פסק דין : 1. ביום 20.2.92 נפגע התובע בתאונת דרכים, שארעה בשעת לילה מאוחרת, בעת שחזר מבית מגוריו, מבנה שהיה באותה העת בתהליך בנייה. בתאונה הוא איבד את ההכרה, נפגע בצוואר ובעיקר בברך רגל ימין ואושפז בעקבותיה במחלקה הנוירוכירורגית למשך 10 ימים. 2. באין מחלוקת לעצם אירוע תאונת הדרכים בלילה ולתחולת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (כמאושר בסעיף ב' לעמוד הראשון בסיכומים מטעם הנתבעת), נסובו הפלוגתאות בין הצדדים אך על ראשי הנזק ושיעור הפיצויים. 3. הראיות בתיק זה נשמעו בפני כב' השופט רובינשטיין, שהורה לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב. בטרם הושלם סבב הסיכומים פרש השופט מכס השיפוט ובנסיבות אלו הועברה המחלוקת להתברר בפני. בישיבה מיום 10.4.97 התבקשו הצדדים להשמיע את טענותיהם לעניין תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, שלפיה: "נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה לפי תקנות אלה כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו". בהחלטה שניתנה באותו המועד נקבע, כי לאחר השלמת הסיכומים יקבע אם יש צורך לשוב ולשמוע עדות כלשהי מחדש. יוטעם, כי אין מניעה לכך שהמשך הדיון יהיה במתן פסק הדין בלבד (ע"א 387/84 יוסף אברהם נ' היוזם בע"מ, פ"ד כט(1) 353). בישיבה שהתקיימה ביום 10.6.97 השלימו באי-כוח הצדדים את סיכומי טענותיהם בעל-פה, מבלי שנקבעה שמיעה חוזרת של עדות מי מהעדים שהעידו. לאחר עיון בכל חומר הראיות, נחה דעתי, כי אין צורך לשמוע מחדש את העדויות, כולן או מקצתן, וניתן לפסוק בעניין על-פי הראיות שנשמעו בפני המותב הקודם, כמות שהן. למותר לציין ומובן הדבר, כי לאור האמור יהא עלינו לנקוט משנה זהירות בליקוט ובחינת העובדות והראיות, בהעדר התרשמות בלתי אמצעית מהעדים שהעידו. אם בשל כך נאלץ גם להאריך מעט בדברים, עם הקורא הסליחה. נתונים כלליים: 4. התובע יליד 16.7.56, כיום בן 41, נשוי לאורלי ולהם שלושה ילדים. בשירות הצבאי גויס התובע לגולני ולגרסתו הועבר בשנת השירות האחרונה ליחידה ללוחמה בטרור, למרות שהפרופיל הצבאי שלו ירד באותה התקופה ל45- בלבד (נושא שאליו לא התייחס כלל בתצהירו ושעלה רק במהלך החקירה הנגדית: עמ' 36 לפרטיכל. כמפורט שם ירד אז הפרופיל הצבאי, בשל מחלת אסטמה שממנה סבל ושנזכרה בנ6/, תצהיר הבריאות המקורי). לאחר השחרור החל לעסוק בהובלות ובמעט עבודות אינסטלציה. לאביו היה אז, כמו קודם לכן, עסק מצליח ובעל מוניטין של אספקת חומרי בניין והתובע שימש, בין היתר, כמוביל לעסק האמור. בשנת 79' לקה אביו בבריאותו ועסקו עבר לידי התובע, שבשנת 80' צרף אליו שותף, אחד בשם אורי חן. בשנת 83' הועבר העסק משותפות לחברה: חן-פוקס בע"מ, בחלקים שווים בין השותפים. במקביל לעסק חומרי הבנייה החלה החברה לעסוק גם בניסור קירות. בשנת 90' פורקה שותפות ההובלות, מן הטעם שהלקוח העיקרי, השופרסל, הפסיק עמם את ההתקשרות. כחצי שנה לאחר התאונה, בחודש אוגוסט 92', נתגלע סיכסוך בין התובע לבין שותפו (ולייתר דיוק בין שני בעלי המניות), עת החברה נמצאה בקשיים כספיים לא קלים. העסק כולו הועבר לידי התובע, לאחר קיום הליכי בוררות בלתי פורמאליים בפני רואה החשבון של החברה. לפיכך הוקמה על-ידו חברה חדשה: א.א. פוקס חומרי בניין בע"מ, שבה התובע הינו השולט, המוציא והמביא. עסק ניסור הקירות נותר רדום, למרות שהציוד הנדרש לשם הפעלתו הושאר בידי התובע. בחודש מאי שנת 95' כוננה שותפות משולשת בין התובע (ולמעשה א.א. פוקס בע"מ - עמ' 4) לבין שני שותפים נוספים, שעיסוקה בתחום ניסור הקירות. לנוכח ההצלחה העיסקית הוקמה לאחר זמן לא רב, בתחילת שנת 96', חברה בע"מ, חלף השותפות האמורה. חברה זו נושאת את שמו של התובע ונקראת א.א. פוקס קידוח בע"מ. לתובע 50% מהזכויות בה ותאגיד זה רואה ברכה רבה ביותר בעמל חבריו: פורח, משגשג ורווחי. 5. בנוסף לכך עסק התובע בפעילויות ספורטיביות, לרבות בסקי מים, בעיקר בכינרת, ולרשותו עמדה סירה והציוד המורכב הנדרש לשם כך. עם זה, בסמוך לפני אירוע התאונה חדל מאינטנסיביות תחביב זה, לדבריו (גם זאת רק במהלך החקירה הנגדית - עמ' 40 ולאחר הצגת נ8/) לאור העובדה, שבאותה התקופה עסק בבניית ביתו שבהוד השרון, בית שבנה במו ידיו. התאונה דנן אירעה למעשה בזמן ששב מאתר הבנייה, בשעת לילה מאוחרת (01.30 לפנות בוקר) ופגיעתו בה לא הייתה קלה, כנובע מתאור תוצאותיה על-ידי המומחים הרפואיים. המומחים הרפואיים - 6. שלושה מומחים רפואיים מונו לתובע: פרופ' א' פינסטרבוש בתחום האורטופדי, ד"ר י' הטב בתחום הפסיכיאטרי וד"ר י' ורדי בתחום הנוירולוגי. מומחה אחרון זה ביקש לקבל הערכה נוירופסיכולוגית ולפיכך מונה ד"ר ז' זלוטוגורסקי, שהגיש חוות-דעת בתחום מומחיותו. מקובל על באי-כוח הצדדים, כי חוות-דעת אחרונה זו מהווה חלק בלתי נפרד מחוות דעתו של ד"ר ורדי (עמ' 81). להלן נבחן את הממצאים והמסקנות של כל אחד ואחד מהמומחים הרפואיים. ההערכה בתחום האורטופדי: 7. פרופ' פינסטרבוש פרט בחוות-דעתו את הפגיעות השונות, שמהן סבל התובע בעקבות התאונה. בין היתר ציין, כי בחדר המיון נמצאה ברך רגל ימין נפוחה ורגישה עם פצע עמוק שנתפר. לאחר מכן, משהמשיך להתלונן באופן מתמשך על כאבים בברך, עבר ביום 27.3.92 מיפוי עצמות, שהראה ממצא לאחר חבלה (בחוות הדעת נפלה טעות בנוגע למועד ביצוע מיפוי העצמות). בסקירה ממוחשבת נמצא התובע סובל משבר בקונדיל המדיאלי של פמור ימין. לפיכך הומלץ לבצע בדיקת ארטרוסקופיה, שהדגימה שבר סחוסי ובמהלכה הוצא הפרגמנט הסחוסי. בנסיבות אלו הונחה התובע להמנע מלדרוך על הרגל הימנית במשך כששה שבועות. מאוחר יותר, משהכאבים נמשכו, נרשם ממצא היכול להתאים לנזק בחלק האחורי של המיניסקוס הפנימי. התובע הופנה לפיזיוטרפיה אינטנסיבית במשך כשלושה חודשים, במגמה לחזק את שרירי הירך. חרף זאת לא חל שיפור משמעותי במצבו ובבדיקות שנערכו בתחילת שנת 93', הודגמו ממצאים הדומים לאלה שנמצאו בבדיקות הקודמות. בנוסף לכך נצפו שינויים אוסטאופורותים בעצמות הברך, שלסברת המומחה נובעים משימוש מופחת בגפה. בהתערבות כירורגית נוספת בוצעה כריתת הציפוי הפנימי של הפרק והתובע הופנה שוב לביצוע פיזיוטרפיה. 