תאונת דרכים תייר - זכויות תיירים לפיצויים בתאונת דרכים

פסק דין : התובענה: 1. התובע, יליד 16.5.67, תושב ואזרח דרום אפריקה, הגיע ארצה כתייר, במסגרת טיול שערך סביב העולם במשך כשלוש שנים. איתרע מזלו ובצומת אלמוג בואך למצדה, נפגע קשה בתאונת דרכים, בשעה שרכב מיניבוס אשר בו נסע, התהפך לתהום. כתוצאה מכך הובהל אל בית החולים, אושפז בטיפול נמרץ ואובחנו אצלו שברים רבים: בזרוע שמאל, באגן (בצוואר הומרוס), באמצע עצם שוק שמאל (שבר מרוסק שחייב קיבוע בניתוח) בברך ימין (קרע ברצועות עם שבר תלישה). כמו-כן נגרמו לו קרע באורטרה (השופכה - כיס השתן), דימומים בבטן ושפשופים עמוקים. לאחר הניתוח נמצאה גם תסמונת תסחיף שומני. אין תימה שבמצב זה הועבר, לאחר האשפוז הראשוני, אל מחלקת השיקום. כחודשיים לאחר התאונה שוחרר עם קביים והוטס חזרה אל מדינתו, בליווי רפואי צמוד. 2. בשל ספק בחבות הביטוחית, לכיסוי נהיגת הנתבע מס' 1, שלא השתתף כלל במהלך הדיונים, צורפה לתובענה גם הנתבעת מס' 3, "קרנית" הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. מכוח הסדר שגובש בין קרנית לבין חברת הביטוח "מנורה", הנתבעת מס' 2, חולקה ביניהן האחריות לכיסוי סכומי הפיצויים המגיעים לתובע, באופן, שקרנית תשא בשני שליש מהם ואילו מנורה בשליש אחד (סעיף 4 לכתב ההגנה). לפיכך, החבות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, לא הייתה שנויה במחלוקת ונותר אך לדון בראשי הנזק ובשיעור הפיצויים בלבד. הפלוגתאות שנותרו לבירור: 3. במהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסדר פשרה חלקי, בנוגע לכל ראשי הנזק וההוצאות, זולת הפסדי השתכרות וכושר ההשתכרות בעתיד (עמ' 99). הסכומים המוסכמים כבר שולמו (עמ' 101), כך שאין אפילו צורך לאשררם בפסק דין זה. לפיכך, נשאר לדון בראש נזק הנ"ל בלבד, כאשר נושא הנכות הרפואית נותר שנוי במחלוקת, אף אם הייתה הסכמה לגביו, בכל הנוגע לפריט הפיצויים בשל הנזקים הבלתי ממוניים (עמ' 99 ש' 31-30). מסכת הראיות: 4. ראיות התביעה, לאמור - חקירתו הנגדית של התייר-התובע, שהשתרעה על-פני שתי ישיבות, נשמעו לפני כב' השופט א' רובינשטיין, בטרם פרש מכס השיפוט. מכיוון שנבצר ממנו להמשיך את שמיעת התיק, הועברה המחלוקת להתברר לפני. בישיבה מיום 9.6.97 (עמ' 64 לפרוטוקול), התבקשו באי-כוח הצדדים להעלות את עמדתם לעניין תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, הקובעת לאמור: "נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה לפי תקנות אלה כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו". באי-כוח הצדדים לא התנגדו להמשך הדיון מאותו השלב שאליו הגיע התיק למעשה, ובהחלטה שניתנה בסמוך נקבע ההמשך כאמור והוסף: "אם בשלב מאוחר יותר אסבור שיש צורך בשמיעה חוזרת של איזו ראיה מן הראיות שנגבו עד עתה, כי אז יודע לצדדים בהתאם" (עמ' 65). אכן, אין מניעה לכך שהמשך הדיון יתקיים מאותו השלב, גם אם הנו שלב מתקדם ביותר (ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' היוזם בע"מ, פ"ד כט(1) 353; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, דינים עליון, כרך נג, 112). כל שכן במצב טרום סיום פרשת התביעה, שבו היה מצוי התיק דנן. כדי לסלק כל ספק מלבב יובהר, כי גם עתה, לאחר שנשמעו ונבחנו סיכומי הטענות ומלוא העדויות, המסקנה היא, כי אין כל צורך לשמוע את עדות התובע - בתייר מחדש, כולה או מקצתה, וניתן לפסוק את הדין על-פי החומר הקיים, כמות שהוא. 5. לבד מהתובע נשמעו כול יתר הראיות לפני: שני חוקרים אשר העידו מטעם ההגנה ושני המומחים הרפואיים, שזומנו להיחקר בחקירה נגדית על חוות-דעתם, האחד על-ידי כל צד. הנכות הרפואית, חוות-דעת המומחים והחקירות: 6. המומחים שמנו לחוות את דעתם בעניין הנכות הרפואית של התובע הם ד"ר א' מוריאל, בתחום האורולוגי, וד"ר ד' הנדל בתחום האורטופדי. 