקים נהגים שכירים והמוניות מופעלות בשתי משמרות הנמשכות בין 8 ל12- שעות כל משמרת.

העד ציין שההתחשבנות בין בעל המונית לנהג השכיר המפעיל את המונית נעשית במקרים רבים בנוכחותו הוא במשרד התחנה, ולעיתים קרובות מתבקש העד על ידי בעל המונית והנהג השכיר לעזור להם לפתור מחלוקת שביניהם בחלוקת כספי קופת המשמרת. (תצהירו ת18/).

כז. האמור בתצהירו של מר חיים שיקרזינסקי גם עמד במבחן החקירה הנגדית (עמ' 43 עד עמ' 46 לפרוט').

העד הסביר בעמ' 44 לפרוט' שבנוסף להיותו מזה 15 שנה מנהל התחנה "2525", הוא גם יושב בארגון הארצי של בעלי המוניות "ויודע מה שהולך בכל השטח בענף".

נכון הוא, כפי שמציין ב"כ הנתבעות בסיכומיו, שתחנת המונית "2525" היא תחנה המפעילה מוניות במה שקרוי נסיעות מיוחדות, לרבות הסעות למפעלים (עמ' 43 לפרוט' ש' 27-28), בעוד שתחנת המוניות שבמסגרתה עבד התובע, וכן מר יצחק גלמידי ושלמה גלמידי, היא תחנה המפעילה מוניות שירות (ולא נסיעות מיוחדות) בקו טירת הכרמל - חיפה, לרבות נסיעות מוסדיות למקומות עבודה, אך בחקירתו הנגדית הסביר מר חיים שיקרזינסקי, ועדותו כאמור מקובלת עליי:

"בתחנות שירות הרווח גדול יותר מאשר בתחנות אחרות. יש שתי שיטות של עבודה במונית, זה לא רק אצלי. יש אחוזים ויש שיטה שהנהג נותן לבעל המונית סכום מסויים קבוע הנע בין 200 עד 270 ש"ח למשמרת. או השיטה השניה של 30% או 35%". (עמ' 44 לפרוט').

בהמשך אותו עמוד כשנשאל מר שיקרזינסקי "מאיפה אתה יודע מה הולך בתחנה אחרת", השיב:

"אני גם החזקתי מונית, אני 31 שנה בענף, אין שיטות אחרות".

בשים לב לכך שמדובר בעד שהוא אובייקטיבי, וללא אינטרס בתוצאות המשפט, ובשים לב לכך שמדובר בעד המצוי למעלה מ30- שנה בענף המוניות, ואשר צבר ידע ונסיון אישי כנהג מונית וכבעל מונית משך שנים רבות, וכמנהל תחנת מוניות מזה 15 שנה, וכמי שגם מסייע בפתרון מחלוקות שפורצות מידי פעם בין בעל מונית לנהג שכיר לגבי אופן חלוקת פדיון הקופה של המשמרת, וכמי שגם יושב בארגון הארצי של בעלי המוניות (עמ' 44 רישא לפרוט'), מקובלים עליי דבריו של העד חיים שיקרזינסקי.

מתוך שתי השיטות שציין העד לגבי אופן חלוקת קופת המשמרת בין הנהג השכיר לבין בעל המונית, השיטה שלפיה מקבל בעל המונית סכום קבוע מן הנהג השכיר, וכן 1 ש"ח לכל ק"מ מעבר ל300- ק"מ שנוסעת המונית במהלך המשמרת, איננה מענייננו כאן, שכן התובע העיד שהשיטה לפיה הוא עבד, היא, שלאחר ניכוי הוצאות הדלק מקבל הנהג השכיר 35% עד 40% מן הקופה.

עדותו של מר חיים שיקרזינסקי לגבי שתי השיטות שהוא מכיר ביחס לאופן חלוקת הקופה בין בעל המונית לנהג השכיר, תומכת בעיקרו של דבר בעדות התובע לגבי קבלת אחוז מסויים מן הקופה כתגמול בגין עבודתו של נהג המונית השכיר.

כח. התובע גם העיד על קבלת תשר, וציין בעמ' 8 רישא לפרוט' :

"במיוחד כשעובדים בספיישלים, אנחנו בנויים הרבה על טיפים (תשר) ....." .

ואולם מן הראיות עולה שבתחנת המוניות בה עבד התובע, הנסיעות הינן נסיעות בקווי שירות חיפה - טירת הכרמל (בניגוד לתחנה "2525" שבה הנסיעות הינן נסיעות מיוחדות, ובהן יש מקום לקחת בחשבון אפשרות לקבלת תשר), וזאת בנוסף להסעות עובדים למפעלים. לכן, האפשרות לקבלת תשר ביחס לתובע היתה למעשה זניחה ביותר, ואינני סבור שיש בסיס ראייתי לקחתה בחשבון בכל הנוגע למסגרת העבודה בה עבד התובע (עדות שלמה גלמידי בעמ' 30 לפרוט', ש' 10-17).