8. חרף כל הטיפולים האמורים המשיך התובע להתלונן בפני המומחה על כאבים בברך רגל ימין, בעיקר בהליכה אך גם במנוחה. בבדיקה בפניו מצא המומחה, שהתובע הולך בצליעה בולטת של רגל ימין ונתמך בקב. עם זה, לא נמצא דילול שרירי וצורת הגפה הימנית נראתה לו תקינה כמו זו השמאלית. בנסיבות אלו המליץ לאשר לתובע נכות זמנית בשיעור תקופת אי-כושר העבודה, בהתאם לתעודות המחלה שניתנו לו, מיום התאונה ועד ליום 30.11.93 (בסה"כ: שנה, תשעה חודשים ועשרה ימים). כהגבלה לצמיתות המליץ להעניק לתובע נכות רפואית בשיעור של 20%, בהתאם לסעיף 35(1)(ג) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-, הקובע: "קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה". עוד הוסיף וציין, כי "במידה ובעתיד מצבו יוחמר יהיה מקום לטיפול ניתוחי, כגון החלפה חלקית של מפרק הברך". 9. במענה לשאלות הבהרה שנשלחו אליו על-ידי בא-כוח התובע, פירט פרופ' פינסטרבוש, כי לא ניתן להעריך את הסיכוי להידרדרות במצב הקיים וסיכון ההחמרה, מכיוון שהדבר כרוך בגורמים מגוונים רבים ובכללם: משקל הגוף, מצב גופני כללי, פעילות גופנית וכיוצאים באלה גורמים המשפיעים על שחיקה פירקית. העלות המשוערת של הניתוח, שאליו התייחס בשולי חוות-דעתו, עומדת על סכום בשקלים שווה ערך בין 3,000.- $ לבין 4,500.-$. כמו-כן יזדקק התובע, אם יחול מקרה זה, לכשלושים ימי מחלה ובכללם טיפולי פיזיוטרפיה במשך כשלושה שבועות. ההערכה בתחום הפסיכיאטרי: 10. ד"ר הטב איבחן אצל התובע דכאון ופגיעה בדימוי ובבטחון העצמי. חוות-דעתו ניתנה על יסוד המסמכים שהועברו אליו ופגישה אחת עמו בת כשלושת רבעי השעה בלבד. במסקנותיו ציין המומחה, כי התובע איטי מאוד, מתרגש בקלות ולעיתים קרוב לבכי. התכנים דכאוניים וכך גם האפקט. המלצתו כוללת טיפול פרטני, פעם בשבוע למשך כשנה; טיפול זוגי אחת לשבוע למשך כמחצית השנה (בעלות של 200.- ש"ח לכל פגישה) ונטילת תרופות אנטי דכאוניות. עוד המליץ לבצע טיפול פיזיוטרפי במשך כעשרים פגישות "להחזרת התפקוד האופטימאלי" (בעלות של 120.- ש"ח לכל טיפול). 11. בנוגע לשיעור הנכות, המלצתו הינה להעניק לתובע נכות זמנית בשיעור של 20%, לפי סעיף 34(ג) לתקנות המל"ל, לפרק זמן של 5 שנים מעת התאונה, דהיינו - עד ליום 20.2.97. שיעור הנכות לצמיתות יהא פונקציה של הצלחת הטיפולים. היה ויצליחו, כי אז תעמוד נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 5% בלבד "בגלל הפגיעה שנותרת; ואילו אם היה ולא יניבו את התוצאות המקוות או אם התובע לא יבצע כלל את הטיפולים, תעמוד נכותו של התובע על שיעור של 10%. במילים אחרות: הנכות הקבועה של התובע הינה בשיעור של 10%, לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל, כאשר קיים סיכוי להפחתה עד למחצית, אם יבוצע טיפול נאות שגם יצליח. ההערכה בתחום הנוירולוגי: 12. ד"ר ורדי התייחס לתלונותיו של התובע, בדבר כאבי ראש תמידיים וחזקים ועל סחרחורות, אשר בעטיים של כל אלה "הוא מתקשה לעבוד, לקרא, להתרכז ולתפקד בכל מטלה ומשימה המוטלים עליו....". בבדיקה, לאחר שהתסייע בבדיקות עזר שונות, מצא המומחה, כי אין לתובע קיפוח נוירולוגי אורגני ועל-כן קיימת אפשרות לכך שהתלונות קשורות להפרעות במישור הפונקציונאלי הנפשי. לפיכך, המליץ לקבוע לו 0% נכות בתחום מומחיותו. 13. כמוזכר לעיל בוצעה בדיקה נוירופסיכולוגית, המהווה חלק בלתי נפרד מחוות-דעתו של ד"ר ורדי. ד"ר זלוטוגורסקי מצא בבדיקתו ובמבחנים שערך, כי התובע מתקשה להשקיע את המאמץ הנדרש לביצוע המשימות שהוטלו עליו, אם כי יצר קשר אמין וטוב עם הבודק. במרבית המבחנים עמד ברמה שאינה מעידה על פגיעה, זולת הזיכרון הצורני והזיכרון המילולי, שנמצאו ירודים במידה קלה עד בינוניות בטווח הקצר, עקב הפרעת קשב מיידי. רמת המוטיבציה הנמוכה של התובע נקשרה על-ידו לדכאון שבו הינו שרוי, כמו גם תפקודו בתתי המבחנים המילוליים, אשר בלטו בהם קווי דכאון ופסיביות רבה. בסיכומם של דברים ציין המומחה, כי התובע "מתפקד בטווח הממוצע הנמוך, ללא עדות לדיספונקציה קורטיקלית. יש הפרעה בולטת בתחום הנפשי, עם קווים בולטים לדיכאון שפוגעים בתפקודים הקוגנטיביים הגבוהים, ובמיוחד במטלות שדורשות קשב". הנכות הרפואית והנכות התפקודית - הנכות הרפואית המשוקללת: 14. בעוד שאין מחלוקת לגבי שיעור הנכות הרפואית בתחום האורטופדי, נתגלעה פלוגתא בין הצדדים בנוגע לשיעור הנכות הפסיכיאטרית. התובע נמנע מלקבל את הטיפולים שהומלצו על-ידי ד"ר הטב וכנובע מהנטען בסיכומים מטעמו, גם אין בכוונתו לקבלם בעתיד. בהקשר לכך מציין בא-כוחו המלומד: "...התובע משיקולים של סטיגמה חברתית בחר שלא לעבור אותם הטיפולים האינטנסיביים ..." (בשולי עמ' 6 לסיכומים). על דרך של היקש מניתוח שעל ניזוק לעבור, כדי לצמצם את הנזק, מסיק שאין לחייב את התובע "לעבור טיפול נפשי אינטנסיבי, שאין זה נוח לו ולמשפחתו מבחינת התדמית החברתית" (שם, בעמ' 7 למעלה). בהתנהגותו זו מנע התובע בדיקה חוזרת בחלוף שנה, כמומלץ על-ידי המומחה, לוודא את המצב הרפואי לאשורו. על-כך טוענת הנתבעת להמנעות מצידו להקטין את הנזק. אכן, ההפנייה מטעם שני הצדדים לסוגיית נטל הקטנת הנזק, על-ידי ביצוע ניתוח, הינה במקומה וכשם כן גם כאן, אמת המידה הקובעת הינה סבירות הסירוב. בהקשר לכך נפסק, כי כאשר אדם אינו מבצע ניתוח פשוט ובלתי מסוכן, שלצידו סיכויי החלמה או שיפור טובים, ניתן לראותו כמי שמצבו השתפר בעקבותיו, זאת לאור נטל הקטנת הנזק החל עליו ובלבד אם אין הצדקה למחדלו זה (ע"א 427/88 תד"ל בע"מ נ' תהילה, פ"ד מד(4) 430; ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45; ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף, מהד' שלישית, תשנ"ג, 955 ואילך). בעניין תד"ל הנ"ל פסק בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור, כדלקמן: "באין ראיה על סיכונים של ממש בניתוח, באין סתירה לסיכויים הטובים של הניתוח, וכשאין הנפגע עצמו מעיד על סירובו להינתח ועל הנימוקים לכך, אין מקום שבית המשפט יחליט, מיוזמתו, שאין להתחשב באותם סיכויים סבירים של הניתוח". (שם, 438 מול א'-ב'). ככלל, המבחן הנקוט לעניין סבירות הסירוב, הינו מבחן אובייקטיבי, אשר לאור יחוד הנושא מוטעמת בו גם סובייקטיביזציה מסויימת, לאמור: על-פי הקריטריון של "אדם סביר במצבו של הנפגע" (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 495 מול ב'. הדגש מצוי במקור - מ' ג': ע"א 379/89 דוננפלד נ' מנורה בע"מ, דינים עליון, כרך לא, 165). 