פסק דין : 1. התובע, יליד 1934, נפגע בתאונת דרכים ביום 19.2.97 תאונת הדרכים ארעה במהלך עבודתו של התובע והוכרה כתאונת עבודה. במל"ל (מוסד לביטוח לאומי), שם גם נקבעה נכותו. (להלן: "תאונת דרכים מל"ל") . 2. אין מחלוקת כי על תאונת דרכים מל"ל חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 והתקנות לפי חוק זה וכי על הנתבעות (3 ו4- "המגן" ו"אבנר", להלן: "הנתבעות", עפ"י חלקיהן) לפצות את התובע על נזקיו, באם וככל שהיו, יהיו והוכחו. המחלוקת הינה בשיעור נזקי התובע. 3. עיקרי ראיות התובע היו עדותו, עדות אשתו, בתו ומסמכים. עיקרי ראיות חברת הביטוח היו עדות מנהל תפעול אצל מעבידתו של התובע, מסמך שנשלח בעקבות עדותו ות.ע.צ (תעודת עובד ציבור) מל"ל. 4. התובע נפגע כאמור במהלך עבודתו אצל נתבעת 2 מפגיעת רכב נהוג על ידי נתבע 1, אף הוא עובד אצל הנתבעת 2. הרכב (משאית) לא היה בבעלות הנתבעת 2 אלא נמסרה לשימושה בליסינג כעולה מתעודת הביטוח. התובע שימש כעוזר נהג ועסק באיסוף גזם מהרחובות באמצעות מנוף שהיה מותקן על גבי המשאית. תאונת דרכים מל"ל ארעה עת סגר נהג המשאית, הנתבע 1, את זרוע מנוף המשאית על ידו הימנית של התובע וגרם לו שבר מעיכה באמה של ידו הימנית. (מעדות התובע ומסמכי המל"ל). התובע עבד אצל הנתבעת במשך כשנה עד לתאונת דרכים מל"ל (עדותו ועדות צ'יפרוט) קודם לכן החזיק בשכירות קיוסק במשך מספר שנים ולפני זה עבד בבנין, עיסוק שעזב בשל כאבי גב וכתף שנפרק בתאונת דרכים מל"ל במהלך עבודתו (מעדות אשתו פרוט' 14-16) וכן כפועל ייצור ומחסנאי (תצהיר תובע בסעיף 32). לאחר תאונת הדרכים לא שב לעבודה אצל הנתבעת 2 או לכל עבודה שהיא, לטענתו מחמת פגיעותיו בתאונת הדרכים והנתבעות מכחישות זאת. 5. תאונת דרכים מל"ל היתה כאמור ת.ע. הוכרה ככזו על ידי מל"ל והתובע עמד בפני ועדה רפואית לבדיקה ולקביעת נכותו, זו נקבעה והיא מהווה קביעה עפ"י דין המחייבת עפ"י הוראות החוק. ממקום תאונת דרכים מל"ל פונה התובע לבית חולים קפלן, אושפז ל7- ימים במחלקה לכירורגיה של היד, שוחרר ובהמשך אושפז לתקופות נוספות ובמהלכן נותח. מטעם התובע ובהסכמת הנתבעות הוגש ת3/ - ת.ע.צ. מהמל"ל "צילום מסמכים מתיק תאונת דרכים מל"ל". מת3/ עולים עיקרי הדברים הבאים: התובע קיבל דמי פגיעה וגימלת נכות, בסיס שכר רבע שנתי 8,923 ש"ח (2,974.30 ש"ח לחודש), דמי פגיעה שולמו עבור 182 ימים (20.2.97 - 20.8.97) בשל אי כושר מלא, מ21.8.97- עד 28.2.98 נכות זמנית של 100%. מ1.3.98- נקבעה דרגת נכות יציבה, נוירולוגית, כדלקמן: א) 5% - בשל פגיעה בעצב האולנריס - בהתאם לסעיף 31 (5) א' II לתקנות - שיתוק חלקי בצורה קלה של עצב האולנריס. ב) 10% - בשל פגיעה בעצב המדיאנוס - בהתאם לסעיף 31 (4) א' II - שיתוק חלקי בצורה קלה של עצב המדיאנוס. ג) מבחינה אורטופדית - אין נכות. נכות משוקללת - 14.5%. התובע נשלח לועדת רשות לענין תקנה 15 לתקנות ועפ"י חוות דעתה "התובע מוגבל במידת (כך במקור וצ"ל "במידת מה" כנראה - א.ק.), לחזור לעיסוקיו הקודמים, גם לגיל השפעה על השתלבותו בעבודות אותן בצע בעבר אי לכך ממליצה ועדת הרשות להפעיל תקנה 15 באופן חלקי ולהגדיל נכותו בשליש אך לא יותר מ19%-". בהתאם לכך הוגדלה נכותו בועדה הרפואית, שקיבלה המלצת ועדת הרשות והנכות היציבה נקבעה ל19%- . אין חולק כי אין בכך לחייב את ביהמ"ש. הועדה הרפואית במל"ל קבעה נכות נוירולוגית בלבד, כאמור, בהתבסס על חוו"ד נוירולוג שהתבקשה על ידה, אך זו לא נכללה בת.ע.צ ולא צורפה, כן התבססה הועדה על בדיקת תובע ומסמכים רפואיים, כולל זה של ד"ר ויצנבליט ממרכז רפואי קפלן, שם טופל התובע. ברם יצוין כי בועדה בה נתקבלה חוו"ד הנוירולוג ונקבעה הנכות, ישב גם נוירולוג (אחר מזה שנתן חוות הדעת). הצדדים לא חלקו, כאמור, על החלטת הועדה וההליכים במל"ל. בסיום האשפוז והטיפול במחלקה לכירורגיה של היד בבי"ח קפלן הופנה למרפאותיה להמשך מעקב וטיפול והופנה למכון פזיוטרפיה (מסמך ד"ר ויצנבליט מ29.6.97- בת1/ שהוגש בהסכמה) ומשם להמשך טיפול ומעקב אצל הרופא המטפל, שגם הוא הפנה לפזיוטרפיה. בסיכום הטיפול במרפאות קפלן כותב ד"ר ויצנבליט ביום 5.4.98 (מסמך עליו הסתמכה הועדה לקביעת הנכות), כי "היום בבדיקה צלקת עדינה ולא רגישה מעל להיבט כפי של שרש היד הימני, אין סימני הדבקויות בין הגידים. הדבר מתבטא ביכולת לישר פאסיבית את האצבעות בכפיפה גבית מירבית של שרש היד. קמיצת אגרוף חלשה יותר מאשר הצד הבריא, אך מסוגל לקמוץ באופן מלא, לדבריו, עם כאבים בסוף הכפיפה. בכפיפת שרש היד ההגבלה בכפיפת האצבעות גוברת, הדבר מעיד על EXTENSOR EXTINSEC PLUS, כלומר, הדבקויות בגידים המישרים והדבר מסביר את ההגבלה בכפיפה סופית בקמיצת אגרוף. הדבר ניתן לנטרול בדורזיפלקסיה קלה של שרש היד. בא.