כט. למעלה מן הדרוש אוסיף שיש גם הגיון פנימי בדרך זו של תיגמול נהג המונית השכיר על ידי מתן אחוז מסויים מתוך פדיון הקופה הואיל ועל ידי כך יש לנהג המונית השכיר תמריץ להגביר את קצב עבודתו, דהיינו, להרבות במידת האפשר בנסיעות ולקלוט בדרך (כשמדובר בנסיעות שירות) כמות רבה יותר של נוסעים, שכן בדרך זו של תיגמול גדל גם חלקו היחסי של הנהג השכיר בקופה, ועל ידי כך כמובן גדל שכרו. [זה חל מבחינה עקרונית גם לגבי השיטה השניה שעליה העיד מר שיקרזינסקי, ולפיה מקבל בעל המונית סכום קבוע מן הקופה בכל משמרת מן הנהג השכיר, כך שגם בשיטה זו, שאיננה מענייננו כאן, יש לנהג השכיר אינטרס בהגדלת קצב העבודה והיקף העבודה] .

אם להשוות את תיגמול הנהג השכיר בדרך של משכורת קבועה שאיננה משתנה (למשל, לפי הרשום בתלושי השכר של התובע בין מאי לספטמבר 1996, נ3/, היה שכרו של התובע בכל חודש וחודש בגין 25 ימי עבודה 2,000 עד 2,064 ש"ח), לעומת שתי השיטות עליהן העיד מר שיקרזינסקי, הרי בדרך של מתן משכורת קבועה שאיננה משתנה, אין לנהג השכיר תמריץ מיוחד להגביר את קצב הנסיעות והיקף קליטת הנוסעים לנסיעה, לכן, ציינתי שיש הגיון פנימי בטענה ששיטת השכר והתיגמול לנהג השכיר נעשתה ונעשית על ידי מתן אחוז מתוך הפדיון, דבר שמגביר את התמריץ והיוזמה שלו, ולכן טענתו של התובע לגבי הדרך שחושב שכרו, דהיינו, הדרך שבה קיבל תגמול על עבודתו, נתמכת הן על ידי עדות מר שיקרזינסקי שעדותו היתה מהימנה עליי, והן בהגיון הפנימי העולה מתוך העדות.

ל. מר שיקרזינסקי כתב בסעיף 6 של תצהירו שהקופה הממוצעת שהנהג השכיר מביא לחלוקה ולהתחשבנות בינו לבין בעל המונית מגיעה באופן רגיל לסכום אשר נע בין 400 ש"ח ל600- ש"ח בתום משמרת העבודה של הנהג השכיר (סעיף 6 של תצהירו ת18/).

על כך חזר מר שיקרזינסקי גם במהלך החקירה הנגדית, ואני מפנה לדבריו בעמ' 44 לפרוט':

"במשמרת הוא עושה 400-600 ש"ח בערך. כוונתי לנהג המשמרת, או אם בעל המונית עובד אז הוא אישית עושה את זה".

וכן בעמ' 45 לפרוט':

"מחזור הקופה צריך להיות בין 400 ל- 600 שקל ..... ".

לא. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו שיש להתבסס על סרטי הקופה הרושמת לשנת 1996, זאת לאחר שבהחלטתי מיום 30.1.2000 ציינתי שב"כ הנתבעות יוכל להסתמך בטיעוניו גם על סרטי הקופה בהתאם לריכוז שהגיש לבית המשפט ביום 8.12.99, כשלהודעתו מאותו תאריך צירף ב"כ הנתבעות כנספחים צילום סרטי קופה של המונית עליה עבד התובע כנהג שכיר בשנת 1996.

בסעיף 30-32 לסיכומיו מצביע ב"כ הנתבעות על כך שגם מסרטי הקופה הרושמת במונית עליה עבד התובע עולה שגם לפי 35% מן הפדיון בחודשים מרץ עד ספטמבר 96 (דהיינו, לפי עקרון החישוב של חלוקת הקופה), תהא התוצאה הכספית תשלום שכר שבין 1,390 ש"ח עד 2,000 ש"ח לחודש, משמע, הרבה פחות מטענת התובע, וזאת עוד לפני ניכוי הוצאות הדלק.

לב. אינני מקבל טענתו זו של ב"כ הנתבעות בשים לב לעדות מר חיים שיקרזינסקי שנשאל מפורשות בעמ' 46 רישא לפרוט': "האם את החישוב הזה מה עושים עם הסרט של הקופה הרושמת, כשמדובר בשיטה של 70 לזה ו30- לזה". תשובת העד היתה:

"לא עובדים לפי הסרט כי יודעים שמעלימים". (ההדגשה שלי - י.ג.)

