התובע וחברת הביטוח אינם חלוקים ביניהם בכך, כי התובע סובל מפיגור שכלי גבולי, ומהגבלות בתפקודיו הקוגנטיביים - פיגור גבולי אשר יש בו כדי להקנות לתובע נכות בשיעור 20% על פי תקנה 91(1) לתקנות ביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי תאונות עבודה). עם זאת חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם פיגור שכלי נובע עקב תאונת דרכים נשוא התביעה, או שמא סובל התובע מפגם ראשוני מולד, ממנו סבל עוד טרם תאונת הדרכים - להלן פסק הדין: פסק דין : א. העובדות 1. תיק זה עוסק בנזקי גוף עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 8.8.91, לתובע מספר 1 - קטין אשר נולד בשנת 1985, ואשר התובעים מספר 2 ו3- הינם הוריו. (אשר לא נפגעו בתאונה) 2. התאונה אירעה עת התובע היה הולך רגל נפגע על ידי מכונית נהוגה על ידי הנתבע מס' 1, ומבוטחת ע"י נתבעת 2, אשר הטיחה אותו לעבר המדרכה, תוך גרימת פגיעות בראשו (גולגולתו), אפו, אפרכסת אוזנו, אגן הירכיים שלו, גרימת שבר באגן, וכן נגרמו חבלות בברך ימין והמטומה בירך שמאל. 3. עקב הפגיעה הקשה והחבלה בראשו, הועבר התובע, שהיה, כאמור, אותה עת רך בשנים, לבית החולים המשפחה הקדושה, בנצרת ומשם הועבר לבית החולים העמק בעפולה, שם אושפז במחלקת טיפול נמרץ ילדים, ומשהתייצב מצבו, הועבר למחלקה כירורגית ילדים. רוב זמן אשפוזו, היה התובע שרוי במצב של חוסר הכרה, או הכרה מעורפלת (STUPOR). התובע שוחרר מבית החולים לאחר אשפוז של כשבועיים, מתוכם, כ- 10 ימים בהם לא פצה פיו. 4. בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים, האחד ד"ר י.א. המלי - מומחה ברפואה נוירולוגית של ילדים, והשני פרופ' ה.צ. יואכימס - מומחה למחלות א.א.ג. פרופ' יואכימס חיווה דעתו, כי לא מצא ליקוי שמיעה בעקבות התאונה ולא נותרה נכות, ולמעשה זנחו באי כח התובע, בסיכומיהם, כל טענה באשר לפגיעה באוזניו של התובע. מאידך, קבע ד"ר המלי, בחוות דעתו הארוכה והמפורטת מיום 20.1.96, כי התובע סובל מפיגור גבולי שילווה אותו לכל אורך חייו. על כך פסק לו המומחה נכות בשיעור 20%, כאשר הוא מייחס את מצבו זה של התובע "תוך דיון לקולא" כקשור לתאונה הנדונה. ב. המחלוקת 5. שני הצדדים אינם חלוקים ביניהם בכך, כי התובע סובל מפיגור שכלי גבולי, ומהגבלות בתפקודיו הקוגנטיביים - פיגור גבולי אשר יש בו כדי להקנות לתובע נכות בשיעור 20% על פי תקנה 91(1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי תאונות עבודה). עם זאת חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם הפיגור נובע מפגיעתו של התובע בתאונה נשוא התביעה דידן, או שמא סובל התובע מפגם ראשוני מולד, ממנו סבל עוד טרם התאונה. בעוד ב"כ התובע תומך בחוות דעתו של ד"ר המלי ומראה בסיכומיו, כי נשענת היא על אדנים מוצקים, מנסה ב"כ הנתבעים לקעקעה. 