נזקים נפשיים בגלל מוות בתאונת דרכים

פסק דין

תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן : "החוק"). בגין נזקים נפשיים בגלל מוות בתאונת דרכים. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היא, אם זכאי התובע לפיצוי על נזקיו הנפשיים במסגרת אמות המידה שנקבעו ברע"א 444/87 רע"א 452/87 ע"א 80/88 אבו סרחאן מקאבל מונהאר אלסוחא ואח' נ. עזבון המנוח דוד דהאן ואח' פ"ד מד (3) 397 (להלן "הלכת אלסוחא").

ואלו העובדות הצריכות לעניין

1. א. התובע, יליד 1978, נסע ביום 31.10.91 עם אביו (להלן "המנוח). כתוצאה מהתנגשות ברכב אחר, נהרג המנוח והתובע נחבל ונזקק לטיפול רפואי.

ב. פרופ' בנטל, שהתמנה בהסכמה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, קבע כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בעקבות התאונה, בשיעור של 15% , בשל תגובת אבל כרונית שנתפתחה אצלו בעקבות התאונה לפי סעיפים 34 (ב) – (ג) לתקנות ביטוח לאומי.

מכאן המחלוקת בין הצדדים, אם זכאי התובע, לאור הנכות שנקבעה, לפיצוי על פי הלכת אלסוחא.

הערה מיקדמית

2. טרם אבחן הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחא ויישומם לענייננו, אתייחס לטענתה המיקדמית של הנתבעת כי התובע לא הוכיח את עצם אירוע תאונת הדרכים, את פטירת אביו ועוד עובדות יסוד שבלעדיהן אין תקומה לתביעה.

3. טענה זו, ראוי היה לנתבעת שלא להעלותה כלל. בישיבה מיום 13.2.97 הכריז ב"כ הנתבעת כי בדעתו לחקור את המומחה: "אנו חולקים על המומחה בנושא הנכות התפקודית. אנו שוקלים לזמן את התובע עצמו לחקירה, הוא כבר אינו קטין".

בישיבה מיום 4.11.97 נרשם מפי הצדדים: "אנו לא מוצאים טעם בחקירת התובע ואנו נכונים לסכם ובית המשפט יתן פסק דינו בהתאם לסיכומים ולראיות".

דהיינו, הנתבעת ויתרה על חקירתו של התובע ויצרה לכל אורך הדרך מצג כי אין מחלוקת על נסיבות התאונה ופטירתו של המנוח. לכן, טענתה המיקדמית היא הפרה של ההסכם הדיוני בין הצדדים ולמיצער, נגועה בחוסר תום לב.

העקרונות שנקבעו בהלכת אלסוחא

4. ארבע אמות מידה נקבעו בהלכת אלסוחא לבחינת הזכאות לפיצוי על נזק נפשי שנגרם כתוצאה מפטירת קרוב בתאונת דרכים. ואלו ארבעת הקריטריונים :

א. זהות התובע - התביעה תתאפשר אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה ובית המשפט הותיר בצריך עיון אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, גם נפגע שאינו בן משפחה מן הדרגה הראשונה. אין מחלוקת כי תנאי זה מתקיים בענייננו.

ב. התרשמות ישירה מן האירוע המזיק - כאן הרחיב בית המשפט זכאות הנפגע גם אם לא היה נוכח במקום התאונה. הוכרה איפא גם זכאותו של 'הקרוב הנעדר' - ולא רק 'הקרוב הנוכח' - לפי מבחן הצפיות . דהיינו, בית המשפט בוחן אם נזקו של התובע היה צפוי בנסיבות המקרה כתוצאה מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע. במקרה שלפנינו, התובע היה נוכח במקום אירוע התאונה, כך שיש לראותו כ'קרוב נוכח' שהצפיות לגביו אינה מוטלת בספק.