7. חוות הדעת בתחום האורולוגי: כמפורט לעיל סבל התובע, בין היתר, מקרע באורטרה. בבדיקתו מצא המומחה, כי "צילום השופכה בהשתנה הדגים היצרות קשה...". לפיכך קבע, ש"החולה יצטרך לעבור חתוך ההיצרות באופן אנדוסקופי ויתכן אף שיזדקק לניתוח נרחב לכריתת ההיצרות". אף אם התובע אינו סובל כרגע מהפרעות במתן השתן, בשל גילו הצעיר, הוא יצטרך לעבור בהקדם ניתוח לתיקון ההיצרות וגם יזדקק להרחבות. בנסיבות אלו ראה המומחה להעניק לו 20% נכות לצמיתות, לפי סעיף 23(3)(א)(II) מהתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו1956- (בחוות הדעת הפנה המומחה לתקנה 23(3), הכוללת חלופות נוספות, אולם במהלך החקירה הנגדית הבהיר, כי כוונתו לסעיף המשנה הנ"ל: עמ' 76 למעלה). סעיף הליקוי האמור קובע 20% נכות עבור היצרות השופכה "המצריכה הרחבות כל 3-2 חודשים". זהו סעיף הפגימה שהמומחה ראה למתאים, למרות שכיום שיטת ההרחבות הנקובה בה אינה נוהגת עוד. על-כן ראה להתייחס אל הוראת הליקוי האמורה כ"חובבנית ופרימיטיבית" (עמ' 66). אומנם גם בחוות דעתו המומחה מתייחס לנושא הרחבות, המתחייב מסעיף הליקוי, אולם הכוונה לחלופה בלתי הולמת לתקופתנו, באין הענות לאחד מסוגי הניתוחים המוצעים, שיפורטו להלן. לגבי ההרחבות אומר המומחה: "אני לא מסכים לכך שבחור בן 30 יצטרך לבוא להרחבות במשך כל ימי חייו, אחת לשבוע או אחת לחודש... זו אינה רפואה טובה" (עמ' 74 למטה). ברי אפוא, כי הדברים מכוונים לסוף המאה הזו ולא לתחילתה, שאז "רפואה טובה", מטבע הדברים והזמן, הייתה שונה. 8. אכן, בחקירתו העלה המומחה ביקורת מוכרת על תקנות המל"ל, שאינן נותנות תמיד מענה מניח את הדעת לליקויים ולפגימות. עסקינן במבחנים מיושנים, חלקם מקובלים מלפני עשרות שנים, שזה מכבר אבד עליהם הכלח והם עברו מעולם הרפואה. ככל שחולפות השנים נמצאות עוד ועוד פגימות, מקרים לרוב, שאינם מכוסים כדבעי בתקנות האמורות. כך, למשל, לא נמצא את הכאבים הקבועים בין הפגימות המצדיקות קביעה של אחוזי נכות. גם המקרה שלפנינו יוכיח. עם זאת, השימוש התדיר שבו נוהגים המומחים לעשות במבחני התקנות הנ"ל, כהנחיה לקביעת דרגת נכות, השתרש בעיקר משום שנעדרים קריטריונים מוגדרים אחרים, למען תשמר אחידות מסוימת בקביעת שיעור אחוזי הנכות. לא למותר יהא לציין, כי ההפניה למבחנים אלה מחייבת, פורמלית, רק לגבי אותה דרגת הנכות הצריכה לנזק הבלתי ממוני (תקנה 2(א)(2) סיפא לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו1976-). אין הכרח וחובה להיזקק להם, כקריטריון מכריע להערכת הנכות ביתר ראשי הנזק. כמובן גם, שאין בהם סוף פסוק בנוגע לקביעת שיעור הנכות התפקודית ולהשלכות הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 87-86). 9. בחקירתו הבהיר המומחה, כי כיוון שראה עצמו אנוס לסד התקנות הנ"ל, קבע את אחוזי הנכות בשיעורם הנקוב, שאם לא כן, היה קובע בנסיבות שיעור גבוה יותר (בעמ' 66): "הנכות הוערכה לפי התקנות, ככתבן וכלשונן, שאם לא כן, הנכות הייתה גבוהה הרבה יותר, אבל בשל המגבלות בתקנות קבעתי את שקבעתי" ולמטה מכך, לאחר שהובהר לו כי המפורט בתקנות אינו בגדר סוף פסוק, העיד על שיעור נכות של 30%, הראוי לדעתו להיקבע במכלול נסיבות העניין (עמ' 77; וראו גם את דבריו בעמ' 76 למעלה): כל זאת מכיוון, "שיש היצרות קשה ביותר שזקוקה ..., כרגע לניתוח וזה מה שהוסבר לחולה" (עמ' 66 למטה). הכיצד הדבר אם לתובע אין כרגע כל הפרעות, כנקוב בחוות הדעת? מכיוון שהלה עדיין בחור צעיר, אין הוא חש מיידית בדבר, אולם בלא טיפול בטווח הקרוב, עלול להיגרם נזק מצטבר לשלפוחית השתן, שתאבד מהאלסטיות שלה ותיווצר התעבות (עמ' 70-69 ועמ' 78 למעלה). הטיפול מורכב משני סוגי ניתוח חלופיים או מצטברים, בהתאם לנסיבות. שניהם מבוצעים בהרדמה מקומית. הראשון, כולל חיתוך בסכין אינדוסקופית. המדובר בהתערבות קלה, אולם גם מידת הצלחתה פחותה, ולפי הסטטיסטיקה רק 25% מהמנותחים מצליחים לעבור שנתיים מבלי שההיצרות תחזור (עמ' 73 למטה). השני, ניתוח פלסטי של צינור השתן. המדובר בניתוח גדול