תאונת דרכים - ערעור על תביעת פיצויים

פסק דין : השופט י' דר: 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שנתן נשיא בית משפט השלום בחיפה, השופט א' קיטאי, בתיקים אזרחיים (מאוחדים) 3817/97 ו21174/98-. 2. בתיק אזרחי 3817/97 תבע המערער לדין את המשיבה מס' 1 מגדל חברה לביטוח בע"מ לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים בה היה מעורב שארעה ביום 19.8.96. עם מגדל נתבעה גם אבנר. 3. בתיק אזרחי 21174/98, תבע המערער לדין מחזיקת חנות בחיפה (משיבה 3). לטענתו, כאשר ביקש להכנס לחנות ביום 24.2.97, נפגע בראשו מסורג ברזל נמוך בפתח הכניסה. בתביעה זו נתבעה גם המבטחת, מגדל (המשיבה 4). המשיבות 3 ו4- נקטו בהליך של הודעה לצד שלישי נגד בעליה של החנות (המשכיר, הוא משיב 5), וטענו שהתאונה נגרמה כתוצאה מליקוי בתריס שאינו קשור להפעלת החנות על ידי המחזיקה. 4. במהלך הדיונים התברר שהמערער עבר תאונה שלישית ביום 4.8.97. גם זו, כמו התאונה הראשונה, היתה תאונת דרכים. המערער לא תבע בהליך זה את נזקיו בתאונה זו. 5. המערער עתר למנות מומחים רפואיים. הנשיא קיטאי מינה תחילה מומחה בתחום אף אוזן וגרון וזה מצא פגיעה שאינה מגיעה כדי נכות. המומחה העלה אפשרות של פגיעה וסטיבולרית מרכזית הנמצאת בתחום הנוירולוגיה. 6. פרופ' ב' שרף, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, התיחס בחוות הדעת שנתן לשתי התאונות בגינן הוגשו תובענות, וקבע שנכותו הנוירולוגית של המערער היא בשיעור 10 אחוז לצמיתות, וכי יש ליחס לכל אחת משתי התאונות מחצית משיעור הנכות הכולל. 7. מכיוון שפרופ' שרף לא התיחס לתאונה השלישית, הופנו אליו שאלות הבהרה על ידי עו"ד הוד, בא כח מגדל בתאונה הראשונה. פרופ' שרף השיב שהנתונים על התאונה השלישית היו בפניו שעה שכתב את חוות הדעת, והוא אינו סבור שתאונה זו השפיעה על נכותו של המערער. 8. בישיבת קדם משפט, ביקש עורך דין קורץ, בא כחו של הצד השלישי: "מבקש לשחרר מחובת הופעה עד הדיון הסופי" (עמ' 4 ש' 14). השופט קיטאי החליט: "אני משחרר את עורך דין קורץ עד אשר יגיע טיעון סופי והודעת צד ג'" (שם, ש' 18). 9. בישיבה שהתקיימה ביום 2.5.00, שבה נכח גם עורך דין קורץ, טענו באי כח הצדדים. בא כח המערער ביקש להמנע מסיכומים באותו יום ולהמתין עד שתתקבלנה התשובות לשאלות ההבהרה של פרופ' שרף. עוד ביקש למנות מומחה בתחום האורתופדי. לחלופין עתר לסכם בכתב. השופט קיטאי הורה שבאי כח הצדדים יסכמו בכתב. 10. באי כח הצדדים הגישו סיכומים. בא כחן של המשיבות 3 ו4- (מחזיקת חנות ומגדל), כתב שהסיכומים מוגשים לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט. עורך דין הוד, בא כחן של המשיבות 1 ו2-, לא התיחס לענין זה בסיכומים. עורך דין קורץ, בא כחו של הצד השלישי, הגיש סיכומים בהם עתר לדחות את ההודעה ולחייב את שולחות ההודעה בהוצאות לדוגמה ובשכר טרחת הצד השלישי. לאחר מכן הגיש עורך דין בולדו, בא כח המערער, תגובה לסיכומי המשיבות 3 ו4-. הצדדים (פרט לצד השלישי) צרפו ראיות בכתב לסיכומיהם. בא כח המערער אף צרף לתגובה שהגיש צילומים של המערער וכן מסמך רפואי נוסף. 11. בפסק הדין קבע השופט שהמערער זכאי לפיצויים בגין שתי התאונות. בגין התאונה השניה זכאי המערער לפיצויים הן מהמשיבות 3 ו4- והן מהצד השלישי. הוא חייב את הצד השלישי לשלם למערער במישרין מחצית הסכום שנפסק ביחס לתאונה השניה. הפיצוי שנפסק למערער בגין התאונה הראשונה היה 18,000 ש"ח. בגין התאונה השניה נפסק סכום של 44,000 ש"ח, שחולק בין המשיבות 3 ו4- (מחצית) ובין הצד השלישי (מחצית). 