מדברי העד מר שיקרזינסקי בעמ' 45 סיפא לפרוט' עולה כי המחזור הממוצע הוא של 500 ש"ח למשמרת.

בחקירה החוזרת אישר העד שב80%- מן המוניות בתחנה שלו עברו כיום לשיטה לפיה מקבל בעל המונית סכום קבוע של 200-230 ש"ח כשהסברו לכך:

"נכון, כי מעלימים כפי שהסברתי". (עמ' 46 לפרוט').

עולה מדברי העד מר שיקרזינסקי, שעדותו כאמור מקובלת עליי, שלא יהיה זה נכון להתבסס על סרטי הקופה כקריטריון ראוי לחישוב היקף ההכנסה של התובע.

כעולה מעדותו של מר שיקרזינסקי, הפדיון של הקופה נע בין 400 ל 600- ש"ח, והממוצע למשמרת הוא, כדבריו בעמ' 45 לפרוט', 500 ש"ח למשמרת. החלוקה באחוזים בין נהג המונית לבעל המונית נעשית לפי 70% מהקופה לבעל המונית, וה30%- הנותרים לנהג השכיר. בהתאם לכך אערוך את חישוב הכנסתו של התובע.

לג. אני ער לכך שהתובע העיד שהוא עבד על בסיס שחלקו של הנהג השכיר הוא 35% עד 40% מן הקופה, אחרי ניכוי דלק, ואולם לאחר שהסברתי כבר קודם לכן שעליי לבחון את עדות התובע בזהירות הראויה, אני מעדיף לערוך את החישוב בהתאם לאמור בעדות מר שיקרזינסקי, ולכן אחשב את תיגמולו של התובע בעבודתו כנהג מונית שכיר, לפי 30% מן המחזור הממוצע של 500 ש"ח למשמרת, דהיינו, 150 ש"ח למשמרת, נכון להיום, (שהרי עדות מר שיקרזינסקי נמסרה בתאריך 21.12.99), וזאת לפי 26 ימי עבודה לחודש, משמע, 3,900 ש"ח לחודש ברוטו, שממנו יש להפחית לפי חישובי (נערך בעזרת דוגמת חישוב מס על ההכנסה שבירחון "חשב" ליולי 2000, בעמ' 156), מס בסך 210 ש"ח, כך שהסכום הנותר נטו הוא: 3,690 ש"ח לחודש.

אינני מקבל דברי התובע בדבר עבודה של 30 ימים בחודש (כפי שטען התובע בעמ' 8 לפרוט'), ולכן ערכתי את החישוב לפי 26 ימי עבודה בחודש.

לד. אציין גם שבעוד שמר שיקרזינסקי הסביר בתצהירו, ת18/, ובעדותו, שסכום הקופה של נהג המונית נע בתום המשמרת בין 400 ש"ח ל600- ש"ח, נמנע מר שלמה גלמידי בעדותו מלהשיב על שאלה זו. בעמ' 33 לפרוט', נשאל מר שלמה גלמידי, מה הקופה שמביא הנהג השכיר כשהוא מסיים יום עבודה שהתחיל בשעה 13:00 בצהרים, ועל כך השיב העד:

"איני חייב להשיב על כך. מלבד שנת 1996 אני לא חייב להשיב. יכולתי להצהיר אך ורק על 5 חודשי עבודתו של התובע אצלי אך הייתי לארג' במתן פרטים".

בהמשך נשאל העד שלמה גלמידי, באותו עמוד, האם הוא זוכר מה היה סדר הגודל של הקופה בשנת 1996 בסוף יום העבודה של הנהג השכיר, והעד השיב, שם, שאין הוא יכול לדעת, וכי מסיבה זו העסיק רואה חשבון למטרות אלה.

כפי שהסברתי עוד קודם לכן עדות מר שיקרזינסקי היתה מקובלת עליי. הפרטים שמסר עד זה ביחס לאופן חישוב שכרו ותיגמולו של נהג המונית השכיר הינם סבירים ותומכים בדברי התובע לגבי אופן חישוב שכרו, ולכן ראיתי לנכון לחשב את השתכרותו של התובע לפי 30% מן הפדיון של המשמרת, בהתאם לממוצע פדיון בסך 500 ש"ח למשמרת, על פי הנתונים שמסר מר שיקרזינסקי בעדותו בבית המשפט ביום 21.12.99, ובהתאם לכך הגעתי לתוצאה של השתכרות התובע נטו, לאחר ניכוי מס, בערכים של היום, בסך 3,690 ש"ח נטו לחודש, לפי 26 ימי עבודה בחודש.