ומסובך יותר, שיש פחות רופאים מיומנים המסוגלים לבצעו. אומנם אחוז ההצלחה כאן גבוה הרבה יותר (84%), אולם גם הסיכון משמעותי יותר, וקיים חשש, אף אם באחוזים בודדים, לאיבוד שלפוחית השתן לצמיתות, כך שהחולה יזדקק לחיתולים במשך כל ימי חייו, כמו-גם החשש לאיבוד האונות (עמ' 69 למטה וכן 74-73). בנסיבות אלו ממליץ המומחה לבצע קודם כול את החלופה הראשונה, שהרי ככלות הכל יש כאלה, גם אם הם מעטים, אשר חלופה זו פותרת את בעייתם. מעת שהניתוח מצליח, התופעה אינה חוזרת על עצמה והחולה מבריא. בחלק ניכר מאי ההצלחות, יש לשוב לביצוע הניתוח (של החלופה הראשונה) וחוזר חלילה. 10. אין בידנו לקבל את המלצת המומחה לנכות בשיעור העולה על הנקוב בתקנות. הטעם לכך פשוט ונובע מהגיונם של דברים. התפתחות הרפואה בעניין זה באה להקל על סבלו של החולה להעמיד בידו, כנגד סיכון מינימאלי, אפשרות להשתחרר מנטל ההרחבות אחת לחודשיים שלושה, לאורך כל החיים. שיעור הנכות בסעיף 23(3)(א)(II) לתוספת התקנות, מעוגן בעיקרו בהגבלה עקב הצורך להיזקק לטיפול באופן רציף ועקבי, תלות בלתי פשוטה לחיי האדם השוטפים. לנכות בשיעור זה עקב התלות האמורה - מסכים המומחה. אם הקידמה מובילה להאדרת אחוזי הנכות, תמיד פתוחה הדרך לשוב אל הרפואה ה"לא טובה", המצמצמת את היקף המגבלה, פועל יוצא משעור הנכות הנמוך יותר. פשיטא, שבמצב דהיום, שבו בחלק ניכר מהמקרים ניתן להתגבר על הבעיה כליל, היקף ההגבלה נמוך יותר. לענייננו הוא משתקף בסיכונים המפורטים לעיל ובאפשרויות אי-ההצלחה. שקלול של כל אלה יראה, כי ניתן להעמיד את הנכות הרפואית של התובע על שיעור של 15%. זו תהא אפוא נקודת המוצא לבחינת יתר ההשלכות הנובעות ממנה. 11. חוות הדעת בתחום האורטופדי: לפני ד"ר הנדל הלין התובע על "כאבים בעכוז שמאל בישיבה ממושכת. כאב בשוק שמאל מתגבר בהליכה או עמידה ממושכים. צולע כשמנסה לרוץ ולכן לא מסוגל לרוץ. חש בחולשה בשרירי ירך שמאל. מרגיש אי יציבות בברך ימין". בבדיקה ראה המומחה, כי התובע מהלך ללא צליעה ומבלי להסתייע באמצעי עזר. עם זאת, מצא קיצור של רגל שמאל בשיעור של 1.5 ס"מ ודילול שרירים. לבסוף המליץ להעניק לתובע אחוזי נכות לצמיתות עבור שתי פגימות: האחת, השבר באגן. פגימה זו אינה מורגשת כרגע, אולם "סביר שתגרום להפרעה מסוימת גם במרפק עצמו בעתיד הנראה לעין, מאחר והסחוס המפרקי נפגע". על-כן המליץ לקבוע נכות בשיעור של 15%, לפי סעיף 35(1), מותאם בין סעיפי משנה (א) ו-(ב), לתוספת לתקנות המל"ל. מכיוון, שסעיף משנה (א) מדבר על השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות, ואילו סעיף משנה (ב) מדבר על השפעה בינונית; נובע, כי הליקוי שממנו סובל התובע נע בין השפעה קלה עד בינונית, על כושר הפעולה והתנועות. ברי גם, כי שקלול זה ממצה בחובו את העובדה שהנכות תתבטא רק בעתיד, שאז יש להניח כי הנכות הקונקרטית תהיה גבוהה יותר. השניה, עבור השבר בעצם שוק שמאל, שכאמור טופל בניתוח. הניתוח הצליח והשבר נרפא היטב, תוך קיצור קל כנ"ל, אשר כשלעצמו אינו מזכה באחוזי נכות, בהיותו קטן מ2- ס"מ (סעיף 47(5)(א) לתוספת). ואולם, בשל המצאות הדילול השרירי ראה המומחה להמליץ לקבוע 5% נכות לצמיתות, מחצית מהנכות הנקובה בתקנה 51(5)(א) לתוספת, מכיוון שהמדובר בהשלכה קלה בלבד. 12. בחקירתו הנגדית לא שלל המומחה אפשרות לצליעה של התובע, לאור היקף הפגיעות (עמ' 90 ש' 7-6), אולם בבדיקה לא הבחין בכך (עמ' 92 ש' 13-12; בנוסף לאמור בחוות הדעת, כמפורט לעיל). גם חוקר מטעם הנתבעות, מר אביאל סהר, אשר עקב אחרי התובע וראה אותו מהלך למרחקים ניכרים, לא הבחין אצלו בצליעה כלשהי. גרסה זו מאושרת על-ידי המומחה, באומרו: "הוא הדגיש בפני שאינו מסוגל לרוץ ובהליכה המגבלות קטנות יותר. בהליכה של קילומטרים סביר שתהיה לו הפרעה ובהליכה של מאות מטרים סביר שלא תהיה הפרעה" (עמ' 92 ש' 24-22). עוד השיב המומחה לשאלות עורך הדין ליאור, פרקליטן המלומד של הנתבעות, כי תלונתו של התובע על קשיים בישיבה ממושכת הנה סבירה, אף אם משמעותה משנית, שכן בישיבה יום יומית רגילה, אין ולא צריכה להיות לו כל בעיה (עמ' 94 ש' 7-6). מנגד לכך ביקש עורך-דין רון, פרקליטו המלומד של התובע, התייחסות מצד המומחה לנושא הצלקות, המפורטות בחוות-דעתו, והלה השיב, כי לא ראה לקבוע נכות בגינן, מכיוון שהן אינן רגישות או כואבות. 