פסק דין : 1. התובעת גננת וספרנית לפי הכשרתה המקצועית, גרושה ואם לבת עלתה לישראל מרוסיה בשנת 1991, ונפגעה קשות בתאונת דרכים ביום 15.1.97. הנתבעים חייבים לפצותה על נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, והמחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקפם של הפיצויים. 2. התאונה ארעה בנצרת עילית. התובעת הועברה לבית החולים "העמק" בעפולה, שם הוברר כי היא סובלת מפגיעה מוחית קשה. חסרת הכרה הועברה למחלקה הנוירוכירורגית של בית החולים "רמב"ם" בחיפה, שם נותחה. היא אושפזה שם עד ליום 9.3.97 ואז הועברה לבית החולים "לוינשטיין" ברעננה. הוברר כי היא סובלת משיתוק בארבעת הגפיים. הונשמה באופן מלאכותי; הוזנה באמצעות צינור שהוחדר דרך הבטן אל הקיבה. לא יכלה לשלוט על הסוגרים, והיא זקוקה לסיעוד מלא ולעזרת הזולת בכל תיפקודי היומיום. לאחר מכן הועברה למרכז הרפואי "חורב" בחיפה, ומשזה התאחד עם בית החולים "אלישע" בחיפה, הועברה ביום 27.6.99 לבית חולים זה, שם היא מאושפזת עד היום, וחברת הביטוח נושאת בעלות האישפוז, באופן שוטף. 3. בגין התאונה נותרה התובעת נכה בשעור של 100 אחוזים לצמיתות. כדי לבדוק את מצבה, לקבוע את תוחלת חייה ולהעריך את צרכיה, היא נבדקה על ידי פרופ' י. שאקו כמומחה רפואי של בית המשפט. בחוות דעתו מיום 1.2.98 קבע פרופ' שאקו שהיא במצב סיעודי מלא ותוחלת חייה התקצרה באופן משמעותי. התוחלת הוערכה לעוד 6.4 שנים וצויין בחוות דעתו שראוי לפצותה בדרך של תשלום עיתי. לאחר מכן תיקן פרופ' שאקו את הערכתו (ראה מכתבו מיום 9.7.98) והעריך את תוחלת החיים לעוד 8.7 שנים. חל שיפור ניכר במצבה של התובעת. ניתן אולי להגדיר זאת "נס רפואי", והיה צורך להעריך מחדש את מצבה. פרופ' שאקו בדק אותה פעם נוספת ביום 11.7.99, והוא נתן על כך חוות דעת מיום 19.7.99. נצטט מתוך חוות דעת זו כדלקמן: "בבדיקתה: התובעת שכבה במיטתה, היתה ערנית, חייכה, הגיבה לנאמר, עקבה אחרי חפצים, הניעה את הגפים לפי בקשתי... מניעה את רגליה על ידי כפוף הירכיים... האחות הגישה לפניה צלחת מרק, התובעת תפסה היטב את הכף בידה הימנית ואכלה בצורה תקינה... יש ליקוי קשה בשווי המשקל וזקוקה להשגחה ולתמיכה שעה שהולכת עם הליכון אמות.יש שיפור ניכר ומשמעותי מאז בדיקתי בינואר 1998...לפנינו מקרה חריג בו חל שיפור משמעותי זמן רב לאחר הפגיעה המוחית, דבר שבדרך כלל אינו קורה.כיום התובעת מבינה, יש עמה קשר טוב, היא ערנית, עונה במשפטים קצרים, אוכלת דרך הפה מזון רגיל בכוחות עצמה עם השגחה. מניעה את הגפים, בגפיים העליונים הטונוס תקין. מסוגלת לתפוס בידיה ולבצע הפעולות... מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אמות. זקוקה להשגחה בגלל הלקוי הקשה בשווי המשקל.