לה. כפי שקבע ביהמ"ש העליון, כב' השופט ת. אור, בע"א 5794/94, אררט בע"מ נגד בן שבח ואח', נ"א (3) פד"י, עמ' 489, בעמ' 498, אין לקבוע כלל שלפיו קשור בית המשפט בהצהרות ובדיווחים של הנפגע, וכן מוסיף ואומר כב' השופט ת. אור, בהמשך באותו עמוד:

"כשמבקש נפגע שיפסקו לו פיצויים בהסתמך על הכנסתו האמיתית, בשונה ממה שהצהיר בעבר, אין הוא מבקש להסתמך על מעשה או על הצהרה פסולים שלו. הוא מבקש להסתמך על הכנסתו האמיתית. אלה המבקשים לשלול את זכותו זו הם המבקשים להסתמך על הצהרה פסולה שלו, אשר אינה אמת. קבלת גישתם של האחרונים היא, למעשה, קבלת גישה שעל פיה ראוי הנפגע ל"עונש": הואיל והצהיר הצהרה שאינה אמת, תופסים אותו על הצהרתו. בדרך זו ניתן יהיה אולי לשפר את מוסר המסים, על ידי כך שכל מי שמצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס יידע שזו עלולה להזיק לו בעניניו האחרים, אך הדרך להעניש את מי שהצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס אינה מחייבת, בהכרח, שלילת מה שמגיע לו מכח דיני הנזיקין. אם מתברר שפלוני הצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס, ניתן לדאוג שישלם את המגיע ממנו, את מה שלא שילם בעבר, על ידי כך שתוכן ראיותיו ופסק הדין שיינתן בענייניו ידווחו לשלטונות המס, וכך יובטח שישלם את המגיע ממנו ולא שילמו בעבר. תשלום המגיע ממנו יהיה כרוך בדרך כלל גם בתשלומי הפרשי הצמדה וריבית ובקנסות. אם נעברה על ידיו בהצהרתו כאמור עבירה, ניתן יהיה גם להעמידו לדין על כל הצפוי לו בעקבות כך. בדרך זו, גם יקבל את המגיע לו כנפגע וגם ישלם את המגיע ממנו כנישום". (ההדגשה שלי - י.ג.).

לדעתי, כך יש לפעול גם בענייננו.

לו. המוסד לביטוח לאומי אישר לתובע תקופת אי-כושר עבודה מיום תאונת דרכים נהג מונית (3.10.96) עד 3.4.97, וכן אישר לתובע לאחר מכן תקופה של 100% נכות עד 31.5.97, מכאן שהתובע לא היה מסוגל לעבודה תקופה של 8 חודשים , שבגינה הוא זכאי לקבל פיצוי לפי סכום נטו של 3,690 ש"ח לחודש X 8 חודשים = 29,520 ש"ח.

לז. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע לאחר מכן נכות זמנית של 40% מ1.6.97- עד 31.8.97, ולאחר מכן קבע את נכותו הצמיתה הרפואית של התובע בשיעור של 39.63%, בתוקף מיום 1.9.97, והפעיל את תקנה 15 במלואה, כך שהנכות הצמיתה של התובע הועמדה על 60%, זאת כשלנגד עיני הביטוח הלאומי עמד דו"ח וועדת הרשות לענין תקנה 15 מיום 18.11.97, כשמסקנת הוועדה שם היתה:

"התובע יליד 1950. נהג מונית. נפגע בכף ידו השמאלית. נקבעה נכות צמיתה בשיעור 39.63%. לדעת וועדת הרשות איבד התובע את מקצועו כנהג רכב ציבורי".

לח. ייאמר מיד שמתוך חומר הראיות עולה בבירור שהמסקנה לפיה איבד התובע את מקצועו כנהג רכב ציבורי, איננה נכונה. התובע אישר מפורשות בעדותו שגם לאחר תאונת דרכים נהג מונית הוא עבד כנהג מונית, דהיינו, באוקטובר ונובמבר 1997 אצל שפיק זליאט, מוצגים ת12/ ו-ת13/, ובחודשים פברואר, מרץ, אפריל 1998 (ת14/, ת15/, ת16/) אצל יצחק גלמידי, וכן עדות התובע בעמ' 13 לפרוט' .

בעמ' 17 לפרוט' אישר התובע שרשיון הנהיגה שלו למונית בתוקף (רשיון דרגה 05) והוא לא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה.

התובע גם אישר בחקירה החוזרת בעמ' 19 לפרוט', שבפעולת הנהיגה עצמה אין בעיה מבחינתו, הבעיה נוצרת כשעליו בנוסף לנהיגה גם לגבות כספים מן הנוסעים והרי לא ניתן בכל שלב של גביית כסף או החזרת עודף לעצור את המונית בצד, וקושי זה גורם לו, כך טען, למגבלה לא קטנה.