13. סיכום הנכות הרפואית: פועל יוצא מחוות-דעת ד"ר הנדל הנו, כי התובע לוקה בנכות אורטופדית בשיעור של 19.25%. הנכות הרפואית הכוללת עומדת, אם-כן, על שיעור של 31.36%. הנכות התפקודית: 14. הכוונה ב"נכות התפקודית" הנה למגבלה למעשה של האדם ככזה, להבדיל מעצם הנכות הרפואית מצד אחד, ומהגריעה בכושר ההשתכרות מן הצד השני. כלומר, עד כמה מגבילה הפגימה בפועל את כושר פעולותיו ותנועותיו בחיי היום יום (להבדל האמור, שבין הנכות הרפואית לזו התפקודית ולפגיעה ברמת ההשתכרות, ראו בפסק הדין ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, דינים עליון, כרך לט, 713. לגבי הנכות התפקודית נאמר שם, בעמ' 6: "וכשמזכירים 'נכות תיפקודית' כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התיפקוד בדרך כלל"). ככלל, קיימת קורלאציה בין הנכות הרפואית לבין זו התיפקודית, אף אם לא תמיד כך הדבר. בהקשר לכך נפסק שם, בעמ' 5: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התיפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ואחוז הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את אחוז נכותו התיפקודית. אך לא תמיד כך". זוהי ההלכה. חריג יכול לבוא לידי ביטוי, כאשר הנכות הרפואית אינה משקפת פגימה תפקודית כלשהי, דוגמת צלקות (שם, שם). מנגד לכך, הנכות התפקודית תהיה גבוהה יותר בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת. 15. התובע טוען למגבלות רבות פועל יוצא מהפגיעה בתאונה, שבעטיין הוא איננו מסוגל, לטענתו, לבצע את הפעולות הבאות (סעיף 12(א) לתצהירו): "לעמוד זמן ממושך, ללכת ולשבת זמן ממושך, להתכופף, לנהוג נהיגה ממושכת, לשאת משאות ולבצע כל פעולה יומיומית אשר מחייבת הפעלת הרגלים. מעבר למגבלות אלו, מאז תאונת דרכים תייר ועד היום אני סובל מכאבים קשים כל העת". לעיל, מחקירתו של המומחה, נתחוור לנו, כי הטענות להגבלה בישיבה ממושכת הן סבירות, כל עוד המדובר בישיבה מעבר לנדרש בחיי היום יום הרגילים. חלק מהנכות האורטופדית נקבעה לנוכח סיכוני ההחמרה בעתיד, הקרובים לוודאי, אך לא בשל מצב נוכחי קיים. עם זאת, אין ספק שהתובע נפגע קשה ותלונותיו זכאיות לאוזן קשבת. ואולם, טענתו לכך שהוא סובל מצליעה ממשית אינה יכולה להתקבל, לאור המפורט לעיל מתוך עדות המומחה ועדות מר אביאל סהר. בכללם של דברים נראה, כי ניתן לקבל את עיקר תלונותיו של התובע בזיקה לפגימות בתחום האורטופדי, לגבי פעולות הכרוכות בהפעלת מאמץ על הרגל והקושי בהליכה או ישיבה ממושכים, הכל לנוכח חומרתה של הפגיעה, כמשתקף בתוצאותיה. אשר לפגיעות האורולוגיות הלין התובע, כי הדבר גורם לו להגבלות והפרעות בתפקוד כיס השתן ומכאבים עזים כל העת (סעיף 12(ב) לתצהיר). טענות אלו לא אומתו עם המומחה במהלך חקירתו וגם לא נובעות מתוך חוות דעתו, שהתייחסה רק להצרות בשופכה, כתופעה העלולה לגרום לתובע למצוקה בהטלת מימיו, אולם לא לגבי כאבים וסבל יום יומי, במצב הנוכחי. 16. הנכויות בתחום האורטופדי, שתיהן, הן תפקודיות, בהיותן מגבילות את פעולות הגוף, כמוגדר מפורשות בסעיף 35 לתוספת, שצוטט לעיל, וכנובע מדילול השרירים. אומנם הנכות הראשונה צופה בעיקרה את פני העתיד, אלא, שכאמור היא מהווה שקלול, בהיותה בעלת השלכות נמוכות יותר היום וגבוהות יותר בעתיד. מנגד לכך, ההשלכות התפקודיות של הנכות האורולוגית אינן ברורות, שהרי זו מהווה שקלול של סיכונים ואי-הצלחות ההתערבות הניתוחית. גם לפי פשט נוסח התוספת לתקנות, דהיינו - ביצוע הרחבות אחת לחודשיים - שלושה, ברי כי עיקר ההגבלה נובעת מההידרשות הרציפה והקבועה לטיפול. משהועמדה הנכות הרפואית על שיעור של 15% בלבד, ולנוכח הכלל שברגיל משקפת הנכות הרפואית גם את זו התפקודית, כמדומה שניתן באיזון הכולל להעמיד על שיעור זה גם את הנכות התפקודית בענייננו. 