פסק דין : הנשיא א' ברק: העובדות ‎1. המנוח עבד כנהג שכיר בחברת מובילי איס להובלה ומנופים בע"מ (להלן - מובילי איס). הוא נמחץ למוות (ביום ‎6.4.87) בידי משאית שבבעלותה של מובילי איס. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. עזבונו של המנוח, אשתו ושתי בנותיו הקטינות (להלן - התובם) הגישו תביעה כנגד חברת הביטוח הסנה (להלן - הסנה) לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - ‎1975. פסק דינו של בית המשפט המחוזי לגבי תאונה עם משאית - מוות ‎2. שאלת האחריות בגין תאונה עם משאית - מוות, לא הייתה שנויה במחלוקת. גדר הספיקות הייתה באשר לגובה הפיצויים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ. א. טל) קבע, כי המנוח היה צפוי לקידום במובילי איס, ולפיכך גובה משכורתו צפוי היה אף הוא לעלות. השופט טל קבע, שיש לחשב את הפיצויים על דרך של חלוקת הזמן לפרקי זמן שונים, בהתאם למשכורתו הצפויה של המנוח ולמעמדן של בנות המנוח כתלויות, לצורך יישום שיטת הידות. לפיכך, נקבעו הפיצויים לפי ארבע תקופות שונות. הסכומים שנפסקו לגבי כל אחת מן התקופות האמורות הוונו בשיעורים משתנים. הסכום שנפסק עבור התקופה הרביעית הוון ב"היוון כפול". לצורך פסיקת הפיצויים, המחושבים לפי גובה המשכורת בניכוי מס הכנסה, החיל בית המשפט המחוזי על המשכורת מס הכנסה בשיעור של ‎25%. השופט טל סירב להפחית מן הפיצויים שנפסקו לתובעים, את דמי המחייה העתידים להשתלם לבנותיו של המנוח על ידי המוסד לביטוחלאומי, במידה והן ילמדו בעתיד בבית ספר תיכון. בפסק דין משלים שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, הופחתו מסכום הפיצויים הכולל שנקבע, תשלום תכוף ותשלומי הביטוח הלאומי ששולמו לתובעים, בהסתמך על חוות דעת אקטוארית, שהוגשה על ידי מומחה מטעם הסנה. הערעור והערעור שכנגד ‎3. על פסק הדין מערערים התובעים. הסנה הגישה ערעור שכנגד. הטענות בערעור מופנות בעיקר כלפי שיעורי מס ההכנסה שהושתו על משכורתו של המנוח ועל אופן ההיוון של סכומי הפיצויים. בייחוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בכך שהיוון חלק מן הסכומים ב"היוון כפול". כן הועו טענות באשר לחוות הדעת האקטוארית עליה הסתמך בית המשפט המחוזי, וטענות נוספות. בערעור שכנגד טוענת הסנה כי שגה בית המשפט בכך שסירב להפחית מהפיצויים שנפסקו, את דמי המחייה העתידיים העשויים להשתלם לבנותיו הקטינות של המנוח על ידי המוסד לביטוח לאומי. חישוב הפיצויים לפי תקופות ‎4. בית המשפט המחוזי חישב את הפיצויים המגיעים לתובעים לפי ארבע תקופות שונות. תקופות אלה נקבעו בהתאם לגובה משכורתו של המנוח, ובהתאם למספר התלויים במנוח, לצורך יישום שיטת הידות. התקופה הראשונה נחלקה לשתי תקופות משנה: תקופת משנה א' - אפריל ‎1987 עד