מכל מקום, רשיונו של התובע לנהוג במונית בתוקף , התובע אישר שעבד לפחות מספר חודשים כנהג מונית גם לאחר תאונת דרכים נהג מונית, לא זו בלבד אלא שבסרטי המעקב שהוצגו בפני בית המשפט על ידי עד ההגנה מס' 4, שלומי תורג'מן, נצפה התובע נוהג בפועל במונית בתאריכים 3.11.99 + 7.11.99, וכעולה מדו"ח המעקב שהוגש לבית המשפט, מוצג נ7/, כל אחד מן המעקבים נמשך מספר שעות, והתובע נצפה במהלך שעות אלה נוהג במונית (בקו טירת הכרמל - חיפה ובחזרה), מוריד ומעלה נוסעים לאורך הדרך, וכפי שהעיד מר תורג'מן בעמ' 38 לפרוט', בשעה שהוא נסע עם התובע במונית, נהוגה בידי התובע, גבה התובע כספים תוך כדי נסיעה מאנשים שעלו למונית במהלך הנסיעה, והדברים גם צויינו בפרוט' ביהמ"ש בעדותו של מר תורג'מן.

לט. גם מעדות פקידת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, גב' מירי בהט, עולה שהיא ביקשה מן התובע להמציא אישור של משרד הרישוי האם רשיונו לנהוג במונית עודנו בתוקף אם לאו, ולשם כך גם פנתה הגב' בהט במכתב אל התובע ביום 19.2.98, על מנת לדעת האם איבד התובע את מקצועו, ולמקרה כזה היה זכאי לשיקום.

התובע לא המציא אישור כזה של משרד הרישוי לגב' בהט, וכפי שמציינת גב' בהט בתעודת עובד הציבור שלה מיום 2.11.99, התובע לא שלל אפשרות להמשיך ולעבוד כנהג מונית, ואף התעניין באפשרות להוון את הקיצבה שלו לצורך רכישת מונית.

אין איפוא לצאת מתוך נקודת הנחה שנכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 60% הואיל ונכות זו נקבעה מתוך נקודת מוצא שהתובע איבד מקצועו כנהג רכב ציבורי, בעוד שהמציאות שונה.

מ. אתייחס עתה לתקופה מאז נסתיימה תקופת אי כושר העבודה של התובע, דהיינו, 1.6.97 ועד היום.

כפי שכבר ציינתי הוכח שבמהלך התקופה עבד התובע חודשיים אצל מר זליאט וכשלושה חודשים אצל בעל המונית מר יצחק גלמידי.

לטענת התובע הופסקה עבודתו אצל כל אחד משניהם הואיל ואופן עבודתו לא התאים להם. הם אמרו לו זאת בדרכי נועם, אך התובע סבור שהסיבה להפסקת עבודתו היתה נכותו (עמ' 13 לפרוט'), ובעמ' 17 לפרוט' העיד התובע:

"הבנתי שכביכול מהמקרה הזה של זליאט וגלמידי, שבגלל המגבלות שלי אני לא מתאים להם לעבודה והם הביאו זאת לידיעתי בנועם ולדעתי גם לידיעת שאר בעלי המוניות".

בהמשך באותו עמוד הוסיף התובע שזו תחושה שלו, וכן אישר שהוא לא חיפש עבודה בתחנה אחרת כנהג מונית. לדבריו הוא פנה לחברים להשיג עבודה שתתאים לו אבל בגלל מצב ידו, לא מצאו לו דבר. (עמ' 18 לפרוט').

כאמור, גם הסביר התובע בעמ' 19 לפרוט' שהבעיה מבחינתו איננה בפעולת הנהיגה אלא בכך שיש צורך לגבות כספים מן הנוסעים במהלך הנסיעה וכן לתת עודף והדבר מקשה עליו.

יצויין שלמעשה עד ההגנה מס' 3, מר יצחק גלמידי (שאצלו כזכור עבד התובע לאחר תאונת דרכים נהג מונית בחודשים פברואר, מרץ, אפריל 1998), אישר בחקירתו הנגדית בעמ' 35 סיפא לפרוט', כשנשאל האם ההגבלה בידו השמאלית של התובע עשויה להשפיע על כושר עבודתו על מונית, השיב:

"בזמנו שהוא עבד אצלי הוא היה מוגבל. הוא לא יכול היה לעבוד הרבה בגלל כאבים ביד. מה קורה היום אני לא יודע". (ההדגשה שלי - י.ג.)

מא. התובע העיד בפני בית המשפט ביום 21.10.99 וציין אז שפרט לעבודתו האחרונה אצל יצחק גלמידי (מפברואר עד אפריל 1998), הוא לא עבד, וכאמור פרט להבטחות של חברים שינסו להשיג לו עבודה, לא עלה בידו להשיג עבודה.