6. בפי ב"כ הנתבעים מספר טענות כנגד חוות דעתו של ד"ר המלי. למעשה, מקורן הבסיסי, אם כי לא הבלעדי, של הטענות, נובע מחוות דעתו של הפסיכולוג פרופ' משה זכי, אשר ד"ר המלי נעזר בו, לצורך ביצוע בדיקות עזר של תפקודיו הקוגנטיביים של התובע. פרופ' זכי אכן ביצע בדיקות עזר כאמור, אך במקום לספק אך ורק את תוצאותיהן, על מנת שתשמשנה כחומר גלם בידו של המומחה הרפואי, אשר מונה על ידי בית המשפט, הרחיב פרופ' זכי ואף חיווה דעתו לגבי הקשר הסיבתי שבין הפיגור אצל התובע לבין התאונה דנן, בקבעו, כי הליקוי בתפקודיו הקוגנטיביים של התובע, אופייני לילד עם ליקוי נוירואורגני התפתחותי ראשוני - הגורם לליקויי למידה. כבר בשלב זה אציין, כי הפסיכולוג חרג מתחום סמכותו בכך שהוציא חוות דעת. חוות דעת מסוג זו, אין להגישה למומחה הרפואי שנתמנה על ידי בית המשפט. אלא שבאופן פרדוקסלי, במקרה דידן, שני הצדדים לא ביקשו לפסול את חוות דעתו של המומחה, ד"ר המלי. נראה, כי באי כח התובע מצאו בחוות דעת זו את אחוזי הנכות והקשר הסיבתי לתאונה, בעוד שבאי כח הנתבעים מצאו בחוות דעת זו את "הסוס הטרויני", שיהא בו כדי לערערה - בדמות חוות דעתו של פרופ' זכי, על מסקנתה האמורה. על כך ארחיב בהמשך. 7. טיעונים נוספים שבפי ב"כ הנתבעים, נוגעים למקורות ולבסיס העובדתי שעמד ביסוד חוות הדעת, אשר לדעתם, יש בהם כדי לערער את חוות הדעת, הן לנוכח התיעוד הרפואי שהומצא, אשר לדעתם יש בו כדי לערער ולקעקע את חוות הדעת, והן ביחס למקורות המידע מהם ניזון המומחה - כאשר אבי התובע (תובע מספר 2) שימש כמתורגמן, למומחה ומשפיע על בדיקתו של התובע, שאינו שולט בשפה העברית. 8. מחלוקת משנית בין הצדדים נוגעת להערכת גובה נזקיו של התובע. ג. תפקידו של המומחה הרפואי: 9. כאמור, בין יתר כל הנתונים, ששימשו לחוות דעתו של המומחה ד"ר המלי, מצאו להם מקום של כבוד ממצאיו של הפסיכולוג, פרופ' זכי. ב"כ הנתבעים נתלה בסיכומיו בחוות דעתו של פרופ' זכי, תוך שהוא מעמידה כנגד חוות דעתו של ד"ר המלי, כחוות דעת נוגדת בעניין שברפואה, ומבקשני לאמץ את המסקנות שבה. אמנם הדברים לא נאמרו מפורשות בסיכומים, אך כך משתמע מסיכומים אלה. 10. יש לזכור, כי אמנם בראש השרשרת ההיררכית של קובעי דרגת הנכות והקשר הסיבתי, ניצב בית המשפט, אשר הוא המכריע, בסופו של דבר, בשאלות של משפט, וגיבושם של ממצאי חוות הדעת הרפואית לכלל ממצא משפטי. אולם מטבע הדברים, בית המשפט חסר כלים לקביעת ממצאים בדברים שבמומחיות. לשם כך נעזר הוא במומחים, עליהם הוא סומך, והמהווים את זרועו הארוכה, בכל הנוגע לאיסוף הנתונים על מצבו הרפואי של התובע, בין אם הם מצויים בחומר הרפואי שנצבר, בין אם הם ממצאים העולים מבדיקותיו-הוא, ובין אם הינם ממצאי בדיקות עזר שנערכו לפי דרישתו. 11. אמנם בית המשפט אינו מחויב לקבל את חוות דעתו של המומחה, אשר אינה אלא ראייה ככל הראיות, אך יש לזכור, כי בית המשפט אינו בעל הידע הרפואי - ובעניין זה סומך הוא על חוות דעתו של המומחה, שהינו בעל ידע, ניסיון וכלים, אותם הוא מעמיד לרשות בית המשפט, ככלי עזר מן המעלה הראשונה, לאיסוף ראיות, ולא בנקל יטה בית משפט לפסלם, שכן, כדברי בית המשפט העליון, בע"א 2160/90, שרה רז נ. פרידה לאץ, פד"י מ"ז (5) 170, בעמ' 174: "כשמומחה רפואי אשר נתמנה על-ידי בית המשפט מגיש חוות-דעתו, וצד מהצדדים אינו מנסה לערער על חוות-דעתו על-ידי הפניית שאלות הבהרה או על-ידי חקירתו הנגדית, ניתן להסיק, לכאורה, שחוות-דעתו מקובלת על הצדדים. אך יש לזכור, שהקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט: "...בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית-המשפט חייב לפסוק על-פי חוות-דעתו של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לחוות-דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי..." (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ. דרזי [1], בעמ' 168). כמו כל חוות-דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות-דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו." (וראה גם פסקי הדין שצוטטו שם). בית המשפט הוסיף וקבע, כי אמנם בית המשפט לא יטה בנקל להתערב במסקנותיו של המומחה, אלא אם מסתבר, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה, או ממכלול נסיבות העניין, כי התשתית העובדתית, עליה היא נשענת, אינה מהימנה. "במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת". (שם). 12. ואכן בפסק דין רז נ. לאץ הנ"ל הובא מקרה, בו הועלמו מעיני המומחה, נתונים בעלי משמעות ומשקל, מהם ניתן היה להסיק, כי התובעת סבלה מבעיות פסיכולוגיות, שהצריכו טיפול עוד קודם לתאונה. התובעת דשם הסתירה מידע זה מעיני המומחה, כך שהאחרון נאלץ להגיע למסקנותיו על סמך מידע מוטעה. לו היה המידע הנכון לנגד עיני המומחה, יכול היה להסיק, כפי שהסיק בית המשפט של ערעור - כי מצבה הנפשי של התובעת לא נבע מן התאונה. כפי שאראה בהמשך, שונה הדבר במקרה דנן. 13. מקרה נוסף בו התערב בית המשפט במסקנותיו של מומחה, שנתמנה על ידו, נדון בע"א 7991/96 אלקבהא נ. כנעאן ואח', פורסם תקדין (עליון) 2000 (1) עמ' 181 וצורף לסיכומי הנתבעים. במקרה זה, קבע המומחה את ממצאיו אך ורק על סמך תלונות סובייקטיביות של התובע ואביו, מבלי שיכול היה לקבוע אם תלונותיהם אמת הן אם לאו. המומחה הותיר את שאלת המהימנות במפורש להכרעת בית המשפט. אלא שהתובע ואביו נמנעו מלהעיד, ובכך שללו מבית המשפט את יכולת ההתרשמות ממהימנותם, ומהמידע אותו מסרו למומחה הרפואי, ואילו אימו של התובע נמצאה מעידה עדות מגמתית - אשר לא ראוי היה להסתמך עליה בלבד. על כן קבע בית המשפט, כי קביעת דרגת הנכות על ידי המומחה, אינה יכולה לעמוד. מובן, כי מקרה זה אף הוא שונה מן המקרה דנן. 14. בטרם אגש לבחינת חוות דעתו ועדותו של המומחה, מן הראוי לזכור, כי הבדיקות, שנעשו על ידי הפסיכולוג, אינן אלא בדיקות עזר, ויש להתייחס אליהן בהתאם, כחלק ממכלול החומר הגולמי שעמד לנגד עיני המומחה. על משמעו של חומר דומה (בשאלה של מחלת נפש), עמד בית המשפט העליון בע"א 2906/95, אסתר אמר נ. הדר חברה לבטוח בע"מ, פד"י מ"ט (3) 203, בעמ' 207: "לגבי הדו"ח הדיאגנוסטי, מסתבר שדו"ח זה נעשה במסגרת בית החולים כבדיקה למטרת טיפול. יש בו אנמנזה, דיאגנוזה וחיווי דעה בנושאים הקשורים במצבה הנפשי, השכל והאינטלקטואלי של המאושפזת. אלה הם הכלים שבהם נבדק מצבו של מי שלוקה במחלת נפש, ומה שמשמשת הבדיקה הדיאגנוסטית בעבור רופא פסיכיאטר, משמשים צילום או בדיקת מעבדה בעבור רופא אורתופד או פנימאי. אף שחלק מן הכלול בדו"ח מהווה אוסף של ידיעות מפי הנבדקת, אולי ללא בדיקה עצמאית מצד הבודק בדבר אמיתותן, חזקה על המומחה שיידע למיין את החומר ולהעבירו בכור ביקורתו האישית, על סמך הידע והניסיון המקצועי שלו ועל סמך הבנת תפקידו כמומחה מטעם בית המשפט. 