דצמבר ‎7: תשעה חודשים לפי משכורת של ‎1,703 ש"ח (כולל דמי תשר), המשוערכים להיום. מסכום זה נוכה מס הכנסה, ולפי שיטת הידות נקבע הפיצוי בגובה של ארבע חמישיות ממנו; תקופת משנה ב' - ינואר ‎1988 עד אוקטובר ‎1990: שלושים וארבעה חודשים לפי משכורת גבוהה יותר, בשל קידומופוי של המנוח במקום עבודתו, בשיעור של ‎3,400 ש"ח (כולל דמי תשר). מסכום זה נוכה מס הכנסה, ולפי שיטת הידות נקבע הפיצוי בגובה של ארבע חמישיות ממנו. התקופה השניה - נובמבר ‎1990 עד ינואר ‎2003: מאה ארבעים וששה חודשים, מיום מתן פסק הדין בבית המשפט קמא ועד להגעשל הבת הבכורה לגיל עשרים, בו היא מפסיקה להיות נתמכת על ידי הוריה. הפיצויים חושבו לפי אותו גובה משכורת, ובניכוי מס הכנסה. לפי שיטת הידות נקבע הפיצוי לגובה של ארבע חמישיות מהסכום. סכום זה הוון לפי מקדם של ‎122.193. התקופה השלישית - פברואר ‎2003 עד פברואר 04: שלושה עשר חודשים מיום הגיעה של הבת הבכורה לגיל עשרים ועד להגעתה של הבת הצעירה לגיל עשרים. הפיצויים חושבו באותו אופן כמו בתקופות הקודמות, למעט השינוי במספר הידות. לאור שינוי זה, בעקבות יציאתה של הבת הבכורה ממעגל הנתמכים במנוח, נקבע הפיצוי בגובה של שלושה רבעים מהסכום המחושב. מקדם ההיוון שונה אף הוא, וחושב כמקדם היוון לשלוש עשרה שנה, בשיעור של ‎0.680951. התקופה הרביעית - מרץ ‎2004 עד פברואר ‎2020: שש עשרה שנה בהן נותרת האלמנה כנתמכת בודדה במנוח. לפיכך, לפי שיטת הידות נקבע פיצוי בגובה של שני שלישים מהסכומחושב. לתקופה זו נקבע היוון כפול. כאמור, אין חולק על עצם קביעת התקופות השונות לפיהן חושבו הפיצויים, אלא על שיעורי מס ההכנסה שהוטלו עליהם, ועל האופן בו הוונו הסכומים. שיעורי המס החלים על שכר המנוח ‎5. לעניין שיעורי מס ההכנסה טוענים התובעים, כי ביום מתן פסק הדין (‎3.2.91), על הכנסה בגובה של ‎3,400 ש"ח חלו שיעורי מס אפקטיבי בגובה של ‎16.5%, ולא שיעורים של ‎25% כפי שקבע בית המשפט המחוזי. הסנה טוענת כי טענה זו מהווה שינוי חזית, וכי מעולם לא נטענה בית המשפט המחוזי. ומכל מקום, השיעורים שצריכים לחול הם אלה של התאריך בו ניתן פסק הדין העיקרי (‎8.11.90) ולא פסק הדין המשלים. צודקת הסנה בטענתה כי שיעורי המס החלים על משכורתו של המנוח צריכים להיות מחושבים לפי היום בו ניתן פסק הדין העיקרי ולא פסק הדין המשלים.גובה המשכורת נקבע נכון ליום מתן פסק הדין העיקרי, ובהתאם לכך צריכים להיקבע גם שיעורי המס החלים עליה. אין ליצור מצב בו ייקבע גובה המשכורת נכון ליום מסוים, ואילו שיעורי המס החלים עליה יחושבו לפי תאריך אחר. לגופו של עניין, שיעורי המס החלים אינם דורשים הוכחה, ולכן אין ממש בטענתה של הסנה כי שיעורי המס לא הוכחו על ידי התובעים (ראו: ע"א ‎331/85 ג'אבר נ' עאטף, פ"ד מא(‎3) 