12. בערעור תוקף המערער את פסק הדין. בין השאר הוא מפנה להתיחסות של בית המשפט לסעיף 79א. לחוק בתי המשפט, וטוען שבית המשפט לא הוסמך לפסוק על דרך הפשרה. 13. הצד השלישי, הגיש ערעור שכנגד וטען שלא היה מקום לחייב את הצד השלישי לשלם כספים. הוא פותח את הטעונים בערעור בטענה שלא היתה הסכמה כי גורל המשפט יוכרע על דרך הפשרה. לדבריו, לא עולה מן הפרוטוקול הסכמה של הצדדים לפסק דין על דרך הפשרה. עורך דין קורץ טוען עוד לחוסר האפשרות של חקירת עדים ומצהירים, אבל אינני רואה יסוד לטענה בענין זה. עורך דין קורץ נכח בישיבה בה הוסכם שיוגשו סיכומים ולא ביקש להביא עדים או לחקור עדים של צד אחר. הסכמה זו חוסמת את דרכו לטעון נגד דרך בירור ההליך. 14. צריך לפתוח את הדיון בשאלה אם הוסמך בית המשפט להכריע על דרך הפשרה אם לאו. בפסק הדין מתיחס הנשיא קיטאי לדרך הפשרה, כאשר הוא מפנה (בסעיף 5) לכך שבאי כח המשיבות 3 ו4- הגישו סיכומים וכתבו שהם מוגשים על פי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט. בסעיף 11 הוא קובע שבאי כח הצדדים בתאונה השניה, הסמיכו אותו לדון על פי סעיף 79א. בשאלת נזקיו של התובע. 15. לא מצאתי בפרוטוקול הדיון הסכמה של כל הצדדים לתאונה השניה להכרעה על דרך הפשרה. בפסקי דין שניתנו בעבר (בהרכב שונה) בערעורים על פסקי דין שנתן הנשיא קיטאי, קיבלנו, על יסוד הסכמה של עורכי דין, שבדיונים בפני הנשיא קיטאי, הביטוי "דיון סופי" או "טעון סופי" משמש "קוד" הסכמה של עורכי דין להכרעה על דרך הפשרה. בעניננו נעשה שימוש במונחים אלה, רק בישיבה בה ביקש עורך דין קורץ לשחרר אותו מהתיצבות לדיונים עד "לדיון סופי" והנשיא קיטאי החליט שהוא משוחרר עד "לטעון סופי". 16. בסיכומים שהגיש עורך דין קורץ אין ראיה להסכמה כי המחלוקת תוכרע על דרך הפשרה. גם ידיעתו או אי ידיעתו של עורך דין קורץ בדבר המשמעות של ה"קוד", לפיו הביטויים משמשים תחליף לאמירה מפורשת בדבר פשרה לא התבררה, ואינני מוכן לקבוע שה"קוד" האמור היה ידוע לו, וכי לכך התכוון כאשר ביקש לשחרר אותו עד "לדיון הסופי". כאמור, הביטוי לא חזר בישיבות מאוחרות יותר, לרבות הישיבה בה הוסכם על הגשת סיכומים. לפיכך, אני קובע שגם במערך היחסים שבין המשיבות 3 ו4- לבין הצד השלישי, לא היתה הסכמה להכרעה על דרך הפשרה. 17. מקום שהצדדים מסכימים להכרעת המחלוקת על דרך הפשרה, מתיחסת הסמכתו של בית המשפט לא רק לפן המהותי של הסכסוך אלא גם למישור הפרוצדורלי ולדיני הראיות (שופט אילן בע"א 1637/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 346): "צדדים המפקידים את ענייניהם בידי בית-המשפט על מנת שיפסקו בהם על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את מהלך ההתדיינות ביניהם ומשום כך גם לא נקבעו סדרי דין ודיני ראיות להליך הפרה (בניגוד להליך הפישור והבוררות). רוצה לומר, גם התדיינות שאינה