למרות השפור שהוזכר, שהוא כאמור משמעותי בהשוואה לממצאים מלפני כשנה וחצי, התובעת עדיין במצב סיעודי וזקוקה לעזרה והשגחה במשך כל היממה. יש צורך בעזרה בשנויי תנוחה במיטה, עזרה במעברים משכיבה לישיבה ולקימה, השגחה ותמיכה בהליכה, הגשת האוכל והשגחה שעה שאוכלת. יש צורך בעזרה בהחלפת טיטולים, ברחצה, בהלבשה. במחלקה הסיעודית בה היא נמצאת היא מקבלת טיפול סיעודי נאות יחד עם השגחה רפואית. לאחר שנתיים וחצי מאז הפגיעה ובהתחשב במצבה, למרות השפור הרב, אין לצפות שהחולה תהיה עצמאית והיא תישאר במצב סעודי.התובעת תזדקק במשך כל חייה לטפול פיזיותרפי פעמיים בשבוע כדי למנוע סבוכים שנובעים מהספסטיות קשה ברגליה כקונטרקטורות במפרקים. בגלל השפור שחל במצבה יש להמשיך ברפוי בעסוק ובטפול בדבור למשך שנה נוספת פעמיים בשבוע. הדבר לא יביא לכך שהתובעת תהיה עצמאית, אך יתכן וישפר במידה מסויימת את יכולת הדבור וההגוי ובצוע פעולות כשפור האכילה ושפור נוסף של המצב הקוגניטיבי.ובעניין תוחלת החיים נראה לי שכאן השפור הגדול - התובעת אוכלת דרך הפה מזון רגיל, יש עמה קשר ואין כאן פגור שכלי קשה, כמו כן היא מפעילה את ידיה והולכת עם הליכון בהשגחה כך שהיא ניידת. מסיבות אלו אין המאמר של EYMAN שהובא בחוות דעתי הקודמת נוגע לעניננו וסביר שנכותה לא תגרום לקצור בתוחלת חייה." לאור השיפור במצבה של התובעת, נשאל פרופ' שאקו אם היא תוכל לצאת מבית החולים ולשוב הביתה. על כך הוא ענה במכתבו ת8/: "כאמור בחוות דעתי האחרונה, חל שפור משמעותי במצבה, אך היא עדיין במצב סעודי ולאחר תקופה של שנתיים וחצי מאז הפגיעה ניתן לומר שהיא תשאר סעודית. אני סבור שהמסגרת הסעודית בבית חולים מתאימה למצבה ורצוי להמשיך בכך. הדבר עדיף על המצאותה בבית, היות ושם היא תהיה מבודדת, יש סבירות שהמטפלים יתחלפו בתדירות גבוהה יותר מאשר בבית חולים. במחלקה הסעודית היא מקבלת את הטפול הסעודי הטוב ביותר ונמצאת תחת השגחה רפואית מתמדת ומוקפת באנשים ומטפלים. תזדקק למוסד הסעודי לכל ימי חייה". לאור הנ"ל, נשאל פרופ' שאקו על האפשרות כי התובעת תצא מדי פעם לטיולים מחוץ לבית החולים או לביתה. במכתבו (ת9/) מיום 22.2.00 קובע פרופ' שאקו: "רצוי לאפשר לתובעת לצאת מדי פעם מחוץ לבית החולים למשך מספר שעות. מובן שבאותן שעות היא זקוקה למלווה וההסעה תהיה במונית ואם יתברר בבית החולים שלא ניתן להעבירה למונית, תוסע ברכב מסוג VAN. בקשר לתדירות - זו כבר אינה שאלה רפואית." קביעות אלה של פרופ' שאקו מקובלות עלי וגם על הצדדים. אני סבור שלאור מצבה הנוכחי של התובעת, אפשר יהיה להסתפק במונית לצורך טיולים מחוץ לבית החולים או לצורך ביקורים בבית. אני מעריך כי תדירות יציאתה לטיולים או לביקורים תהיה אחת לשבועיים. יש לציין איפוא את המהפך שחל במצבה של התובעת. מנכה שתוחלת חייה קצרה, שופר מצבה הבריאותי עד כי אין קיצור תוחלת חיים. בעוד שבתחילה היו בעלי הדין חלוקים בשאלה, האם ראוי להעבירה למוסד "נוף הדר" בחיפה בהעדר סיכוי לשיקום, אין חולק היום על כך שראוי להמשיך לאשפזה בבית החולים "אלישע". למרבה המזל, התעקש ב"כ התובעת כי יימשך האישפוז שם, הטיפול שניתן לה