ג. מידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע המזיק - גם כאן הרחיב בית המשפט והכיר בכך שזירת האירוע אינה מצטמצמת למקום התאונה או לתוצאותיה המיידיות כמו האמבולנס, ביה"ח אליו הועבר הנפגע שנפטר וכיו"ב. ביהמ"ש הצביע על ההבחנה הבאה:

"בשאלה זו הבחינו בין שתי מערכות אפשריות של נסיבות: האחת, כאשר

הנזק הנפשי נוצר על ידי זעזוע או הלם אשר נגרם לתובע אשר נדרש להתעמת

לראשונה עם האירוע המזיק על ידי עמידה על תוצאותיו המאוחרות, הרחק

מזירת האירועים (למשל, הורה אשר שהה בחו"ל בעת שנודע לו על תאונה

שאירעה לבנו, והוא מגיע לבית החולים מספר ימים לאחר מכן; או כאשר

גופתו של קורבן התאונה לא זוהתה במקום, אלא בבית חולים לאחר חלוף פרק

זמן ממועד התאונה, למשל, במקרה של אסון המוני). השניה, כאשר הנזק

הנפשי הוא פרי תהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק. כאן,

אין המדובר בנזק נפשי הנוצר על דרך של חוויה חד-פעמית, אלא הנזק הוא

תוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות האירוע

המזיק, באופן הגורם בסופו של דבר להיווצרותו של נזק נפשי (למשל, נזק

נפשי הנגרם לקרוב - הורה או בן זוג - המטפל דרך קבע במי שנפגע בגופו

מן האירוע המזיק) להבדיל מאמות המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את האבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר.... הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה בעטייה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המידיית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסיבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההגיון והצדק הם הקירבה הסיבתית ( CAUSAL PROXIMITY ) ההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום" .

אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרה דנן נתקיים גם קריטריון זה.

ד. הנזק הנפשי הנדרש - בית המשפט צמצם הנזקים בני הפיצוי לפגיעות נפשיות מהותיות:

"..למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים ואף

משמעותיים מבחינת מישכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזוס), גם אם

אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט

מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו

לעניין זה. אולם, ברור כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים

לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים"

זו הנקודה בה חלוקים הצדדים. התובע טוען כי תגובת אבל כרונית המקנה נכות של 15% היא פגיעה נפשית משמעותית וקשה. הנתבעת טוענת כי הפגיעה הנפשית של התובע אינה נופלת לגדרה של פגיעה המזכה בפיצוי על פי אמת המידה הנ"ל.

הפסיקה בעקבות הלכת אלסוחה

5. בעקבות הלכת אלסוחא ניתנו פסקי דין רבים בערכאות השונות. אעמוד על פסקי הדין הנ"ל ואשווה אותם נגד עיני בבואי ליישם ההלכה על העובדות שלפנינו.

( - ) ת"א (י-ם) 747/92 עותמאן נ. אררט חברה לביטוח בע"מ צלטנר עמ' 1489(ב) - שם נתקבלה תביעת אלמנה ובתה שנכותן הנפשית הצמיתה בשל אבדן האב הועמדה על 20% כל אחת בשל תגובת אבל כרונית. באותו מקרה לא נכחו התובעות בעת אירוע התאונה.

( - ) ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל ואח' נ. עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470 - שם אושרה הלכת אלסוחא בלי להגבילה על הקרוב הנעדר.

( - ) 446/90 אליהו חברה לביטוח נ. יעל ברנע דינים עליון לח 967 - באותו מקרה ארעה תאונת דרכים כשהאם חזתה בכך שמוט ההילוכים במכונית חדר לתוך עינה של בתה וגרם, כעבור זמן, לעוורונה. באותו מקרה נקבע כי לתובעת נגרמה נכות נפשית פוסט טראומטית לצמיתות בשיעור של 5%. התביעה נדחתה מאחר והתובעת לא עמדה באמת המידה הרביעית של נזק נפשי קשה ומהותי.

( - ) ע"א 5256/92 מרים בן מאיר נ. יוסף סלוניקיוס דינים עליון לט 711 - באותו מקרה ליוותה התובעת את בעלה באמבולנס לבית החולים, שם מצא את מותו. לתובעת נקבעה נכות של 10% בשל תגובת אבל ובית המשפט העליון, בפסק דין קצר, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את התביעה מאחר ולא נתקיימה אמת המידה הרביעית בהלכת אלסוחא, קרי, נזק נפשי מהותי ומשמעותי.

( - ) ע"א 3798/95 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ. חטיב פ"ד מט (5) 651 (להלן: "הלכת חטיב"). באותו מקרה, ארעה תאונת דרכים בה מצאה אשה את מותה, ובעלה ובנותיה שהיו נוכחים בעת האירוע הגישו תביעה בגין נזק נפשי משני. לאב נותרה נכות פוסט טראומטית בשל כך שהוא עצמו נפגע בתאונה, אולם לאף אחד מהתובעים לא נותרה נכות נפשית לצמיתות בשל מותה של האם נגד עיניהם ולכן נדחתה התביעה.