מ.ג. 25.1.98 מצביע על חביון מוטורי מוארך בעצב המדיאנוס מימין, ירידה במהירות הולכה, חביון תחושתי מוארך מאוד. בעצב האולנריס - חביון מוטורי וסנסורי מוארכים. מהירות הולכה בגבול התחתון של הנורמה. הנ"ל עבר, כאמור, נאורליזה, שכללה פתיחת תעלה קרפלית. המצב סופי, אין מקום לטיפול נוסף. מוגבל בפעילות מאומצת עם היד הימנית". ע"י הרופא המטפל נשלח להמשך פיזיוטרפיה ב14/6/98- ומתוך ת1/ נראה רישום אחרון לענין זה ב7/98- המציין שיפור מסוים לאחר טיפולים שלא נשמר. המומחה האורטופדי בועדה בדק את התובע וממימצאיו עולה קיומה של צלקת בצורת S באמה מעל שרש כף היד, קושי לסגור כף יד ימין, צלקת שאינה דבוקה לעומק, יישור מלא, צילום רנטגן מתאונת דרכים מל"ל מראה אוסטרופורוזיס לאורך שליש דיסטאלי של הרדיוס והאולנה, קביעתו היא שאין כל נכות אורטופדית ונתבקשה כאמור התיחסות נוירולוגית אשר על פי המלצתה (שלא הוצגה ולא צורפה לתיק) נקבעה נכות נוירולוגית כמפורט. תלונות התובע בועדה - כאבים, לא יכול לסגור את היד, מוגבל ביד ימין, קושי לישון. המסקנה - נכות רפואית נוירולוגית בשיעור משוקלל של 14.5% כמפורט. טוען התובע כי לא שב לעבודתו או עבודה אחרת לאחר תאונת דרכים מל"ל, בגללה ובשלה, בהתחשב בפגיעותיו, תקופת החלמה ואי כושר ממושך, נכותו וגילו, עד שהגיע לגיל פרישה (בעת תאונת דרכים מל"ל היה בן 63 שנים) ואלמלא תאונת דרכים מל"ל היה ממשיך לעבוד אצל הנתבעת או בעבודה אחרת לפחות עד גיל 65 ואף למעלה מכך, עד גיל 70. לטענת התובע, נכותו הרפואית פגעה אנושות בתפקודו, עד שלילתה המוחלטת בנסיבותיו התעסוקתיות כעובד כפיים, אף כי לא נגרמה לו נכות אורטופדית וחרף פגיעותיו מהעבר כעובד בנין, עבודה אותה נאלץ לעזוב עקב כך, בשים לב לכך שבעת שהתקבל לעבודה בה נפגע היה "אדם בריא וחזק" (סעיף 34 לתצהירו) ובעל מוטיבציה לעבודה המאומצת (ע"ה1/ - פרוט' 14). ומנגד טוענות הנתבעות, כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית בקשר עם פגיעותיו בתאונת דרכים מל"ל ולחילופין טוענות הן כי מדובר בפגיעה מזערית שאין בה לשלול את כשרו של התובע לעבודה. לטעמן של הנתבעות פגיעותיו של התובע ונכות הצמיתה היא בשל פגיעות תחושתיות בלבד, עברו התעסוקתי משקף עבודות מזדמנות והחלפת עיסוק מעת לעת, התובע אינו בעל מקצוע מוגדר והשכלה מיוחדת ונכותו לא מנעה ולא היתה צריכה למנוע עבודה חליפית ובתחומים כלליים. עוד מציינות הנתבעות את פגיעותיו מהעבר במהלך עבודתו בבניין אשר בשלהן עזב תחום זה. בעדותו מפרט התובע את תקופת אשפוזו, החלמתו, תהליכי שיקומו ו"מסכת היסורים" שעבר ומסביר כי אין הוא בעל השכלה גבוהה והסכין לעבודת כפיים קשה שבשל תאונת דרכים מל"ל וגילו המתקדם נמנע ממנו לשוב לעבודתו או להשתלב בעבודה אחרת כלשהיא המתאימה להגבלותיו, גילו והכשרתו. עוד מוסר התובע כי הוא מתקשה בפעולות יומיומיות הדורשות הפעלת כף היד הימנית והוא מנוע מלבצע מטלות ופעולות שהיו מנת חלקו בעבר - כגון קניות, נקיון, בישול ואפיה (בהם עזר לאשתו) וכן תיקונים ועבודות שונות להחזקת הבית כגון: שיפוץ, סיוד, טיח ובניה (עזרה שגם הבטיח לביתו בבנית ביתה) צביעה וכיו"ב ובשל כך נדרש לעזרת אחר ובפרט בשל מצבה הרפואי הנוכחי של אשתו שנפגעה בעבודה אף היא. עוד מוסר התובע כי לא פנה ללשכת התעסוקה לאחר תאונת דרכים מל"ל בשל מגבלותיו, תקופת השיקום וגילו שעל סף פרישה אף כי בעבר היו כל עיסוקיו על פי הפניה מהלשכה. לדבריו, ניסה למצוא עבודה אחרת אצל חברות כ"א ושמירה דרך השיקום, לא נענה - בשל גילו ולא ניסה לעבוד או לנהל קיוסק כבעבר. ע"ה1/ - מנהל תפעול אצל הנתבעת 2 - מעבידתו של התובע - קיבל את התובע לעבודתו ומסביר כי קיבל את התובע לעבודה חרף גילו ואופי העבודה לאחר שהראה נכונות והיה נראה לו בכושר מתאים והעסיקו כי הראה נכונות בעבודה והיה מסור לה (פרוט' 14). לדבריו, באופן רגיל מועסקים העובדים בחברה עד גיל 65 ולא מעבר לכך, כאשר מדובר בעיסוק כפי