בבית חולים זה שיפר את מצבה, ואין להניח שהיתה מקבלת אותו במוסד הסיעודי "נוף הדר", וגם פרופ' שאקו היה נכון לשנות מדעתו המקורית לאור ההתפתחויות. התוצאה היא איפוא, שבפנינו נפגעת כבת 46, נכה בשעור של 100 אחוז לצמיתות המאושפזת בבית החולים "אלישע" בחיפה; אין קיצור של תוחלת חייה, ויש להניח שהתובעת תמשיך להיות מאושפזת באותו בית חולים או במוסד דומה עד אחרית ימיה, כשהעלות הכרוכה בכך משולמת על ידי חברת הביטוח ישירות לבית החולים, והנתבעת אינה טוענת שהאישפוז הרפואי צריך להיעשות במוסד של הרפואה הציבורית, במסגרת סל הבריאות ולהיות מכוסה על ידי קופת חולים. 4. על הטיפול הרפואי שהתובעת מקבלת בבית החולים, ועל הפרטים האדמיניסטרטיביים והכספיים הקשורים לכך ניתן ללמוד מעדותה של הגב' מיקי רהב, האחראית בבית החולים מבחינה מינהלית, על מחלקת האישפוז של נפגעי תאונות דרכים, (בעמ' 35 עד 40 לפרוט') וכן מעדותו של הפיזיוטרפיסט אריאל ויינר, המעניק שירותי פיזיוטרפיה בבית החולים כקבלן, ולמאושפזי בית החולים באופן פרטי (ראה עדותו בעמ' 40 עד 42 לפרוט'). בין בית החולים (בית חולים פרטי ששיקולים מסחריים וכספיים נלקחים אצלו בחשבון בכל מה שקשור לטיפול הרפואי הניתן למאושפזים), לבין "אבנר", שגם לה אינטרס כספי בכל הקשור לנפגעי תאונות דרכים, והוא מעוניין, ככל האפשר, לחסוך בעלויות הטיפולים ולצמצם את היקפם, מתנהל מדי פעם משא ומתן כאשר בסופו של דבר מגיעים המוסדות להסכמה לגבי התעריפים השונים והיקף הטיפולים המתחייב מאותם תעריפים. הדבר השפיע גם על התובעת. בבית החולים "חורב" היה תעריף בעבורה 917 ש"ח + מע"מ, היינו 1,073 ש"ח לחודש. עבור הטיפול הרפואי והאישפוז בנפגעים השונים במחלקה בה מאושפזת התובעת בבית החולים "אלישע", משלם "אבנר" לבית החולים סך של 1,003 ש"ח ליום, כולל מע"מ. לעומת זאת, בעבור התובעת משלם "אבנר" סך של 836 ש"ח ליום כולל מע"מ, זאת לאחר שעקב המשא ומתן בין בית החולים לבין "אבנר" הועברה התובעת לתעריף "שיקומי-סיעודי". היא היחידה במחלקה שהועברה לתעריף זה וכפי שהעידה הגב' רהב (עמ' 36) "יש דברים שאינם נכללים" בו. "ניתוחים אינם כלולים בתעריף הנ"ל. התעריף כולל היקף מצומצם של הטיפולים הפיזיוטרפייים, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת...". לגבי התובעת, "היא היחידה שנמצאת בתעריף החריג לגבי כל המחלקה. היא מקבלת אולי פחות מחולים אחרים טיפול של קלינאית תקשורת ופיזיוטרפיה. אני יודעת", העידה הגב' רהב, כי המשפחה מממנת חלק מזה באופן פרטי...". ההסכם בין בית החולים הוגדר על ידה כ"הסכם מגביל מאוד". אריאל ויינר נותן לתובעת טיפולי פיזיוטרפיה במסגרת עבודתו כקבלן בבית חולים "אלישע". הטיפול נמשך במשך 15 דקות כל יום במסגרת בית החולים. הגבלה זאת ל - 15 דקות נובעת מהוראות בית החולים. כאשר הנפגע זקוק לטיפולים נרחבים יותר, הוא מעניק טיפולים אלה באופן פרטי. לתובעת הוא נותן 3 טיפולים בשבוע