10. המומחה אינו קשור על-ידי קביעות מימצאים וחיווי דעת שבדו"ח, והוא חופשי לערוך בדיקות עצמאיות הנראות לו נחוצות. עליו לתת את דעתו, בין השאר, לשאלת הקשר הסיבתי בין האישפוז המאוחר לבין התאונה ולמסור בחוות-דעתו תמונה כוללת ומעודכנת ולא תמונה חלקית ללא החומר הרלוואנטי המאוחר שלא יכול היה להיות בידו בעת שהכין את חוות-דעתו. עליו להעביר את החומר שהוא מקבל בביקורת מימצאיו הוא. אולם מכאן ועד למניעת העברת החומר לידיו רחוקה הדרך." סבורני, כי קיים דמיון רב, מבחינת המהות, בין דוח דיאגנוסטי, של לוקה במחלת נפש, לבין בדיקות התפקודים הקוגנטיביים, על ידי פסיכולוג, לגבי מי שסובל מפיגור. בשני המקרים גם יחד מועבר החומר שנאסף בבדיקת העזר, שכמוה ככל בדיקת עזר אחרת, כחומר גלם לידי המומחה הרפואי, אשר חזקה עליו שיוכל למיינו, להעבירו בכור ביקורתו האישית, ולנתחו, על סמך הידע והניסיון המקצועיים שנצברו אצלו, תוך עריכת חוות דעת עצמאית משל עצמו. 15. למקרה דומה, בו נעזר פסיכיאטר בבדיקות עזר שנערכו על ידי נוירופסיכולוג, התייחס בית המשפט העליון בע"א 7265/95 שרון גולדשטיין נ. ג'נט בראל, פד"י נ (3) 214, ובהתייחסו לממצאי הפסיכולוג והיחס ביניהם, לבין חוות דעתו העצמאית של המומחה הרפואי, נקבע (בעמ' 219): "גם אני סבור כך. מומחה שמינה בית המשפט אינו רשאי לפטור את עצמו מלתת חוות-דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול הדעת שלו לבדו. כמו השופט, שאינו רשאי להעביר את החלטתו לגורם אחר, אלא עליו לשאת אותה לבדו, במלוא כובדה, על כתפיו שלו, כך גם המומחה הרפואי. רשאי הוא לבקש בדיקה נוספת על-ידי רופא או מומחה אחר ורשאי הוא לסמוך על תוצאותיה, אחרי שהעביר אותן בכור מומחיותו, אך אל לו לסמוך את חוות-דעתו על חוות-דעתו של המומחה האחר ואל לו לאמצה." 16. הכללים שהובאו לעיל, מלמדים, כי הן המומחה הממונה על-ידי בית המשפט, והן בית המשפט, מחויבים להפעיל שיקול דעת עצמאי, בהסתמך על החומר הקיים, כאשר לכל אחד שיקול דעת משלו, אותו מחויב הוא להפעיל באופן עצמאי, על מנת להגיע למסקנה הולמת. אך בעוד המומחה מחויב לשקול את מצבו של הנבדק לנוכח הנתונים שהומצאו לו, ולהגיע למסקנה עצמאית משלו על סמך חומר זה, הרי תפקידו של בית המשפט, אינו להעריך את החומר הרפואי והממצאים שנאספו, אלא רק לבחון את חוות דעתו של המומחה, ושיקול הדעת שהפעיל, ולראות האם המומחה עשה שימוש בכל החומר הקיים, ולא התעלם מנתונים בעלי משקל. רק כאשר מתברר לבית המשפט, כי התשתית העובדתית, עליה מושתתת חוות הדעת אינה מהימנה, או שהמומחה הסיג את שיקול דעתו העצמאי, מפני חוות דעתו של מומחה אחר, רשאי בית המשפט שלא לסמוך על חוות דעתו. בכך שונים תפקידיהם של השניים. בהתאם לכללים אלה, עליי לגשת ולבדוק את חוות דעתו של ד"ר המלי, תוך שימוש במכלול הנתונים שהועמדו לרשותי, כולל חקירתם הנגדית של ד"ר המלי ופרופ' זכי, וכן עדותו של אבי התובע, אשר ראוי כי יוקדש לה פרק נפרד. ד. ממצאיו של ד"ר המלי: 17. ד"ר המלי הגיש לבית המשפט חוות דעת ארוכה ומפורטת ביותר. נראה, כי המומחה לא הותיר לבנה אחת, בחומר הרפואי שהועמד לרשותו, שלא הפכה. בנוסף לחוות דעתו, השיב העד תשובות מפורטות לשאלות הבהרה שנשאל ע"י ב"כ הנתבעים, ולאחר כל אלה אף נחקר חקירה שכנגד, ארוכה ומפורטת, אשר השתרעה על פני שתי ישיבות תמימות. 18. סיכומה של חוות דעתו של המומחה הינו: "... שהנ"ל כיום סובל מפגור גבולי שילווה אותו לכל אורך חייו. הנכות הנוירופסיכולוגית תואמת לסעיף 91(1), פגור שכלי עם מנל משכל (79 - 70), בגובה 20% (עשרים אחוז) לפי תקנות מלל, ויש לייחס את מצבו תוך דיון לקולא, כקשור לתאונה הנדונה." 