מצריכה ניהול מסכת שלמה של הוכחות והבאת ראיות (כפי שהיה במקרה דנן), ואפילו כל כולה על-פי הדין המהותי, הינה בגדרה של פסיקה בדרך של פשרה" (שם). כאמור, בעניננו לא היתה הסכמה שהמחלוקת תוכרע על דרך הפשרה. לעומת זאת היתה הסכמה ביחס לדרך בירור המחלוקת. על פי הסכמה זו, יכריע בית המשפט במחלוקת על יסוד מסמכים בלבד, ללא שמיעת ראיות. גם דרך דיונית זו מוכרת וידועה. על פיה מסתפקים הצדדים בהגשת מסמכים ובטעון (בכתב או בעל פה), ובית המשפט מחליט על פי החומר שבפניו, מבלי שהוסמך על ידי הצדדים לנקוט בדרך הפשרה. 18. משהפקידו הצדדים בידי בית המשפט את ההכרעה בכל השאלות שבמחלוקת, על יסוד מסמכים בלבד, ללא שמיעת ראיות, הצביעו על רצון לקצר את ההליך והביעו אמון בשיקול דעתו של בית המשפט. עילות ההתערבות של ערכאת ערעור, מקום שהצדדים הסכימו שהערכאה הראשונה תכריע ביניהם על יסוד מסמכים וטעונים, מבלי לשמוע עדים, מצומצמות משמעותית מאשר בהליך שהתקים בדרך הרגילה. לא נראה לי שניתן לקבוע מקום מדויק של התערבות בקשת שבין שני הקטבים, ושיקולי ההתערבות יושפעו מן הנסיבות. ערכאת ערעור תיטה יותר להתערב בפסק דין כזה מאשר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, ותיטה פחות להתערב מאשר בפסק דין שניתן לאחר שמיעת ראיות בדרך הרגילה. 19. בעניננו המחלוקת היתה מורכבת. היא כללה מחלוקת בשאלות שבעובדה (מיקום התריס ועילת מיקומו), וכן בשאלות משולבות של עובדה ומשפט, בקביעת האחריות לתאונה השניה. מחלוקת זו נמצאת הן במישור היחסים בין המערער לבין מחזיקת החנות והן במישור היחסים בין מחזיקת החנות לבין המשכיר. עוד היתה מחלוקת בשאלות הכורכות עניני רפואה ושיקולים משפטיים, בכל הנוגע לנכותו הרפואית של המערער ולהשלכותיה התפקודיות. מחלוקת נוספת, שגם היא פועל יוצא של ההשלכות התפקודיות, היא בשאלה שבעובדה בדבר הפסדים כתוצאה מהתאונות. בכל אלה הסמיכו באי כח הצדדים את בית המשפט להכריע אך ורק על יסוד מסמכים שהיו בפניו. בעשותם כן, מסרו לו סמכות רחבה להפעיל שיקול דעת, וכאמור, מרווח ההתערבות של ערכאת הערעור מצומצם. 20. על בסיס עקרונות אלה, נחזור לשאלות שבפנינו, ותחילה לשאלות הנוגעות לנכותו של המערער. כאמור, פרופ' שרף אישר כי כאשר בדק את המערער ונתן חוות דעתו, היה ידוע לו על התאונה השלישית, והוא סבור שהיא לא השפיעה על נכותו של המערער. 21. בית המשפט לא היה שותף לדעתו של פרופ' שרף. לדעתו, התאונה השלישית היתה קשה, כפי שעולה מן החומר הרפואי שהוצג בתיק. השופט סבר שהתאונה השלישית היא רצינית יותר, ופגיעתה במערער קשה יותר. עוד הגיע למסקנה שקימת אפשרות שהתאונה הראשונה לא השאירה נכות קבועה. לענין זה הוא הסתמך לא רק על אופי הפגיעה והתעוד הרפואי אלא גם על עברו של המערער, שהובא כציטוט מפיו על ידי פרופ' שרף: "מראה בגאווה צלקות רבות של 'קרבות רחוב' בכדי להסביר לי שהיה 'חיית אדם'" (עמ' 4 ש' 20). עוד הסתמך בית המשפט על מסמכים רפואיים שהצביעו על תלונות של כאב ראש עוד קודם לתאונה, באפריל 85 בעקבות פציעה בראש ובפברואר 86 בעקבות מכה בראש, הקאות וסחרחורות. 