( - ) ת.א. (נצרת) 54/92 עזבון המנוח דינה קבקוב ואח' נ. מזרחי מרדכי תקדין מחוזי כרך 94(4) 15 - באותו מקרה נדונה תביעת אם שבתה היחידה נהרגה בתאונה ונקבעה לה נכות נפשית בשיעור של 30% לפי סעיף 34 (ד) לתקנות המל"ל. התובעת לא נכחה בעת התאונה אך הגיעה למקום האירוע מייד לאחר מכן. בית המשפט העמיד נכותה התפקודית של התובעת על 15% ופסק לה פיצוי, אך ללא שבחן כלל אם מתקיימת במקרה דנן אמת המידה הרביעית הנדרשת בהלכת אלסוחא.



( - ) ת.א. (באר שבע) 4/94 עזבון המנוחות גילה ואיימי עמוס ואח' נ. נחום קדמי ואח' תקדין מחוזי כרך 96 (4) 37. שם נדון מקרה של אב ששתי בנותיו היחידות נהרגו בתאונה. האב לא היה נוכח בעת אירוע התאונה. לתובע נקבעה נכות נפשית בשיעור של 30% בגין תגובת אבל,

מותאם לסעיף 34 (ד) לתקנות הביטוח הלאומי. בית המשפט העמיד הנכות התפקודית על 20% ופסק לתובע פיצויים בקובעו כי נכותו הנפשית היא קשה וברורה .

( - ) ת.א. (י-ם) 59/87 עזבון המנוחה שירלי קמר ז"ל נ. חדריה ואח' צלטנר 1781 . באותו מקרה נהרגה בתה של התובעת - שלא נכחה באירוע התאונה - ולתובעת נקבעה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף 34 ד לתקנות המל"ל. למרות זאת, נקבע על ידי בית

המשפט כי התובעת אינה זכאית לפיצוי באשר הנכות אינה נכנסת לגדרה של אמת המידה הרביעית שנקבעה בהלכת אלסוחא.

( - ) ע"א (חי') 437/94 אטיאס נ. הסנה חברה לביטוח צלטנר 2780 - באותו מקרה הייתה התובעת נוכחת בעת אירוע תאונה בה נהרג בעלה, אם כי לא הייתה עדה לתאונה גופא. ביהמ"ש שלערעור הפך את החלטת בית משפט השלום ופסק לתובעת פיצוי בגין נכות נפשית לצמיתות עקב תסמונת אבל פתלוגית עם סימנים להפרעה פוסט-טראומטית בשיעור של 15% לפי סעיף 34 ב' - ג' . בית המשפט קבע כי שיעור נכות של 15% מצביע על נוירוזה רצינית ומשמעותית. מנגד, בע"א (י-ם) 286/94 שרה ציון נ. הסנה צלטנר 3089 נקבע כי נכות בשיעור 15% בגין נוירוזה פוסט-טראומטית משקפת פגיעה שהשפעתה אינה קשה במיוחד על חיי היום-יום ועל כשר העבודה והתפקוד. פסק דין זה אושר בבית המשפט העליון ברע"א 5803/95 עליו אעמוד בהמשך.

( - ) ת"א (שלום י-ם) 12707/92 אברהם בנימין נ. אררט צלטנר 1506 - שם נדחתה תביעתו של התובע - שלא נכח בתאונה – ואשר נכותו הנפשית הועמדה על 15% לפי סעיפים 34 (ב) – (ג) לתקנות המל"ל בשל הפרעות פסיכו-נוירוטיות "עם סיכון גבוה להתפתחות נוירוטית שאף התחילה".

( - ) ת.א. (מחוזי י-ם) 794/94 עזבון המנוח דריז בוריס ז"ל נ. אררט חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם ניתן ביום 22.3.98) - באותו מקרה מצא הבעל את מותו בתאונת דרכים ואשתו, שהייתה נוכחת במרחק של כ - 50 מטר ממקום התאונה אף התלוותה אליו לבית החולים שם הודע לה על מותו. המומחית בתחום הפסיכיאטרי קבעה כי לאשה נותרה נכות נפשית לצמיתות בשיעור של 20% בגין תסמונת דכאונית לפי סעיף 34 ג' לתקנות המל"ל. בית המשפט ניתח באריכות את תפקודה של התובעת והותיר על כנה את נכותה כפי שנקבעה על ידי המומחה הפסיכיאטרי. למרות זאת, דחה בית המשפט את תביעת האשה מן הטעם שאינה ברורה וקשה במידה כזו העונה על אמת המידה הרביעית הנדרשת לפי הלכת אלסוחא.