15. בבואנו ליישם את המבחנים האמורים לענייננו, אין לקבל את סבירות הסירוב לבצע את הטיפול, ככל שהמדובר בחלק הפרטני - האישי של התובע, משלא נמצאה הצדקה עניינית לסיבות שבעטיין נמנע מקבל את הטיפול המומלץ. לטענת הפרקליט, כפי שבאה לידי ביטוי בסיכומים, אין כל עיגון במסכת הראיות למרות שעל התובע היה לפרטן בעדותו לחשוף עצמו לחקירה נגדית, לאימות החשש מפני הסטיגמה החברתית הנטענת. גם מההיבט האובייקטיבי לא נמצא כוח משכנע לטענה בדבר הסטיגמה החברתית, שכן לא ברור כלל אם טיפול דיסקרטי למשך שנה אחת בלבד, יוצר סטיגמה שלילית יותר מנכות נפשית קבועה בשיעור של 10% וקבלת תרופות אנטי דכאוניות. במאמר מוסגר יצויין, כי גם בנאמר בפסק הדין "אליהו" חברה לביטוח נ' בורבה (ע"א 4837/92 פ"ד מט(2) 257), לא יהא בכדי להועיל לתובע. שם נמנע המשיב לבצע ניתוח, שאפשר היה לקיימו, ולמרות זאת לא הוטל עליו נטל כלשהו, מכיוון שהלה פעל על-פי עצת הרופא המטפל והמומחה מטעם בית המשפט אישר את קיומה של אסכולה התומכת בעמדה רפואית זו (להבהרת סבירותו של הסירוב, ראו גם את הנאמר בע"א 4118/93 בנבניסטי נ' שמחון, דינים עליון כרך מב, 121). ההתנהגות של התובע שם עמדה, איפוא, בקריטריונים של סבירות, מה שאין לומר כן על סירוב התובע דנן. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לטיפול הזוגי, שכן רעייתו של התובע אינה צד להליך, נטל הקטנת הנזק אינו חל עליה והיא אינה צריכה להסביר ולפרט את רצונותיה ותוכניותיה בעניין. מכיוון שכך, אין חלה עליה חובת ההסבר ובמהלך חקירתה הנגדית היא גם לא נשאלה על כך דבר (אף אם הדעת נותנת שעל בעלה, התובע, היה לגלות את עמדתו מבעוד מועד, בכדי לאפשר לשואלה בנושא זה). 16. המומחה ד"ר הטב לא פרט בחוות-דעתו את סיכויי ההצלחה של הטיפול, ומהו משקל הטיפול הזוגי במכלול הטיפול המשולב המומלץ על-ידו. בנסיבות אלו אין לנו אלא לאמוד את הסיכויים בהערכה כללית. הדעת נותנת, כי ללא הטיפול הזוגי סיכויי ההצלחה הכוללים של הטיפול פוחתים במשהו, אולם מנגד לכך ההנחה הינה, שהמומחה המליץ על טיפול אינטנסיבי שסיכוייו עולים על 50% הצלחה. מכיוון שכך אפשר להניח, בשיקלול הדברים, סיכוי כולל של כמחצית. פועל יוצא מן האמור הינו, שניתן לקבוע את הנכות הרפואית בתחום הנפשי על שיעור של 7.5%. בתוספת ל20%- הנכות בתחום האורטופדי, עומדת, אם-כן, נכותו הרפואית הכוללת של התובע על 26%. 17. לא נעלמה מעינינו טענת פרקליטה המלומד של הנתבעת, לגבי תקפות חוות-דעתו של ד"ר הטב, לאור האנמנזה שנמסרה מפי התובע, בשים לב לטענות חוסר המהימנות שיוחסו לו. אכן, בפרטים אחדים לא הזדרז התובע לגלות את המידע בעצמו, נושאים שעוד יוזכרו להלן, אלא, שאין אנו סבורים כי המומחה, כמומחה מטעם בית המשפט, איננו מביא כלל בחשבון אפשרות של ניזוקים לזכות ברווח המכונה "רווח משני". על הטוען להסתמכות יתירה של המומחה על דברי התובע, היה לפנות אליו בשאלות הבהרה, לברר את משקל הדברים בידיו, בנושאים אשר לגביהם באה ההלנה. כזאת לא נעשה והמומחה גם לא הוזמן לחקירה נגדית על חוות-דעתו. ברי, כי העתירה בסיכומים להמנע מלהתייחס אליה כליל, לא יכולה לעמוד, כל אימת שאין בפנינו הוכחה כדבעי לשלילת הנתונים המקצועיים שיישם המומחה, עד שהגיע למסקנותיו. לעיל כבר הערנו על "אורך" השיחה, שהתנהלה בין התובע לבין המומחה, ושנמשכה, כל כולה, פחות משעה אחת בלבד: אולם מנגד לכך אין לשכוח שהמומחה הסתמך גם על מסמכים רפואיים, שנשלחו אליו על-ידי הצדדים, על בדיקתו את התובע ועל נתונים נוספים. ככלות הכל, פסיכאטריה הינה תחום מיומנותו ובהעדר הזמנתו לחקירה, כדי לברר את מהלך השיחה הקצרה לכאורה, אין נראה נכון הדבר לבוא ולקבוע, שחוות הדעת אינה יכולה לעמוד, עד כי לא ניתן לקבוע ממצאים מכוחה. וגם זאת: בל נשכח, שהמדובר במומחה מטעם בית המשפט ואם היה נמצא דופי בדרך עבודתו, הרי מסתמא מן הראוי היה למנות מומחה חלופי, שהרי בתאונת דרכים אין לתובע דרך אחרת להוכיח את טענותיו לפגימות בתחום האמור. למותר לציין, שאין לפנינו עתירה מטעם הנתבעת למינוי של מומחה כאמור. הנכות התפקודית: 18. הנכות בתחום האורטופדי, לפי סעיף 35(1)(ג) בתוספת לתקנות המל"ל, הינה נכות תפקודית מובהקת, הקובעת כאמור הגבלה בינונית של כושר הפעולות. כך גם הנכות הנפשית, שמשמעותה - לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל, מותאם ל7.5%- נכות: קיומם של סימנים מעט פחות מבינוניים, המגבילים את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. 