מעדות החוקר שלומי תורג'מן, עד הגנה מס' 4, עולה שבתאריכים 3.11.99 עד 7.11.99, נראה התובע נוהג במונית בקו טירת הכרמל - חיפה ובחזרה, כשהוא גם גובה כספים, ומחזיר עודף, כשהמונית בה נהג בעלת הילוך ידני ולא אוטומטי (עמ' 38 לפרוט'), וכן אני מפנה לדו"ח הכתוב, נ7/, המפרט את שעות המעקב, וכן אני מפנה לעדותו של החוקר מר תורג'מן, בעמ' 39 לפרוט', שבעל המונית אבי עובדיה אמר שאין הוא זקוק לנהג שיחליף אותו: "יש לי את הרצל".

לטענת העד מר תורג'מן הוא הסיק מדבריו אלה של בעל המונית אבי עובדיה, שהתובע עובד באופן קבוע אצל אותו אבי עובדיה, הגם שהעד תורג'מן לא שאל ישירות את בעל המונית האם התובע עובד אצלו כל יום.

מב. הפגיעה בידו השמאלית של התובע היתה פגיעה קשה, דהיינו, מעיכה של כף יד שמאל, שברים פתוחים בגליל המקורב של האצבע החמישית, עצמות מסרק של אצבעות 2-3, פריקה בגליל המקורב של האצבע הרביעית, ניתוח של שחרור הגידים המיישרים באצבעות 2, 3, 4, של כף יד שמאל, וכן קטיעה של האצבע החמישית.

גם אם התובע מסוגל כיום להוסיף ולנהוג במונית, דבר שהוא אכן עשה, וגם עושה בפועל לאחר תאונת דרכים נהג מונית, עדיין אין להסיק מכך שאין כל מגבלה בין אם באופן ביצוע עבודתו ובין אם באורך והמשכיות התקופה שהתובע מסוגל לבצע עבודתו כנהג מונית.

שמענו גם ממר יצחק גלמידי שהעסיק את התובע בפברואר עד אפריל 1998, שלפחות אז באותה תקופה היו לתובע, גם לדעת יצחק גלמידי, הגבלות באופן ביצוע עבודתו, שהרי העד אישר בעמ' 35 סיפא לפרוט', שבתקופה ההיא שהתובע עבד אצלו היה התובע מוגבל, והוא לא יכול היה לעבוד הרבה בגלל הכאבים ביד.

לי נראה שנכון יהיה לקבוע כי בתקופה מאז סיום תקופת אי הכושר של התובע (1.6.97) ולמשך שנתיים, דהיינו, עד 1.6.99, הגבילה נכותו של התובע את כושר עבודתו בשיעור של 50%.

מג. נכון הוא שהתובע נצפה נוהג במונית בימים 3.11.99 ו7.11.99- משך מספר שעות במשך כל אחד מן הימים האלה, לרבות העלאה והורדה של נוסעים לאורך הדרך, גביית כספים ומתן עודף, בהתאם לעדות החוקר מר תורג'מן (עמ' 38 לפרוט'), אך מכאן עדיין אין להסיק שהתובע איננו מוגבל בהשתכרותו, בין אם כנהג מונית, או בעבודה אחרת שאינה מצריכה שימוש באצבעו החסרה, כטענת ב"כ הנתבעות בסעיף 55 של סיכומיו, עמ' 6.

בסעיף 55 לסיכומיו טוען ב"כ הנתבעות שיש עבודות רבות שהתובע יכול להיקלט בהן שאינן מצריכות שימוש באצבע החסרה, ואולם יובהר כי בעייתו של התובע איננה רק האצבע החמישית החסרה, אלא יש להתייחס לכל מכלול הפגיעות בכף ידו השמאלית, כעולה מדו"ח הביטוח הלאומי, ואני מפנה לת10/, פיסקה 28, שם, למשל, נאמר שקיימת הגבלה של 10 מעלות בכיפוף הכפי של שורש כף יד שמאל , וכן צויין שהכיפוף והיישור באצבעות 2, 3, 4, מוגבל במידה ניכרת בעיקר באצבעות 3+4.

כאמור יש לבחון את מכלול המגבלות. לא זו אף זו: אין לתובע מקום עבודה קבוע, דהיינו, אין לו מעביד קבוע שיהא מוכן להתאמץ וליתן לתובע עבודה המתאימה למגבלותיו. גם בשנים שקדמו לתאונה, אמנם עבד התובע משך מספר שנים ברציפות, ואולם הוא החליף בערך 10 בעלי מוניות במהלך אותן שנים (עמ' 8 סיפא לפרוט').

התובע גם הסביר בעדותו:

"ויכול להיות מצב כזה להרבה נהגים, לא רק לי, שנהג בא לתחנה והיום בעל הבית הזה לוקח אותו ליומיים ואחר לוקח לשלושה שבועות, וכך הלאה. אם נרצה עבודה קבועה עם תלושים בהחלט יכולים להגיד שאין עבודה והיו מצבים כאלה...... " (עמ' 20 לפרוט' ).