במכון שלו שבבנין בית החולים. המחיר הוא 180 ש"ח לשעת טיפול. ככל הנראה השיפור הניכר במצבה הרפואי של התובעת מושפע גם מכך. אינני מקבל את טענת ב"כ התובעת כאילו צריך התשלום בעבור האישפוז בבית החולים "אלישע" להגיע לסך של 1,300 ש"ח ביום בדומה לנפגעי משרד הבטחון. אך נראה לי, שהתובעת זכאית לכך שתקבל את מלוא הטיפול הרפואי בבית החולים על פי התעריף המלא לנפגעים במחלקה לנפגעי ראש בבית החולים, היינו 1,003 ש"ח ביום ולא 836 ש"ח ליום. יש חשש שבעקבות לחץ של "אבנר" ההפחתה בתעריף מביאה גם להפחתה בלתי דרושה בהיקף הטיפולים הרפואיים להם זכאית התובעת, ושרצוי שאותם תקבל. כמו כן נדרש כי הנתבעת תישא לא רק בתעריף הרגיל אלא גם בכל עלות רפואית נוספת המתחייבת מבחינה רפואית בטיפול בתובעת בבית החולים, ובמידת הצורך גם מחוצה לו, על פי שיקוליהם הרפואיים של הרופאים המטפלים בה במחלקת נפגעי הראש בבית החולים. פרופ' שאקו קבע שהתובעת צריכה לקבל במשך כל חייה טיפול פיזיוטרפי פעמיים בשבוע, כמו כן יש להמשיך בריפוי בעיסוק ובטיפול בדיבור למשך שנה נוספת פעמיים בשבוע. בתעריף אותו משלמת "אבנר" אין התובעת מקבלת טיפולים אלה בהיקף הנדרש. יש איפוא לחייב את הנתבעת לשלם את התעריף המלא, ואף להוסיף לו את כל הדרוש על מנת שהתובעת תקבל את טיפולי הפיזיוטרפיה הנ"ל, את הטיפול בריפוי בעיסוק וכן את הטיפול בדיבור כפי שנדרש על פי חוות דעתו, ולתקופה אותה הוא מציין. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת להבטחת התשלום בעבור האישפוז האמור. בפועל, עד כה, משולם הנדרש על ידי הנתבעת ו/או "אבנר" על פי התעריף המוקטן כאמור לעיל, באופן ישיר לבית החולים. ראה למשל את התחייבויות "אבנר" במסמכים נ8/. הגב' מיקי רהב העידה כי ניתנה לבית החולים התחייבות לשאת בכך רק עד ליום 1.4.00 ו"אני מניחה שהדברים יימשכו כך גם הלאה". (עמ' 36). התחייבויותיה של הנתבעת בקשר לכך, כפי שפורטו במסמך נ7/ אינן חד משמעיות, ושם דובר "כי נהיה מוכנים במסגרת הסדר פשרה עתידי לשאת, בכפוף להוראות הפוליסה הרלוונטית, בהוצאות אשפוזה של הנפגעת במוסד סיעודי בין בבית חולים אלישע ובין בבית חולים אחר, ככל שיקבע ע"י בית המשפט". עו"ד שפרבר הודיע ביום 18.10.99 (עמ' 31): "אבדוק שוב עם מרשתי אבל אני מניח כי בישיבה הבאה אבוא עם התחייבות חד משמעית כי אנו נשלם ישירות את עלות האישפוז השוטף וכל ההוצאות הנילוות בבית החולים אלישע או במוסד מקובל אחר". בעמ' 48 לפרוטוקול הוא הצהיר "חברת הפניקס ואבנר ואני מצהיר זאת בשמן כעת מוכנות ומתחייבות לשאת בתשלום האישפוז של התובעת ב"אלישע" או במוסד ראוי או דומה אחר ככל שיידרש עד אחרית ימיה". לדעת ב"כ התובעת הצהרה זו אינה מחייבת, עשויה לקרות תקלה והסכומים לא ישולמו. כמו כן טוען ב"כ התובעת שיש אפשרות כי חברת הביטוח תקרוס, ואילו עמדת "קרנית" היא כי היא נכנסת לנעליו של המבטח, רק למצב הדברים שעד לפסק הדין (ראה: ת.