עיסוק התובע, בשל היותו כרוך במאמץ פיסי רב ואת התובע לא היו מעסיקים מעבר לגיל 65. גם כך, לדבריו, התקבל התובע לעבודה באופן חריג, שכן הגיל המכסימאלי לקבלה לעבודה הנדונה הינו 55 וזאת בשל אופי העבודה וגם כחריג לא היה תובע נשאר בעבודה מעבר לגיל 65. עוד מציין העד כי במצבו היום לא היה מקבלו לעבודה. בעדותו התחייב העד להמציא רשימת עובדים ותאריכי לידה וכזו הומצאה. ממנה עולה כי כל העובדים למעט אחת (ב"כ הנתבעות מציין כי זו אימו של הבעלים של הנתבעת) גילם פחות מ65- ואין כל חריג התומך טענה להשארות בעבודה, בעיסוקו של התובע, מעבר לגיל פרישה רגיל. מעבר לראיות התובע כמפורט לא הוצג מסמך/ראיה לענין פניות התובע לשיקום לחיפוש עבודה ומהות פעולותיו בשיקום, וכן לא ראיה/פניה ללשכת עבודה ולנסיונות הנטענים של התובע לחיפוש עבודה חלופית המתאימה לו - בבחינת הקטנת הנזק. מהראיות עולה כי ב12/98- נפגעה אשתו בתאונת עבודה, פגיעותיה קשות ומאז הוא התמסר לטיפול בה ובביתם. (ר' תצהיר התובע ועדות אשתו פרוט' 15). עפ"י הראיות שהובאו בפני ומטענות הצדדים, אני קובע את נכותו הקבועה הרפואית של התובע בשיעור משוקלל של 14.5% המורכב מנכות נוירולוגית של 5% בשל פגיעה בעצב האולנריס, שיתוק חלקי בצורה קלה, בהתאם לסעיף 31 (5) א' II לתקנות ו10%- בשל פגיעה בעצב המדיאנוס, שיתוק חלקי בצורה קלה, בהתאם לסעיף 31 (4) א' II לתקנות. לתובע לא נותרה נכות אורטופדית בשל תאונת דרכים מל"ל. הצדדים הדגישו בסיכומיהם טענות לענין הנכות התפקודית של התובע ואולם נראה כי בעניננו אין הכרח לקבוע את שיעורה של הנכות התפקודית שמשמעה פגיעה כללית בכשרו של התובע הן מבחינה תעסוקתית והן מבחינות אחרות (תפקוד בבית וכו') והשפעת פגיעותיו מתאונת דרכים מל"ל והשלכותיהן יבחנו בראשי הנזק השונים. יפים לכאן הדברים מע"א 3049/93 גירוגוסיאן נ' רמזי - דינים עליון ע' 443: "...בתביעה כמו זו שבעניננו... תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים, אין הכרח לקבוע את שיעורה של "הנכות התפקודית". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות (לדוגמא - תוספת שלי - א.ק.) מבלי שידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ("לדוגמא") יקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית... יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו ובקביעת הפסד כושר השתכרותו וינתן לכך ביטוי". לדברים אלה משנה תוקף בעניננו נוכח גילו של התובע וסמיכות הארוע לגיל פרישה רגיל, ממילא. מכאן לדיון בראשי הנזק, אך קודם לכן יודגש כי מטרת הפיצויים כעקרון מנחה הוא להעמיד את הניזוק במצב בו היה עובר לתאונת דרכים מל"ל ואלמלא ארעה ולא לשפר את מצבו. (החזרת המצב לקדמותו - RESTITUTION IN INTEGRUM). עוד נוסיף מע"א 5/84 - מה' 3 374 כי בנזקי גוף יש לפסוק פיצוי אינדיבידואלי לכל ניזוק. לא תמיד ניתן להעריך את הנזק במדויק. תורת הפיצויים אינה תורה מדוייקת, אין היא דורשת דיוק מתמטי ואין היא מבוססת על ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא - וודאות סבירה. עם זאת, אין להתחשב בספקולציות גרידא שאין להן בסיס. ואחרון מע"א 252/86 - מה' 4 - 45 לפיו על הניזוק מוטל נטל (ולא חובה) להפחית נזק שהמזיק גרם לו. נטל ההוכחה בענין זה מוטל על המזיק-הנתבעת. הקטנת הנזק נבחנת בנסיבות המקרה הספציפי וכוללת בחובה אמת מידה אובייקטיבית של סבירות האמצעים שננקטו או שצריכים היו להנקט להקטנת הנזק. 6. התובע עותר לפצותו בראשי הנזק הבאים: א. נזק שאינו נזק ממון. ב. הפסד השתכרות לעבר. ג. פגיעה בהשתכרות ו/או בכושר ההשתכרות לעתיד. ד. עזרה וסיעוד עבר. ה. עזרה וסיעוד לעתיד. ו. אובדן שירותי בעל לתיקוני בית לעבר ולעתיד. ז. הוצאות (רפואיות) עבר ועתיד. ח. הוצאות משפט - אגרה, עדים. ט. שכ"ט עו"ד. סה"כ עותר התובע לפיצוי בסך 588,855 ש"ח + שכ"ט עו"ד. ד י ו ן א. נזק שאינו נזק ממון: התובע עותר לפצותו בסכום של 21,447 ש"ח עפ"י חישוב שצורף (נספח א') לסיכומים (14.5% נכות, 24 ימי אשפוז, ת.ל. 1.4.34 לפי סעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ת.