22. בענין זה של המועדים מפנה בא כח המערער לסעיף 9 בפסק הדין, בו נכתב כי ב2.4.95- התלונן המערער על כאבי ראש, וטוען שהכוונה לשנת 1985. ברור שזו טעות סופר, והדבר מתאשר גם מכך שהתלונה הבאה שהביא השופט לאחר הרישום השגוי התיחס למכה בראש, הקאות וסחרחורות ב5.2.86-, כלומר, הארועים מופיעים בפסק הדין בסדרם הכרונולגי הנכון. הנשיא קיטאי הגיע למסקנה שמצבו של המערער לא שונה עקב התאונה הראשונה. באשר לתאונה השניה, הפגיעה מסורג החנות, יחס הנשיא קיטאי כ4- אחוז מן הנכות הנוירולוגית של המערער (במקום 5%, כפי שקבע המומחה). 23. אין מחלוקת מי מוסמך לפסוק לענין נכותו של תובע: "... בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות נסמכו לחוות-דעתו של המומחה ולהלכה אין בית המשפט חייב לפסוק על-פי חוות-דעתו של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לחוות-דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי..." (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כד(2) 164, 168) לפיכך היה הנשיא קיטאי מוסמך לקבוע שעור הנכות, חלוקתו והשלכותיו על כושר העבודה של המערער. 24. התעוד הרפואי המקורי שהוגש, נראה כמטה את התמונה לכיוון של חומרה של הפגיעה השלישית לעומת הפגיעה הראשונה ופחות מעט מזה לפגיעה השניה. הנכות הנוירולוגית הכללית מגיעה לשיעור של 10 אחוז, ובנקודה זו לא סטה בית המשפט מקביעתו של המומחה. עם זאת, בחלוקה הפנימית, ראה לנכון השופט לסטות, ולטעמי היה רשאי לעשות זאת. 25. איננו עוסקים כאן במדע מדויק. על חוסר הדיוק בענין זה כתבתי את הדברים הבאים בע"א 1012/00 מיכל בן דניאל נ' מיכאל יקושנקו: "...'... תורת הפיצויים היא תורת חוסר הוודאות', כדברי השופט ברק בע"א ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281, 296... שעורי נכות רפואית אינם מדע מדויק. הם מבוססים על פענוח של נתונים הנמצאים בפני המומחה, שחלקם נמדד במדדים אוביקטיביים (למשל, לחץ דם), חלקם משלב מדדים אוביקטיביים ומידע מפי הנבדק (כושר שמיעה) וחלקם מבוססים על מידע מפי הנבדק. גם חלק מהמדדים האוביקטיביים מחייבים פענוח. לאחר ריכוז המידע, על המומחה לנסות ולשבץ את המקובץ אל תוך המסגרת שאומצה לדיני הנזיקים והן תקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956- (להלן - התקנות). שיבוץ מחוייב כזה, מאלץ את המומחה לפעולות של פרשנות. התקנות נוקטות בביטוח שסתום מרובים, כמו "קל", "בינוני" או "קשה", המזמינים הסתמכות על מידע מן הנבדק ומחייבים פרשנות של המומחה. במקרים לא מעטים, אין הנתונים הרפואיים תואמים סעיף ליקוי שבתוספת, ואז מוסמך המומחה לקבוע את שעור הנכות לפי השעור הקבוע לפגימה אשר '... דומה לליקוי הנפגע' (תק' 14). משהושלם מעשה הבדיקה, הפרשנות וההרכבה, קובע המומחה שעור נכות (באחוזים), וזה שעור 'הנכות הרפואית'. שעור זה אינו חזות הכל. ראשית, ראינו כבר שאין לראות בו (בדרך כלל) נתון מדוייק, בגלל הדרך בה הוא נקבע. שנית, בבוא בית המשפט לקבוע נכות תפקודית, הוא בוחן את ממצאי חוות הדעת הרפואית, ואינו מסתכל אך ורק על התוצאה באחוזים. שלישית, נכות רפואית אינה תואמת, בהכרח, נכות תפקודית ולא רק בדוגמא השגורה של הפסנתרן שאצבעו נפגעה." 