כאמור, אין לתובע מעסיק קבוע, ולכן עליו להתמודד בכל פעם על השגת מקום עבודה. התובע בנסיבות אלה גם חשוף למצב שבו יתכן ולצורך פרנסה יהא עליו לנסות להשיג עבודה אחרת שתתאים למגבלותיו, לאו דווקא בענף המוניות, מכל מקום הדעת נותנת, שכאשר על התובע להתמודד על השגת עבודה, בין אם בענף המוניות, ובין אם בענף מקצועי אחר, עשוי המעסיק הפוטנציאלי להעדיף עובד שאין לו נכות על פני התובע הסובל מנכות לגמרי לא נמוכה בכף ידו השמאלית.

מד. מטעמים אלה נראה לי שלגבי התקופה שמיום 1.6.99 ועד היום, וכן גם לשנים שלעתיד עד הגיע התובע לגיל 65, ראוי לחשב את הפיצוי המגיע לתובע כתוצאה מן תאונת דרכים נהג מונית הנדונה לפי פגיעה בשיעור של 40% מכושר השתכרותו, בהתאמה לנכות הרפואית הצמיתה שנקבעה לו על ידי הביטוח הלאומי.

לכן, חישוב הפיצוי המגיע לתובע החל מתום תקופת אי-הכושר (1.6.97) ואילך, ייעשה כדלקמן:

לתקופה 1.6.97 עד 1.6.99 : 24 חודשים X 3,690 ש"ח נטו לחודש X 50% = 44,280 ש"ח.

לתקופה 1.6.99 עד היום : 14 חודשים X 3,690 ש"ח נטו לחודש X 40% = 20,664 ש"ח.

אבהיר כי הן ביחס ל8- חודשי אי-הכושר המלא, וכן ביחס להפסד ההשתכרות החלקי מיום 1.6.97 עד היום, לא הוספתי ריבית להפסדי השכר לעבר, הואיל ובמקביל גם לא נוספה ריבית לתשלומי הביטוח הלאומי אותם יש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע.

מה. חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד :

3,690 ש"ח נטו לחודש X 40% X 12 חודשים = 17,712 ש"ח לשנה.

התובע הינו כבן 50 כיום לערך, ולפניו עוד 15 שנות עבודה כך שמקדם ההיוון השנתי לגבי התובע הוא : 11.9379.

17,712 ש"ח לשנה X מקדם היוון 11.9379 = 211,444 ש"ח.

בסיכומיו מבקש ב"כ התובע לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. אין לדעתי הצדקה לכך הואיל ולא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך במסקנה לפיה זכה התובע בכל תקופת עבודתו בין אם לתנאים סוציאליים ובין אם להבטחת זכות פנסיה.

מו. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין עזרת צד שלישי אותה קיבל מרעייתו ובני משפחתו, לצורך הסעותיו לביקורות וטיפולים רפואיים וכן לטיפולים הפיזיותרפיים השונים.

ואכן נזקק התובע לעזרה בשים לב לפציעתו, ואני גם מפנה לעדותו ביחס לעזרה שקיבל מאשתו ובתו, כמצויין בעמ' 19 לפרוט'.

ב"כ התובע מציע לפסוק לזכות מרשו עבור עזרה סיעודית בבית, לרבות ליווי והסעה לטיפולים ובדיקות רפואיות, סך של 1,500 ש"ח לחודש, מיום תאונת דרכים נהג מונית ולמשך 11 חודשים, ולאחר מכן ועד היום לפי 500 ש"ח לחודש, וכן גם לעתיד הואיל והתובע מוגבל בתפקוד יד שמאל ויזדקק כל חייו לעזרת צד שלישי.

אינני סבור שקיימת תשתית ראייתית לפיה יזדקק התובע לעזרת צד ג', אך יחד עם זאת מקובל עליי שבשנים הראשונות לאחר תאונת דרכים נהג מונית אכן נזקק התובע, בשים לב למהות הפציעה והמגבלות שבכף ידו השמאלית, לעזרה מוגברת של בני המשפחה, מעבר לעזרה המקובלת במסגרת המשפחתית בחיי יום יום, ואני מעריך את הפיצוי המגיע בגין עזרה זו בסכום של 30,000 ש"ח נכון להיום, כשבקביעת הסכום כבר לקחתי בחשבון שראש נזק זה נושא ריבית מיום תאונת דרכים נהג מונית.

מז. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות ונסיעה מוגברות מיום תאונת דרכים נהג מונית ועד היום, וכן סכום נוסף של 10,000 ש"ח ביחס לעתיד, בשים לב לכך שהתובע נזקק ויזדקק לבדיקות וטיפולים רפואיים.