54). במקרה דנן, קבע בית המשפט כי על הכנסה בסך של ‎3,400 ש"ח יחולו שיעורי מס בגובה של ‎25%. על כן, לצורך חישוב הפיצויים, נקבע שכר הנטו של המנוח ה ‎2,550 ש"ח. ברם, על הכנסה ממוצעת במשק בסך ‎3,400 ש"ח, כפי שהייתה ביום מתן פסק הדין (‎8.11.90), חל מס הכנסה שולי בשיעור של ‎35%, המיתרגם, בהתחשב במצבו של המנוח (מבחינת נקודות זיכוי), למס אפקטיבי של ‎564 ש"ח, דהיינו כ‎16.5%-. בית המשפט קמא לא נימק אתו להטיל על המשכורת את שיעור המס שהטיל. עולה החשש כי כך נהג לאור הוראות סעיף ‎4(א)(‎2) לחוק הפיצויים, הקובע תקרת הפחתה של המשכורת בשל ניכויי מס, בגובה של ‎25%. אלא, שתקרה זו היא תקרה עליונה, ואין היא נועדה למנוע הפחתה קטנה יותר של הפיצויים, בשל שיעור מיסנמוך יותר. לעניין זה, הסנה לא העלתה בפנינו כל טענה החולקת על עצם סיווגו של המנוח בקטגוריה המתאימה - מבחינת נקודות הזיכוי - שהוצעה על ידי התובעים. כאמור, על פי הטבלאות המעודכנות לחודשים ספטמבר עד דצמבר ‎1990, ממשכורת בגובה ‎3,400 ש"ח, יש לנכות ‎564 ש"ח, כ‎16.5%- מס אפקטיבי. יש, על כן, לתקן את החישוב של אובדן כושר ההשתכרות בעתיד, כך שינוכה מס הכנסה בהתאם לאמור. לפיכך, בכל מקום בו התייחס בית המשפט קמא למשכורתו של המנוח כ‎2,550- ש"ח נטו, יש לקבוע את המשכורת בגובה של ‎2,836 ש"ח ‎6. יש, אפוא, לתקן את הסכומים שנפסקו במסגרת התקופות השונות, לאור תיקון גובה משכורתו של המנוח, כמפורט להלן: בתקופת הביניים השניה שבתקופה הראשונה, יש להכפיל ‎2,836 ש"ח ב‎34- חודשים: ‎2,836 X 34 = 96,424 ש"ח. לפי שיטת הידות, כאמור, הפסד התובעים הוא ‎4/5,כן ההפסד בתקופה זו הוא: ‎96,424 X 4/5 = 77,139 ש"ח. ההפרש לעומת פסיקת בית המשפט המחוזי הוא ‎7,779 ש"ח. בתקופה השניה, בה אין מחלוקת לגבי ההיוון, יש להוון את המשכורת ל‎146- חודשים, לפי מקדם היוון של ‎122.193: 122.193 X 2,836 = 346,539 ש"ח. סכום זה יש להכב‎4/5-, לפי שיטת הידות. לפיכך, ההפסד בתקופה זו הוא: ‎346,539 X 4/5 = 277,231 ש"ח. ההפרש לעומת פסיקת בית המשפט המחוזי הוא ‎27,957 ש"ח. בתקופה השלישית מתעוררת מחלוקת לגבי ההיוון, ובה נדון להלן. עם זאת, לגבי עצם הסכום אותו יש להוון, הרי שהמשכורת הקובעת לתק זו תהיה ‎2,836 ש"ח, המוכפלת ב‎3/4-, לפי שיטת הידות: ‎2,836 X 3/4 = 2,127 ש"ח. גובה ההפסד יחושב בהמשך, לאחר בירור שיעור ההיוון. אף בתקופה הרביעית מתעוררת מחלוקת לגבי שיעורי ההיוון, בה נדון להלן. מכל מקום, המשכורת הקובעת לתקופה זו תהיה ‎2,836 ש"ח, המוכפלאור שיטת הידות, ב‎2/3-: 2,836 X 2/3 = 1,890 ש"ח. גובה ההפסד יחושב בהמשך, לאחר בירור שיעור ההיוון. היוון סכומי הפיצויים ‎7. לפי הדין החל בישראל, זכאי ניזוק לפיצוי על הנזק שנגרם לו (בעבר, בהווה ובעתיד) בגין מעשה