ד. מיום 19.2.97). הנתבעת מציינת סכומים אחרים, ללא תמיכה בתחשיב ואינה חולקת על משך האשפוז וגיל התובע. לענין זה השיב התובע בסיכומי תשובה ולדבריו "טעות" הנתבעת נובעת מאי הוספת ריבית מיום תאונת דרכים מל"ל. טענת וחישוב התובע מקובלים עלי. הסכום אותו חייבות הנתבעות לשלם לתובע בגין הנזק הלא ממוני הינו 21,500 ש"ח מעוגל להיום. ב. הפסד השתכרות לעבר: התובע עותר לפיצוי בסך 125,739 ש"ח כולל ריבית ממחצית תקופה כדלקמן: שערוך שכר ממוצע עובר לתאונת דרכים מל"ל על פי תלושי שכרו מ9/96- עד 2/97 (נספחים ט' 1-6 לתצהירו) ולאחר ניכוי מסה"כ, מיום תאונת דרכים מל"ל ועד עתה כהפסד מלא. הנתבעת מחשבת את ממוצע שכר התובע באופן שונה ומנכה ממנו רכיבים שלטעמה אינם חלק משכרו הרגיל. לטענתה, זכאי התובע לפיצוי עבור הפסד שכר מלא של 6 חודשים מיום תאונת דרכים מל"ל, הא ותו לא, כמפורט בסיכומיה. התובע הניח דעתי בראיותיו, טענותיו וחישוביו ואני מעדיפם. הנתבעת העידה מטעמה את מנהל התפעול של מעבידתו של התובע, כאשר הסעיפים הרלבנטיים לענין שכרו של התובע, בתצהיר עדות ראשית של העד, נמחקו בהסכמת באת כחה, לאחר שהעד מסר בח.נ. כי אינו עובד במדור השכר, לא עוסק בהנפקת תלושי השכר ואף אינו מבין בכך. (פרוט' 13-12) . הנתבעת לא העידה גורם כלשהוא מהמעביד לענין רכיבי השכר ומשמעותם ומבקשת להסיק מסקנות חד משמעיות מתוך האמור בתלושים ואין הדבר ראוי. מנגד הוגשו תלושים באמצעות התובע (סעיף 33 לתצהירו) והוא לא נחקר עליהם בח.נ. על ידי ב"כ הנתבעת. התלושים משקפים את הסכום לתשלום בניכוי מס ואת המדווח למל"ל אשר עפ"י כך שולמו לתובע דמי פגיעה אותן מבקשת הנתבעת לנכות (שכר רבע שנתי 8,923 ש"ח נומינאלי). שני הצדדים הסתמכו על 6 תלושי שכר של התובע ל9/96- - 2/97 לצורך קביעת ממוצע ושיערוכו, לאחר ניכוי מסה"כ. (התובע ניכה מלוא המס והנתבעת ממוצע המס השולי - המס השולי לא עלה על 20%). מבדיקת התלושים (צורפו צילומים בלבד ועל כן לא ניתן למצוא באור למספר המסמן את תאור התשלום) עולה שתשלומים קבועים היו - משכורת ונסיעות. לחודש 9/96 הוספו שי לחג, הובלות ומתנה (שגם נוכתה בניכויי הרשות), לחודש 11/96 הוסף תשלום ל"יומיות" (?!), לחודש 2/97 (תאונת דרכים מל"ל ארעה ב19.2.97-) הוספו פדיון ימי חופשה ומפרעה (שגם נוכתה בניכויי הרשות). התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ב7/3/96- (ר' עדות עה1/ ועדות התובע), לא הוגשו תלושים המתייחסים לכל תקופת העבודה ואין להסיק מאלה שצורפו, על תשלומים קבועים לבד ממשכורת ונסיעות. הנתבעת מהווה "המוציא מחברו" לענין הוצאת רכיבים מתלושי שכר שהוגשו על ידי התובע בהסכמה, הנתבעת הסכימה למחיקת הסעיפים לענין זה מתצהיר העד מטעמה, לא חקרה את התובע לענין זה, לא הביאה עדות לתמוך בעמדתה, אין להסיק מסקנות מוחלטות מצילום התלושים שהוצגו (ואף לא הוצגו במקורם כאמור לעיל), את ניכוי דמי הפגיעה מבקשת היא על פי הסכום שדווח למל"ל הכולל את כל הרכיבים ולצורך חישוב הפיצוי גורעת היא מהסכום. אני מקבל איפוא עמדת התובע וקובע את בסיס השכר הממוצע עובר לתאונת דרכים מל"ל על סך 2,931.75 ש"ח ובשערוך - 3,540 ש"ח (מעוגל) לחודש נכון להיום. עובדתית, לא שב התובע לעבודתו, בה נפגע או אחרת ועדותו לא נסתרה בענין זה. על פי המסמכים הרפואיים, תיק המל"ל ומעדותו, עולה כי שהה בתהליך שיקום ממושך (כאמור בת4/ - ב7/98 יש רישום על טיפול פיזיוטרפי המשקף בעיתיות בתפקוד היד הימנית ועד מועד זה יש רצף טיפולים), עד סמוך לגיל פרישה ואני ער לכך שב12/98- עת נפגעה אשתו בתאונת עבודה התמסר לטיפול בה. עה1/ מסר כי לא היה מקבלו חזרה לעבודה במגבלותיו ומשום אופי העיסוק וטענתו של התובע כי נדחה ונמנעה ממנו עבודה אחרת בשל גילו, מיגבלותיו (פגיעה בידו הדומיננטית) הכשרתו, השכלתו, עיסוקיו בעבר ותקופת השיקום, נראית סבירה. לענין זה נראים מתאימים דברי כב' השופט אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן בשינויים המתחייבים: בנתונים אלה הוא בודאי יתקל בקשיים למצוא מקום עבודה ובאם ימצא לחלק מהתקופה עד הגיעו לגיל 65, הכנסתו בה ודאי תהיה נמוכה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה והכירה בנכות זמנית של 100% מתום תקופת אי כושר מלא בגינה קיבל דמי פגיעה ועד 28.2.98 וועדת רשות (אף שאינה מחייבת כאמור) המליצה (המלצה שהתקבלה) להעלות נכותו הרפואית בשל מוגבלותו, אם כי גם בשל גילו, בגין כך שאינו יכול לשוב לעבודה. אין חולק כי על הניזוק מוטל נטל (ולא חובה) להקטין נזק וכי על המזיק נטל ההוכחה בענין זה ובכך לא עמדה (ר' ע"א 252/86). מאידך, התובע פירט הסיבות והטעמים לאי שובו לעבודה דנן, הדבר נתמך מעה1/, טעמיו לאי מציאת עבודה חלופית או לתחושת היאוש לחפש מעבר לבדיקה בשקום מתקבלת על הדעת נוכח גילו, מוגבלות ידו הימנית, הכשרתו וכו' כמפורט לעיל ובשים לב לכך שהגיע לסף פרישה כאשר באותה עת גם אשתו נפגעה - ולטעמי אין לבוא עם התובע חשבון, על קוצו של יוד. כאמור, מעדיף אני עמדת וטענות התובע ועל כן יש לפסוק לו בגין הפסד שכר בעבר ועד הגיעו לגיל 65 שנים כמפורט בחישובו, קרי - ל25.5- חדשיםX3,540 ש"ח=90,270 ש"ח, בצירוף ריבית מאמצע תקופה. ג. פגיעה בהשתכרות ו/או בכושר השתכרות מעבר לגיל 65 ועד גיל 70: לטענת התובע, ממשיך היה בעבודתו אם אצל הנתבעת ואם באופן עצמאי גם לאחר הגיעו לגיל פרישה, שכן קודם לתאונת דרכים מל"ל היה בריא וחזק ועל כן עותר הוא לפיצוי הפסד ופגיעה בכושר השתכרות באופן מלא מגיל 65 עד גיל 70. אין אני מקבל עמדת וטענות התובע לענין זה. לתובע פגיעה קודמת בגבו ובכתפו שבגינם הפסיק לעבוד בבנין (ר' עדות אשתו), עה1/ השיב, לא נסתר והמציא מסמך המאמת עמדת הנתבעת כי התובע לא היה מוחזק בעבודה אצל הנתבעת מעבר לגיל 65 גם אלמלא תאונת דרכים מל"ל, התובע ממילא לא שב לעבודה ולא חשב לחפש ולמצוא עבודה מאז 12/98 עת נפגעה אשתו בתאונת עבודה והוא התמסר לטפל בה ובביתם (עדותו ועדות אשתו ובתו), התובע לא הוכיח נסיבות מיוחדות לפיהן הוא - בעיסוקו, הכשרתו, השכלתו ועברו - היה עובד או ממשיך לעבוד מעבר לגיל 65 כאשר הובהר כי אצל הנתבעת לא היה מועסק מעבר לגיל פרישה. (ר' גם פס"ד גירוגיסיאן) . עמדת הנתבעת, הפסיקה עליה הסתמכה תוך אבחון פסיקה עליה סמך התובע, מקובלת עלי ומועדפת. למעלה מן הצורך אוסיף כי פגיעתו של התובע בתאונת דרכים מל"ל ונכותו, כלל אינם מצביעים ומלמדים על פגיעה מוחלטת בכשרו של התובע לעסוק בעבודות מזדמנות וכלליות (כפי שבחלקם עבד בעבר - לדוג' מחסנאי - סע' 32 לתצהירו, או ניהול קיוסק - ר' עדותו ועדות אשתו) אם בכך הוא חפץ לאחר הגיעו לגיל פרישה וזאת בשים לב לכך שהמנעותו מעיסוק נכון ל12/78- ואילך נובעת מפגיעתה של אשתו, שהעבירה והטילה עליו את הנטל לסעוד אותה ולטפל בה ובביתם - כעולה מעדות האשה, זאת בנוסף להקדשת זמן מזמנו לנכדיו גם בעת שבתו מסייעת בביתם (ר' עדות הבת). לפיכך, נדחית עתירת התובע לפסוק לו הפסד שכר ופגיעה כמלוא השכר מעבר לגיל 65. ד. עזרה וסיעוד עבר ועתיד התובע עותר לפצותו בסך של 43,680 ש"ח לפי 40 ש"ח לשעה, 14 שעות בשבוע במשך שנה מיום תאונת דרכים מל"ל ומיום קביעת הנכות הצמיתה (1.3.98 - 14.5% + תקנה 15 במחצית) ועד היום לפי 5 שעות שבועיות ומהיום ועד תוחלת חייו לפי 7 שעות שבועיות. עיקרי טענות התובע הן כי עברה עליו תקופת החלמה ארוכה וכואבת, על "סבלו הקשה" עמדו גם בתו ואשתו בעדותן, המסמכים הרפואיים משקפים מסכת ארוכה של טיפולים ובדיקות, זכותו לפיצוי קיימת גם אם לא הועסקה בפועל עזרה בשכר וזאת מחמת מחסור באמצעים כלכליים, העזרה והסיעוד ניתנו על ידי בני משפחתו וזאת מעבר לעזרה הצפויה ושיש לצפות לה מבני משפחה, בדעתו של התובע לפצות את בני משפחתו על העזרה שהושיטו לו מכספים שיקבל מהנתבעת והוא מוגבל בפעולות יומיומיות בשל תאונת דרכים מל"ל. במענה לטענות הנתבעת אומר התובע כי הוא נפגע בתאונת דרכים מל"ל במהלך עבודה פיסית ועל כן אין לטעון כי היה נזקק ממילא לעזרה עקב גילו (63 שנים בתאונת דרכים מל"ל), העובדה שסעד וסייע לאשתו בשל מוגבלויותיה עקב תאונת דרכים מל"ל שעברה ב12/98- אינה מזכה את הנתבעת לקזז" עזרה מול עזרה שכן העזרה אותה קיבל הינה "חריגה" - מה שאין כן העזרה שהושיט ומושיט לאשתו. הנתבעת מציינת, בין היתר, כי הואיל והתובע נפגע בת.ע. וזו הוכרה במל"ל, כי אז הוא זכאי מהמוסד לכיסוי הוצאות, ככל שהוא אכן נזקק להוצאתן בגין עזרה וסעוד, העובדה שפגיעותיו בתאונת דרכים מל"ל הותירו נכות צמיתה אין בה כשלעצמה להעיד על מוגבלות המזכה בפיצוי לעזרת הזולת וסיעוד ופגיעותיו מזעריות, אין כל ראיה מטעם התובע בדבר צורך רפואי בעזרה וסיעוד בקשר עם מגבלותיו הנטענות כתוצאה ובקשר לתאונת דרכים מל"ל ואין ראיה לעלותן, העזרה שהושטה לו על ידי אשתו ובתו כעולה מעדותן הינה עזרה רגילה, לא חריגה ולא הוכחה חריגותה, לגילו של התובע "השפעה מכרעת" לצורך (אם קיים) לעזרת הזולת וסיעוד ועל כן ככל שהיא נחוצה או היתה נחוצה בענייננו אין היא אלא צורך ב"עזרה נוספת הנובעת מן הפגיעה" (קציר 577). עוד טוענת הנתבעת כי ככל שיקבע שהתובע נצרך לעזרה וסיעוד וכי העזרה שקיבל מאשתו ובתו חריגות המה כי אז יש לקזזה כנגד העזרה שהתובע הושיט להן בתמורה וזאת לאשתו אשר נפגעה קשה בת.ע. ב12/98- ומאז התמסר לסעוד אותה ולטפל בביתם ולביתו על ידי שמירה וטיפול בילדיה-נכדיו. לא שוכנעתי כי פגיעותיו של התובע בתאונת דרכים מל"ל ונכותו הרפואית פגעו ופגמו בכשרו ובתיפקודו של התובע כדי גריעה מלאה או משמעותית מתפקודו בפעולות יום יום כבימים ימימה עובר לתאונת דרכים מל"ל, או מכשרו התעסוקתי וזאת מבלי להתעלם מתקופה שלאחר תאונת דרכים מל"ל במהלכה היה באי כושר מוחלט, בנכות זמנית גבוהה, קיבל טיפולים רפואיים ועבר תקופת החלמה ושיקום ועל כן ובהתחשב בגילו הכרתי בהפסד שכר מלא לעבר מיום תאונת דרכים מל"ל עד הגיעו לגיל פרישה ולא מעבר לכך. אך ברי כי אין להציג את התובע כמי שהוא מוגבל וזקוק לעזרה וסיעוד ולו באופן מוגבר, מזה שהיה נזקק לו ממילא בשל גילו ובהתחשב בסיועו לאשתו ואין הצדקה ובסיס לקבוע כי היה נזקק לעזרה באופן קבוע ובחישוב מתמטי עד תום תוחלת חייו. מעדות התובע, אשתו ובתו עלה כי פגיעתו בתאונת דרכים מל"ל לא פגעה ופגמה ביכולתו ובכשרו של התובע עד כדי כך שנבצר ממנו להתגייס כל כלו לעזרת אשתו, לטיפול בביתם ולסיוע לביתו, לפחות מאז נפגעה אשתו קשות (12/98) והדבר מבורך ומובן מאליו ביחסים שבין בני זוג ובין אב לביתו, שגם מסייעת להוריה במשק ביתם מבלי לצפות לתמורה כלשהיא. (כעולה מעדותה). אשתו של התובע מוסרת בעדותה כי מאז נפגעה קשה בתאונת עבודה (2/12/98) התובע "לקח על עצמו את עבודות הבית ואח"כ סובל מכאבים והיד מתנפחת לו" ואין אני מתעלם מהסיפא. לדבריה, (פרוט' 15) התובע מבצע את הקניות והם נשלחים לביתם כאשר קניות במכולת "עזרא ניגש למכולת, מבצע קניות וקונה לחם וכל מיני דברים שחסרים בבית". כן אומרת אשת התובע כי שהתה בתקופת שיקום די ארוכה בבית חולים לוינשטיין ואז היה איתה התובע כל יום ומאז שבה הביתה, התובע הוא שנושא בנטל העיקרי של הטיפול בה. לדברי אשת התובע, היא פנתה עקב מוגבלותה למל"ל בתביעה לעזרה ושרותים מיוחדים וטרם קיבלה מענה. מעדותה עולה גם שעובר לתאונת דרכים מל"ל נשוא התביעה (כ9- שנים לפניה) נפגע התובע עת עבד בבניין (גב ופריקת כתף) עזב העבודה ולא שב אליה עוד "משום שלא היה לו כוח לעבוד בבניין" (פרוט' 16). ועוד עולה מעדות אשתו כי בתם מסייעת להם בעבודות הבית, היא מתגוררת בסמוך להם, אין היא עובדת והתובע משגיח על נכדיו (כמובן ללא תמורה) לפי הצורך, כשהיא הולכת לקניות או כשהיא באה לנקות את ביתם (ודוק - "ביתנו" - ר' עדות התובע פרוט' 18). פשיטא, שעזרת הבת ניתנת גם בשל מוגבלות האם - אשת התובע. הבת בעדותה מבהירה את מהות העזרה אותה היא מושיטה להוריה (ודוק - "להם" ולא לו) (פרוט' 16-17) ולדבריה היא מנקה את ביתם ואז משגיח התובע על ילדיה ובעיקר על התאומות וכלשונה "מדובר בעזרה הדדית שלנו בתור בני משפחה, אני לא מקבלת שכר על כך ולא מצפה לקבל". למותר לציין כי בתצהירי ע.ר. של התובע, אשתו ובתו, מודגשים ומפורטים בעיקר מהות ורכיבי העזרה והסיעוד שהושיטו לו האשה ובתם והגריעה בתפקודו של התובע בפעולות יום יום, אך אני לא התרשמתי כצעקתם. אשתו של התובע מוסרת בח.ר. כי נאלצה לקחת חופשה ממקום עבודתה על מנת לשהות עם התובע בבית חולים (סע' 11 לתצהירה) אך לא הביאה כל ראיה לכך כגון תלוש שכר או אישור מעביד, אין ולא היה כל צידוק להמנעות מהבאת ראיה לתמוך את הטענה. כן גם לא הוצגה אסמכתא להפסד בשכרה, לתקופה כלשהיא, שנגרם לצורך מתן עזרה. (הבת כאמור בעדות האם אינה עובדת). מעיון בחומר הרפואי ובמסמכי המל"ל עולה שב7/98- ודאי ב12/98- (אז גם הפנה התובע כל משאביו לטפל באשתו ובביתם) הגיע לקיצו הטיפול הפיזיוטרפי (לא הוצגו מסמכים מעבר ל7/98- או בסמוך). במסמך הרפואי מ5.4.98- של ד"ר ויצנבליט ((בת1/) נאמר כי "המצב סופי, אין מקום לטיפול נוסף" (והכוונה לטיפול רפואי) והתובע הופנה לפזיוטרפיה (אינני מתעלם מהתוספת בכתב יד ע"ג המסמך לפיה התובע "מוגבל בפעולות מאומצת עם היד הימנית"). מכל מקום, מוגבלותו אז היתה ברת "ניטרול בדורספלקסיה קלה של שרש כף היד" (המסמך הנ"ל ומסמך מ14/6/98- בת4/). (דורסיפלקסיה ="DORSIPLEXION" = "כפיפה לכיוון