19. ההתייחסות לנכות תפקודית מכוונת למגבלה של האדם כבן אדם, להבדיל מהגריעה מכושר ההשתכרות (להבדל שבין הנכות הרפואית לזו התפקודית ולפגיעה ברמת ההשתכרות, ראו בפסק עדין ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, דינים עליון כרך מ', 443. בנוגע לנכות התפקודית נאמר שם, בעמ' 6 סימן 9: "וכשמזכירים 'נכות תיפקודית' כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התיפקוד בדרך כלל"). לא תמיד קיימת קורלציה, בין הנכות הרפואית לבין זו התפקודית. בהקשר לכך נפסק שם: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התיפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ואחוז הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את אחוז נכותו התיפקודית, אך לא תמיד כך". (שם, בעמ' 5) זוהי ההלכה. חריג לה יכול לבוא לידי ביטוי, כאשר הנכות הרפואית אינה משקפת פגימה תפקודית כלשהי, דוגמת צלקות (שם, שם) או פגיעה תפקודית נמוכה יותר (כפי שנפסק שם, עת נקבעו לניזוקה 23.5% נכות רפואית ואילו הנכות התפקודית הועמדה על 15% בלבד. אגב, הפגיעה ביכולת ההשתכרות הועמדה שם - לעומת זאת - על שיעור של 50%, בשים לב לנתוני כושר ההשתכרות המיוחדים של התובעת הקונקרטית). מנגד לכך, הנכות התפקודית תהיה גבוהה יותר בהתקיים נסיבות מוצדקות, דוגמת סבל מכאבים שאין נקובים לצידם אחוזי נכות רפואית וכיוצאים באלה מקרים, שהנכות הרפואית אינה מבטאת דיה את ההגבלה התפקודית, בשים לב, למשל, לגילו של האדם ומינו (השוו: "ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פ"ד מג(3) 421, 423 מול ה'). 20. התובע טוען להגבלות תפקודיות קשות, הן לגבי התקופה הצופה את פני העבר והן לגבי התקופה הצופה את פני העתיד. הוא מלין על קשיים בדריכה על רגל ימין, בהליכה ובישיבה ממושכת, קושי לעבור ממצב ישיבה למצב עמידה, קושי בנהיגה - לאור הפגיעה ברגל ימין המשמשת ללחיצה על דוושת הדלק - כאבי ראש, עצבנות, רגזנות, חוסר ריכוז, שכחה, דכדוך והעדר מוטיבציה. בנסיבות אלו הוא נזקק, לדבריו, לשימוש קבוע בקב ואין הוא יכול לבצע פעולות הכרוכות במאמצי הליכה, עמידה ממושכת או ישיבה ממושכת. הנתבעת טוענת, לעומת זאת, כי אין לתובע הגבלה תפקודית בשל התאונה. עיקר טענותיה מתרכזות למעשה בנושא השלישי, דהיינו, כושר העבודה ויכולת ההשתכרות (עמ' 21-20 לסיכומים), אך גם לגבי התפקודיות, ללא זיקה לפוטנציאל השתכרות, קיים לטענתה פער עצום בין הנכות הרפואית בתחום האורטופדי לבין ההיבט התפקודי. לתימוכין בעמדה זו הינה מסתמכת על הרשום בחוות-דעתו של פרופ' פינסטרבוש. אכן, המומחה קובע, שבחלק מהממצאים אין מתגלית פגימה: היקף הירכיים, צורת הגפה וכיוצאים באלה, אולם אין להסיק מכך דבר לגבי ההשפעה התפקודית, שהרי הדעת נותנת, כי אם הממצאים המפורטים בסיכומי הנתבעת (עמ' 21), כולם או מרביתם, היו בלתי תקינים, היה שיעור נכותו של התובע עולה על זה שנקבע למעשה. מכאן, שמסקנת חוות-דעתו כוללת בחובה גם את העדר הפגימות הללו. 21. אף אליבא דגרסת החוקרים מטעם הנתבעת, שלטענת אחד מהם נראה התובע פוסע קמעה ללא קב, הליכתו של התובע אינה תקינה וניכרת בה צליעה. אין איפוא סיבה, שלא לקבל את חוות-דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, על כל ממצאיה ומסקנותיה ולאמץ בגדרה את גרסתו של התובע, הדרה עמה בכפיפה אחת. בנוסף לכך לוקה התובע בפגימה פסיכיאטרית, אשר אף לה השלכות תפקודיות, אולי אף מעבר לשיעור הנכות הרפואית, זאת לאור ממצאיו של ד"ר זלוטוגורסקי, המעידים על זיקה בין קשיי הריכוז והקשב ופגימות תפקוד בקוגניטיביות הגבוהה, לבין הפגימה בתחום הנפשי. מכיוון שבנסיבות העניין, כמבואר להלן, לא ראינו לערוך חישוב נזק מתמטי מדויק, מתייתר הצורך לקבוע מספרית את שיעור אחוז הנכות התפקודית, ודי יהא לכאן אם נציין, שנכות זו גבוהה במקצת מהנכות הרפואית המשוקללת. הלנות התובע מתנקזות, רובן ככולן, לנכות כפי שנקבעה ולתוספת שיש להעניק לה בעקבות הבדיקה הנוירופסיכולוגית. לפיכך לא ראינו שיש לקבוע נכות תפקודית בשיעור גבוה בהרבה מהנכות הרפואית, כעתירת התובע. מנגד לכך, אין ממש בעמדת הנתבעת המבקשת לגמד לחלוטין את ההשלכות התפקודיות שמהן סובל התובע. 22. על יסוד המפורט לעיל, ניתן עתה לעבור ולבחון את טענות הצדדים, בנוגע לראשי הנזק השונים ולשיעור הפיצויים לתובע. ראשי הנזק - הפסדי השתכרות: א) השפעת הפגיעה על כושר ההשתכרות: 23. הכלל הינו, שהנכות התפקודית משקפת את הפגיעה בכושר ההשתכרות, כל עוד אין ראיות אחרות לעניין זה (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875, 878 מול ב'-ג' והפניה שם לע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק), פ"ד לז(1) 178, 185 מול ד'). מובן שלא תמיד כך הם פני הדברים, טול, למשל, את הפסנתרן שנשרט באצבעו. נכותו הרפואית והתפקודית עומדת על 0% ואילו הפגיעה בכושר ההשתכרות, אם הוא לפני מסע הופעות, הינה 100%. בפסק הדיןגירוגיסיאן הנ"ל נקבעו כזכור 23.5% נכות רפואית, 15% נכות תפקודית, אולם בשים לב למקצועה וליתר נסיבות העניין, נקבעה לתובעת שם פגיעה בכושר ההשתכרות, בשיעור של 50%. 24. טענות רבות טענו הצדדים, בנוגע להשלכות שיש לפגימות התובע על יכולת ההשתכרות. בטענותיו ביקש התובע להתמקד באספקטים הפיסיים של העבודה, כפועל ממש, אף שהינו הבעלים והמנהל של העסקים שפורטו לעיל, ואילו הנתבעת, לעומת זאת, ביקשה להדגיש את תפקודו כמנהל העסקים ולצמצם ככל האפשר את חלקו בביצוע העבודות הפיסיות. הטעם לעמדות הצדדים ברור: ככל שהכף תטה לעבר עמדת התובע, כך תגדל הפגיעה בכושר ההשתכרות; ולהיפך, ככל שתטה לעבר עבודות הניהול המשרדיות, כך תקטן השפעת התאונה על הפגיעה בכושר ההשתכרות. לאחר בחינת הדברים, כמדומה שהאמת מצויה אי שם באמצע, בין שתי העמדות. עבודת התובע כללה בחלקה - ואלמלא התאונה אמורה הייתה לכלול - גם ביצוע של מטלות פיסיות, אולם ברבות השנים אלו עתידות היו להתמעט וללכת, יותר ויותר, עת אמור היה לחול מעבר הדרגתי וטבעי לעבר הפן הניהולי. כל זאת בהיבט הכללי בלבד ועוד טרם נזקקנו לעובדת פרישת מר חן, פרישה שהיתה ממילא מאלצת את התובע להאיץ את הפניה אל אפיק הניהול, גם אלמלא התאונה, נושא שאליו עוד נבוא בהמשך הדברים. 25. רמת ההכנסה: למקרא טענות התובע עלולים אנו לחשוב שהמדובר בעובד שכיר יגע כפיים, שכל מלאכתו מצטמצמת לעבודה זו בלבד. עד כדי כך פורטו הדברים, שבסיכומים מטעמו מצא בא-כוחו המלומד לציין כדלקמן: "עסק של קנייה ומכירת חומרי בניין בעל מוניטין רב במשך שנים, אינו מצריך ראש מבריק בעסקים והוא יכול להתנהל כמעט בעצמו ובלבד שישנם מספיק עובדים שיוכלו לתפעלו מהבחינה הפיסית. החלק הפיסי בעסק מסוג זה הוא הדומיננטי ....." (עמ' 11 למעלה לסיכומים) הנה-כי-כן, לא פחות ולא יותר, עסק המתנהל "כמעט" מעצמו ואשר בו נדרשת עבודת פועלים בלבד. אין בידינו לקבל טענה זו ואין אנו בטוחים כלל, שקבלתה היתה מסייעת בידי התובע, שהרי לפי גרסה זו די בהטבת נזקיו על-פי עלות של פועל פשוט, יהיה טוב ויעיל ככל שיהיה. 