ב"כ הנתבעות ציין כי התובע בתשובה לשאלון, השיב שהוצאות הנסיעה לטיפולים הסתכמו ב 3,000- ש"ח, כעולה מתשובת התובע בתצהיר, סעיף 33 של התצהיר, המתייחס לשאלה 34 (מצורף לסיכומי ב"כ הנתבעת), וב"כ הנתבעות מציע לפסוק סכום זה לתובע, והדבר מקובל עליי.

לגבי פסיקת פיצוי לעתיד בראש נזק זה של הוצאות נסיעה מציין ב"כ הנתבעות שאין מקום לטענה זו. אין התובע סובל ממגבלות ניידות, וגם אם יזדקק להוצאות כאלה הרי הן מכוסות על ידי הביטוח הלאומי, וגם טענה זו של ב"כ הנתבעות מקובלת עליי.

מח. סכום הנזקים שזכאי התובע לקבל מן הנתבעות:

1. נזק שאיננו ממוני: 54,158 ש"ח

2. הפסד השתכרות מלא מיום תאונת דרכים נהג מונית עד 1.6.97 : 29,520 ש"ח

3. הפסד השתכרות חלקי מיום 1.6.97 עד 1.6.99 : 44,280 ש"ח

4. הפסד השתכרות חלקי מיום 1.6.99 עד היום : 20,664 ש"ח

5. הפסד השתכרות לעתיד : 211,444 ש"ח

6. עזרת צד ג' : 30,000 ש"ח

7. הוצאות מיוחדות לעבר : 3,000 ש"ח

סה"כ 393,066 ש"ח.

תשלומי המוסד לביטוח לאומי בהתייחס לקיצבת הנכות שהתובע קיבל ומקבל מן המוסד לביטוח לאומי עקב תאונת דרכים נהג מונית הנדונה מסתכמים לפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר, מיום 4.3.99, בסכום של 235,310 ש"ח, לפי חוות הדעת נ2/, שערוכה נכון ליום 28.2.99, לכן, יש לשערך את התשלומים הנ"ל ממדד ינואר 1999 עד היום, כך שתשלומים אלה ערכם המשוערך למועד פסק הדין הוא: 240,699 ש"ח.

מסכום הנזקים בסך 393,066 ש"ח יש להפחית את הסכום המשוערך של תגמולי המל"ל בסך 240,699 ש"ח, כך שיתרת הפיצוי שזכאי התובע לקבל מן הנתבעות היא : 152,367 ש"ח.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 152,367 ש"ח, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% מהסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה את אגרת המשפט כשיעורה בבית משפט השלום, והתובע ישלים את האגרה אשר חלה בביהמ"ש המחוזי, בהתאם להוראת סעיף 6 (ג) של תקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח1987-.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת דרכים נהג מונית

  2. שוד נהגי מוניות

  3. הסכם השכרת מונית

  4. מורשה נהיגה במונית

  5. תאונה עם נהג מונית

  6. פרמיית ביטוח מונית

  7. אי הפעלת מונה במונית

  8. חוב דמי שכירות מונית

  9. זכות ציבורית למונית

  10. הקצאת רשיונות למוניות

  11. עצירת מונית לביקורת מס

  12. תביעה בין נהגי מוניות

  13. חישוב הכנסות נהג מונית

  14. הכרה כחבר בתחנת מוניות

  15. מעצר על תקיפת נהג מונית

  16. הבטחת הכנסה מונית רשומה

  17. קניית רשיון להפעלת מונית

  18. כאבי גב תחתון נהג מונית

  19. אי דיווח על נסיעות במונית

  20. מחיר מופקע על נסיעה במונית

  21. ביקורת מס הכנסה לנהג מונית

  22. זכות ציבורית להפעלת מונית

  23. הסעת נוסעים במונית ללא רישיון

  24. מחיר מונית מנתב''ג בניגוד לחוק

  25. ישיבה על המדרגות במונית שירות

  26. תאונה בזמן הורדת נוסעים ממונית

  27. רישיון לנהג מונית לנסיעות שירות

  28. רשיון הסעה לנסיעה מיוחדת במונית

  29. תלונה נגד נהג מונית על תשלום יתר

  30. הסעת נוסעים במספר מעל המותר במונית

  31. וותק נדרש לקבלת רשיון להפעלת מונית

  32. תביעה של נהג מונית נגד תחנת מוניות

  33. אחריות חברת מוניות לתיק שאבד במונית

  34. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד תחנת מוניות שירות

  35. שטרי החוב לפרוע הלוואות למימון רכישת רכבים שישמשו כמוניות

  36. האם מותר להעסיק נהג מונית בחברת הסעות על ידי חברת הסעות אחרת ?

  37. תביעה לפיצוי בגין ביטול זמני של רישיונות להפעלת מוניות על ידי משרד התחבורה

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון