האם נפילה מארגז משאית נחשבת "תאונת דרכים" ? האם נהג משאית שנופל מארגז המשאית יכול להגיש תביעה נגד חברת הביטוח של המשאית ? ##להלן פסק דין בנושא נפילה מארגז משאית כתאונת דרכים:## עניינה של החלטה זו בשאלה אם התאונה שארעה לתובע מהווה 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן : "החוק"). אקדים ואומר כי המחלוקת מתמקדת בשאלת היקף תחולתה של החזקה המרבה בדבר 'מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב'. ואלו הנפשות הפועלות והעובדות הצריכות לעניין 1. התובע, יליד 1929, נפגע בתאונה ביום 28.2.94 בעת פריקת שקי חול ממשאית. אין חולק כי שקי החול נפרקו על ידי מנוף המורכב על המשאית, תוך ניצול הכוח המיכני של מנוע המשאית. 2. הנתבעת מס' 1 היא מעבידתו של התובע והנתבעת מס' 2 - חברת הביטוח היא מבטחת המשאית. מכאן ברור אנטרס הנתבעת 1 כי התאונה תוכר כתאונת דרכים בעוד הנתבעת 2 טענה כי מדובר בתאונת עבודה שאינה מהווה תאונת דרכים. אציין כי התובע הגיש כתב התביעה המקורי כנגד הנתבעת 1 בלבד וטען כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים. לאור טענת הנתבעת 1 כי מדובר בתאונת דרכים, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן ובו העלה הטענה כי מדובר בתאונת דרכים. כך גם טען התובע בהמשך הדרך. המחלוקת העובדתית והמשפטית בין הצדדים 3. נחלקו הצדדים באשר לנסיבות האירוע. לטענת התובע, הוא עמד על המשאית לצורך פריקת שקי החול. במהלך פריקת השקים על ידי המנוף, היטלטל השק קלות, פגע בו והעיף אותו מארגז המשאית. כתוצאה מכך נפל על הקרקע, נפגע, והכרתו אבדה. בעקבות עדותו של נהג המשאית, העלה התובע תזה עובדתית חלופית, לפיה ניסה לחמוק מפגיעת המנוף ואז מעד ונפל מהמשאית. 4. הנתבעת מס' 1 תמכה בגרסת התובע. לא למותר לציין כי לפני תיקון כתב התביעה טענה הנתבעת 1 לגרסה אחרת: כי התובע נתקל בשקי החול שהיו על המשאית (פרוטוקול הישיבה מיום 20.6.96). 5. הנתבעת 2 טענה כי התובע החליק מארגז המשאית שהיה פתוח ורטוב, בשל הגשם שירד באותו יום, עוד לפני שהחלה פריקת שקי החול מהמשאית. 6. למחלוקת העובדתית השלכה על הטיעון המשפטי של הצדדים. התובע טען כי עניינו נופל לחזקה החלוטה המרבה של 'מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב' - בין אם נפגע ישירות מהשק, ובין אם נפגע תוך כדי נסיון להתחמק מהמנוף שהתקרב לעברו. הנתבעת טענה כי התאונה ארעה תוך כדי פריקה וטעינה ובכל מקרה, בהעדר מגע פיזי בין התובע לבין השק או המנוף, אין להחיל את החזקה המרבה הנ"ל. עיננו הרואות כי השאלה המשפטית תקום ותיפול על בסיס ההכרעה במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים. נסיבות התאונה 7. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נפגע בשל נפילתו מארגז המשאית והמחלוקת התמקדה בשאלת סיבת הנפילה. מול עדותו של התובע, הביאה הנתבעת 2 לעדות את נהג המשאית. מאחר ועדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין, אקדים ואומר מילים מספר בעניין זה. 8. סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש ) התשל"א - 1971 קובע כלהלן: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1)..... (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין". בע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ. הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48,55 פורש הטעם להוראת סעיף 54 הנ"ל : "טעמה של הוראת סעיף 54 היא למנוע ולסכל תביעת פיצויים בשל תאונת דרכים מבויימת שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה". נוכח חובת ההנמקה כאמור בסעיף 54 אנו מוצאים בפסיקה התערבות של ערכאת הערעור במסקנות הערכאה הדיונית. כך לדוגמה בע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ ברוך וין פ"ד מט (2) 77 וע"א 476/93 (חי) אלום פלג בע"מ נ. חנה שיש פ"מ תשנ"ו (1) 273. וכך נאמר בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ. שרה מלאכי פ"ד מו (1) 733 : "בעניננו נתן השופט המלומד "אמון מלא באמיתותה" של עדות המשיבה והסתייג לחלוטין מגרסת המערער. די בכך כדי לאפשר לבית המשפט להתבסס על עדות זו (להבדיל ממקרה שהיה רק מעדיף עדותה על פני עדותו של המערער), כשהיא לעצמה מבחינת תוכנה ומהותה" (הדגשות שלי - י.ע.). מהאמור לעיל עולה כי לצורך סעיף 54 לפקודת הראיות ניתן להסתפק בכך שבית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של בעל הדין. לסיכום ההלכה: על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל דין ובמרבית המקרים ידרש סיוע חיצוני לעדות. עם זאת, מתן אמון מלא בגרסת בעל הדין, כשלעצמו, יכול אף הוא להוות הנמקה מספקת לצורך סעיף 54. מתן אמון מלא בעדותו של בעל הדין משמעה כי בסופו של יום, שעה שרישומה של העדות עדיין נגד עיני בית המשפט, נבחנת גרסתו של בעל הדין. לאחר שבית המשפט צירף דבר לדבר ומצא כי מבחינת הגיונם של דברים, סבירותם והשתלבותה של העדות במכלול הראיות והנסיבות אין בה מתום, הרי שחובה עליו לפרט ולנמק מסקנתו זו. 9. במקרה דכאן, אני מבכר גרסתו של נהג המשאית שהייתה מהימנה עלי. עדותו של הנהג - שאין לו אינטרס בתיק - הייתה פשוטה וללא סתירות. לגרסתו של הנהג, התובע נפל מהצד השני של המשאית, דהיינו, מהצד הנגדי למנגנון המפעיל את המנוף (נ / 3 וכן הסימון ע"ג ת / 1). התובע טען כי נפל בצד שמאל של המשאית, כלומר, בצד של המנגנון המפעיל את השק. במצב דברים זה, השק שפגע בתובע לטענתו, צריך היה להגיע מאחור ולהשליך אותו לפנים, כאשר לפני כן, המנוף היה צריך לעבור לידו או מעליו. לכך יש להוסיף את גרסתו הראשונית של התובע בטופס ההודעה למל"ל (נ / 1) שם מסר כי "נפל ממשאית ונחבל בגב", מבלי שהזכיר דחיפה או פגיעה משק, או פעולה של מנוף. יש לזכור כי התובע איבד הכרתו לאחר הנפילה. האירוע ארך שניה עד מספר שניות וייתכן כי עם חלוף הזמן, התובע שכנע עצמו כי נדחף במקצת על ידי השק. 10. אני מעדיף איפא את גרסתו של הנהג שחזר ואמר פעמים מספר כי התובע ניסה לחמוק מפגיעת המנוף. בתחילת עדותו אמר הנהג כי הוא משער כי כך אירע אך בהמשך היה חד משמעי וחזר פעמים מספר על התרשמותו כי התובע ניסה לחמוק מהמנוף : "פתחתי המנוף כדי להביא את השק והוא זז ימינה כדי לא לקבל מכה מהמנוף חלילה, ובצדק, והחליק לצד השני" (שם, עמ' 10-11) ...הוא חשש שמא יקבל מכה כי צודדתי את המנוף מעלי לכיוון השק הראשון ואז זז לכיוון ימין והחליק עם הרגל" (שם, עמ' 12 שורות 28-29). 11. ייאמר מייד, כי בסופו של יום, איני רואה נפקות משפטית בין גרסת התובע - לפיה הופל על ידי השק - לבין גרסת הנהג לפיה התובע החליק כאשר ניסה להתחמק מפגיעת המנוף. על כך אעמוד להלן. התאונה אינה נכנסת להגדרה הבסיסית 12. מקום בו אנו עוסקים בשאלת תחולתו של החוק, תמיד נפתח הילוכנו בע"א 8061/95 עוזר נ. אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ (3) 532 . פסק הדין מתווה לנו מה דרך יבור לו המשפטן על מנת להכריע אם אירוע פלוני נופל בגדרו של החוק אם לאו. בקליפת אגוז , הבדיקה תעשה בשלבים ועל פי תרשים זרימה כלהלן: שלב ראשון - "תאונת דרכים" היא מאורע שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי. כאן יש לבדוק את הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי". נכלל האירוע בהגדרה של שימוש, לפנינו תאונת דרכים, בכפוף לבדיקת שלב מספר שלש. לא נכנס האירוע להגדרת שימוש ברכב מנועי יש לעבור לשלב השני. שלב שני - המחוקק קבע מספר חזקות מרבות חלוטות (התפוצצות או התלקחות של הרכב, פגיעה ברכב שחונה במקום שאסור לחנות בו, ניצול הכח המכני של הרכב). נכלל האירוע באחת החזקות המרבות, לפנינו תאונת דרכים. לא נכנס האירוע בגדרה של הגדרת השימוש בשלב הראשון ולא נכלל באחת החזקות המרבות, אין האירוע בבחינת תאונת דרכים. שלב שלישי - המחוקק קבע חזקה ממעטת אשר בהתקיימה אין האירוע מהווה תאונת דרכים גם אם עבר את המסננת של שני השלבים הקודמים. 13. ההגדרה הבסיסית כוללת 'שימוש ברכב מנועי' ובהגדרת השימוש ממעט המחוקק במפורש "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". התובע עסק בפריקת שקי חול מארגז המשאית. מכאן, כי עניינו אינו נכנס להגדרה הבסיסית של 'שימוש ברכב מנועי' ויש לבדוק איפא אם הוא נופל לשלב השני של החזקה החלוטה המרבה של 'פגיעה עקב ניצול הכח המיכני של הרכב'. "עקב ניצול הכח המיכני של הרכב" 14. לטענת התובע, גם אם ארעה התאונה שעה שניסה לחמוק מפגיעת המנוף, היא עדיין נכנסת לגדרה של החזקה החלוטה המרבה של "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". לטענת הנתבעת 2 , האירוע נותר בגדר של 'פריקה וטעינה' ואין להרחיב את החזקה המרבה הנ"ל למקרים בהם אין מגע פיזי בין כלי הרכב לנפגע. 15. דומה כי הכל יסכימו כי אירוע הנופל בהגדרה הבסיסית בחוק אינו דורש מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב (אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עדכון תשנ"ו בעמ' 44). כך לדוגמה, הולך רגל שנפגע תוך כדי ניסיון להתחמק ממכונית נוסעת, נהג שלקה בליבו בשל אירוע מסעיר של 'כמעט תאונה', רוכב אופניים שנפל מאופניו עקב בלימת חירום כדי להמנע מהתנגשות ברכב שלפניו או פלוני שניסה להתחמק ממים רותחים של רדיאטור ותוך כדי כך נפגע ממכונית חולפת (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ. אלרהאב פ"ד מה (2) 338) - כל אלו, לתאונות דרכים ייחשבו. השאלה היא, אם הלכה זו ישימה מקום בו התאונה אינה נופלת לגדרה של ההגדרה הבסיסית אלא לאחת החזקות המרבות. ככל שידיעתי מגעת, הפסיקה טרם דנה בשאלה אם יש תחולה לחזקה המרבה של 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' מקום בו לא היה מגע פיזי בין הרכב לבין הנפגע. 16. שיקולים של מדיניות משפטית, תומכים לכאורה בטענתה של הנתבעת 2 כי את החזקה החלוטה המרבה של "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המיכני של הרכב" יש לפרש על דרך הצמצום. עמד על כך כב' הנשיא ברק בעניין עוזר , שם בעמ' 567 : "היקף פריסתה של חזקה חלוטה זו הוא בעייתי במיוחד. על פי לשונה היא חלה על מאורע שנגרם עקב "ניצול הכוח המיכני של הרכב". לאור הגדרת "רכב" בחוק הפיצויים, לפיו זהו "רכב הנע בכוח מיכני", עשוי לכאורה להיווצר מצב שבו כל תאונה בה מעורב רכב והגורמת נזק גוף תתפס בגדריה של חזקה חלוטה זו. לכאורה, עשוי להיווצר מצב נורמטיבי, לפיו כל מה שהוצא בדלת הראשית (של ההגדרה הבסיסית) יוחזר בדלת האחורית (של החזקה החלוטה). בכך תתרוקן ההגדרה הבסיסית מכל נפקות נורמטיבית. זו תוצאה שהדעת אינה סובלתה. אין לפרש חוק באופן שהחריג בולע את הכלל ולא משאיר ממנו כל שריד ופליט. חוק לא חוקק כדי להרוס עצמו מתוכו הוא. חזקה על חוק שתכליתו אינה להביא לריקונו מכל תוכן" בפרשת עוזר הנ"ל, נפגע התובע מצינור מתכת ("חילזון") שהורם על ידי מנוף שהופעל על ידי מנוע משאית. המקרה הוכר כתאונת דרכים מאחר ונזק הגוף נגרם לתובע עקב ניצול כוח המנוע של הרכב. באותו מקרה אירעה התאונה תוך כדי ניצול הכוח המיכני של הרכב וישירות כתוצאה מכך. המנוף שהופעל על ידי מנוע המשאית הוא שהרים את צינור המתכת שפגע בתובע תוך כדי הרמתו. בדומה, נפסק גם בע"א 5919/96 אשטרום חברה להנדסה בע"מ נ. רשלין ואח' פ"ד נ (3) 697. באותו מקרה נפגע התובע מקורה שהשתחררה ממנוף. מאחר והקורה נפלה שעה שהמנוף הופעל על ידי הכוח המכאני של המשאית, הוכרה התאונה כתאונת דרכים. 17. על חוסר העקביות של המחוקק בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כבר נשברו קולמוסין ונשחקו מקלדות. לא אחזור על הדברים ואפנה לסקירה ההיסטורית בפסק הדין בפרשת עוזר. אך לאחרונה חזר בית המשפט העליון והביע אי שביעות רצון ממצוותו של המחוקק לראות החזקה המרבה החלוטה של 'ניצול הכוח המיכני' כתאונת דרכים: מה פלא שבית-משפט קמא סבר כי אין ענייננו ב"תאונת דרכים"? והרי כך מכתיבה, לכאורה, הלשון, ובעקביה יבוא השכל הישר. מה נעשה והתרחקנו מן הלשון, והשכל הישר שעימנו גוזר עצמו מהגדרות מלאכותיות שהקשר ביניהן לבין חיי היומיום הוא רופף ורחוק. אכן, המחוקק אמר את שאמר ואת דברו נקיים (רע”א 6779/97 מנופי יהודה בע”מ נ. אררט חברה לביטוח בע"מ דינים נד 665, דברי כב' השופט חשין). . 18. גלוי וידוע כי חזקה מרבה זו הרחיבה את קשת המצבים המהווים "תאונת דרכים". היא זונחת את המבחן התעבורתי והיו שחלקו על ניתוקה מן ההגדרה הבסיסית ומן המבחן התעבורתי (ראה, לדוגמה, מ' צלטנר, "הגדרת ה'שימוש ברכב' - עצירת הסחף", הפרקליט מ (תשנ"א) 168, 175-176). אלא שהחזקה עומדת על רגליה היא ואינה כפופה למרכיביה השונים של ההגדרה הבסיסית ואין הכרח כי "השימוש" שבגדריה יהא דווקא זה שבהגדרה הבסיסית. מטרתה היא ליתן מענה למקרה בו כלי הרכב משמש גם כמקור כוח לשימוש שאינו "תעבורתי" (הלכות עוזר ומנופי יהודה לעיל). עם זאת, צא ולמד כי הלשון בה נקט המחוקק באשר לנוסחת הקשר הסיבתי של החזקה המרבה החלוטה, זהה לזו של הגדרה הבסיסית: ההגדרה הבסיסית: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". החזקה המרבה: "..או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". 19. כידוע, לא סגי בקשר סיבתי עובדתי ושלשה מבחנים נוהגים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראה, לדוגמה, ע"א 145/80 ועקנין הנ"ל פ"ד לז (1) בעמ' 146 מול ג'-ד' ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ. מוסטפא עואד פ"ד מד (1) 422, בעמ' 437). כך בדיני הרשלנות. כאשר בחוק עסקינן, נקבע כי המבחן הראוי לקביעת קשר סיבתי משפטי הוא מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר - ע"א 6000/93 עיזבון קואסמה נ. רג'בי פ"ד נ (3) 661. באותו מקרה, בית המשפט קבע כי אין המקרה נופל לחזקה החלוטה המרבה מאחר והנזק אינו נופל לתחום הסיכון שיצר ניצול הכוח המכאני לייעודו המקורי הלא- תעבורתי. וכך נאמר בפסק הדין: "אילו נפגע המנוח מהבטון שהוזרם בצינור הנייד, או מזרם חשמלי שמקורו בכוח המוטורי של מנוע המערבל.....ניתן היה לומר כי הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני של המערבל יצר. לא כן במקרה שלפנינו. הפגיעה במנוח באה מחוטי החשמל, ומהסיכון שאלה יצרו. הפגיעה במנוח אינה קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצר. הפגיעה במנוח היתה מתרחשת באותו אופן, אם הנגיעה בחוטי החשמל היתה נעשית באמצעות מוט ברזל שהמנוח היה אוחז בעת עבודתו על הגדר..."(הדגשה שלי - י.ע.). 20. עקב ניצול הכח המיכני צריך להתפרש כניצול בפועל של הכח המכאני של הרכב ולא ניצולו בעבר או מתוך כוונה לנצלו בעתיד הקרוב או הרחוק. כך נפסק בע"א 4469/95 דראושה נ. אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ (3) 475. באותו מקרה ביקש התובע להחליף את ה'פטיש' שעל הזרוע המותקנת על כף הטרקטור ולהתקין במקומו 'סל'. בעת שמשך התובע את הסל לתוך הכף הקדמית החליק ונפגע בגבו. למרות שמנוע הטרקטור פעל באותה עת, נקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים: "ניצול הכוח המיכני של הרכב" משמעו ניצול בפועל של הכוח המיכני של הרכב, ולא אך כוונה, או רצון לנצלו בעתיד (הקרוב או הרחוק)...די אם נאמר, כי לעניין החזקה החלוטה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב" נדרש ניצול ממש ולא די ברצון או כוונה לנצל את הכוח המיכני של הרכב שלא באו לידי מימוש (שם, בעמ' 483). 21. לעומת המקרים שנדונו בפרשת קואסמה ודרואשה, במקרה שלפנינו היה ניצול ממש של הכוח המיכני. מנוף המשאית הופעל והתובע ניסה לחמוק מפגיעתו ואז מעד מהמשאית ונחבל. המקרה שלפנינו שונה גם מהמקרה שנדון בת"א (שלום אשקלון) 1613/95 אלון מוטי נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ (צלטנר 5348) שם נדון עניינו של תובע שנפל מכף מחפרון שהורם לגובה. מאחר והנפילה ארעה כאשר המחפרון היה יציב וסטטי ושימש כסולם בלבד, נקבע כי עצם העלאת התובע לגובה בניצול הכוח המיכני של הרכב אין די בה. הנפילה עצמה אינה תוצאה של שימוש בכוח המיכני. לא כך בענייננו. הנפילה נגרמה במהלך פעולתו של הכוח המיכני וכתוצאה מנסיון להתחמק מפגיעה בשל הפעלת הכוח המיכני. לכן, ניתן לומר כי הנזק נמצא במיתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המיכני בייעודו הלא תחבורתי של הרכב. 22. במילים אחרות, העדרו של מגע פיזי אין בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי, באשר הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני יצר. לעניין זה, אין נפקא מינה אם התובע נדחף קלות על ידי השק שהמנוף הרים, נפגע מהמנוף עצמו בעת שהרים את השק, או ניסה לחמוק מפגיעה כאשר הנהג צודד את המנוף כדי להרים את השק. משקבע המחוקק כי אירוע שנגרם כתוצאה מניצול הכוח המיכני מהווה תאונת דרכים, יש לראותו כמי שביקש להגן על מי שפגיעתו 'סמוכה' מבחינה רעיונית לפעילותו של מנוע הרכב. שאם לא נאמר כן, נרוקן מתוכן את החזקה המרבה. ה'אזהרה' שמשמיע בית המשפט בפרשת עוזר - שלא לרוקן מתוכן את ההגדרה הבסיסית - אין בה כדי למנוע פרשנות תכליתית של החזקה החלוטה המרבה. והתכלית היא, לכלול גם את השימוש שאינו 'תעבורתי' בעיקרו. הנה כי כן, גם בעניין מנופי יהודה הנ"ל הגיע בית המשפט למסקנה כי אין להבחין בין מנוע הרכב המשמש לייעוד התעבורתי, לבין מנוע נפרד המשמש לייעוד שאינו תעבורתי. שם נקבע, כי ניצול כוח מיכני ממנוע נפרד מקיים את הייעוד שאינו 'תעבורתי', המונח ביסוד חזקה מרבה זו. דהיינו, בית המשפט נתן פירוש תכליתי לחזקה המרבה ולא נרתע ממתן פירוש 'מרחיב' ללא חשש שמא יהא בכך כדי לרוקן מתוכן את ההגדרה הבסיסית. אדרבה, התזה שהציעה הנתבעת 2 ולפיה יש להכיר אך ורק בפגיעה שנגרמה כתוצאה ממגע פיזי ישיר, אינה עולה מהמגמה בפסיקה להימנע מהבחנות דקיקות הפוגמות בבטחון המשפטי. סוף דבר 23. סופו של דבר שאני קובע כי התובע נפגע כאשר נפל מהמשאית בעת שניסה לחמוק מפגיעתו של המנוף שצודד לעברו וכי האירוע מהווה תאונת דרכים. ##נפילה בירידה ממשאית לאחר סידור ברזלים:## בת"א (שלום-עפולה) 1217/92, דניאל מדינה נ. "אררט" חברה לביטוח בע"מ, התובע החליק ונפל בעת שירד מארגז משאית לאחר שסיים לסדר ברזלים המשמשים לו להחזקת המטען והמצויים דרך קבע על ארגז המשאית. בית-המשפט דחה את טענת המבטחת כי אין מדובר בתאונת-דרכים ופסק: 1. סידור הברזלים אינו בגדר טעינה ופריקה. 2. הפגיעה נגרמה בעת שהתובע ביקש לרדת מהארגז וללא כל קשר לסידור המטען. ראו ההלכה ב-ר"א 2781/98. ##תאונת עבודה נפילה ממשאית:## בת"א (שלום-חי') 2483/91, סעאידה נ. "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, לאחר שהועמסה סחורה על משאית, התובע נסע עד לשער המפעל, שם נעצר ועלה על המשאית, כיסה את המטען בברזנט ותוך כדי כך איבד את שווי משקלו, נפל ונחבל. בדחותו את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: לעובדה שהמשאית נסעה מספר מטרים עד לשער אין כל משמעות. כל פעולה הקשורה בטעינה כגון כיסוי או חיזוק כאשר הרכב עובד, מהווה חלק בלתי-נפרד מהטעינה, ועל-כן אינה מהווה "שימוש ברכב". הטענה כי הפעולה נעשתה על-מנת למלא אחרי תקנות התעבורה כדי שהמשאית תיסע ללא סיכון של נפילת מטען, אין בינה ובין הגדרת שימוש ברכב ולא כלום, מה גם שכל פעולת טעינה, אף אם נעשית לפני הנסיעה, אמורה להיעשות בבטיחות ובהתאם לתקנות התעבורה. ##נפילה מארגז משאית לאחר העמסת מטען:## ת"א (שלום-י-ם) 737/92, יצחק זיו נ. "הסנה" ואח', התובע מעד ונפל מארגז משאית לאחר שהעמיס את המטען והיה בדרכו לרדת מהארגז. בית-המשפט דחה את טענת המבטחת כי מדובר בטעינה ופריקה, ולכן אין זו תאונת דרכים. נפסק: הפירוש המופיע בהגדרה לעניין הטעינה והפריקה של מטען שאינם מהווים תאונת דרכים, צריך לקבל פירוש מצמצם. לפיכך, כשסיים התובע את הנחת המטען ועמד לרדת מהרכב,ירידתו כבר לא היתה קשורה לטעינה עצמה. הדבר דומה למצב שבו נהג עולה על ארגז המשאית רק כדי לוודא שהמטען מונח בצורה נכונה ולא נוגע בו כלל. עלייתו לארגז לא תיחשב לפעולת טעינה, ולכן גם במקרה הנדון נפילת התובע כבר לק קשורה לטעינה והיא נופלת במסגרת ההגדרה של תאונת דרכים. ראו ההלכה השונה ב-רע"א 6228/98 וב-רע"א 278198. ##נפילה מארגז משאית תוך כדי כיסוי המטען בבד ברזנט:## בת"א (שלום-עפולה) 2691/91, תאופיק נ. "הסנה" חברה לביטוח בע"מ, התובע נפל מארגז משאית תוך כדי כך שכיסה את המטען בבד ברזנט. (התובע לא היה שותף בטעינה). (התאונה ארעה אחרי תיקון מס' 8). בית-המשפט דחה את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים, ופסק: פעולת כיסויו של מטען נכללת בפעולת הטעינה. לפיכך אין חשיבות לעובדה שהתובע לא היה זה שהעמיס בפועל את הסחורה. "נראה לי כי נסיון לכלול את הארוע שלפני לתוך הגדרת המונח "נסיעה ברכב" הינו בבחינת עקום לשונו הברורה של החוק… דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמחוקק בחר עתה לצמצם את תחולת החוק לשמוש ברכב מנועי למטרות תחבורה בלבד. הואיל וכך, ומתוך כוונה להגשים את מטרת המחוקק, סבורני כי שומה על הפרשן לפרש את מושגי היסוד "ת.ד." ו"שימוש ברכב מנועי" בדרך הצמצום, פירוש שיתאים למבחן התחבורתי שאליו שואף המחוקק." ##נפילה ממשאית בגלל נפילת חפץ:## בת"א (שלום-נהריה) 617/97, חדד נ. "כלל" חברה לביטוח בע"מ,התובע עסק בפריקת מעקות מהמשאית. תוך כדי פריקת המעקות ולאחר שהספיק לפרוק מעקה אחד, החליקו שאר המעקות שהיו מסודרים בערימה על המשאית ופגעו בתובע. כתוצאה מכך נפל התובע מארגז המשאית, ובעקבותיו נפל עליו מעקה אחד שפגע ברגלו. נדחתה טענת התובע כי יש לראות בנפילתו כשלב המסיים את תהליך הפריקה, ומאותו רגע יש לראות בנפילת המעקה על התובע כהנתקות חלק מהרכב או מטענו. כמו-כן נדחתה הטענה כי ניתן להגדיר את נפילת התובע לאחר פריקת המעקה הראשון כירידה לא רצונית של התובע, ולפיכך נפסק כי הנסיבות הנ"ל אינן עונות על הגדרת תאונת דרכים, ולפיכך דין התביעה להידחות. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) נפילה מרכב עומדתאונות נפילהתאונת דרכיםשאלות משפטיותמשאיתנפילה