א. (מחוזי ירושלים) 1012/91 יוסף גבאי נ' "סהר" חברה לביטוח, מיום 26.7.94 מפי כב' השופט צמח. עמדת התובעת היא כי יש להורות במקרה כזה על תשלום חד-פעמי, לנוכח חוסר הבטחון בהבטחת המגיע וכן לאור חוות דעתו של פרופ' שאקו, שלא נגרם לתובעת קיצור של תוחלת החיים. נראה לי שמתאים לפסוק את הפיצוי בראש הנזק האמור על דרך של תשלום עיתי. הדבר תואם את ההסדר שהושג בין הצדדים, ואשר מתממש בפועל, לפיו האישפוז דנן, אף שהוא אישפוז רפואי, אינו מכוסה במסגרת סל הבריאות, אלא נעשה בבית חולים פרטי. הסכום החודשי צריך לעמוד על התעריף המלא כפי שהוא מעודכן מפעם לפעם בעבור האישפוזים וכל הטיפולים הנחוצים בבית החולים ומחוצה לו, לנפגעי ראש במחלקת נפגעי תאונות דרכים בבית החולים "אלישע" או במוסד דומה. צריך להיות בטחון מלא שתשלום זה יכוסה וישולם לאורך כל שנות חייה של התובעת. אין די בהצהרות ב"כ הנתבעת בשם הנתבעת ובשם "אבנר". הדבר צריך להיות מובטח על ידי ערבות בנקאית. מדובר בסכום קבוע של 1,003 ש"ח ליום, היינו 366,065 ש"ח לשנה. יש להוסיף סכום מתאים עבור הוצאות בלתי צפויות או נוספות. אעריך זאת בסכום כולל של 400,000 ש"ח לשנה. התובעת נולדה ביום 24.6.54. כיום היא כבת 46 שנה. בפניה עוד 32 שנות חיים. המקדם הוא 246.659. מתקבל חיוב העולה כדי 9,870,000 ש"ח (במעוגל). באשר לכך תחול ההוראה הבאה: הנתבעת תפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית או ערבות של מבטח משנה, מוחלטת ובלתי מותנית, ולא מוגבלת בזמן, צמודה למדד המחירים לצרכן מיום מתן פסק הדין, על סך של 9,870,000 ש"ח. הנתבעת תמשיך ותשלם תשלום עיתי לבית החולים לכסות את כל צרכיה הרפואיים של התובעת על פי הנדרש על ידי בית החולים אשר יעניק לתובעת את הטיפול הרפואי הנדרש, בבית החולים או מחוצה לו במידת הצורך. אחת לשנה תוכל להיעשות התאמה בגובה הערבות אשר תוקטן כנדרש בהתחשב ביתר התקופה. אם לא תופקד ערבות כאמור תוך 30 יום מהיום, מחוייבת בזה הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום הנ"ל + שכר טרחת עו"ד ומע"מ, והוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום. כמו כן אפסוק לתובעת סכום גלובלי של 20,000 ש"ח על מנת לממן צרכים שונים שאינם מכוסים במסגרת האישפוז בבית החולים "אלישע", כגון: רכישת כסא גלגלים, מכשיר הזנה, הליכון, וכדומה. 5. באשר להפסדי ההשתכרות: התובעת עלתה לישראל מרוסיה בשנת 91'. מאז לא עבדה כלל ונזקקה להבטחת הכנסה. התובעת התקשתה להתאקלם בארץ. היא אם חד הורית וגם נתון זה הצריך כוחות נפש. היא סבלה ממתח נפשי ומבעיות רפואיות שונות וההבחנה בכל הקשור להבטחת ההכנסה, היתה המלצה על עבודות ייצור. הוצעו לתובעת מספר מקומות עבודה אך היא סירבה לקבלן. אין להניח איפוא שהיתה מצליחה לקבל עבודה כגננת או ספרנית, אף שהוכשרה לכך ברוסיה. עובר לתאונה לא עבדה התובעת. אניח כי היא היתה ממשיכה לא לעבוד שנה נוספת. בתקופה שלאחר מכן אעריך כי היתה