19. למסקנה דלעיל הגיע המומחה לאחר שבחן אף את חוות דעתו של פרופ' זכי ונתן אף דעתו לאמור בדבריו, לפיהם אין עדות לפסיכופטולוגיה על רקע אירוע התאונה וכי תפקודו הלקוי של התובע הוא על רקע ליקוי נוירואורגני התפתחותי ראשוני. 20. הנה כי כן, רואים אנו, כי המומחה נתן דעתו לאמור בחוות דעתו של פרופ' זכי, ולא התעלם מממצאיהם, אלא חלק עליהם. על כך חזר המומחה בתשובתו לשאלה מספר 5 לשאלות ההבהרה, ופעם נוספת בעדותו בעל פה (ר' עמ' 48 שורה 10 ואילך). 21. עליי לציין, כי לכל אורך חקירתו הממושכת, עמד המומחה בתוקף על דעתו. העד נשמע במהלך עדותו כמי שמשוכנע בגרסתו, ולא סטה הימנה לא ימינה ולא שמאלה על אף החקירה הארוכה והמתישה. גם כאשר העד אמר, כי גם הינו יכול לטעות, לא נעשה הדבר על רקע טעות זו או אחרת, עליה הוצבע בפניו, אלא רק מתוך ענווה ותו לא. ד"ר המלי הדגיש, בתשובותיו לשאלות ההבהרה, כי אין כל ספק בליבו, כי קיימת נכות שנגרמה בתאונה הנדונה, וכי התופעות שנתגלו במהלך אשפוזו של התובע, אינן תופעות פיזיולוגיות אלא תופעות פתולוגיות המצביעות על פגיעה ברקמת המוח (תשובה לשאלה 1 עמ' 2). עוד הוסיף המומחה, בחקירתו שכנגד, כי אמנם בדיקות ה - C.T. של התובע היו תקינות, אך בדיקותיו הנוירולוגיות במהלך האשפוז, לא היו תקינות (עמ' 35 שורה 11). המומחה ציין, כי כל אבדן ההכרה למשך תקופה ארוכה, גורם לחסר נוירולוגי (עמ' 36 שורה 7) וכי לפי השערתו: "נפגעו ככל הנראה הקליפה של המוח ותת הקליפה על תפקודיה השונים." (עמ' 36 שורה 19). 22. יש עוד להוסיף, כי הוצגו בפני המומחה בדיקות קודמות שעבר התובע, לרבות בדיקתו של ד"ר מסאלחה. המומחה הסכים, כי התובע סבל מפיגור סביבתי התפתחותי לפני התאונה (עמ' 47 שורה 25), פיגור שנבע מן הרקע המשפחתי הלא-תומך, ממנו בא התובע. ד"ר המלי לא ראה בממצאי המבחנים הקודמים, מצב זהה למצבו הנוכחי של התובע, אלא רק פיגור התפתחותי הנובע מהפרעות בהתפתחות שלא תואמות לגיל - ליקוי הבא על תיקונו עם ההתבגרות. (ר' עדותו בעמ' 48). 23. עליי להעיר, בשלב זה, כי באי כח הנתבעים תומכים סיכומיהם בשאלת הליקוי הראשוני המולד, על חוות דעתו של פרופ' זכי, כאילו הינה חוות דעת של מומחה רפואי נוסף מטעם בית המשפט. בכך נתפסו באי-כח הנתבעים לכלל טעות. פרופ' זכי אינו מומחה ממונה, וממצאי בדיקתו לא נערכו אלא כבדיקות עזר, כפי שהערתי לעיל. פרופ' זכי אינו אמור היה ליתן חוות דעתו, וכפי שהערתי לעיל, יתכן והיה מקום לפוסלה כלל, ובעקבותיה את חוות דעתו של המומחה, ד"ר המלי. אלא שד"ר המלי, אשר הינו מומחה רפואי המקובל על בית המשפט, ידע להתעלות מעל חוות דעת זו, לבוחנה, ככל חומר גלם אחר העומד בפניו, תוך שהוא נותן חוות דעת עצמאית מבוססת ומנומקת משל עצמו, ערוכה על פי כל הכללים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. בנסיבות אלה, כאשר ברור, כי חוות דעתו של פרופ' זכי היתה לנגד עיניו של המומחה, וחרף זאת חיווה דעתו באופן עצמאי - שוב אין לייחס לו טעות בכך שפירש ואימץ את מסקנותיו של פרופ' זכי רק בחלקם, לפי שיקול דעתו העצמאי. עם זאת, ראוי לפנות לדבריו של פרופ' זכי עצמו, אשר בחקירתו שכנגד, בה הועמד לנוכח הסתירה בין חוות דעתו לבין מסקנותיו של ד"ר המלי, כי ד"ר המלי דן "בפגיעות פיזיות נוירוכירורגיות, לכן הוא יכול לשלב את הממד הרפואי שלו לממד הפסיכולוגי שלי." (עמ' 67, וראה גם עדותו בעמ' 68). 