17. מכאן, ששיעור הנכות התפקודית שווה לזו הרפואית. לאור זאת ניתן לעבור ולבחון את הפסדי ההשתכרות או הפסדי כושר ההשתכרות. בשלב זה של הדיון נבחנים פרמטרים אינדבידואליים של התובע. בהתאם לכך נתמקד להלן, בפוטנציאל השתכרותו אלמלא מומו ובמומו. בסיס השכר והגריעה מכושר ההשתכרות: 18. בכדי לקבוע את שיעור נזקו של התובע לעתיד, יש לקבוע את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו בעטייה של תאונת דרכים תייר, זולת אם מוכח הפסד בסכום קבוע, המקובל על-ידי בית המשפט, שאז ההפרש בהפסד השכר למעשה הוא הקובע, ללא נפקא מינה לרמת הנכות, על סוגיה השונים. עוד נחוץ, כמובן, לאתר את בסיס השכר לשם עריכת החישוב, כאשר זה צריך להיעשות "לפי ערכים כלכליים, לאמור לפי אובדן ההשתכרות במקום מרכז חייו" - דרום אפריקה (ע"א 702/87 מ"י נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, 730 מול ה'). נתוני התובע עד לתאונה: 19. בעת התאונה היה התייר בן 27, ועד לגיל זה עבד למעשה כמחצית השנה בלבד. לאחר שירות צבאי במשך שנתיים, שאותו סיים כקצין בצבא דרום אפריקה, למד התובע לתואר ראשון במקצועות הפסיכולוגיה וההיסטוריה, וסיים את לימודיו בשלהי שנת 89'. לאחר מכן למד עוד קורסים אחדים במשך חודשים מספר, שאינם חלק מלימודי התואר, ובשלב זה הפסיק את לימודיו, אף אם ברור כי על החפץ לעסוק בפסיכולוגיה קלינית, כפי שהתובע הביע נכונות לעשות, להשלים גם את לימודי התואר השני, תקופה בת שלוש שנים נוספות, זאת מעבר לזמן הנדרש לתקופת ההתמחות. לטענת התובע הוא החל לעבוד כסוכן מכירות, בכדי להמשיך ולממן את לימודיו. לפיכך, עבד בחברת מזון בשם "BORDEN". עבודה זו הייתה כרוכה בנסיעות רבות, שכן על התובע היה לעבור מדי יום ביומו בחנויות שונות, כעשר במספר, להציע את מרכולתה של החברה ולבחון את המלאי הקיים באותה החנות. בעבודה זו התמיד התובע, כאמור, שישה חודשים עד שהפסיקה, לדבריו באופן זמני: "על מנת להגשים חלום חיים ולטייל בעולם" (סעיף 4 לתצהיר). הנה-כי-כן, העבודה האמורה נועדה לממן טיול מסביב לעולם, שהתובע תכנן לקיימו למהלך של שנים אחדות (עמ' 22) ולא כדי לממן את המשך הלימודים, שהרי לא הייתה מניעה מהתובע להמשיך לעבוד ולאחר מכן לשוב אל ספסל לימודי התואר השני, הכל כמובן בהנחה, שהיה מתקבל ללימודים אלה, נתון שלגביו אין לפנינו ראיות מספיקות. ואכן, בחלוף כחצי שנה יצא התובע לטיול בעולם, שבו שהה כשלוש שנים עד לאירוע התאונה דנן, כאשר לפי עדותו היה ביקורו בישראל בשלהי הטיול, בטרם התעתד לשוב ללונדון ומשם חזרה לדרום אפריקה (עמ' 22). בנסיבות אלו, אין לראות את העבודה בחברת "BORDEN" כמקום עבודה המעיד על רמת השתכרותו של התובע לגבי העתיד, כי אם עבודה היכולה לתאר באופן חלקי את פוטנציאל מלאכותיו. כידוע, בתי המשפט אינם נזקקים למלאכות ולעבודות, שבהם עוסקים סטודנטים בזמן הלימודים או בסמוך לאחריהם, כהכנסות המשקפות את פוטנציאל רמת ההשתכרות למהלך כל חייהם. הרושם המתעורר מדברי התובע, כמו גם מדברי מעבידו, שהובאו כעדות שמיעה, אולם מטעם הנתבעות (נ4/), כי המדובר בבחור חרוץ שהותיר דעה טובה במקום העבודה. בתצהירו טען התובע, כי סיכם עם מעבידו בחברה הנ"ל לשוב לעבוד במקום לאחר סיום הטיול בחו"ל, טענה שנשללה על-ידי המעביד. אכן, התובע בעדותו נמנע מלעמוד עליה, בבחינת הסדר מנוי וגמור, והבהיר, כי ככל הנראה דובר על הסכמה כללית עקרונית, כפי שהוא הבינה בהיבט הסובייקטיבי. מכאן, שנקודת המוצא תהא, כי מקום העבודה האמור לא נותר שמור למעשה עבור התובע, אולם מכיוון שהיו מרוצים מתפקודו, אפשר להניח, כי בעת שובו לדרום אפריקה, אם היה שם עוד מקום פנוי, לא היו מסרבים לקבלו. 