הנזיקין. בכל הנוגע לנזק העתידי, פסק הדין מקדים את תשלום הנזק שטרם התגבש, ולדבר זה יש לתת ביטוי בגובה הסכום המשתלם לניזוק. מטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזוק במקום ב היה בזמן התאונה לולא התאונה, כלומר להשיב המצב לקדמותו, ולא "לשפר" את מצבו. כפי שקבע מ"מ הנשיא אגרנט: "יש לזכור כי הרעיון של היוון הסכום, שנפסק לזכות את הניזק בעד הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, הוא סכום כולל הבא במקום תשלומי השכר העונתיים המשתרעים על פני תקופה ארוכה, שהיה מקבל אלמלא התאונה. מכאן, שהוויתור על היוונו של סכום חד פעמי שכזה, יעמוד בסתירה לכלל שלפיו יש להעריך את נזקו של הניזק בכסף, הוא הכלל של החזרת המצב לקדמתו (‎restitutio in integrum)". (ע"א ‎359/63 אלסעיד נ' כהן, פ"ד יח(‎2) 309, 313 שיטת ההיוון (קפיטליזציה) נועדה לפתור את הבעיה לפיה עשוי הניזוק "לשפר" את מצבו הכספי בעקבות פסיקת הפיצויים העתידיים במועד פסק הדין. עמד על כך השופט אשר בציינו: "ניזוק שמקבל היום תשלום בעד נזק שטרם נתהווה זוכה למעשה בתשלום שעדיין אינו מגיע לו, ואת הכסף שהוא מקבל מראש הוא יכול להשקיע בהשקעה בטוחה הנושאת עמה רווחים. במילים אחרות - ניזוק המקבל היום את מלוא הערך של סכום הנזק שמגיע רק בעוד שנים מספר, מקבל לא רק את סכום הנזק במלואו אלא גם תוספת שתצמח במשך אותן השנים על הסכום שקיבלו, כשהוא יושקע בהשקעה בטוחה. נזק שייגרם בעתיד, ערכו הנוכחי הוא פחות מסכומו המלא, ומאחר ומטרת הפיצויים היא להיטיב את הנזק ולא יותר מזה, יש צורך לערוך חשבון לפיו יוענק לניזוק, ביום מתן פסק הדין, סכום כזה שבתוספת הריווח הצפוי מהשקעתו יהיה בו כיסוי מלא לנזק העומד להתרחש בעתיד. לפעולה אנו קוראים בשם 'היוון', והסכום המהוון הוא ערכו דהיום של סכום הקרן המגיע בעתיד". (ע"א ‎836/76, 830 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(‎1) 589, 598) בית המשפט יוצר, אפוא, קרן הון (קפיטל) בסכום כזה, אשר בצירוף ריבית דריבית בשיעור מסוים, תיצור סכום שהוא הצירוף החשבוני של התשלומים העתידיים במשך התקופה העתידית כולה. ‎8. במצב בו מוגשת תביעת תלויים על ידי ילדי המנוח (ובמקרה זה, גם על ידי אישתו), תביעתם נחלקת לתקופות הנמדדות לפי סדר הגעתם של הילדים התלויים לגיל בו הם מפסיקים להיתמך על ידי המנוח. במצב בו ישנם מספר ילדים, המגיעים לגיל בגרות באופן "מדורג", הרי ש"התקופה השנה" - בה אחד הילדים מפסיק להיות נתמך ואילו הילדים הבאים אחריו עדיין נתמכים - מתחילה מזמן עתידי שאינו זמן מתן פסק הדין. ההיוון, כאמור, מטרתו להביא את הסכומים העתיים לערכם דהיום. על כן, אין די בהיוון התשלומים העתיים ביחס לאותה תקופה עצמה (כלומר, היוון התשלומים העתיים לתשלום אחד המשתלם בראשית התקופה), אלא יש גם להוון את הסכום האחד לאור העובדה שהוא משתלם כיום ולא בתחילת "התקופה השניה". לפיכך, תחילה יש להוון את הסכומים בתוך התקופה עצמה, בשל העובדה שתשלומים עתיים משתלמים כתשלום אחד בראשיתה. לאחר מכן, יש להוון את התשלום החד פעמי כיוון שהוא משתלם בעת מתן פסק הדין ולא בעוד שנים מספר (ראו בעניין זה: ש' ילינק, ההיוון בתביעות נזיקין ולפי חוק הביטוח הלאומי, (מהדורה שלישית ‎1990), 25-27). אין לטעות ולחשוב כי "היוון כפול" משמעותו הנה כפל היוון. כאמור, מדובר בפעולת היוון דושלבית, אשר משמעותה היא היוון הסכום לערכו דהיום, כמו כל פעולת היוון. אלא, שבשל העובדה שמדובר בתשלומים עתיים אשר אמורים להתחיל להשתלם בתקופה עתידית, יש לבצע את ההיוון בשני שלבים: ראשית, להוון את התשלומים העתיים לתשלום יחיד. שנית, להוון את התשלום היחיד האמור, לערכו דהיום. כך נוהגים בתי המשפט, ואין ייחוד או חידוש בשיטה זו (וראו פסקי דין של בית משפט זה בהם בוצע "היוון כפול": ע"א ‎702/87 מ"י נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(‎2) 705; ע"א ‎5428/90 חיים נ' חיים, (טרם פורסם); ע"א ‎213/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ, (טרם פורסם"א ‎5532/90 "קרנית" קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' ליטנברג, (טרם פורסם); ע"א ‎4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, (טרם פורסם); ע"א ‎4641/94 כהן נ' עירית תל-אביב-יפו, (טרם פורסם)). אכן, פעולה זו אך נועדה להגשים את התכלית של הפיצויים בדיני הנזיקין, לפיה יש להעמיד אתיזוק במקום בו עמד ביום התאונה אלמלא התאונה, ולא "לשפר" את מצבו. לו יבוצע רק אחד מהשלבים של היוון הסכומים, מבלי לבצע את השלב השני בו מהוון הסכום החד לערכו דהיום - יצא הניזוק נשכר, ואין לאפשר דבר זה. ‎9. התובעים אינם חולקים על שיעורי ההיוון שקבע בית המשפט המחוזי לגבי הסכומים שנפסקו לגבי התקופה הראשונה והתקופה השניה. עם זאת, לטענתם שגה בית המשפט המחוזי כאשר היוון ב"היוון כפול" את הפיצויים שנפסקו לתקופות השלישית והרביעית. לטענתם, די היה בכך שבית המשפט יוון את הסכומים פעם אחת, כפי שמהוונים תשלומים עתיים המשתלמים כתשלום אחד. אין להביא בחשבון את העובדה שהתקופות השלישית והרביעית מתחילות במועד רחוק ממועד מתן פסק הדין. כפי שראינו לעיל, ומן הטעמים שצוינו, טענה זו דינה להידחות. אין להסתפק ב"שלב הראשון" של ההיוון, המבטא את העובדה שהתשלומים העתיים משתלמים כתשלום אחד. אלא, יש לבצע גם את "השלב השני", בו מהוון התשלום החד פעמי בשל העובדה שהוא משתלם במועד מתן פסק הדין ולא בעוד שלוש עשרה או ארבע עשרה שנה. ‎10. מכל מקום, למען הבהר דבר, ובשל התיקון שביצענו בשיעור המס החל על משכורתו של המנוח, יש לחשב מחדש את הפיצויים לתקופות השלישית והרביעית. במקרה שלפנינו יש להוון את סכום הפיצויים לתקופה השלישית באופן הבא: את הסכום המשתלם עבור שלושה עשר החודשים יש להוון בשל עובדה שהתשלומים העתיים משתלמים בתשלום אחד, לפי מקדם של שלושה עשר חודשים. לאחר מכן יש להוון את כל הסכום בשל העובדה שהוא משתלם במועד פסק הדין ולא בפברואר ‎2003. כלומר, לפי מקדם היוון של סכום חד פעמי לשלוש עשרה שנה (מיום מתן פסק הדין המקורי). כאמור לעיל, המשורת הקובעת לתקופה זו היא ‎2,127 ש"ח, אותה יש להכפיל, ראשית, במקדם ההיוון לשלושה עשר חודשים: ‎2,127 X 12.8 = 27,225 ש"ח. בשלב השני, מוכפל הסכום האמור במקדם היוון לסכום חד פעמי לשלוש עשרה שנה, היות והסכום משתלם ביום מתן פסק הדין במקום שלוש עשרה שנה אחר כך27,225 X 0.680951 = 18,539 ש"ח. ההפרש לעומת פסיקת בית המשפט קמא הוא, אפוא, ‎1,609 ש"ח. את סכום הפיצויים של התקופה הרביעית יש להוון באופן דומה, בשינויים המתחייבים. כלומר, ראשית יש להוון את הסכום המשתלם בשל מאה תשעים ושניים תשלומים עתיים המשתלמים כתשלום אחד לפי מקדם של מאה תשעים ושניים חודשים. אחר כך יש להוון את הסכום כולו לפי שהוא משתלם ביום מתן פסק הדין, ולא במרץ ‎2004. דהיינו, לפי מקדם היוון של סכום חד פעמי לארבע עשרה שנה (שוב, מיום מתן פסק הדין המקורי). כאמור לעיל, המשכורת הקובעת לתקופה זו היא ‎1,890 ש, אותה יש להכפיל, בשלב הראשון, במקדם ההיוון למאה תשעים ושניים חודשים: ‎1,890 X 152.3383 = 287,919 ש"ח. בשלב השני, מוכפל הסכום האמור במקדם היוון לסכום חד פעמי לארבע עשרה שנה, היות והסכום משתלם ביום מתן פסק הדין במקום ארבע עשרה שנה אחר כך: ‎287,919 X 0.661= 190,343 ש"ח. ההפרש לעומת הסכום שנפסק על ידי בית המשפט קמא הוא, אפוא, ‎15,843 ש"ח. יוצא, כי סך כל ההפרשים לטובת התובעים, לעומת פסיקת בית המשפט קמא הוא:הפרש לתקופה הראשונה: ‎7,779 ש"חהפרש לתקופה השניה: ‎27,957 ש"חהפרש לתקופה השלישית: ‎1,609 ש"חהפרש לתקופה הרביעית: ‎15,843 ש"חסך כל ההפרשים: ‎53,188 ש"ח הדו"ח האקטוארי ‎11. הטענה המהותית היחידה שהועלתה כנגד הדו"ח האקטוארי שנמסר לבית המשפט מטעם הסנה, הנה כי המומחה לא הפחית מתשלומי הביטוח הלאומי (שהופחתו מסכום הפיצויים שנפסקו) את קצבת הזקנה שעשויה האלמנה לקבל בזכות עצמה. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי על מנת לקבל טענהזו: "עלי להניח שהאלמנה תצא לעבודה ותצבור תקופת הכשרה של חמש שנות עבודה (או מאה ארבעים וארבעה חודשי עבודה לסירוגין). הנחה זו כשהיא לעצמה סבירה למדי בהתחשב בכך שמדובר באישה צעירה שעבדה לפנים כמזכירה ויש לה הכשרה של דירוג ‎3 בהנהלת חשבונות. אבל אז יהא גם צורך להיא בחשבון את השתכרותה הספקולטיבית בחשבון 'הקופה' המתחלקת לידות (בלי שיש לי נתונים כמה תשתכר וכמה זמן תעבוד) וחוששני ששכרה בעניין ניכוי קצבת הזקנה יצא בהפסדה בחישוב הידות". לפיכך החליט בית המשפט המחוזי שלא להתחשב בטענה זו. אין בידינו להתערב במסקנה זו, מן הטעם שבית המשפט המחוזי לא קבע כל ממצא עובדתי באשר לשאלה אם האלמנה הייתה תלויה לחלוטין במנוח, שמא עבדה באופן חלקי (או מלא) לפני מותו. במידה והאלמנה עבדה קודם למותו של המנוח, יש להפחית את דמי התמיכה שלה כתלויה (על פי שיטת הידות), בהתאם להכנסתה העצמאית. במקרה זה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אפילו נניח כי הייתה יוצאת לעבוד (ועל כן זוכה בקצבת הזקנה) שכרה עשוי לצאת בהפסדה, ועל כן בחר להתעלם הן מקצבת הזקנה והן מהשתכרותה העתידית הספקולטיבית. משלא נקבע על ידי בית המשפט המחוזי מפורשות כי האלמנה לא עבדה קודם למות המנוח, אין לזכותה בקצבת זקנה, מבלי להפחית במקביל את הפיצויים שהיא מקבלת לאור הסתמכותה הפחותה על משכורתו של המנוח. לפיכך, לא מצאנו פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה. הפסד פנסיה בעתיד, גיל הפרישה של המנוח ואובדן שירותי אב מחנך ‎12. לטענת התובעים, היה על בית המשפט המחוזי להעניק פיצויים בשל אובדן פנסיה בעתיד, או עבור אובדן זכויות סוציאליות עד תוחלת חיי המנוח הצפויה לולא התאונה. דין הטענה להידחות. הפסד פנסיה יובא בחשבון כאשר הוכח כי המוות אכן גרם לאובדן של הפנסיה או הזכויות הסוציאיות להן היה זכאי בעת פרישתו מן העבודה. תשלומי הפנסיה המגיעים לאדם, תלויים, כמובן, בהפרשות אותן הפריש במהלך שנות עבודתו. כפי שמציינת הסנה בצדק, לא הובאו כל ראיות כי המנוח הפריש כספים לטובת פנסיה, או הוכחות אחרות כי המנוח היה זכאי לפנסיה. במקרה זה, אין לקבל את הטענה שהמנוח זכאי היה לפנסיה או לזכויות סוציאליות אחרות (ראו ע"א ‎16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(‎1) 649) ‎13. עוד טוענים התובעים, כי לפחות ראוי היה לקבוע למנוח גיל פרישה של שבעים שנה, ולא של ששים וחמש, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. טענה זו, יש לדחותה. לא הובאו ראיות אשר יצביעו על התקיימותן של נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטייה מהכלל הרגיל לפיו גיל הפרישה של עובד שכירהוא ששים וחמש. (ראו: ע"א ‎16/85 הנ"ל, בעמ' ‎658) ‎14. יש לדחות גם את טענת התובעים כי היה על בית המשפט קמא לפסוק סכום פיצויים גלובלי כלשהו עבור אובדן שירותי אב מחנך העוזר ומסייע בשירותי האם. לא הובאו ראיות לביסוס הטענה כי האב אמנם סייע בביצוע עבודות הבית, כך שמותו הרע מבחינה זו את מצבה של האלמנה. לא הוכחגם כי המנוח סייע בחינוך הילדים באופן שניתן לקבוע כי חסרונו מצריך פיצוי כספי. אין ספק, כי טענות מסוג זה דורשות הוכחות אשר יבססו את הטענה כי נגרמו נזקים כספיים מסוג זה בשל מותו של המנוח. כפי שגם מציינת הסנה בצדק, בית המשפט קמא קבע את משכורתו תוך קביעה כי המנוח עבד שעות רבות במשך היום, אשר ספק אם אפשרו לו למצוא זמן נוסף לעזרה בעבודות הבית. ניכוי קצבת דמי המחיה של הבנות ‎15. בערעור שכנגד, טוענת הסנה כי בית המשפט קמא צריך היה להפחית מהפיצויים שנפסקו, את דמי המחייה העשויים להשתלם לבנותיו הקטינות של המנוח על ידי המוסד לביטוח לאומי. לדברי הסנה, קיימת סתירה פנימית בדברי בית המשפט המחוזי. מחד, בית המשפט קבע את שעור הפסד התלויי על בסיס ההנחה כי הבנות ייתמכו על ידי אביהם עד גיל עשרים. מאידך, בית המשפט לא הפחית את סכום תמיכת המוסד לביטוח לאומי בבנות במידה וילמדו בבית ספר תיכון, לפי שקבע כי אין וודאות שהבנות אכן ילמדו בבית ספר בגילאים ארבע עשרה עד שמונה עשרה. טוענת הסנה כי אם קבע בית המשפט שהבנות יהיו סמוכות על שולחן המנוח עד הגיען לגיל עשרים, היה עליו לקבוע כי הן עתידות גם לקבל את דמי התמיכה מהביטוח הלאומי, ולהפחיתם מסכום הפיצויים. יתירה מכך, בית המשפט צריך היה לצאת מתוך הנחה שילדים עד גיל שמונה עשרה מצויים במסגרת של לימודים בתיכון, לאור הוראות חוק לימוד חובה, התש"ט‎1949-. לפיכך, היה על בית המשפט להניח, כי הבנות יקבלו את תמיכת הביטוח הלאומי, וכל עוד לא הוכיחו אחרת, היה עליו להפחית תמיכה עתידית זו מהפיצויים. ‎16. דין הערעור שכנגד להידחות. לעניין הסתירה הפנימית לה טוענת הסנה, הרי שאין, לדעתי, כל מניעה לומר כי הבנות יכולות להיות סמוכות על שולחנו של אביהן ותלויות בו מבחינה כלכלית, ויחד עם זאת כי לא יהיו זכאיות לדמי המחיה מהביטוח הלאומי. עצם היותן של הבנות תלויותבאביהן, ו"סמוכות אל שולחנו" אינה מחייבת את המסקנה כי הללו יעמדו בקריטריונים הנדרשים מהן כדי להיות זכאיות לדמי המחיה של הביטוח הלאומי. בנוסף, חוות הדעת של המומחה, עליה נסמכת הסנה, אינה קובעת אלא כי "הבנות, באם בהגיען לגיל ארבע עשרה ילמדו בתיכון, עשויות להיות זכאיות לדמי מחיה מגיל ארבע עשרה עד גיל שמונה עשרה" (הדגשה שלי - א.ב.). אין מקום להפחית את הפיצויים המשתלמים לתובעים עתה, על בסיס השערה גרידא כי ביום מן הימים עשויות הבנות לקבל דמי מחיה, באם יעמדו בקריטריונים הנקבעים בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות המותקנות מכוחו. התוצאה היא שדין הערעור להתקבל, במובן זה שלתובעים מגיעה תוספת לסכום הפיצויים ששולם להם, בשיעור של ‎53,188 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה, החל מיום ‎8.11.90. כן ישולמו לתובעים ‎13% מסכום זה עבור שכר טרחה לעורך הדין, וכן ‎10,000 ש"ח הוצאות הערעור. הערעור שכנגד נד תאונת דרכיםמשאיתמקרי מוותמוות בתאונת עבודהתאונת משאית