24. הנתבעים טוענים אף, כי המומחה ביסס את חוות דעתו יותר על תחושה מאשר על אדנים עובדתיים מוצקים. איני מקבל טענה זו. המומחה עשה שימוש רב בכל החומר שהועמד לרשותו. המומחה נעזר וניתח באריכות את כל התיעוד הרפואי שהומצא לו. המומחה לא התעלם, כאמור ממצאיו של פרופ' זכי, וחזר והסביר בחקירתו שכנגד בפני, שאף הראיתי חלק ממנה לעיל, כי לדעתו נזקיו של התובע נובעים מן הפגיעה הטראומטית שנפגע בגולגולתו. המומחה לא קבע, כגרסת הנתבעים, כי התובע לא איבד הכרתו, אלא שקע במצב ביניים של STUPOR, אלא כי ניתן לראות מן התיעוד הרפואי, כי בחלק מן התקופה היה התובע שרוי במצב דמדומים זה. ואכן אף אני התרשמתי, מניתוחו המפורט של המומחה את התיעוד הרפואי, כי חלה התפתחות במצבו של התובע במהלך אשפוזו, אשר עבר ממצב של אבדן הכרה מוחלט, למצב של STUPOR, ולמצב שבו התובע היה בהכרה אך לא דיבר, עד אשר החל לדבר סמוך לתום תקופת האשפוז. 25. לנוכח כל האמור, איני רואה מקום לפסול את חוות דעתו של ד"ר המלי. עם זאת, קבע ד"ר המלי, כי הינו מייחס את מצבו של התובע "תוך דיון לקולא" כקשור לתאונה הנדונה. איני יודע "דיון לקולא" מהו. המומחה אמור לקבוע ממצאים. ממצאים אלה מעצם טיבם הינם ממצאים אובייקטיביים. נראה, כי המומחה התקשה משהו בחיווי דעתו, לנוכח חוות דעתו של פרופ' זכי ונתונים אובייקטיביים של בדיקות שעבר התובע ערב התאונה, ואשר היה בהם כדי להצביע על פיגור בהתפתחותו של התובע. עם זאת, בסיום חקירתו של המומחה, סבורני כי סולקה אי הבהירות. נראה, כי 'הדיון לקולא' נובע, כפי הנראה, מן העובדה, כי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי תאונות עבודה), קובעות, בפריט 91 נכות בשיעור 20% לדרגה הנמוכה ביותר של פיגור (ר' סעיף 91 (1). כאשר המומחה נשאל, בשאלה 3(א) לשאלות ההבהרה, מהו שיעור הנכות האובייקטיבית אותו היה קובע "לא לקולא ולא לחומרה", השיב: "בסביבות 20% לפי הסעיף שפורט בחוות דעתי." מתשובה זו הנני למד, כי קביעת שיעור הנכות נובעת מן האילוץ שבהתוויית שיעור הנכות בתקנות, כאשר התרשמותי הינה, כי אילו נקבע שיעור נמוך יותר - יתכן והיה נוטה להפחית שיעור זה. ה. נכותו התפקודית של התובע: 26. כפי שהערתי, בסוף הפרק הקודם, שיעור הנכות הרפואית נקבע בהתאם לתקנות המל"ל. על אף שהנכות שנקבעה הינה בשיעור 20%, סבורים ב"כ התובע, כי שיעורה של הפגיעה בכושרו התפקודי של התובע מגיע כדי 50%. מאידך ב"כ הנתבעים סבורים, כי שיעור הפגיעה נמוך מ- 20%. 27. במחלוקת זו שבין הצדדים, דעתי כדעת ב"כ הנתבעים. התובע לא הביא כל ראיות משל עצמו, באשר לכושר תפקודו. מאידך פזורות בחומר המצוי בפני, די והותר ראיות לכך, שהתובע סבל מחסכים קשים בחינוכו, שגרמו להאטה בהתפתחותו. המבחנים הפסיכולוגים, שנערכו לתובע ערב התאונה, הוכיחו, כעולה מן המסמך מיום 7.5.91, אשר צוטט על ידי פרופ' זכי (עמ' 67 למטה, עמ' 68), כי היו סימנים ליכולת שכלית נמוכה. ד"ר המלי אמנם התייחס לחסכים אלה וקבע, כי התובע בא ממשפחה של 11 ילדים "שלא כל כך דואגים לחינוכם, ויש שם הרבה ילדים שלמרבה הצער לא מראים התפתחות כפי המקובל בחברה יותר מתקדמת" (עמ' 48 שורות 27-28). 