20. פועל יוצא מן האמור הנו, שאין לפנינו נתונים מספיקים, כדי לקבוע את רמת השתכרותו המדויקת של התובע עובר לתאונה. למעלה מן הנדרש ניתן לציין, כי גם שיעור השתכרותו באותה התקופה אינו ברור כל צרכו. התובע טען להשתכרות בסביבות 5,000.- ראנד לחודש, המורכבים כדלקמן: 2,100.- ראנד תשלום יסוד, 1,000.- ראנד תמריץ כמעט קבוע, 1,500.- ראנד שווי הרכב הצמוד (הרכב ששימש אותו למהלך העבודה ונשאר בהחזקתו בשעות הפנויות) וביטוח רפואי בשווי של 350.- ראנד. בכל הנוגע לתוספות, התברר בחקירה הנגדית, כי טיבן אינו ברור כל צרכו. כך, למשל, לגבי הבונוס, התובע לא יכל ליתן בעדותו תשובה מדויקת, לשיעורו ולאינטנסיביות קבלתו (עמ' 16). גם ההערכה לגבי שווי החזקת הרכב אינה במקומה, שעה שהתובע נקב בסכום אותו שילמה המעבידה לחברת הליסינג, עבור שכירתו, שהנו למעשה תשלומים עבור רכישתו, ואינו בבחינת טובת הנאה שוות ערך למשכורת. התובע העיד, כי עלות ההחזקה של הרכב הנוכחי בידו מגיעה רק לסך של 300.- ראנד (עמ' 17) וקיים פער ממשי בין סכום זה לסכום הנטען כתוספת למשכורתו. גם הגרסה בתצהיר לגבי הביטוח הרפואי נותרה לוטה בערפל, משהוצג לפניו הנתון בדבר ניכוי התשלומים האמורים ממשכורתו, תשובתו בעמ' 18 הייתה: "אם זה מה שג'ימס אמר אז זה כך. אם לא רשמתי כך זאת שגיאה. אני לא יודע את הנתונים המדויקים כי עברו כבר חמש שנים". פשיטא, ששיעור השתכרותו למעשה לא הגיע לשיעור הסכומים אשר נטענו על-ידו בתצהיר. אולם מנגד לכך, בל נשכח כי המדובר כאמור בעבודה של סטודנט מתחיל, שאין בה כדי ללמד על צפי רמת השתכרותו הממוצעת, לאורך כל ימי חייו. 21. הנה-כי-כן, הנתונים הקונקרטיים מן העבר אינם יכולים להצביע באופן מספק, על רמת ההשתכרות וכושר ההשתכרות של התובע אלמלא מומו. את ההערכה לכך יהיה צורך לעשות במודדים אחרים ולא לפי עבודתו למעשה לפני התאונה, שממילא הייתה כאמור קצרה ובלתי ממצה. נתוני התובע לעתיד: 22. התובע העיד על-כך, שתכנן בעתיד ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית או לעסוק במלאכת סוכנות המכירות, אלא, שכתוצאה מהתאונה נגדעו כליל אפשרויות אלו. מקובלת עלי עמדתו, שבמומו קשה עליו עבודת סוכן המכירות במתכונת אשר בה עבד לפני הנסיעה, אולם לא בטוח כלל, שכוונתו הייתה לעבוד לאורך כל ימי חייו בעיסוק זה, להבדיל מעבודה זמנית לשם חסכון כספים, לפני הנסיעה הממושכת לחו"ל. העובדה לפיה הוא בחר בסוג עבודה זה, כעבודה ארעית, אינה מעידה על כיוון העיסוק לעתיד, אולם יש בה לבטא את מגוון האופציות לעיסוק שעמדו בפניו. מכל מקום, ברור שפוטנציאל ההשתכרות שלו, מבחינת הכושר, נפגע עקב הגבלת יכולת הבחירה של עיסוקיו ובכלל זאת עיסוקים דוגמת אלה. פחות משכנע הסברו לסיבות שבעטין נמנע מלהמשיך וללמוד, לפי המפורט בסעיף 16 לתצהירו: "לאור הקושי בישיבה ממושכת, עמידה ממושכת, קשיי הניידות המגבילים אותי והכאבים התכופים מהם אני סובל במצבי הנוכחי, ברור לי שלא אוכל לעמוד במטלות הלימודים. מה גם שהעובדה שאינני יכול להתפרנס כבעבר תקשה עלי מאוד לממן את לימודי. מכל מקום ברור לי שלא אוכל לעמוד במטלות הקשות הנדרשות בהמשך הלימודים האקדמאים וברור לי שסיכויי העסקתי בתחום האקדמאי הם דלים לאור מגבלותי". לא ברור הקשר בין הלימודים לבין הפגימות, זולת אולי זה הנובע מהקשיים בישיבה ממושכת, ואולם כבר היו דברים מעולם שאנשים פגועים בפגיעה הגורמת לקושי בישיבה ממושכת הצליחו לסיים את לימודיהם, אף אם עשו כן לא באותה מידה של נוחות, כמידת נוחותו של תלמיד רגיל. גם הקושי לממן את המשך הלימודים אינו משכנע, שכן לא הוכח כי בתקופת לימודיו הראשוניים עבד התובע לשם מימון לימודיו. מכל מקום, אפילו אם אין בידו מקור ממון חיצוני, דוגמת עזרת ההורים או מלגות מסוגים כלשהם, אין סיבה שלא להביא בחשבון את אפשרות סיום הלימודים, מההיבט הכספי, לאחר קבלת הפיצויים בתיק זה. ככלות הכל, עלינו לבחון את נזקיו של התובע לאורך שנים על שנים בעתיד, עד לגיל הפרישה, בשעה שהנו עדיין בחור צעיר למדי. הקושי האמיתי בסוגייה זו נובע מכך, שלא ברור כלל אם התובע יוכל להתקבל ולהשלים את לימודיו לתואר שני בתחום האמור, שהרי ידוע הדבר, כי לא כל מי שסיים את התואר הראשון יוכל לסיים בהכרח את התואר השני. וגם אם יסיים אותו, עדיין קיימת אפשרות שלא יעלה בידו להשתלב כדבעי בעבודת הפסיכולוגיה הקלינית. מעדותו של התובע מתעורר ספק, אם הוא מודע היטב לטיבו של עיסוק זה. אין זאת אלא, שהמדובר בתוכנית ערטילאית, הנעדרת כל ממשות לצידה, אף אם קיים פוטנציאל מסוים המאפשר את הגשמתה. 23. גם משיעור השתכרותו של התובע במומו, אין ללמוד על יכולת השתכרותו לאחר התאונה, משלא שוכנענו, כי הלה ממצה כדבעי את מלוא יכולתו. בעת עדותו, ולמן יום 1.11.95, עבד במשרה חלקית בגבייה של שיקים (סעיף 17 לתצהירו ועמ' 31-30 לעדותו), כאשר את התשלומים הוא מקבל במזומן וללא תלושים (עמ' 31). לפיכך שכרו הנטען, בשיעור של 1,600.- ראנד לחודש, נובע רק מדבריו, מבלי שניתן לאשש את הטיעון בראיות נוספות. עוד לא ברור הדבר, אם התובע מקבל במסגרת עבודתו גם מימון להוצאות מגורים ומחייה. מכל מקום, נכויותיו אינן מצדיקות עבודה בהיקף של חצי משרה בלבד ולא ראינו ניסיונות מצדו לעבוד משרה מלאה במקום כלשהו, אפילו אם המדובר בעבודה קלה יותר מזו שבה עבד לפני התאונה, כדי לחסוך כספים לנסיעה. לאור האמור אין להסתמך גם על שיעור השתכרותו עתה, כמודד מספיק לעריכת תחשיבי הנזק. הפיצויים בשל הפסדי ההשתכרות לעתיד: 24. הפיצויים עברו ראש נזק זה ניתנים ברגיל, לפי הפרש ההשתכרות החל בין שכרו או יכולת שכרו של הניזוק אלמלא מומו, לבין שכרו או יכולת השתכרותו במומו (ע"א 488/87 המרמן בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 818 מול ג'-ד'; ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 125 מול א'-ב'). לעיל נוכחנו, כי נתונים אלה, לגבי בסיס השכר, אינם מספיק ברורים בעניינו ולא ניתן להסתמך עליהם לצורך עריכת תחשיב הנזק. לפיכך, ובאין מנוס אחר, יש לפסוק את הפיצויים על-יסוד מודדים כלליים או על-פי ההערכה גלובאלית, שהרי בסיס התחשיב, נושא השכר, נותר כאמור לוט בערפל. אף אם המגמה המסתמנת בשנים האחרונות בפסיקה, נוטה יותר ויותר אל עבר שיטת החישוב האקטוארית, ניתן במקרים הראויים לסטות ממנה. ככלות הכל, שיטה זו מיועדת להתוות קנה-מידה ומורה דרך אחיד להערכת סכומי הנזק, לבל ימצאו ניזוקים דומים מפוצים בסכומים שונים, באופן משמעותי זה מזה. מובן שבשיטת חישוב זו הביקורת הערעורית הופכת גם לאפקטיבית יותר (ע"א 778/83 עיזבון סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628, 633 מעל א'; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875, 878-877 והאסמכתאות המאוזכרות שם). ואולם הדברים יפים רק כאשר קיימים נתונים בדוקים מינימאליים לשם כך. בהעדרם הופך תחשיב זה לפיקציה מוחלטת, עד שלא נותרת למעשה כל ברירה אחרת, זולת הערכה גלובלית-כללית. 25. עם זאת, גם חישוב גלובאלי צריך לצאת מנקודת מוצא של נתונים על בסיס כלשהו, המשמשים ברגיל לחישוב המתמטי (ע"א 998/91 יפרח נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך לה, 248). באין ראיות אחרות לעניין זה, חל הכלל לפיו. הנכות התפקודית אמורה לשקף גם את הפגיעה בכושר השתכרות של הניזוק במומו (ע"א 722/86 יונס הנ"ל, פ"ד מג(3) בעמ' 878, מול ב'-ג' והפניה שם לע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס בע"מ (בפירוק), פ"ד לז(1) 178, 185 מול ד'). בנסיבות דידן ניתן היה לכאורה לראות בתובע כצעיר שטרם גיבש את דרכו ועל-כן חל עליו הממוצע המקובל במשק, כפי שהדברים בוארו בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף, מהד' רביעית (תשנ"ח) 83: "השכר הממוצע במשק השתרש בפסיקה, כבסיס לקביעת יכולת השתכרותם הפוטנציאלית של נפגעים מסוימים, אשר לגביהם האפשרות להביא ראיות אינדיבידואליות נמנעה מסיבות אובייקטיביות, או כאשר הראיות שהובאו לא נראו מוצקות במידה מספקת, כדי לבסס עליהן הערכה בדבר כושר השתכרותם