6. עיננו הרואות כי מאז באה הלכת אלסוחא לעולם, זרמו מים רבים בנהר הפסיקה ובתי המשפט מתחבטים, ומגיעים לתוצאות שונות, באשר לאמת המידה של נזק נפשי קשה.

הביקורת על הלכת אלסוחא

7. על הלכת אלסוחא נמתחה ביקורת מלומדים אולם היא נותרה על מכונה. כפי שיפורט להלן, הותרו לאחרונה הספקות לגבי תחולתה על 'הקרוב הנוכח'.

המלומד, השופט בדימוס ד. קציר, מתח ביקורת על הלכת אלסוחא ברשימתו "הלכת אלסוחה - התקדמות או נסיגה" דין ואומר (גליון 8 ספטמבר 1997)עמ' 7. לדעתו, בד בבד עם הרחבת מעגל הזכאים גם על 'הקרוב הנעדר' צמצמה הלכת אלסוחא את מעגל הזכאות על

ידי אמת המידה הרביעית עליה עמדנו לעיל. קרי, הדרישה לנזק נפשי קשה ומהותי. בכך, יוצא שכרו של הקרוב 'הנעדר' בהפסדו של הקרוב 'הנוכח' .

לביקורת זו הצטרף גם השופט אריאל ברשימתו "הערה לעניין נזק נפשי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" דין ואומר (גליון 8 ספטמבר 1997) בעמ' 14. לדעתו, נזק נפשי אינו נזק משני אלא נזק ישיר כשמדובר במי שנוכח בעת התאונה. זאת, על פי הגדרת "נזק גוף" בחוק : "מוות מחלה, פגיעה או ליקוי גופני נפשי או שכלי". לכן, גורס השופט אריאל, יש להשיב עטרה ליושנה ולקבוע כי במקרים של 'קרוב נוכח' - או אפילו 'זר נוכח' - יש לראות גם פגיעה נפשית קלה בלבד כנזק ישיר בר פיצוי, במנותק מהלכת אלסוחא.

8. פרופ' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (עדכון משולב תשנ"ו) בעמ' 38 - 41, מותח אף הוא ביקורת על ההבחנה, השרירותית לטעמו, בין נוירוזה קלה לנוירוזה חמורה. לדעתו, אם מצא המומחה הרפואי תופעה פתולוגית מתמשכת, אין למנוע מן הנפגע את זכותו לפיצויים, גם אם הנזק הנפשי אינו חמור במיוחד.

9. למרות הביקורת על החלת הדרישה לנזק נפשי קשה ומהותי גם על 'הקרוב הנוכח' חזרה הפסיקה וקבעה מפורשות כי "ראוי לו לסייג בדבר חומרת הפגיעה שישאר על כנו ויחול על 'הקרוב הנוכח' ועל 'הקרוב הנעדר' כאחד".

כך נקבע ברע"א 5803/95 שרה ציון נ. הסנה (צלטנר 4299) (להלן: "הלכת ציון"). באותו מקרה הייתה התובעת עדת ראיה למות אימה שקיפחה את חייה עת נפגעה כהולכת רגל כשהתובעת פוסעת לצידה. התביעה נדחתה למרות שנכותה הנפשית של התובעת הועמדה על 15% .

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון ברע"א 3069/96 רייש חגית נ. אליהו חברה לביטוח צלטנר 4331 שם נדחתה תביעת תובעת שנכותה הנפשית הועמדה על 10%.

10. סיכום ביניים : הלכת אלסוחא יצרה אנומליה עליה הצביעו המבקרים. פלוני שנפגע בצפורן זרת כף רגלו השמאלית תוך כדי תיקון תקר במכונית של אדם זר ש'נתקע' על אם הדרך, יהיה זכאי לפיצוי על נזקיו. לעומתו, פלוני שנותרה לו נכות פוסט-טראומטית של 15% או 20% ושמא אפילו 30% - לאחר שחזה בבנו - ואפילו באדם זר לו - שנלכד ונשרף למוות במכונית שנפגעה בתאונה, לא יהיה זכאי לפיצוי. אנומליה זו היא פרי מדיניות משפטית שבבסיסה החשש מפני תביעות סרק והיא מבטאת חשדנות כלפי תביעות המתבססות על נזקים נפשיים שהרפואה דהיום נעדרת כלים אוביקטיביים להעריכם. גם שיקולים כלכליים של הקצאת משאבים עומדים בבסיסה של מדיניות משפטית זו (אנגלרד, לעיל, בעמ' 39).