28. יתכן כי אמנם, אלמלא התאונה, היה התובע מצליח להתגבר על איטיותה של התפתחותו, אולם מסתבר, כי חרף פגיעתו של התובע, אין התובע זוכה בביתו לתשומת לב מיוחדת. על כך תעיד עדותו של אביו. מעדות זו, שנשמעה מגמתית, נמצאתי למד, כי למעשה האב מתקשה למסור פרטים לגבי בנו, דרכי התנהגותו והטיפול התומך שניתן לו. האב התקשה למסור פרטים כלשהם לגבי לימודיו של בנו וציוניו (ר' עמ' 59, 60, 61) וזאת על אף שסביר להניח, כי ילד פגוע יזכה לייחס חם ותומך יותר ממשפחתו, ואביו יהא יותר מודע למצבו. בנסיבות אלה, כאשר החומר שהוגש מלמד, כי עוד קודם לתאונה סבל התובע מתנאי התפתחות בלתי נאותים, אשר גרמו לעיכוב בהתפתחותו. כאשר רמתו השכלית של התובע, כעולה ממכתבו של ד"ר מסאלחה (נ6/) מלמדת על ליקויי התפתחות ולמידה, מהם סבל התובע עוד קודם לתאונה, הרי יש לייחס חלק מרמתו השכלית הנמוכה של התובע לתנאים הסביבתיים המקפחים בהם הינו שוהה, ובהתאם לקבוע, כי יש לייחס חלק מכושר תפקודו הירוד לתנאים אלה. (ר' גם עדות ד"ר המלי עמ' 47 שורה 24). 29. בנוסף לעדותו המגמתית של האב, אשר למעשה הוכיח, כי התעניינותו בהתפתחותו של בנו ותמיכתו בו לוקה בחסר, מסתבר, כי לאב היתה השפעה על תהליך בדיקתו של התובע. האב הוא אשר השיב במקום התובע, שכן הוא אשר תירגם את דבריו, ונראה, כי כאשר דבריו של התובע למומחה לא נשאו חן בעיני האב, השתיקו האחרון במבט עיניו המקפיא. ראה עדותו של ד"ר המלי, בעמ' 45, ממנה עולה, כי האב מסר אינפורמציה לא מספקת ולא נכונה. (שם שורה 7). וכי "רק מבט של האבא אל הילד הספיק כדי שהילד יפסיק לענות" (שם, שורה 21). אמנם המומחה העיד, כי ידע לסנן את השפעתו זו של האב, אולם, לאחר ששמעתי את עדותו המגמתית של האב, אני סבור, כי היה מקום להביאה בחשבון, כאחד המשפיעים על מצבו של התובע, וכי היה מקום לייחס לה משקל יתר בקביעת מצבו של התובע. טעמה המר של חוסר ידיעתו של האב ביחס למצבו ההתפתחותי של בנו, המלווה בניסיונות השפעה על קביעת נכותו בדרכים לא ראויות, יש בה כדי ללמד על הרקע בו גדל הילד - רקע אשר לו השפעה על התפתחותו, כושרו ותפקודו של התובע, גם אלמלא התאונה. 30. בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא לקבוע, את אשר מרמזים דבריו של המומחה, כי לא כל נכותו התפקודית של התובע נובעת מתוצאותיה של הפגיעה, או לחילופין, גם אם לא היה התובע נפגע בתאונה, הרי כושר השתכרותו לא היה מביאו עד כדי ההשתכרות הממוצעת במשק. אמנם ההלכה הפסוקה קבעה, כי בהעדר ראיות אחרות, יש לחשב את כושר השתכרותו של קטין על פי השכר הממוצע במשק, אולם הדברים אמורים רק כשאין ראיות אחרות. (ר' למשל ע"א 778/83, סעדי נ. כור, פד"י מ' (4) 628, 633). במקרה דנן, הובאו, כאמור ראיות, אשר יש בהן כדי לשכנעני, כי התובע סבל גם אלמלא התאונה, מחסכים הגורמים לפגיעה בכושר תפקודו והשתכרותו. על כן הנני קובע, כי את אבדן כושר ההשתכרות יש להעריך רק במחצית משיעור נכותו הרפואית של התובע, על בסיס השכר הממוצע במשק, או לחילופין, התוצאה תהא זהה, אם לנוכח נתוניו הדלים הבסיסיים של התובע, אעריך את כושר השתכרותו המלא במחצית השכר הממוצע במשק, כאשר על בסיס זה תחושב נכותו הרפואית במלוא שיעורה כנכותו הפונקציונלית. ו. שיעורי הנזק: 31. משנקבעה נכותו