הגב" - מילון למונחי הרפואה מאת ד"ר אלן פינגולד ומרים פרייר - כרטא ירושלים 1991). הטיפול הפזיוטרפי עפ"י הפניה קודמת כלל "הפעלת אצבעות מרפק + כתף ימין" (מסמך בת4/ וכזכור - נפגע התובע בעבודתו כ9- שנים לפני תאונת דרכים מל"ל בפריקת כתף ולא שב אח"כ לעבודת הבנין). במסמך מ10/97 בת2/ של הפזיוטרפיסטית נאמר כי "ניתן לומר שהטיפול הפזיוטרפי מיצה את עצמו. יש עדיין מקום לתרגול, חיזוק שרירים ושיפור התפקוד אך לדעתי יכול מר עמרני לבצע זאת באופן עצמאי". במסמך מ7/98 (בת4/) נאמר "היה שיפור מסוים לאחר טיפולים אך לא נשמר" ויש לשים לב כי היה על התובע לבצע תרגילים בבית מאז 10/97 שכן "...הטיפול הפזיוטרפי מיצה את עצמו". מכל מקום, ב8/98- עמד התובע בפני ועדה רפואית במל"ל שקבעה כי אין לו נכות אורטופדית ונותרה נכות נוירולוגית כמפורט, קרי - פגיעה תחושתית בעיקרה. לא שוכנעתי איפוא מטענות התובע ועמדת הנתבעת, בעיקרון (לרבות אבחון הפסיקה) נראית לי עדיפה אלא שנדמה לי שלא יהיה זה נכון, ראוי וצודק לשלול לחלוטין מהתובע פיצוי בראש נזק זה לתקופה הסמוכה לתאונת דרכים מל"ל, קרי - במהלך טיפוליו הרפואיים, ההחלמה והשיקום בשים לב לפגיעה בידו הדומיננטית וזאת בתחילה בצורה מוגברת (מתאונת דרכים מל"ל ועד 28.2.98 תום תקופת אי כושר מלא ונכות זמנית של 100%) ואח"כ פחות (מ1.3.98- קביעת נכות צמיתה ועד 7/98 מועד בו לכאורה הסתיימו הטיפולים הפזיוטרפיים כעולה ממסכים בת4/) ועוד פחות מכך אח"כ בשים לב לגילו, עברו הרפואי ופגיעתה של אשתו מ12/98- אז התמסר לטיפול בה ובביתם כמפורט בעדותה, כאשר עזרת הבת נועדה גם, אם לא בעיקר, בשל מוגבלות האם. התובע עותר לפצותו בגין הפסד שנגרם ויגרם לו בצורך להעזר באחר לצורך מלאכת בית שאותן נהג לעשות לפני תאונת דרכים מל"ל ובשל מוגבלויותיו אינו יכול לעשותן עוד כגון: עבודות שיפוץ, סיוד, טיח, בניה, אינסטלציה ולרבות קניות, נקיון, בישול ואפיה, בין בביתו הוא ובין כסיוע לבתו. התובע נקט בענין זה בעתירה לראש נזק נפרד של "אובדן שירותי בעל לתיקוני בית" ונדמה לי שלא כך הוא. הנתבעת סבורה שאין לפסוק כל סכום בראש נזק זה שכן הוא יוחד למקרה של מות אחד מבני הזוג ולא כבענייננו. סבורני שאין מניעה משפטית לפצות בן זוג בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מהצורך לשכור שרותים חלופיים לאלה שבן הזוג העניק לפני פגיעתו בתאונת דרכים מל"ל, גם אם זו לא גרמה למותו, כפוף להוכחת צורך בשרות ושיעור ההוצאות, אלא שלשם כך צריך בן הזוג להיות התובע מהמזיק. מאידך, עתירה של תובע לפצותו הוא, בענין צורך לשכור שירותים חלופיים, נכללת בראש הנזק של הצורך בעזרת הזולת. בעניננו לא מדובר בתביעת בן או בת זוג בגין הפסד ונזק שנגרמו לו או לה מנזק שנגרם לבן או בת הזוג האחר/ת על ידי מזיק, וודאי שאין מדובר בתביעת הבת כמי שניזוקה. התובע הוא הניזוק בעצמו שלדבריו ולדברי אשתו ובתו אינו מבצע ואינו יכול לבצע עוד, פעולות ועבודות אותן ביצע לפני תאונת דרכים מל"ל לעצמו, לביתו לבני משפחתו וזאת בשל פגיעותיו בתאונת דרכים מל"ל דנן והשלכותיהן ועל כן נזקק ויזקק הוא לעזרה וסיוע מאחר, בשכר, לביצוען. במה שנוגע לתובע עצמו אין אני רואה מניעה לפצותו כפוף להוכחת צורך, שיעור וקשר סיבתי להשלכות תאונת דרכים מל"ל וביחס למצב עובר לתאונת דרכים מל"ל. יש להפריד בין מהות השרותים הנטענים, שחלקם כלול במסגרת עבודות המבוצעות במשק בית משותף על ידי בני הזוג ללא חלוקה ברורה כשחלוקת תפקידים "מסורתיים" הפכה זה כבר לנחלת העבר" (ר' פס"ד גבאי נ' לוזון), לבין עבודות אשר בד"כ מתקבלים מבעלי מקצוע. אם לאחרונים לא נזקק התובע בעבר בשל כשרונו וכישוריו שלו כניזוק והפגיעות בתאונת דרכים מל"ל שללו כשרון וכישורים אלה כי אז יהיה צורך בהם בעתיד והם שווי כסף ראויים לפיצוי. כך לדוגמא אין, לדעתי, לכלול קניות, נקיון, בישול ואפיה שהן עבודות המבוצעות על ידי בני הזוג, ללא חלוקת תפקידים קבועה והכרחית, ובעניננו אין להתעלם מכך שאם יש צורך הוא נובע גם או בעיקר מפציעת האשה וניתן לכלול עבודות אחזקה שאינן רגילות ובעניננו אין להתעלם מכך שאם יש צורך הוא נובע גם או בעיקר מפגיעה קודמת של התובע בעבודת בנין שבשלה לא שב עוד לעבודה זו, ושהיא מהווה טענת בסיס לכאורית למגוון כישוריו באחזקת הבית. הטענות בעדות התובע, אשתו ובתו היו כלליות, אין לשלול את היותן