יכולה למצוא עבודה כלשהי, לאו דווקא בהיקף משרה מלא, ולהשתכר סכום העולה כדי 3,200 ש"ח לחודש. עבור העבר אפסוק לה סכום של 89,600 ש"ח. עבור העתיד (עד גיל 65) אפסוק לתובעת סכום של 550,000 ש"ח. 6. כאמור, היתה התובעת אם חד הורית. בארץ נמצאים הוריה וכן בתה ילידת 75'. בני המשפחה גרים בנצרת. הם נוסעים לבקר אותה בבית החולים בחיפה. מתאים לפסוק בראש נזק זה הוצאות נסיעה בסך 600 ש"ח לחודש. הפיצוי לעבר צריך לכלול גם את הנסיעות לבית החולים "לוינשטיין" ברעננה. לתקופה שמאז התאונה ועד היום אפסוק לתובעת פיצויים בראש נזק זה בסך של 30,000 ש"ח. מהיום ולעתיד, לפי 600 ש"ח לחודש, 147,600 ש"ח. כמו כן, לפי המלצת פרופ' שאקו, ולפי האמור לעיל, יש לאפשר לתובעת לצאת מבית החולים פעמיים בחודש לטיול או לביקור בבית, כאשר היא מלווה במטפל ובמונית. אני מעריך את עלות ההיזקקות למונית בסכום של 300 ש"ח. כמו כן עלות המטפל בסכום של 200 ש"ח. סה"כ 500 ש"ח ליום כזה. 1,000 ש"ח לחודש. מתאים לפסוק בראש נזק זה סכום של 250,000 ש"ח (במעוגל). 7. עקב מצבה של התובעת מונה לה אפוטרופוס (תיק משפחה 39670/97 של בית המשפט לעניני משפחה מחוז ת"א והמרכז). שכר האפוטרופוס, כקבוע בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללית בדבר קביעת שכר לאפוטרופוסים) תשמ"ט - 1988, לחסוי שהוא מאושפז, עולה לסך של 120 ש"ח לחודש. סכום זה צמוד למדד שפורסם בחודש דצמבר 88'. כיום עולה הסכום לכדי 390 ש"ח לחודש. בעבור העבר אפסוק לתובעת 12,480 ש"ח. בעבור העתיד אפסוק לתובעת סכום של 96,000 ש"ח. 8. לאור האמור לעיל, בנוסף לתשלום העיתי, מסתכמים נזקיה של התובעת כדלקמן: ש"ח שולם א. נזק בלתי ממוני - ש"ח 89,600 ב. הפסד השתכרות בעבר - ש"ח 550,000 ג. הפסד השתכרות בעתיד - ש"ח 30,000 ד. נסיעות בני המשפחה לביקורים בעבר - ש"ח 147,600 ז. נסיעות בני המשפחה לביקורים בעתיד - ש"ח 250,000 ח. ניידות וסיעוד בעת יציאת התובעת מביה"ח - ש"ח 12,480 ט. הוצאות אפוטרופסות בעבר - ש"ח 96,000 י. הוצאות אפוטרופסות בעתיד - ש"ח 20,000 יא. צרכים רפואיים והוצאות בלתי צפויות - ש"ח 1,195,680 סה"כ כל ההפסדים לגבי העבר ישאו ריבית ממחצית התקופה ואילך. מן הסכום המתקבל לפי החישוב דלעיל יש להפחית את תגמולי המל"ל שהתובעת מקבלת בגין נכות כללית. הסכום הוערך על ידי האקטואר שי ספיר בחוות דעתו נ6/ ליום 31.1.2000 בסכום של 235,359 ש"ח. כמו כן יש להפחית את התשלומים התכופים המשוערכים להיום (כולל ריבית) לכדי הסך של 61,000 ש"ח. יובהר כי ההפחתה לא תכלול את שכר טרחת עו"ד ומע"מ, בכל מה שקשור לתשלומים התכופים. 9. הנתבעת מחוייבת בזה לשלם לתובעת, לידי בא כוחה את היתרה לפי החישוב דלעיל. למגיע יש לצרף את הוצאות המשפט שנגרמו לתובעת, וכן שכ"ט עו"ד לפי 13 אחוז + מע"מ. לנ"ל יש לצרף שכ"ט בעבור טרחת בא כח התובעת בכל מה שקשור לתשלום העיתי, בסכום של 200,000 ש"ח + מע"מ. עולים חדשיםתאונת דרכים