26. הנתבעת בסיכומיה עומדת, מנגד לכך, על ההכנסות של החברות השונות, כקנה מידה לכושר ההשתכרות. בסיכומים מטעמה נטען לעניין זה כהאי לישנא: "יש לבדוק בראש ובראשונה מצבם הכספי של תאגידים אלה במועדים הנ"ל. באשר לטענת הנתבעת בדיקה זו, וזו בלבד, היא אשר תתן הנתונים האמיתיים לבדיקת השפעת התאונה על השתכרותו/כושר השתכרותו של התובע. מהיות התובע בעל השליטה בתאגידים הנ"י כי אז ברור מאליו כי הוא זה שקובע את גודל משיכותיו/משכורותיו מתאגידים אלה...." (שם, עמ' 2, הדגש מצוי במקור - מ' גל). אמת הדבר, לא תמיד ניתן ללמוד ממשיכות של אדם מעסקיו, על שיעור השתכרותו. משיכות אלו אינן משקפות תמיד את ההכנסה האמיתית והן נובעות משיקולים רבים ומגוונים, שלא כאן המקום לפרטם במלואם, ודי אם נזכיר את קיומם של שיקולי המס ואת הצורך להשקיע הון לשם הרחבת העסקים. עם זה, גם מצב החברות אינו המכריע בכגון-דא, שכן זה יכול להיות מושפע מגורמים משתנים רבים. ברור הוא, כי פוטנציאל ההשתכרות של ניזוק עצמאי מורכב ומסובך יותר למדידה ולבדיקה, שכן הרווחיות של העסק אינה מושפעת רק מיכולת העבודה והשכר של הניזוק, אלא גם מתנאי השוק, מניהול אדמיניסטרטיבי של העסק, מהמוניטין שיש לו, מרמת העובדים ועוד כהנה וכהנה שיקולים שונים המשפיעים על העניין (השוו נא עם הרשום בספרו הנ"ל של ד' קציר, עמ' 87-79). בסיכומי ההשלמה הבהיר עו"ד שכטר, כי כל מטרת ההפנייה למאזני החברות ולפעילותן נועדה להראות, שאין להסתמך על המשכורות כפי שנמשכו על-ידי התובע, לשם קביעת הפצויים והעדר ייחס עקבי ביניהן לבין המצב העסקי בשנה נתונה (עמ' 84 למטה). טעון זה בא במענה לטענות התובע, שביקש להסתמך, בין היתר, על המשכורות שקיבל מהחברות שבשליטתו וליתר דיוק על מעט המשיכות שביצע, בטענה שהוא אינו זכאי למשכורת כל אימת שאינו עובד בפועל, כאילו משכורתו מורכבת אך ורק מהמטלות הפיסיות. אכן, נושא זה מעורר קשיים בלתי מבוטלים, כאשר אדם בהתנהגותו מתחם את שיעור נזקיו. כמדומה שבענייננו לא ניתן להסתמך למעשה ובאופן מוחלט על משיכת המשכורות, כראייה קונקלוסיבית לרמת ההשתכרות לפני התאונה ולאחריה. בכל הנוגע לפעולות שלאחר התאונה, קיים גם חשש שמא המשיכות הן פועל יוצא ממטרת השגת הפיצויים. טול, למשל, את התובע, שנמנע כליל מלמשוך משכורות מחברת הקידוחים בתואנה, שתרומתו לעבודה למעשה הינה אפסית, על-כן כל ציפיותיו מהחברה הן רק לרווחי הון לדיבידנדים. ספק בעיני אם לאחר המשפט תמשך מגמה זו, אולם מכל מקום הוכח בעליל, כי התובע תורם לחברה המון, בהיותו בעל מקצוע מומחה בניסורים. עד כדי כך הם פני הדברים, שכל אימת שמתעוררת בעיה מקצועית, מצולם האתר במצלמת פולרוייד, כדי שהתובע יוכל לכוון את העובדים במלאכתם. האין זו עבודה בת שכר? או שמא לוקה התובע בייתר אלטרואיזם? פשיטא, שההתנהגות מושפעת מגורם זר כלשהו. 27. ההסתמכות רק על מעשי התובע, כדי לאמוד את שיעור נזקו, בעייתית לאור החשש למגמתיות מסויימת, כפי שנתגלתה בהתנהגותו ולא עלה בידו לפוגגו במסכת הראיות. בתצהירו הציג את עצמו כמי שעוסק באופן קבוע בספורט סקי המים, וראה לצרף כהוכחה את פוליסת הביטוח, נספח 152 לתצהירו. רק לאחר שהוצג בפניו נ8/, המעיד מתוכו על פעילות חד- שנתית בלבד, ראה להסביר, כי בסמוך לפני התאונה עיסוקו בספורט זה לא היה כבר אינטנסיבי (עמ' 40). בדומה לכך, התובע לא כלל בתצהיר הבריאות את כל התאונות שהיו לו בעבר (השוו את נ6/ עם נ7/). על כך הוגש תצהיר משלים המסביר את המחדל, ברם גם אם נאמץ את הסברו לעניין במלואו, עדיין לא ניתן להשתחרר מן הרושם שהלה לוקה בזכרונו, אף אם נניח שלא ממניעים פסולים. על-כן ליקוי זה עומד לו גם בפריטים האחרים ובאינפורמציה הרלוונטית הנמסרת על-ידו. במאמר מוסגר יצויין כאן, כי דופי מסויים נמצא בדרך הכנת תצהירי התביעה, עת כל המצהירים התכנסו יחדיו במעמד אחד. נסיבות אלו מחייבות זהירות כפולה ומכופלת, בהתייחס לראיות מטעם עדי התביעה ואין לנו אלא להצר על שכך נעשו הדברים. 28. וגם זאת: בשנת 91' נקלעה חברת חן-פוקס לקשיים כספיים, כאשר התובע זוקף זאת להעדרותו מהעבודה, בכך שלא עלה בידו לתרום את תרומת העבודה הפיסית בשטח. משפורקה החברה והוקמה החברה החלופית א.א. פוקס חומרי בניין בע"מ, החלה זו להשתקם, למרות שהתובע היה עדיין נטול יכולת ליטול חלק ממשי במעמס העבודה הפיסי. אין זאת אלא, שסיבה אחרת הייתה הגורם המניע והעיקרי למצוקה הכלכלית. זו, ככל הנראה, נעוצה במחלוקת שנתגלעה בין שני הבעלים. יצויין עוד, כי באותה השנה היה התובע נתון בעיצומו של תהליך בניית ביתו, שלדבריו הקדיש לכך לילות שלמים בעבודה עצמית. לפיכך ומטבע הדברים, לא יכול היה להקדיש את מלוא מרצו ותשומת לבו לחברה, שקשייה החלו להתגלות באופן כרונולוגי דווקא בסמוך לתאונה, אך לא בהכרח בעטייה. ככלל, אז כן עתה, קיים עירבוב של נכסים וזכויות בין התובע לחברות שבבעלותו ובינן לבין עצמן. העד מר אבי לוי הנ"ל הועסק בזמנו בשתי החברות, למרות שהיה עובד של אחת מהן בלבד (עמ' 18-17). גם היום פועלות שתי החברות, חומרי הבנייה והקידוחים מאותו האתר ועובדים של חברה אחת פועלים ברעותה. רעייתו של התובע מחזיקה ונוהגת ברכב השייך לחברת הקידוחים והניסור (עמ' 23), למרות שאין ספק, כי היא איננה בעלת זכויות ולא עובדת בה. עוד אין לשלול אפשרות למשיכת חומרי בנייה מהחברה לבית הפרטי. לעניין זה באה הכחשה במשתמע מפי רעיית התובע (עמ' 32 לעדותה), אולם ניתן להסיק את הדברים מתוך עדותו של העובד מר אבי לוי: "....כמה פעמים הייתי מביא לו חומרים לאתר..." (עמ' 15). עד זה, ששימש כעובד של החברה, עזר לתובע בעבודות הבנייה של ביתו הפרטי, אף זאת בגדר משכורתו בחברה. ניתן עוד להוסיף לכאן ולכאן, אלא, שנראה כי להמחשת ענייננו די בנאמר לעיל. מוב ן איפוא, שבנסיבות אלו קשה למדי להסתמך על נתוני משיכות פורמליות של כספים, על-פי החלטות התובע עצמו לגבי שיעור שכרו; כשם שקשה להסתמך על שיעור הכנסתו ערב התאונה, שנת 91', שבה היה בבניית ביתו וצרכי המזומנים היו גדולים יותר. 29. מן העדויות עולה בבירור למדי, שהתובע אדם חרוץ, יגע כפיים, שההצלחה בעסקיו אינה בגדר הפתעה. ואכן, העסקים - שתי החברות - מצויים היום בקו עליה, בעיקר חברת הניסור, שנמצאת בנסיקה של ממש. עיקר תפקידו של התובע מתמצה בפן הניהולי, אולם מובן לגמרי, שהגבלתו מקשה על ניהול העסקים בצמידות לשטח העבודה. אומנם, התובע התקין טלויזיה במעגל סגור ואינטרקום, כדי שהפיקוח על העובדים ומעשיהם יהיה אינטנסיבי וצמוד יותר, אלא, שאין דין ניהול חברה בשלט רחוק כדין נוכחות בשטח ממש, הנחיית העובדים והגברת המוטיבציה לעבודתם. אין כוונתנו לאספקט הנטען על-ידי התובע, שתפקודו עובר לתאונה היה שווה ערך לשניים או לשלושה פועלים, שכן לאור הרחבת העסקים, הדעת נותנת שגם אלמלא התאונה היה מתמקד יותר ויותר בפעילויות העיסקיות הניהוליות, שקודם לכן הוטלו בעיקרן על השותף אורי חן. ברי, כי לאחר ההפרדות לא היה מנוס בידי התובע זולת מליטול את ענייני הניהול לעצמו. בנסיבות אלו, אך מובן שגם אלמלא התאונה היה ממעיט בפעולות הפיסיות. ואולם, עדיין ההגבלה מונעת ממנו את מלוא התפקודים הצריכים למילוי תפקידיו בחברות מכגון אלו. דוגמא מובהקת לכך הינה תפקודו בחברת הניסור, א.א. פוקס קידוחים בע"מ, המחייבת מאמץ פיסי ניכר. המיומנות העיקרית הינה בידי התובע, ברם לאור מצבו הרפואי, אין בידו ליטול חלק בעבודה המעשית והוא מנחה את שני שותפיו, כאשר בדרך כלל נמנע ממנו להגיע לאתר עצמו. לכן וכמפורט לעיל, אלה מצלמים את אתרי העבודות הבעיתיים, בכדי לקבל מהתובע הנחיות לביצוע, במשרד או בביתו. הקשר עם התובע וקבלת הוראותיו נעשה תכופות באמצעות מכשיר הקשר וגם לכאן נכונים הדברים שאין דין עבודה בשלט רחוק, מחוץ למעגל העניינים , כדין נוכחות פיסית-אישית במקום, של המנהל בעל המקצוע המיומן. 30. מטבע הדברים יש במגבלות האמורות גם כדי לצמצם את יכולת ההשתכרות. הנתונים שהנתבעת למדה וטענה בסיכומיה, על גידול ההכנסות בחברות, אינו מעיד על הגידול האמיתי שיכול היה להיות אילו התובע היה מתפקד ללא הפגימה. כידוע, קביעת הפסד ההשתכרות או הפסד כושר ההשתכרות לניזוק אינם נעשים על-פי ההשוואה שבין השכר ערב התאונה לשכר שלאחריה, כי אם בהשוואה שבין השכר שאותו היה הניזוק משתכר או עשוי להשתכר במומו, עם השכר שיכול היה להשתכר אלמלא המום (ע"א 488/87 המרמן בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 818 מול ג'-ד'; ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120,125 מול א'-ב'). בנסיבות האמורות קיים קושי לקבוע את יכולת ההשתכרות אלמלא המום, שכן כמפורט לעיל, לא ניתן ללמוד זאת מהיקף ההשתכרות ומהיקף המשיכות ערב התאונה, על-כן אין עסקינן, בנסיבות דידן, בהפסד השתכרות בפועל הניתן להוכחה באמצעות השוואה בין רמות שכר שונות, כפי שנטען על-ידי התובע בסיכומי בא-כוחו. מובן שאנו ערים לכך , כי קביעת שיעור ההפסד בפועל הינה דרך המלך להוכחת הפסדי שכר, שכן לעולם עדיפים נתונים ממשיים וקונקרטיים של ההפסדים, על פני אומדנה גלובלית או הערכות מתמטיות כלליות, הסובלות בדרך כלל ממידה זו או אחרת של ספקולטיביות. כל אימת שמתקבלת עמדת ניזוק לכך, שההפרש הנטען נובע מאירוע התאונה, יש לפסוק לו את מלוא שיעורו, ללא נפקא מינה לשיעור הנכות התפקודית ולאחוז הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 4). ההפסד למעשה משקף היטב את הנתון הריאלי והנכון של הנזק, ומה לי אם מקורו ב30%- נכות או אם ב20%- נכות? על העדיפות של ההפסד בפועל בשיטת החישוב הקונבנציונאלי, לעומת התחשיב על-פי אובדן הכושר, נפסק בע"א 722/86 יונס הנ"ל, פ"ד מג(3) 875, 878-877: "כשנוקטים את דרך החישוב הקונוונציונאלי, ניתן לעיתים לקבוע, על-פי העובדות אשר לפני בית המשפט, בכמה קטנה הכנסתו החודשית של הנפגע עקב התאונה. הפסד כזה בעקבות התאונה, אם הוא מוכח, יהווה את הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד. ואולם במקרים רבים אין הדבר ניתן להוכחה". ודוק: המחוקק מדייק בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, בדברו שם על "אובדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות", ללמדנו על ההבדל שבין השניים. לחישוב הנזק על-פי הפגיעה בכושר ההשתכרות יהא מקום לפנות, כאמור, רק כאשר הנתונים המוצגים אינם מספיקים בכדי לשמש בסיס לתחשיב אריתמטי של הפסדי ההשתכרות, דא-עקא, שבענייננו ההפסד הנטען, על-פי הפרשי המשכורות, הינו מדומה ואינו יכול לשמש בסיס לחישוב, וכמבואר לעיל. 31. מנגד לכך, ניתן די בבירור לקבוע שכושר השתכרותו של התובע נפגע ואפילו בשיעור לא מבוטל. הפוטנציאל שלו רב ובכישורים פיסיים יכול היה להרחיב את היקף העסקים ואולי גם את מספר החברות שבשליטתו. חלק מהכנסותיו נובעות מהיותו מנהל, ובהן הגריעה בכושר הינה, כאמור, מצומצמת יותר; וחלק נובעת מפעולותיו הפיסיות, על ההשלכות של פעולות אלו במכלול המסכת העיסקית. ככל שיחלפו יותר שנים, כך אמור לחול יותר ויותר ניתוק מהעבודה הפיסית ומעבר אל שדה הניהול. מכאן, שמהיבט הגריעה מכושר ההשתכרות, ההשפעה של התאונה בתקופה הקרובה (עבר ועתיד קרוב) גדולה יותר, אף אם אין לשכוח, שדווקא בפרקי זמן אלה המדובר בעסקים שבהתפתחות ורמת הכנסתן אמורה להיות נמוכה יותר. בנוסף לכך יש צורך להביא בחשבון את הסיכון למיתון בהיקף העסקים וההגבלה מבעדו , בשל הפגימות והנכות, לשנס אז מותניים וליטול חלק ממשי גדול יותר בביצוע העבודה בפועל. באנלוגיה דומה הדבר לפיצויים שמקבל ניזוק, עובד שכיר, בשל החשש שבעתיד יפלט אל שוק העבודה, אף אם כרגע אין לו כל נזק מוכח: "ואולם, מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה" (ע"א 4837/92 בורבה הנ"ל, פ"ד מט(2) 257, 262 מול ג'-ד'). 