הרפואית של התובע בשיעור 20% ומשהיה מאושפז במשך שבועיים, הרי יש לפסוק את נזקיו הלא ממוניים בשיעור הקבוע בתקנות בהתאם, בצירוף ריבית חוקית מיום התאונה ועד היום. סכום הפיצויים עומד בהתאם, על הסך 44,950 ש"ח. 32. הפסד כושר השתכרותו של התובע לעתיד, נקבע בהתאם לאמור בסעיף 30 לעיל, כאשר החישוב נעשה בחישוב אקטוארי על בסיס מחצית השכר הממוצע במשק ולפי נכות בשיעור 20%. הואיל ומדובר במוסלמי שאינו אמור לשרת בצבא, חישבתי את אבדן הכושר מגיל 18, ועד הגיע התובע לגיל 65. בסך הכל מגיע הסכום, לפי שכר חודשי של 3,174 ש"ח, לכדי 175,477 ש"ח, בהיוון כפול לפי ריבית של 3%. מסכום זה אין להפחית מס הכנסה, שכן השיעור נופל משיעור ההכנסה החייב במס, בהתחשב בעובדה, כי מדובר בקטין. 33. ב"כ התובעים מחשבים את נזקיו של האב בגין אבדן השתכרות, עקב הצורך לשהות ליד מיטת הבן ולטפל בו, בסך 150,000 ש"ח. לא מצאתי כל תשתית ראייתית לסכום מופרז ומופרך זה. אף לא הובאו ראיות לגבי ההוצאות האחרות שהוציאה המשפחה. אמנם האב הציג תקצירי שומות מס הכנסה, לשנים הרלוונטיות, אך לא תמך עדותו בראיות של ממש. בסעיף 8 לתצהירו העיד האב: "בעקבות התאונה לא עבדתי במהלך כחודש ימים וגם לאחר מכן צומצם היקף עבודתי למשך כשלושה חודשים בהם שהה הילד בבית במנוחה מוחלטת וזאת על מנת לעזור לאישתי ולאחר מכן עד אשר קיבלתי עבודות אחרות למשך כחודשיים נוספים. באותה תקופה שבה ארעה התאונה עסקתי בביצוע עבודות עפר בכפר אל קנה (ליד כפר קאסם) שם עבודתי כקבלן משנה עבור הקבלן הראשי - זכי דוגה ז"ל. כתוצאה מהתאונה, לא יכולתי להמשיך ולבצע את העבודות והקבלן הראשי הכניס קבלן אחר על מנת להמשיך בביצוע העבודות, דבר שגרם לי לאובדן הכנסות המוערך על ידי בכ- 60,000 ש"ח." האם לא הובאה לעדות, ואף לא הובאו כל נתונים אחרים על היקף השתכרותו של האב בחודשים אלה, כגון חשבוניות, דיווחים למע"מ וכיוצא באלה. האב אף לא הציג נתונים לגבי העבודה אותה הפסיד, פרט לכך שנקב באופן סתמי, כי נגרם לו אובדן פרנסה "מוערך" של 60,000 ש"ח. מהי העבודה אותה הפסיד, מה עשה כדי להקטין נזקיו, מהי התקופה בה היה אמור לבצע את העבודה, מי היו מעסיקיו האחרים וכיוצא באלה נתונים הנוגעים להשתכרותו, לא הביא האב בתצהירו. העובדה, כי האב הגיש תקצירי שומות, אשר לא אדע אם נערכו כשומות סופיות, וכאשר ברור, כי נעשו על סמך הצהרות שהוגשו על-ידו לאחר התאונה, ולאחר הגשת התביעה, הרי אין ליתן להן משקל. מאידך הגיש האב תקציר שומה לשנת 1990 - דהיינו קודם לתאונה, ממנה עולה, כי השתכר 115,000 ש"ח לאותה שנה. לפיכך אעריך את הפסדיו של האב (כולל הוצאות נסיעה וטיפול) בסכום של 10,000 ש"ח - לפי אבדן של חודש ימי השתכרות, נכון למועד התאונה. סכום זה כשהוא נושא ריבית ומשוערך להיום מגיע לסך 30,440 ש"ח וסכום זה הנני פוסק לתובע 2. 34. סך הכל מסתכמים נזקי התובע והוריו בסך 250,867 ש"ח וסכום זה הנני פוסק לתובעים, בניכוי ההוצאות ששולמו על ידי הנתבעים למומחה, פרופ' יואכימס (על פי החלטת כב' השופטת מוניץ מיום 26.5.97). הסך האמור ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו-כן, יישאו הנתבעים בהוצאות התובע, ובנוסף להן בשכר טרחת פרקליטיו בסך 32,613 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיגור שכליתאונת דרכים