11. למרות הביקורת על הלכת אלסוחא ותחולתה גם על 'הקרוב הנוכח' רואה אני עצמי אנוס על פי הדיבר וכבול להלכה שנקבעה ברע"א 5803/95 הנ"ל. לכן, אין נפקא מינה כי במקרה דנן היה התובע נוכח בעת שאביו נפגע למוות.

הדרא קושיא לדוכתיה. האם התובע שלפנינו, עומד באמת המידה הרביעית שנקבעה בהלכת אלסוחא בהתחשב בכך שנקבעה לו נכות בשיעור של 15%.

נכות נפשית של 15% - האם עשויה להוות פגיעה נפשית קשה כנדרש בהלכת אלסוחא ?

12. הנתבעת טוענת כי גם אם חוות דעתו של פרופ' בנטל תשאר על כנה, יש לדחות את התביעה נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 4446/90 הנ"ל, שם נאמר, מפי כב' השופט אור :

"הנזק שנגרם למשיבה נמנה על אותם מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית

המשאירה נכות בשיעור שאיננו גבוה - בדרך כלל בין 5% ל - 15% אשר

השפעתה על חיי יום יום - כושר עבודה ואפשרויות תיפקוד - אינה קשה או

רבה במיוחד. בענייננו, הנכות שנותרה למשיבה בשיעור 5% היא אף בשיעור

הנמוך ביותר מבין הנכויות הנגרמות בגין נוירוזה פוסט-טראומטית" (הדגשה שלי - י.ע).

13. לשיטתה של הנתבעת, הציב בית המשפט העליון רף מינימלי של נכות נפשית מעל 15% ורק נכות כזו מקנה 'כרטיס כניסה' למועדון הזכאים על פי אמת המידה הרביעית שנקבעה בהלכת אלסוחא. כיוון שהנכות של התובע היא 15% בלבד חל עליו הכתוב "זאת הארץ אשר...הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור" (דברים לד פסוק 4).

14. טענה זו אין בידי לקבל. גם השופט אור הדגיש בדבריו בע"א 4446/90 הנ"ל כי אינו קובע מסמרות בשאלה מהו נזק נפשי קשה:

"..מכיוון שכך, לא אנסה להתוות תחומים מדוייקים של המקרים בהם מתקיים נזק אשר ימלא את התנאי הרביעי של הילכת אלסוחה. אסתפק בדברים דלעיל, הבאים להוציא סוגי מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית, כמתואר לעיל, ממסגרת התנאי הרביעי....".

15. המידות, המשקלות, השיעורין והזמנים הם דרכו של המשפט העברי. כך מצאנו במשנת חכמים, והדבר בא לכלל הדגשה יתרה במעשה הידוע עם ר' ירמיה (בבא-בתרא, כג, ב):

"ניפול (=גוזל רך) הנמצא בתוך חמישים אמה

(=של שובך) - הרי הוא של בעל השובך, חוץ

מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו... בעי ר'

ירמיה: רגלו אחת (=של הגוזל) תוך חמישים אמה,

ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? ועל דא אפקוה

לר' ירמיה מבי מדרשא (=ועל זה הוציאו את ר' ירמיה

מבית המדרש, על שום "שהיה מטריח עליהם" - רש"י,

בבא בתרא, שם).

וכל כך למה? כי "כל מידת חכמים כן!

בארבעים סאה טובל (=מקווה שיש בה ארבעים סאה

מים, כשרה לטבילה), בארבעים חסר קורטוב

אינו יכול לטבול בהן" (כתובות,קד,א)

ואם יש את נפשך לדעת מדוע סילקו את ר' ירמיה מבית המדרש, לך לספרו של השופט מ. זילברג "כך דרכו של תלמוד" עמ' 45 - 59 . שם מסביר זילברג כי שאלתו של ר' ירמיה הייתה בבחינת ערעור והרהור על דרכה של ההלכה לקבוע מידות ושיעורין. בכך יצא חוצץ נגד העקרון ההלכתי "כל מידת חכמים כן, העמידוה יתד ולא תמוט". לכן, הרחיקהו מבית המדרש .