32. לנוכח כל האמור ניתן עתה לעבור ולבחון את נושא הפסדי השכר: ב) הפסדי שכר בעבר 33. עד ליום 30.11.93, פרק זמן של מעט מעל 21 חודש, לקה התובע באי כושר מלא, כמאושר ע"י פרופ' פינסטרבוש וכמפורט בנספחים 82-75 לתצהירו. בתקופה זו העסק המשיך לפעול, כאשר חלק מהכנסות התובע אינן צריכות להיות קשורות ישירות לעבודה המושקעת מצידו. בנסיבות אלו, אין אפשרות לקבוע את ההפסד המדוייק באותה תקופה ולפיכך אפשר לפסוק על-פי אומדנה גם לעבר ולמרות שהמדובר בנזק מיוחד (השוו: ע"א 166/88, 184 פניציה בע"מ נ' עמר, פ"ד מה(2) 457, 467 מול ו'; ד' קציר בספרו הנ"ל פיצוים בשל נזקי גוף, 231-229). התובע מעמיד את שיעור נזקיו לפרק הזמן האמור על סך של 175,253.- ש"ח, בהסתמך על המשיכות ערב התאונה, לפי ממוצע של 6 חודשים, אך הובהר לעיל, כי משיכות אלו אינן יכולות לשמש כקנה מידה מספיק ללמד על רמת ההשתכרות ועל היות כולן ובמלואן בגדר של "משכורת". לכן נפנה לשיטת האומדן הגלובלי. במכלול הנסיבות ובהתחשב בהגבלה המלאה, מנת חלקו של התובע בתקופה זו, מעמיד את שיעור הפיצויים עבור הפסד ההשתכרות עד ליום 30.11.93, על סך של 90,000.- ש"ח, להיום ולאחר שהובא בחשבון גם מרכיב הריבית הצריך לחישוב פריט נזק זה. 34. התקופה השניה הינה זו שלמן יום 1.12.93 ועד לחודש מאי 95', פרק זמן של כשנה וחצי, עד להקמת העסק לניסור הקירות. התובע לגרסתו נמנע מלמשוך כספים מהחברה גם בתקופה זו, מכיוון שלא יכול היה לתרום דבר, אולם בהעדר אישור לאובדן כושר מוחלט, ניתן מכאן ואילך לקבוע את הגבלתו על-פי שיעור הגבלת כושר ההשתכרות, כאשר נביא בחשבון שבתקופה זו ההגבלה בתחום הפסיכיאטרי עומדת על 20% נכות. גם כאן נתוני השכר אינם נהירים וברורים - כמפורט לעיל - ולפיכך ייקבע סכום הפיצוי על דרך של אומדנה ובהתאם להגבלה האמורה. במכלול נסיבות אלו יהיה שיעור הפיצויים עבור התקופה הנ"ל בסך של 45,000.- ש"ח, כאשר גם סכום זה מתואם ומשוערך להיום. 35. יתרת התקופה עד להיום, פרק זמן של 26 חודשים, כוללת בחובה גם את ההפסד בכל הנוגע לחברת הקידוחים (ניסור הקירות). לכאורה ניתן היה לטעון, שתקופה זו אינה צריכה להיות שונה מקודמתה, שכן הקמת העסק הנוסף יכולה להחשב כפעולה המגדילה ומאדירה את הנזק באופן מלאכותי. אכן, ניזוק אינו זכאי להפסדים נטענים עבור עסקים שהקים בזמן מומו, ואשר לאור המגבלה נבצר ממנו לעבוד בהם למעשה. כמדומה שדברים אלה ברורים בתכלית, כשם שלא תוכר לניזוק בחירת עבודה, שבדיוק אינה מתאימה ליכולתו בשל המגבלה. ואולם הדברים כאן שונים בתכלית, שכן עסק הניסורים היה קיים בזמן התאונה - אף אם בכסות משפטית אחרת - והופסק לאחריה, כאשר הציוד נותר ברשות התובע. מלכתחילה היה הלה זכאי להמשיך ולתפעלו והעובדה שראה לעשות כן רק שנים אחדות מאוחר יותר, פועלת כשלעצמה לטובת הנתבעת, אך אין לומר שעסקינן באקט של הגדלה מלאכותית של הנזק. 36. בהתחשב בכל הגורמים שפורטו לעיל, לרבות בנכות הפסיכיאטרית הזמנית עד לחודש פברואר 97' ובהיקף העסקים, יעמוד שיעור הפיצויים עבור פרק הזמן האמור, על סך של 60,000.- ש"ח, הכל מתואם ונכון להיום. ג) הפסדי השתכרות וכושר השתכרות בעתיד: 37. לעיל כבר עמדנו על הפרמטרים הצריכים לחישוב אובדן כושר ההשתכרות בעתיד. כאשר נקודת המוצא הינה, שעבודת התובע כוללת מרכיבי עבודה פיסיים המשפיעים על רמת השתכרותו. עם זה הובהר לעיל, כי חלק ממרכיבי ההכנסה נ ובעים מהיותו מנהל בחברות, ששם מוגבלותו מצומצמת יותר, על-כן הפגיעה בכושר ההשתכרות אינה כמידת ההגבלה התפקודית במישור הפיסי. עוד הובהר, שאלמלא התאונה יכל התובע לתרום באופן יותר ממשי לעסקים ולהכנסותיהם, שהרי נוכחותו בשטח העבודה, הן בחברת חומרי הבניין והן, ובעיקר, בחברת הקידוחים, צריכה להשפיע גם על היקף קבלת העסקים. יוטעם, כי הנתבעת טענה כל העת להגדלת היקפי העסקים של החברות שבשליטת התובע, אולם חרף זאת מציעה בסיכומיה, משום מה, לערוך את חשבון הנזק על בסיס הפסד הכושר בהסתמך על ההכנסה משנת 90'. מובן שאין בידנו לקבל טיעון זה, המשקף את קיצוניות העמדות של הצדדים, שבחרו כל אחד מטעמיו לראות את התמונה בצורה חד-צדדית לחלוטין ולרוב גם בלתי ריאלית. במכלול הנתונים שפורטו לעיל, ובהעדר קריטריונים המספיקים לעריכת תחשיב נזק מדויק או תחשיב מתמטי של אובדן הכושר, קובע את שיעור הפצויים לתובע, עבור העתיד, על סך של 300,000.- ש"ח. הערכת הנזק דלעיל נעשתה עד לגיל 67.5, בהתחשב בעובדה שהתובע הינו עצמאי ושאינו מוגבל לגיל הפרישה, אך מנגד לכך בשים לב לדרישות המאמץ הפיסי המיוחד שבעבודתו, גם לאחר ההתמקדות בניהול, שהדעת נותנת, כי יקשה על אדם בגיל מבוגר יותר לעמוד בהן, עד לגיל 70. עזרה וסיעוד: 38. למעלה מחודש ימים היה התובע מרותק למיטת חוליו ונאסר עליו לדרוך על רגל ימין. בתחילה שהה בבית אמו ולאחר מכן בביתו, כאשר אשתו סועדת אותו בצמוד, לכל הנדרש לפעילות היומיומית. לאחר מכן היה מוגבל באופן ממשי וגם אז נדרש לעזרה וסיוע של אשתו והסובבים אותו. אומנם, התובע לא נזקק לעזרה מיוחדת בשכר, אלא שבכך אין כדי להצדיק את עמדת הנתבעת להמנע מלפסוק לו עבור פריט זה. עזרת הקרובים מכוונת להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק וכל אימת שנוצר חיוב מוסרי והמיטיב אינו תובע את זכויותיו, זכאי הניזוק לקבל את הפיצוי עבורה (ע"א 92/83 שמש נ' בר-דוד, פ"ד מ(1) 225, 229 מול ד'-ה'; קציר בספרו הנ"ל, בעמ' 412-407 וכן מעמ' 423 ואילך). גם בעתיד יזדקק התובע למעט עזרה בפעולות הקשות הכרוכות בעבודות תחזוקת הבית, שאותן נהג לבצע בעצמו. במכלול הנסיבות נראה, כי הסכום שלו עותר התובע בגין פריט זה, לעבר ולעתיד יחדיו, אינו רחוק מן המציאות ולפיכך פוסק לו פיצויים עבורו, בסך של 35,000.