26. צריך עוד להוסיף כאן שגם אם הקביעה של בית המשפט החמירה עם המערער ככל שהדבר נוגע לתאונה הראשונה, הרי מדובר בשעור זניח של נכות, בתחום שהשפעתו התפקודית אינה גדולה. בנסיבות אלה, היה מקום לפסוק למערער פיצוי גלובלי בגין שתי התאונות כפי שעשה השופט. 27. צריך עוד להזכיר את הנקודה שהעלה בית המשפט והיא עולה מן החומר, והיא הרקע של המערער, הכולל פגיעות ראש מרובות בעברו ותלונות בענין כאבי ראש עוד קודם לתאונות. 28. גם הקביעה של אי הכושר הזמני, נראית לי של בית המשפט נכונה. אין מחלוקת שהנכות שנמצאה היא בתחום הנוירולוגי. נוירולוג שבדק את המערער ביום 3.9.96 רשם שאין מניעה נוירולוגית להמשיך בעבודתו, ואף לא נדרש מעקב נוסף במרפאה. הקלות בה נותנים רופאים תעודות אי כושר, היא בין השאר פועל יוצא של לחץ במרפאות ושל הנחה שלהם שההשלכה של תעודה כזו, בעיקר כאשר מדובר בעצמאי, היא משנית ואינה מחייבת את הרופא ונותן התעודה לשיקול דעת מעמיק. צריך להזכיר שהתעודות אינן מופנות לבית המשפט, וניתן להניח שאילו היה הרופא יודע שהתעודה שיתן מופנית לבית המשפט, היה שוקל את הדברים בצורה אחרת. מכל מקום, מול הקביעה הכללית של רופא כללי על אי כושר, ניצבת קביעה ספציפית שענינה הפגיעה בתחום הנוירולוגי, הוא התחום שבו נקבע שהמערער נפגע, וצריך להעדיף אותה כקביעה ספציפית על פני הקביעה הכללית. 29. סיכומם של דברים לענין התאונה הראשונה הוא שאיני רואה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט. כאמור, איננו עוסקים במדע מדוייק. שעור הנכות מזערי. גם אם היה נפסק סכום נמוך מעט מזה שנפסק או גבוה מעט הימנו לא הייתי רואה בכך עילה להתערב. 30. התביעה השניה מעוררת מספר שאלות. השאלה הראשונה היא אחריותה של מחזיקת החנות כלפי המערער. השאלה השניה היא שיעור הנזק של המערער והשאלה השלישית ענינה מישור היחסים שעלה בהודעה לצד שלישי בין שוכרת החנות לבין הבעלים. 31. הנשיא קיטאי מצא שהסורג הנמוך מהווה סיכון. בהעדר הצדקה לכך, ובהעדר שלט אזהרה, מצא שקימת אחריות כלפי המערער. עם זאת, קבע שהמערער לא הבחין בסורג הנמוך ומיהר להכנס ובכך התרשל. הוא הטיל עליו רשלנות תורמת בשיעור של 10 אחוזים. 32. הקביעה שמחזיקת החנות אחראית כלפי המערער וכי על המערער לשאת ברשלנות תורמת בשיעור של 10 אחוזים נראית לי סבירה. אני מזכיר שלא נשמעו ראיות ובפני בית המשפט היו רק טעונים בענין זה. עוד אני מזכיר שבאי כח הצדדים הסכימו להכרעה על יסוד טעונים וראיות בכתב, ובכך הותירו לבית המשפט מרחב ניכר לשיקול דעת. כאשר בוחנים את הראיות ברור שהקביעה מבוססת היטב והיא אינה מצדיקה התערבות. 33. בין אם נחפז המערער להכנס לחנות כי חנה במקום אסור לחניה כפי שטוענות המשיבות 3 ו4- ובין אם לא, היה מקום להטיל עליו רשלנות תורמת בשיעור לא גדול. כפי שעולה מן הצילומים שהציג המערער, התריס בכניסה לחנות לא היה פתוח במלואו. מצב זה מהווה אזהרה למבקש להכנס לחנות. זאת ועוד, גובהו של התריס היה כזה שהמערער צריך היה להבחין שהוא נמוך מקצה ראשו. גם אם קשה לאדם לאמוד את הגובה, אזהרה בוודאי שהיתה כאן. במלים אחרות, אפילו סבר המערער שיצליח להכנס לחנות, די בכך שראה (או צריך היה לראות) שגובה המפתח אינו גדול, כדי לחייב אותו לזהירות בכניסה. 34. מכאן לשאלת הנזק. בית המשפט קבע שהנכות הנוירולוגית של המערער בגין פגיעה זו מגיעה כדי 4 אחוז, וזאת במקום 5 אחוז שקבע המומחה פרופ' שרף. הנכות המיוחסת לתאונה זו על ידי המומחה היא זניחה, ובעלת השפעה תפקודית מזערית על תפקודו של המערער בעסקו. ההבדל של אחוז אחד אינו מעלה ואינו מוריד. 35. גם כאן, בהתחשב בשיעור הנכות, באופיה ובאופי עיסוקו של המערער, אין מקום לפסוק פיצוי על דרך של חישוב אריתמטי ויש הצדקה לפסיקת סכום גלובלי. הסכום שנפסק לאחר ניכוי 10 אחוז בגין הרשלנות התורמת, הגיע כדי 53,000 ש"ח והוא נראה לי סביר. 36. בחינת המסמכים מעלה שבסיכום המחלה ממרכז רפואי רמב"ם מיום 25.2.97, הומלץ למערער לנוח בבית למשך 3 ימים, לאחר שאושפז יום אחד במחלקה כירורגית. אין כאן איפוא הפסד השתכרות משמעותי. גם לגבי תאונה זו ניתנו למערער תעודות מחלה בקופת חולים. המערער אמנם טוען שנגרם לו "זעזוע מח קשה" (כפי שנכתב באישור של ד"ר גלינה רוזנברג מיום 10.4.97), אבל אין ראיה לזעזוע מח כלל. על פי הרישום אין בסיכום המחלה ובחוות הדעת של פרופ' שרף אישור שמדובר בזעזוע מח, ובוודאי לא שמדובר בזעזוע מח קשה. פרופ' שרף כתב בחוות דעתו כי בדיקות שנעשו למערער במאי 1997, ובכללן בדיקות CT ראש, היו ללא ממצא. 37. אף שבהודעת הערעור לא התיחס בא כח המערער במפורש לתביעתו לנזק מיוחד על יסוד קבלות שהגיש, אינני יכול להתעלם מן העובדה שבין הקבלות שהוגשו היו קבלות של בית מרקחת שנושאות את השם "גלה צוניאשווילי" (שמו הפרטי של המערער דוד). קבלות כאלה הוגשו בגין רכישות בימים 13.11.96 ו26.1.97-. עוד הוגשה קבלת קופת חולים בגין תרופות על שם גבריאל צוניאשווילי מ22.12.96-. הוגשו קבלות של בתי מרקחת פרטיים שאינן נושאות כלל שם. הוגשו קבלות רבות בגין תרופות שענינן בעיות במערכת העיכול (זוטון ולוסק), תרופות נגד הצטננות (סטרפסילס ודקסמול) וכיוצא באלה. יש בצרופן של קבלות כאלה ותביעת תמורתן משום השלכה משמעותית על מהימנותו של המערער, אף שלא העיד בבית המשפט ולא נחקר. בנסיבות אלה, הסכום שנפסק למערער כפיצוי גלובלי על התאונה, גם אם הוא נוטה מעט כלפי מטה, איננו מצדיק התערבות של ערכאת ערעור. כך גם פסיקת שכר טרחת עורך דין בגין התאונה השניה. 38. כאמור, בא כח הצד השלישי הגיש ערעור שכנגד וחלק על הטלת אחריות על הצד השלישי. על פי גרסתו, בית המשפט היה צריך להתיחס לאפשרות שהסורג תקין, אבל קומתה הנמוכה של מחזיקת החנות גרמה לכך שהסורג לא נפתח כפי שיכול היה להפתח. עוד הוא מפנה להוראות חוזה השכירות, ובכללן לחובה המוטלת על השוכר להחזיק את המושכר במצב תקין וסביר, להוראות אחרות שעולות ממערך היחסים בין שוכר ומשכיר. הוא גם מפנה לסעיף שנכלל בחוזה השכירות, לפיו ויתרה מפעילת החנות על טענת מום או פגם במושכר. לטענתו, ויתור זה, משמעו מניעות לאפשרות של שוכרת החנות להגיש הודעה לצד שלישי. 39. משבחרו באי כח הצדדים, ובכללם בא כח הצד השלישי, להמנע מהבאת ראיות, הניחו בפני בית המשפט את המצגים כפי שבחרו לעשות בראיות שהוגשו ובכללן חוזה השכירות, צילומים שעשה המערער ליד החנות כדי להראות את גובה הסורג ויתר המסמכים. בנסיבות אלה, היה על בית המשפט, בהעדר הסכמה להכרעה על דרך הפשרה, ליתן פסק דין על פי החומר שבפניו. החומר שהיה בפני בית המשפט הציב שתי אפשרויות: האחת, שהסורג אינו יכול להתרומם כלפי מעלה מחמת פגם מבני שבו; השניה, שהסורג לא הורם על ידי השוכרת לגובה הדרוש אף שיכלה לעשות כן. מבין שתי אפשרויות אלה, רק האפשרות הראשונה מטילה חבות על הצד השלישי. אין בחומר הראיות ראיה שתתמוך באחת האפשרויות ותעדיף אותה על פני האפשרות האחרת. בית המשפט הפעיל שיקול דעתו, כפי שנדרש לעשות בהתחשב בראיות שהיו בפניו, ובחר לחלק את האחריות לתאונה בין הצדדים. זו סמכותו, ואיני רואה עילה להחליף את שיקול דעתנו בשיקול דעתו. 40. בית המשפט דחה את הנסיון ליישם הוראות בחוזה השכירות כמעניקות פטור למשכיר בגין ליקויים במושכר, ואני מאמץ את גישתו בענין זה. 41. שתי נקודות המחיבות התערבות מצויות בחלק האופרטיבי של פסק הדין. אף שבסעיף 11 לפסק הדין נפסק למערער פיצוי בסך 53,000 ש"ח בגין התאונה השניה, בתוספת 4,100 ש"ח בגין שכר טרחת פרופ' שרף, חויבו המשיבים 3 ו4- לשלם 22,000 ש"ח והצד השלישי סכום זהה, סה"כ 44,000 ש"ח במקום 57,100 ש"ח. אין ספק שסכום החיוב שגוי. 42. כך גם שגוי החיוב של הצד השלישי לשלם במישרין למערער את חלקו בפיצוי. התובענה הוגשה נגד מחזיקת החנות (ומבטחתה) בלבד. ההודעה לצד שלישי נועדה להשיג שיפוי למקרה שהנתבעות תחויבנה לפצות את הניזוק. לפיכך, חבותן של מחזיקת החנות ומבטחתה, גם כאשר מתקבלת ההודעה לצד שלישי, היא מלאה כלפי המערער, ומולה ניצבת זכותו לשיפוי מן הצד השלישי. 43. סיכומו של דבר, אני מציע לחברי לדחות את ערעורו של המערער. אני מציע לקבל את הערעור שכנגד חלקית ולהורות כי על המשיבות 3 ו4- לשלם למערער את הסכום שנפסק לו בגין התאונה השניה בסך 57,100 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כפי שנפסק בפסק הדין. עוד אני מציע לחייב את הצד השלישי לשלם למשיבות 3 ו4- מחצית מן הסכום הכולל שישלמו למערער, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום הסכום על ידי המשיבות 3 ו4- למערער ועד לתשלום הסכום על ידי הצד השלישי למשיבות אלה. בנסיבות הענין, אני מציע שלא יהיה חיוב בהוצאות בערעור. י. דר, שופט השופט ד"ר ד. ביין - סגן נשיא [ אב"ד ]: אני מסכים לחוות דעתו של כב' השופט דר. השופט ד"ר ד. ביין, סגן נשיא [אב"ד] ש' וסרקרוג - שופטת: 1. לצערי אין אני יכולה להצטרף לחוות הדעת של כבוד השופט דר, וזאת ככל שמדובר בנכות בתחום הנוירולוגי. פרופ' שרף, שמונה כמומחה רפואי בתחום זה קבע, כי בעקבות שתי הפגיעות, קרי: האירוע התאונתי הראשון, והאירוע התאונתי השני - נותרה לתובע נכות בתחום זה בשיעור של 10% כאשר זו מחולקת בשיעורים שווים בין התאונה הראשונה לבין התאונה השניה. יתר על כן, כפי שציין חברי כבוד השופט דר, הופנו אל המומחה שאלות הבהרה על ידי עו"ד הוד ב"כ מגדל, במטרה לברר אם חלק מן הנכות שנקבעה, או כולה נובעת מתאונה שלישית שארעה לתובע. פרופ' שרף הבהיר, בתשובה שנתן, שחוות דעתו מתייחסת לשתי התאונות הראשונות מיום 19/8/06 ומיום 24/2/97, ואולם הגם שלא נדרש להתייחס לתאונה השלישית, הבהיר המומחה, שאיננו סבור שזו החמירה את נכותו הנוירולוגית. מסקנתו זו התבססה לא רק על דבריו של התובע שהוא המערער בפנינו, אלא גם על התיעוד הרפואי, שהיה בפני אותו מומחה. פרופ' שרף הוסיף וקבע, שגם בהתייחס לכאבי הראש והסחרחורות