16. לא כך דרכו של המשפט המודרני שיכול להרשות לעצמו קביעת קני מידה מופשטים ומעורפלים כמו 'סבירות' או, כמו במקרה שלפנינו, 'נזק נפשי רציני'. איני סבור כי נתכוון בית המשפט העליון בע"א 4446/90 הנ"ל לקצוב רף מינימלי של 15% שרק הוא ואין בלתו מהווה 'כרטיס כניסה' לטרקלינה של הלכת אלסוחא. כל מקרה צריך להבחן לגופו ועל פי נסיבותיו, והמספר 15% מעניק לבית המשפט נקודת מוצא ממנה ניתן לסטות מעלה ומטה בהתאם לנסיבות המקרה.

נכותו הנפשית של התובע ויישום הלכת אלסוחא

17. התובע נבדק על ידי פרופ' בנטל שכותב בחוות דעתו :

"...בבדיקתו אצלי התרשמתי מנער הסובל סבל נפשי רב, כאשר דמות האב מרחפת לנגד עיניו תמיד וכל חייו סובבים סביב נושא זה. הוא לא הצליח להתאושש לאחר החייויה הטראומטית של מות האב בנסיבות המתוארות. הוא מתאר שעולמו חרב עליו תגובתו תגובת אבל עמוקה עם מרירות וכעס על כל העולם הסובב אותו דבר שמביא אותו לידי עימותים מתמידים עם סביבתו. רגישותו בנושא דמות האב שאיבד גבוהה ביותר וכל איזכור של האב מעלה אצלו תוקפנות וזעם. ניכר בו שהוא נער רגיש אשר בגיל צעיר

איבד דמות יקרה ואינו מסוגל עד היום להתמודד עם אובדן זה. התמונה המתקבלת היא של נער השרוי בדיכאון עם תוקפנות פנימית קשה. מצב זה מתאים למתואר כ CHRONIC GRIEF REACTION (תגובת אבל כרונית). נער זה חווה את מות האב בגיל צעיר וחוייה זו השאירה פגיעה בנפשו אשר תלווהו כל חייו. מאז התאונה חלפו למעלה מארבע שנים ובמשך כל התקופה הזו הוא נמצא בטפול פסיכיאטרי רצוף. למרות זאת לא חזר לקדמותו.אי לכך אין לצפות לשיפור משמעותי במצבו הנפשי בעתיד .

מסקנות:

לאור כל האמור לעיל יש לקבוע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בגין תגובת אבל כרונית שהתפתחה אצל הנער לאחר תאונת הדרכים בה נהרג אביו. אני מעריך נכותו הצמיתה בשיעור של 15% (מותאם לסעיפים 34.ב. - ג. של מבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי)".

18. הנתבעת טענה בסיכומיה כי פרופ' בנטל הוטעה על ידי התובע כביכול חלה הרעה ברמת הישגיו בלימודים ואם הייתה מוצגת בפניו התמונה הנכונה, היה משנה את חוות דעתו. הנתבעת המחישה בסיכומיה באמצעות טבלה וגרף את הישגיו הלימודיים של התובע לאורך השנים לפני ולאחר התאונה. ניתן לראות כי בשנה לפני התאונה עמד ממוצע ציוניו של התובע על 56 , בשנה בה ארעה התאונה עמד ממוצע הציונים על 58 ובשנים לאחר מכן חלה עליה הדרגתית בממוצע הציונים עד לממוצע של 74 בשנת הלימודים 1994-95.

19. פרופ' בנטל נחקר על כך על ידי הצדדים והשיב כי בהנחה שהיה מוכח לו כי לאחר התאונה עלה ממוצע הציונים של התובע, היה שוקל עובדה זו במכלול ההערכת הנכות. עם זאת, ציין

כי יש להבחין בין יכולת לימודית ליכולת תפקודית כללית וכי בכל מקרה לא ראה ליתן משקל רב לנושא זה. לדעתו, אין פער בין הנכות התפקודית של התובע לבין נכותו הרפואית.

20. למרות האמור לעיל, יישום העקרונות והמגמות המסתמנות בפסיקה על המקרה שלפנינו , מביא אותי למסקנה כי דין התביעה להדחות. התביעה היא גבולית - אם כי לא באותו מובן שהעלה ר' ירמיה שצוטט לעיל - וככזאת, כל הפחתה בנכות התפקודית בגלל גורם זה או אחר, מוציאה אותה מאמת המידה של פגיעה מהותית וקשה כנדרש על פי הלכת אלסוחא.

במקרה דנן, קיימים מספר גורמים שיש בהם כדי להביא לכך שהתובע לא יבוא בשערי הלכת אלסוחא. להלן, אפרט נימוקים אלו.