נוגעות בדבר ואין אני יכול ומוכן להסתמך רק על עדותן ולקבוע אמיתותן רק כיוון שלא נסתרו, שכן התובע הוא "המוציא מחברו". אין הוכחה כדבעי ביחס לעבודות ספציפיות שהתובע ביצע לפני תאונת דרכים מל"ל, שנדרשו אחרי תאונת דרכים מל"ל ושבוצעו על ידי אחר ולפחות עד היום, שכן מדובר בנזק מיוחד. לא שוכנעתי כי פגיעותיו של התובע בתאונת דרכים מל"ל גרעו ופגמו בכישוריו ובתפקודו ביחס לפעולות אלה ולא ניתן להתעלם מפגיעתו בבניין בעבר (ר' עדות אשתו). אין להתעלם ממוגבלויותיה של אשת התובע כתוצאה מתאונת דרכים מל"ל ב12/98- מועד מאוחר לארוע תאונת דרכים מל"ל בה נפגע התובע - שגרעו ופגמו בכשרה ובשל כך התמסר התובע כל כולו לסייע בידה וליטול על עצמו עבודות משק בית שהיו בעבר גם מנת חלקה. אין גם להתעלם מכך שבת התובע מסייעת באחזקת משק הבית כעזרה הדדית רגילה שנדרשת גם או בעיקר בשל פגיעותיה של האם (ר' עדות הבת). אני נכון להניח, כהנחה סבירה, שעברו התעסוקתי של התובע היה מגוון, בעיקר עבודות כפיים וגם בעל קיוסק ושהוא ניחן בכישורים - כעולה מעדותו, עדות אשתו ובתו - לביצוע עבודות אחזקת בית רגילות ולצורך כך לא נזקק בעבר לבעלי מקצוע. אני נכון גם להניח, כהנחה סבירה, שבמידת מה מוגבל התובע מלחזור לעיסוקיו הקודמים (ר' גם חוו"ד ועדת הרשות מ7/98- במל"ל - ת3/ ואין מחלוקת כי הדבר אינו מחייב) ועיסוקיו אלה כללו גם עבודות אחזקת הבית. בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל, ודאי שאין ולא ניתן להעריך את הנזק או ההפסד במדויק ושהצורך כשלעצמו מסופק אך אינו בלתי סביר וכידוע "תורת הפיצויים אינה תורה מדוייקת... אין היא מבוססת על ודאות מוחלטת, כל שנדרש הוא ודאות סבירה" (ע"א 5/84). פשיטא שבנסיבות אלה הסכום יקבע על דרך אומדנא דדיינא גם בשל כך שלא הוכח שיעור הסכום לעזרה וגם משלא שוכנעתי כי העזרה שהושטה ומושטת על ידי בני משפחתו, עפ"י הנטען, חורגת מעזרה רגילה (ור' גם עדות הבת "מדובר בעזרה הדדית שלנו בתור בני משפחה" - פרוט' 16), מדובר בנזק או הפסד אשר ניתן היה להוכיחו, שכן מדובר בנזק מיוחד ולא הוכח כי התובע נזקק לביצוע עבודות אחזקת הבית או עבודות אחרות כנטען על ידו לעזרת אחר, ולא הוכח כי הוא שילם או התחייב לשלם בגין כך וכן לא הוכח מהות, עלות וצורך ממשי בעבודות בעתיד, לרבות תקופות ביצוע וכיו"ב, אם כי ניתן לקבוע כהנחת נסיון חיים שיש צורך בעבודות לאחזקת בית. נראה לי איפוא ראוי, הולם וצודק לפסוק לתובע סכום כלשהוא, על דרך אומדן, למען לא יקופח. אני פוסק לתובע בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, סך 15,000 ש"ח. ה. הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד התובע עותר לסכום על דרך אומדן בסך 10,000 ש"ח באשר נדרש לטיפולים רפואיים אינטנסיביים, צירף חלק מהקבלות (קבלות אוטובוס ומוניות), בפועל לדבריו לא קיבל החזר מהמל"ל וספק אם היה מקבל (אך אין ראיה שפנה להחזר ולא נענה), ולטענתו אך הגיוני וסביר שיזקק גם בעתיד לבקורת וקבלת טיפול רפואי מעת לעת. עמדת הנתבעת לדחיית תביעתו בראש נזק זה נראית לי. התובע זכאי עפ"י דין ובקשר לתאונת דרכים מל"ל להחזר מהמל"ל בגין נסיעות לטיפול רפואי וכמובן שלטיפול הרפואי עצמו (ר' גם פס"ד אלחדד) עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אין ראיה שפנה למל"ל ולקופ"ח ולא נענה, אין הצדקה לאי פניה, אין ראיה לצורך בטיפולים רפואיים בעתיד, אשר ממילא מכוסים על ידי המל"ל וחוק ביטוח בריאות ממלכתי לרבות נסיעות לקבלתן, במסמך רפואי בת1/ ומת4/ עולה "מצב סופי, אין מקום לטיפול נוסף" ואין ראיה לטיפול רפואי /פזיוטרפי מעבר ל7/98-. אני מקבל טענות ועמדת הנתבעת ודוחה עתירת התובע בראש נזק זה. ו. הוצאות משפט התובע עותר להחזר הוצאות עבור אגרה, הפקדה לעדים ומסירות אישיות להן - בסך כולל משוערך של 1,260 ש"ח. הנתבעת מוכנה להחזר אגרה. אין אני רואה מניעה לזכות את התובע בסכום המבוקש המהווה הוצאותיו לניהול המשפט - הסכום הוא 1,260 ש"ח להיום. כל סכום שהתובע הפקיד איפוא, בקופת ביהמ"ש לזימון עדים ושיהיה מקום להשיבו באין דרישה מהעדים (שכן המסמכים הומצאו בדואר) יוחזר לנתבעת. ז. מהסכום המצטבר יש לנכות תקבולי מל"ל משוערכים בסך 68,793 ש"ח (עפ"י תחשיב המצורף לתשובת התובע) ולהוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ כחוק. תאונת דרכים