שעליהם התלונן התובע, הרי שמדובר בתלונות שהחלו ב- 22/8/96, נמשכו לכל אורך אותה שנה, וחזרו שוב, לאחר הפסקה קצרה, ב 1997-. משמע, שלמרות שלאחר התאונה השלישית היו עדיין מספר רישומים על כאבי ראש וזאת עד 24/11/97, הרי שלאחר אותו תאריך, התרכזו התלונות בבעיה אורטופדית בלבד. בהסתמך על האמור חזר המומחה וקבע, שהתאונה השלישית לא החמירה את מצבו בצורה משמעותית בתחום הנוירולוגי, וזאת הן בהסתמך על דברי התובע, והן בהסתמך על התיעוד הרפואי שהיה בפניו. 2. למרות ממצאים אלה, ותוך ערנות לכלל כי לא בנקל יתערב בית המשפט בקביעותיו של מומחה, החליט בית משפט קמא לקבוע, כי התאונה השלישית נראית כרצינית יותר, ופגיעתה בתובע קשה יותר, ואילו לגבי התאונה הראשונה, קבע בית המשפט, שזו לא הותירה כל נכות קבועה אצל התובע. נראה לי, כי מסקנות אלה אינן עולות מן הראיות שהיו בפני בית המשפט, וכי לא היה מקום לשייך חלק מן הנכות שנקבעה לתאונה השלישית. 3. כפי שציין השופט דר - מסקנה שאני מסכימה לה - המחלוקות שהיו בפני בית משפט קמא, לא הוכרעו על דרך הפשרה. הייתה הסכמה לדרך בירור המחלוקת, ועל פי אותה הסכמה, הכריע בית המשפט במחלוקות שבפניו על יסוד מסמכים בלבד, ללא שמיעת ראיות. הכרעה כזו מעמידה את ערכאת הערעור, כמעט במעמד שווה לערכאה הראשונה, לגבי קביעת ממצאים ומסקנות, ככל שאלה עולים מן הראיות שהוצגו. בנוסף לאמור, אין להתעלם גם מדבריו של ב"כ המערער בפנינו, כי בפני בית משפט קמא לא היה חומר ראייתי על התאונה השלישית, אשר ממנה ניתן היה להסיק את המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. זאת ועוד, התובע הגיש תביעה לגבי התאונה השלישית כאשר במסגרתה לא הועלתה כל טענה בדבר קיומה של נכות בתחום הנוירולוגי. 4. ד"ר שרף היה ער לעובדה שהתאונה הראשונה הייתה תאונה קלה, לכאורה. בהתייחסו לנושא זה, במסגרת התשובות לשאלות, קבע המומחה שידוע בספרות הרפואית שגם חבלת ראש מינורית, אף ללא איבוד הכרה, יכולה לגרום לתסמונת שלאחר חבלת ראש עם כאבי ראש וסחרחורות, ולעומת זאת, קורה שחבלות ראש קשות אינן גורמות לתוצאות חמורות. כלומר, אין הקבלה הכרחית בין עוצמת החבלה והתסמונת המתפתחת בעקבותיה. 5. יש עוד להזכיר, שהגם שלא נקבעה נכות בתחום א.א.ג, הרי שגם בתחום זה נקבע על ידי המומחה פרופ' פודושין כי הייתה פגיעה, לפחות תפקודית. פרופ' פודושין בחוות דעתו קבע כי: "עקב התאונה שארעה לתובע ב 19/8/96, נגרמה פגיעה באוזן הפנימית הימנית בחלק הכוכלארי בנסיבות אלה, והגם שהסמכות להכריע בעצם קיומה של הנכות לרבות שיעורה, נתונה לבית המשפט, לא היה מקום בנסיבות העניין לשייך חלק מן הנכות הרפואית שנקבעה לתאונה שלישית ו/או להפחית משיעורה של הנכות הנוירולוגית שנקבעה בהתייחס לתאונה הראשונה. יחד עם זאת, אין גם להתעלם מן העובדה שהנכות הרפואית אינה בהכרח מצביעה על הנכות התפקודית. 5. לפיכך, אילו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מציעה להוסיף לסכום הפיצוי שנפסק, סכום כולל של 30,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק-הדין בבית משפט קמא (14/9/00) ולעדכן את שכר הטרחה שנקבע, באופן שעל הסכום המוצע יווסף שיעור של 13% בצירוף מע"מ כחוק. פיצוייםתאונת דרכיםערעור