21. התובע היה קטין בעת אירוע התאונה.

דרכו של קטין בעתיד מי ידע ומי יעריך ? חישוב נזקו של קטין הוא פרי אומדן והשערה של שיקולים שונים וסותרים. מחד, יש לקחת בחשבון כי 'כל החיים לפניו' ויכול התובע-הקטין לנתב את דרכו ומקצועו לעתיד באופן שנכותו לא תגביל אותו, ולמיצער, תגבילו אך במעט.

מנגד, הנכות עלולה לסגור בפני הקטין דלתות שהיו פתוחות בפניו אילולא התאונה, או להגבילו בצורה זו או אחרת במקצוע ובעיסוק בו יבחר את עתידו.

כאשר בתביעת קטין עסקינן, אחזה הפסיקה בדרך הביניים על פי שתי אפשרויות. האחת - פיצוי בסכום גלובלי לפי שודא דדייני והשניה, פיצוי על פי חישוב אריתמטי של נכות תפקודית בשיעור הנמוך מאחוז הנכות הרפואית. ראה ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ. מאיר זדה פ"ד ל"ט (1) 19 וע"א 61/89 מדינת ישראל נ. שלום איגר (קטין ) פ"ד מה (1) 580 שם נאמר:

"העולה מן האמור לעיל הוא כי בדין הלך השופט המלומד בדרך

הביניים: מחד גיסא, פסק למשיב 1 פיצוי ניכר בגין אבדן כושר

השתכרות, ומאידך גיסא, לא העמידו על שיעור הנכות הרפואית.

הפחתה זו, שמתקרבת היא להפחתת מחצית שיעור הנכות הרפואית, הינה

סבירה ואין בדעתנו להתערב בה".

עולה מכאן, כי הפסיקה נוטה שלא להשוות נכותו הרפואית של הקטין לנכותו התפקודית. במקרה דנן, די בהפחתה קטנה של הנכות הרפואית כדי להוציאה מגדר הפגיעה הקשה והמהותית הנדרשת לפי הלכת אלסוחא.

22. העובדה כי לא חלה ירידה בציוניו של התובע בשנים שלאחר התאונה, לא הייתה בפני פרופ' בנטל. אמנם, בחקירתו בבית המשפט השיב פרופ' בנטל כי לא ראה ליתן משקל רב לנושא זה ולא חייבת להיות זיקה בין יכולת לימודית לבין תגובת אבל כרונית (עמ' 9 לפרוטוקול שורות

6 - 10). עם זאת, אמר לפני כן כי אם עובדה זו הייתה לפניו היה שוקל אותה במכלול ההערכה של הנכות.

מכל מקום, העלייה בציוניו של התובע לאחר התאונה מהווה אף היא 'תוספת משקל' בהפחתת נכותו התפקודית של התובע. די בהפחתה זו כדי להוציא את התובע מגדרה של אותה נכות נפשית קשה כנדרש לפי הלכת אלסוחא.

23. ולבסוף, סקירת הפסיקה דלעיל, מלמדת כי המגמה המסתמנת היא שלא להכיר בנכות של 15% כנכות הנכנסת לגדרה של הלכת אלסוחא. למעשה, למעט פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 437/94 הנ"ל , לא מצינו מקרה נוסף בו הכיר בית המשפט בנכות בשיעור זה, כנכות רצינית כנדרש בהלכת אלסוחא. וזאת יש לציין, כי פסק הדין בע"א 437/94 הנ"ל ניתן לפני פסק הדין בפרשת ברנע ולפני שניתן פסק הדין בע"א 5803/95 הנ"ל שדחה תביעתה של התובעת לה נקבעה נכות של 15% (אחוז הנכות אינו נזכר במפורש בפסק הדין וראה פסק דינו של בית המשפט המחוזי שם פורטה נכותה של התובעת – ע"א (י-ם) 286/94 שרה ציון נ. הסנה צלטנר עמ' 3089).

24. בשולי הדברים, אעיר כי פרופ' בנטל איבחן את נכותו הנפשית של התובע כתגובת אבל כרונית להבדיל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. הפרעה פוסט טראומטית קשורה ישירות באירוע הטראומטי, קרי, בתאונת הדרכים. לעומת זאת, תגובת היגון נובעת מאובדן קרוב בתאונה ולא מחווית התאונה כשלעצמה. ההבחנה בין סוגי התופעה מעוגנת במדריך הסיווג והאיבחון הפסיכיאטרי ה - 10ICD שתורגם לאחרונה לשפה העברית (על מעמדו המרכזי של ספר האבחנות הפסיכיאטרי 10 ICD ראה מאמרו של פרופ' עמיחי לוי " 10 - ICD הסיווג והאיבחון הפסיכיאטרי לפי אירגון הבריאות העולמי" שיחות כרך י' חוברת 3 יוני 1996, בעמ' 243).