העתידי, אלמלא הפגיעה. בתי-המשפט ראו, על-כן, בשכר הממוצע האמור, תחליף לראיות שלא ניתן להביאן, באשר לקטינים וצעירים או שלא היו ברורות במידה מספקת בכל הנוגע לנפגעים אחרים". דא-עקא, שאין להתעלם מהעובדה שעד לגיל 30, זמן עדותו בבית המשפט, טרם השתלב בעבודה מלאה ורצינית כלשהי. בכך אפשר שנותר במידת מה מאחור, עת גם לא ראה לפעול להשלמת לימודיו. בפועל גם אין לפנינו נתונים לגבי רמת ההשתכרות הממוצעת בדרום אפריקה, שכן לטענת התובע אין נוהג שם שכר ממוצע במשק כמו כאן, לאור פער המעמדות בין השחורים ללבנים שם (עמ' 40 באמצע). התובע צרף לתצהירו את נספח ט', חוברת של מוסד פרטי העורך חישובי שכר לפי מגזרים שונים, כשאליה צרף אישור של המזכיר הראשון בשגרירות ישראל בדרום אפריקה. באישור זה רושם הלה, כי בדק את אוטנטיות החוברת: Remunenation of graduates ומצא שהמסמך מתאים למקור. לדבריו אין המדובר במוסד רשמי "אולם פרסומיו מקובלים על משרדי הממשלה בדרום-אפריקה". פרקליטו המלומד של התובע מבקש לקבל חוברת זו כראייה קבילה גם לאמיתות תוכנה, בתוקף התעודה הציבורית שנעשתה על-ידי הנציג הקונסולרי, כהגדרתו בסעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-. גם אם נראה באישור תעודה ציבורית, אין בה, כשלעצמה, כדי להכשיר את המצורף אליה כראיה לאמיתות תוכנה. מקובלת עלי בנושא זה עמדת בא-כוח הנתבעת, הטוען, כי בנושא זה חל סעיף 30 לפקודת הראיות, המדבר על הוכחת תעודת חוץ באמצעות נציג דיפלומטי או קונסולרי. אישור כאמור מיועד למען יחסך הצורך להציג את המסמך באמצעות עד שיידרש לבוא לארץ במיוחד לשם כך, אולם אין בו כדי להוסיף לאמיתות התוכן, מעבר למצב אילו אותו אדם, שאת בואו ביקשו למעשה לחסוך, היה מגיע ומגיש את המסמך. הווי-אומר, שהמסמך מתקבל לעצם קיומו, אולם לא לאמיתות תוכנו. כך גם נובע מהאמור בספרו של י' קדמי על הראיות חלק ראשון - הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א) 340-339 (וראו גם בספרו של א' הרנון דיני ראיות חלק שני (תשל"ח) 225). יוטעם גם, כי על-פי החלטת כב' השופט רובינשטיין, הוגבל בא-כוח הנתבעת בחקירתו לגבי מסמך זה מטעמים הדומים לאלה שפורטו (החלטה בעמ' 41: "יהיה על התובע להביא ראיה או ראיות נוספות שיאששו את הגרסה שצריך להוכיח"). מכאן שנספח ט' איננו יכול לשמש כראיה לרמת ההשתכרות הממוצעת. גם אם תאמר, כי החוברת יכולה לשמש ראיה לנתונים הכלולים בה, מבלי לחקור על מתכונת המחקר ואיסוף הנתונים, עדיין עסקינן בראיה שמשקלה מועט למדי, עד כי לפי התשתית העובדתית הקיימת, לא ניתן לסמוך עליה באופן מספיק. אומנם המזכיר הראשון אישר, כי מוסדות ממשלתיים מקבלים פרסום זה כמקובל, ברם בכך אין עדיין כדי להעיד על היותו מחקר יחיד וממצה, כמו-גם על ההקשר שבו נעשה השימוש. כך, למשל, אין לפנינו חוות-דעת של מומחה למשפט הדרום-אפריקאי, שלפיו בתי המשפט נוהגים להשתמש בטבלאות המצויות בחוברת זו, לשם עריכת תחשיבי נזק לניזוקים כגון התובע. החסר כאן גובר אפוא על הקיים, גם אם בראיה קבילה עסקינן. 26. פועל יוצא ממכלול הנאמר לעיל הנו, כי באין נתונים מספיקים לקבוע את בסיס השכר הראוי, יש לפסוק על-פי אומדן גלובאלי גרידא, אך זאת בשים לב כמובן לנזקיו של התובע לנוכח פגיעותיו, שיעור הנכות והמגבלות הנובעות מכך והגורעת מכושר ההשתכרות. בנסיבות העניין גם לא ראינו לאמץ ברציונאל דומה של שוויון הדינים, את סכום השכר הממוצע במשק כאן, מכיוון שבעדות התובע הונחה תשתית מספיקה אשר ממנה ניתן ללמוד כללית, כי רמת ההשתכרות בישראל, באופן פשטני, גבוהה יותר נומינלית מזו שבדרום-אפריקה וגם ערך המטבע גבוה יותר. 27. לנוכח כל זאת, מעמיד את סכום הפיצויים להיום, עבור ראש הנזק של הפסד כושר ההשתכרות, על סך של 300,000.- ש"ח. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ. בפסיקת הסכום האמור הובא בחשבון גם הזמן שחלף מאז עריכת הסדר הפשרה החלקי, אשר מיצה את ההפסדים לעבר. תיירפיצוייםתאונת דרכים