- ש"ח להיום. הוצאות רפואיות: א) בעבר: 39. כמפורט בחוות-דעת פרופ' פינסטרבוש ובתצהיר התובע, נזקק הלה לטיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים. בתחילה בביתו ולאחר מכן במסגרת קופת החולים, כנגד תשלום (סעיף 5 לתצהיר). ההוצאות הרבות שבהן נשא התובע מגובות בקבלות, שצורפו כנספחים 83 עד 143 לתצהירו. הנתבעת מתנגדת לכמה מהן: קבלות 138-137, בדבר טיפול בעיניים וקבלות 135-134 לגבי ניתוח פרטי. אשר לטיפול בעיניים: טוענת הנתבעת, שאין להכיר בקבלות "בהעדר נכות לתובע בתחום העיניים" (עמ' 24 לסיכומים). בטענה זו אין מאום. הוצאות לעבר אינן קשורות בהכרח לנכות עתידית ולעיתים דווקא טיפול מוקדם בנושא מסויים, מונע לאחר מכן את הנכות הקבועה. השאלה, אם-כן, אינה האם קיימת נכות בתחום רפואת העיניים, אלא האם קיימת זיקה סיבתית בין הטיפול האמור לבין התאונה. התובע העיד בתצהירו על קשר כאמור (סעיף 5 באמצע) ומבלי שנחקר על-כך דבר במהלך החקירה הנגדית. מלכתחילה גם עתר למינוי של מומחה רפואי בתחום האמור, אלא שבקשתו לא נענתה והנוירולוג ד"ר ורדי מונה ליתן את עמדתו בשאלת הצורך למנות מומחה כאמור. ד"ר ורדי הביע דעה שלילית, לפיה אין צורך למנות מומחה לרפואת עיניים והתובע לא חזר על הבקשה למינוי, אף שהמלצת המומחה אינה מכריעה (רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון, פ"ד מד(2). עם זה, ד"ר ורדי התייחס בחוות-דעתו לפגימות שנתגלו בעיני התובע לאחר התאונה (עמ' 3 לחוות הדעת). לפיכך, על-פי חוות הדעת ותצהיר התובע, הוכח במאזן ההסתברות הקשר בין ההוצאות האמורות לבין התאונה, וניתן לקבל את הקבלות הנ"ל, כחלק מההוצאות הרפואיות של התובע. ולגבי הניתוח הפרטי: טענת הנתבעת הינה, שניתן היה לבצעו במסלול הציבורי ומכאן, שאין מקום להכיר בהוצאה לניתוח פרטי. אכן, ההלכה מורה, שבהעדר הצדקה מיוחדת לכך, אין ניזוק זכאי לבחור מסלול טיפול יקר יותר, כאשר הטיפול האלטרנטיבי מניח את הדעת (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 778 מול א'-ד'). האמור נגזר גם כן מנטל הקטנת הנזק. מהמסמכים עצמם אין עולה בבירור מה היה יעודם, זולת הקבלה העליונה במסמך 135, שבהמפורט "עזרה בניתוח". בנסיבות האמורות, לאחר שהמומחה לא נשאל דבר בנושא וגם התובע לא נחקר עליו כלל, מחמת הספק ועל-פי הגישה הנוחה והמקלה, הנוהגת בכגון-דא (ד' קציר בספרו הנ"ל, עמ' 358) - ניתן לקבל את הקבלות האמורות כחלק מההוצאות, אם כי יש טעם בטרוניית הנתבעת על-כך שלתצהיר צורפו עשרות קבלות, המסתכמות בסכומים ניכרים, מבלי להתייחס למהות הטיפול או לתרופה שעבורם בוצעה ההוצאה, ולהקשר שבין ההוצאות לבין התאונה. בשל כך, כדי למנוע קיפוח של הנתבעת ולאור המחדל האמור מצד התובע, יפסק סכום ההוצאות לעבר במעוגל כלפי מטה. בא-כוחו המלומד של התובע חישב ומצא, כי סכומי הקבלות מסתכמים ליום הסיכומים בכתב, בשיעור של 35,699.- ש"ח; לפיכך יעמוד סכום הפיצויים עבור פריט זה, על סך של 33,000.- ש"ח, להיום. ב) בעתיד: 40. פרופ' פינסטרבוש חיווה את דעתו לאפשרות, שהתובע יצטרך לעבור ניתוח במקרה של החמרה. הדעת גם נותנת שהלה יזדקק בעתיד להוצאות רפואיות נוספות. אולם מאז נתינת פסק הדין בע"א 5557/95 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד (טרם פורסם), הובהרה ההלכה, שהוצאות כאמור, בהיותן רגילות ושיגרתיות, עתידות להיות מכוסות על-ידי קופת החולים, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד1994-. כך גם לגבי הניתוח וההוצאות הנלוות, על-כן אין מקום לפסוק לתובע פיצויים כלשהם עבור הוצאות רפואיות בעתיד. 41. למרות שככלל צריכות ההוצאות הרפואיות להתכסות על-ידי קופת החולים גם לגבי העבר, אין מקום להחיל הלכה זו לגבי הוצאות מן העבר שפורטו לעיל, שכן התובע פעל בתום לב, על-פי המצב המשפטי כפי שנחשב לנכון באותה עת, וכיום אין בידו לקבל שיפוי על הוצאותיו מקופת החולים. מכיוון שהרציונל בהלכת אלחדד הנ"ל, נעוץ בחשיפה של המזיק לתביעת שיפוי מקופת החולים (שם, עמ' 31), אין סיכון זה חל כאן, לגבי העבר, בהעדר כיסוי על-ידי קופת החולים. לפיכך נקבע לעיל, כי התובע זכאי למלוא ההוצאות הרפואיות לעבר. ניידות: 42. לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית על קשיי התובע בהליכה. על-כן ומטבע הדברים הינו מוגבל בניידותו, בהשוואה למצבו ערב התאונה. נסיעות רבות ביצע בעבר לטיפולים רפואיים ולצרכים שונים וחלק מהקבלות צורפו לתצהירו. בנוסף לנסיעות במונית נזקק התובע להסעת קרובים ובעיקר בידי רעייתו. על כל אלה הוא זכאי לפיצויים. אומנם ברשותו היה כלי-רכב והדעת נותנת שגם אלמלא התאונה היה ממשיך להחזיק בכלי-רכב, אלא, שלאור פגיעתו הזקקותו לאמצעי תחבורה הופכת לחיונית ותלותית יותר. על כך הינו זכאי גם כן לפיצויים, והכל בסכום גלובלי בשיעור של 30,000.- ש"ח. נזקים בלתי ממוניים: 43. לתובע 26% נכות רפואית ו10- ימי אשפוז. בהתחשב בגילו ועל-פי המפורט בתקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-, בצירוף הריבית עד להיום, עומד סכום הפיצויים עבור הנזק הבלתי ממוני, על סך של 40,316.- ש"ח (על-פי תחשיב המשערכת). סיכום נזקי התובע: 44. לתובע נפסקו סכומי הנזק הבאים, בשיעורם להיום: - עבור הפסד השתכרות בעבר : סך של 195,000.- ש"ח; - עבור הפסדי השתכרות בעתיד : סך של 300,000.- ש"ח; - עבור עזרה וסיעוד : סך של 35,000.- ש"ח; - עבור הוצאות רפואיות בעבר : סך של 33,000.- ש"ח; - עבור ניידות : סך של 30,000.- ש"ח; - עבור נזקים בלתי ממוניים : סך של 40,316.- ש"ח; סך הכל: 633,316.- ש"ח. ניכויים והפחתות: 45. מסכום הפיצויים הנ"ל יש להפחית את שיעורי התשלומים התכופים, אשר שולמו לתובע, בסך של 78,854.- ש"ח ליום 1.7.97, כאשר נוכה כבר התשלום עבור שכ"ט עו"ד ומע"מ (כנובע מהודעת בא-כוח התובע, מיום 1.7.97, בשם שני הצדדים). את הסכום האמור יש לשערך להיום, בטרם ביצוע ההפחתה. היתרה, לאחר פעולת החיסור, מהווה את סכום הפיצויים שלו זכאי התובע מהנתבעת. שכר-טרחה והוצאות: 46. התובע זכאי מהנתבעת גם למלוא הוצאותיו. כמו-כן תשאנה הנתבעות בשכ"ט עו"ד התובע בשיעור של 13% מסכום היתרה, לפי סימן 45 לעיל, בצירוף מע"מ. ההוצאות נושאות הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוע כל תשלום ותשלום. שכה"ט והמע"מ הינם להיום. תאונת דרכים