ניתן לטעון כי שעה שמדובר בצער, יגון ואבל על אובדן חבר משפחה, המדיניות המשפטית הראויה היא לצמצם מעגל הנפגעים (ראה דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בסיפא לפסק דינה בפרשת ציון). לעומת זאת, אם הפגיעה הנפשית נובעת מהאירוע הטראומטי גופו, מדיניות משפטית ראויה תרחיב את מעגל הזכאים גם במקרה של פגיעה קלה יותר.

מאחר ופרופ' בנטל לא נחקר בנקודה זו והצדדים לא עמדו עליה בסיכומיהם אותיר בצריך עיון את השאלה אם יש לסיווג ההפרעה הנפשית - להבדיל מאחוז הנכות שנקבע בעטיה - השפעה על זכאותו של הנפגע. מבלי לקבוע מסמרות, נראה לי כי הבחנה בין סוג ההפרעה הנפשית, אם תגובת אבל או תגובת דחק פוסט-טראומטית, מכניסה שוב, בדלת האחורית, את ההבחנה בין 'קרוב נוכח' ל'קרוב הנעדר'. יתרה מזו, דומני כי הבחנה זו נדחתה בהלכת אלסוחא עצמה שם נאמר "….אינני רואה לקדם את האבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר…."

25. סברתי שמא ניתן לאבחן המקרה שלפנינו מהלכת אלסוחא, מאחר והתובע עצמו נפגע ונחבל בתאונה. ברם, בהלכת חטיב נדחתה אבחנה זו במפורש ובית המשפט קבע כי "….אין בעובדה שהם (התובעים – י.ע.) עצמם נפגעו בתאונה – ובגין נזקיהם אלה הם זכאים לפיצוי – לשנות מהתוצאה , ככל שהיא נוגעת לנזקם הנפשי עקב היותם עדי ראיה לפגיעה הקשה שנפגעה המנוחה בתאונה…".

אמנם, במקרה שנדון בפרשת ח'טיב לא נותרה לתובעים נכות נפשית לצמיתות בעקבות מות האם /בת הזוג אך אין בכך כדי לשנות ההלכה העקרונית שנקבעה שם. יתרה מזו, בפרשת ח'טיב, נקבע כי התובע עצמו סובל מפוסט-טראומה בעקבות הפגיעה ואף נקבעה לו נכות נפשית לצמיתות. למרות זאת, פסק בית המשפט כי אין הוא זכאי לקבל פיצוי על הנכות הנפשית הזמנית שנגרמה לו עקב מות אשתו נגד עיניו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שחרור על רקע נפשי

  2. הפרעות נפשיות בצבא

  3. נזקים נפשיים למורה

  4. פיצויים בגין נזקים נפשיים

  5. התמוטטות נפשית בצבא

  6. טרשת נפוצה עקב מתח נפשי

  7. כשירות נפשית לעמוד לדין

  8. נזקים נפשיים בגלל מוות בתאונת דרכים

  9. קברנומה בגלל לחץ נפשי בעבודה

  10. גובה הפיצוי על טיפולים נפשיים

  11. בעיה בראיה בגלל מתח נפשי בעבודה

  12. נזק נפשי עקב פציעה של קרוב משפחה

  13. נכות זמנית בשיעור של 20% בתחום הנפשי

  14. בקשה להביא ראיות לסתור בתחום הנפשי

  15. תביעת שוטר נגד המדינה בגין נזק נפשי

  16. נכות נפשית 10% בגין תגובה פוסט טראומטית

  17. נזק נפשי לקרוב משפחה של אדם שנפגע בתאונת דרכים

  18. עבירה על חוק המים תשי"ט-1959 - היסוד הנפשי

  19. האם פגיעה נפשית נחשבת "נזק גוף" לצרכי תביעה ?

  20. פיצוי בגין נזק נפשי למשפחתו של נפגע רשלנות רפואית

  21. בקשה לצרף תובע שנגרמו לו נזקים נפשיים מהתאונה של אשתו

  22. נכות נפשית בשיעור 20% בגין אירוע במסגרתו פוטר מעבודתו שהוכר כתאונת עבודה

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון