פסק דין : 1. התובע יליד 26/05/72, נפגע בתאונת דרכים. 2. אין מחלוקת כי על התאונה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975, והתקנות לפי חוק זה וכי על הנתבעים האחריות לפצות את התובע על נזקיו, באם וככל שהיו, יהיו והוכחו. המחלוקת נסובה על גובה הפיצויים. 3. התובע בן 28 כיום ובן 17 במועד התאונה, נפגע בעת שעלה על טרקטור. התובע הפסיק את לימודיו בכיתה י' והחל לעבוד. עובר לתאונה עבד התובע כפועל של קבלן עבודות בעיריית נתניה וביצע עבודות פינוי וגזם. כיום התובע נשוי ועובד בעיריית נתניה במחלקת התברואה בפינוי עגלות אשפה. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים לניאדו. בעקבות התאונה נפגע התובע פגיעות פנימיות, ושברים ואושפז למשך 20 יום. 4. עקרי ראיות התובע היו עדותו ומסמכים. ראיות הנתבעים היו מסמכים וקלטת וידאו. התאונה היתה תאונת עבודה הוכרה ככזו ע"י המל"ל (המוסד לביטוח לאומי) והתובע עמד בפני ועדה רפואית לבדיקה ולקביעת נכותו, זו נקבעה והיא מהווה קביעה על פי דין המחייבת על פי הוראות החוק. נכות התובע הוכרה ע"י המל"ל בשיעור 19% לצמיתות, כמפורט להלן: נכות בשיעור 10% לצמיתות בגין צרידות -עקב פגיעה בתנועות מיתר הקול השמאלי בהתאם לתקנה 71(1) (ב) לתקנות המל"ל . נכות בשיעור 10% לצמיתות בגין שבר באגן וללא הגבלה בתנועות, בהתאם לתקנה 35(1) (ב) לתקנות המל"ל. הועדה קבעה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15 בגין נכויות אלו. התובע הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את מסקנות המל"ל בגין חבלתו בבטן שלא זכתה להתייחסות לטענתו, בועדות הרפואיות, כיוון שלא נבדק ע"י רופא פנימי. בית המשפט התיר לתובע בהחלטתו מיום 17/6/97, להביא ראיות לסתור ומינה את ד"ר מז'ריצקי- רופא פנימי. לאחר קבלת חוו"ד ד"ר מז'ריצקי נתברר לנתבעים כי התובע נבדק ע"י כירורג בועדות המל"ל אשר קבע כי אין לתובע נכות. על כן, התברר כי לא היה מקום למינויו של ד"ר מז'רצקי. בהחלטה מיום 1/6/98 החליט בית המשפט בהחלטתה של כב' השופטת אוהד כי מטעמי צדק ימונה לתובע מומחה בתחום הכירורגי ועל כן מונה פרופ' אדר . התובע צירף לתצהירו את חוו"ד ד"ר מז'רצקי והנתבעים בתגובה הגישה בקשה לכך שחוו"ד לא תותר ולאור החלטת כב' השופט אוהד מיום 10/6/98, התובע טען כי על פי החלטת בית המשפט יש להבין מדבריה של השופטת אוהד כי חוו"ד ד"ר מז'רנצקי הינה בנוסף לחוו"ד פרופ' אדר ולא במקומה. ביום 9/12/99 קבעתי כי לאחר עיון בהחלטת כב' השופטת אוהד ובטענות הצדדים מינויו פרופ' אדר בא במקום ד"ר מז'רצקי. על כן לא תיהיה התייחסות לנכויות אשר נקבעו בחוו"ד ד"ר מז'רצקי. הוגשה חוו"ד פרופ' אדר. ב"כ הצדדים לא ביקשו לשאול את המומחה שאלות הבהרה אך ביקשו לחקור אותו בחקירה נגדית. פרופ' אדר בחוו"ד מיום 14/10/98, מציין כי התובע נפגע פגיעה רב מערכתית, שכללה שברים בעצם הבריח, בצלעות ובאגן עם דימומים מקרעים שטחיים בטחול ובכבד, דימום חוץ ציפקי מהשברים באגן וקונטוזיה ראתית. תקופת אי הכושר לאחר שחרורו מבית החולים אינה מתועדת בצורה מדוייקת וסביר שהיה מוגבל בתפקודו לתק' של 3-4 חוד' לאחר התאונה. כיום מיחושיו אינם קשים, ואינם אופייניים לאבחנה של "התדבקויות", יתר אברי הבטן נותרו במקומם ולא נגרם להם כל נזק לטווח ארוך. הצלקת הניתוחית בבטן בקושי נראית, והתובע לא מסר על כל בעיה , אפילו לא אסטטית, עם צלקת זו. לא נותרה כל נכות. כאמור, המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. ב"כ התובע ציין כי לא היו בפני פרופ' אדר תלונותיו הרציפות של התובע בגין כאבי הבטן ועל כן יש להטיל ספק בקביעתו, איני שותף לדעה זו. ב"כ התובע בחקירה נגדית עימת נתונים אלו מול המומחה. נראה כי למרות טענות התובע אין המומחה מתרשם כי מדובר בהתדבקויות וזאת לאור אופי תלונות וכאבי התובע. (פרוטוקול חקירה נגדית מיום 01/03/00, עמ' 10-14). שוכנעתי כי יש מקום לקבל את המלצת המומחה כי לא נותרה לתובע נכות רפואית כירורגית בגין פגיעת הבטן ואין עוד לפגיעה הפנימית כל השפעה על כושרו. בנוסף ולאור בקשת התובע כי בית המשפט ימצא לנכון להעניק לתובע נכות רפואית בגין כאבי הבטן, בניגוד לחוו"ד פרופ' אדר, יש צורך להדגיש כי בית המשפט אינו נוהג לקבוע, אלא במקרים חריגים, בעניינים שברפואה ואין הוא שם עצמו כמחליט בתחומים בהם אין לו הכלים והידע. מינוי המומחה הרפואי נעשה לשם מטרה זו. במקרה דנן מקבל אני את חוו"ד פרופ' אדר ועל פיה ומעדויות אני קובע כאמור כי לתובע לא נותרה נכות בתחומו כאמור. התובע טוען כי נכותו הרפואית המשוכללת הינה 43.3% לצמיתות - כמפורט להלן : 10% עבור שיתוק מיתרי הקול , 10% בגין שינויים ניוונים באגן ו 30% בגין התדבקויות. (התובע מסתמך על חוו"ד של ד"ר מיז'ריצקי אשר קבע לתובע נכות בגין התדבקויות 30%). הנתבעים טוענים כי הנכות הרפואית שיש לתובע הינה זו שנקבעה לו בועדת המל"ל, קרי, 10% בגין צרידות ו 10% בגין הפגיעה באגן. ללא נכות בגין כאבי הבטן. 5. על פי טענות הצדדים והראיות שהובאו בפני, אני קובע את נכותו הקבועה של התובע בשיעור משוקלל של 19% המורכבת מנכות בגין צרידות בהתאם לתקנה 71(1) (ב) לתקנות המל"ל ונכות בגין פגיעה באגן בהתאם לתקנה 35(1) (ב) לתקנות המל"ל. יש לציין כי לאור התרשמותי בעדות התובע מקולו הרי רק, לפנים משורת הדין תוכר נכות התובע בגין הצרידות וכנכות רפואית בלבד. (הנתבעים לא ביקשו ליתן משקל להתרשמות בית המשפט מקולו בעת עדותו). השפעת הנכות על תפקודו וכושרו של התובע : בטרם אדון איפוא בראשי הנזק השונים, יצוין כי התובע מבקש לקבוע את "נכותו התפקודית" בשיעור הגבוה מזה של הנכות הרפואית, לטעמו עקב התאונה נפגע תפקודו התעסוקתי והיום יומי באופן קשה. כעולה מחוו"ד המומחה, חקירתו הנגדית, מדוח הועדה הרפואית של המל"ל וראיות שהובאו בפני אני קובע כי פגיעותיו של התובע בתאונה דנן, פגיעות שהביאו לנכות בשל צרידות ונכות בשל שבר באגן, לא גרמו לפגיעה של ממש בכושרו התעסוקתי של התובע בתפקודו הכללי ובאורח חייו. כן אין אני סבור כי ההשלכה השלילית על תפקודו עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו ואף אינה זהה לה. התובע טוען כי הוא מתקשה בביצוע פעולות הדורשות מאמץ גופני, בעמידה והליכה ממושכת. עוד טוען התובע כי הוא סובל מכאבי בטן אשר משתקים אותו לשעות ולעיתים לימים ולכן ראוי כי בית המשפט ייחס לו נכות תפקודית בגין תלונותיו אלו וזאת למרות שלא נקבעה לתובע נכות רפואית. מנגד טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי אין לתובע כל נכות תפקודית הן בשל אופי הנכות (צרידות), והן כיוון שעברו שנים רבות מאז התאונה וניתן לראות כי התובע המשיך לעבוד בעבודתו הפיסית ואף שיבח את שכרו. עוד טוענים הנתבעים כי הפגיעה באגן לא הותירה הגבלה, הפגיעה בבטן, למעט לתקופה הקרובה שלאחר התאונה לא דרשה כל טיפול מצד התובע ואף המומחה הרפואי לא מצא לנכון לקבוע לתובע נכות בגין תלונות אלה. התובע עבד בעבר ועובד היום באיסוף אשפה ואין ספק כי לאור אופי עבודתו הפגיעה במיתרי הקול אינה מהווה נכות תפקודית. לגבי הפגיעה באגן נראה כי משך הזמן הארוך מיום התאונה ועד היום (כ- 11 שנים) משמש עדות טובה לכך שהתובע אינו מתקשה לעבוד, שהרי אנו רואים כי התובע עבד ועדיין עובד באופן רציף לאחר התאונה, והוא אף השביח את שכרו. התובע ביקש כי תלונותיו על כאבי הבטן יבואו לידי ביטוי בנכותו התפקודית, יש לומר כי עמדת הנתבעים בעניין זה מועדפת על פני זו של התובע. ראוי לציין כי על פי המסמכים והעדויות מצאתי כי התובע לעיתים לא רחוקות עבד ועדיין עובד, באופן סדיר מלא ופעיל בעבודות להן טען כי לא יכול לעשותם. למעשה שוכנעתי מעדות התובע וממסמכים שצירף, כי לפגיעה נשוא התאונה, לא היתה השפעה של ממש על כושרו מכל בחינה שהיא. קלטת הוידאו : לקלטת הוידאו צורף תצהיר החוקר, תצהיר זה נועד לשם הכשרת הגשת הקלטת כראיה. התובע לא התנגד להגשת הקלטת ואף הסכים כי יוגש תצהיר החוקר מבלי לחקור אותו ( פרוטוקול מיום 1/3/00, עמ' 27) על כן, הקלטת משמשת כראיה הקבילה לענייננו. התובע טוען כי מבחינה ראייתית הקלטת אשר הוגשה ע"י הנתבעים הינה קלטת ערוכה - הושמטו ממנה קטעים והקלטת לא נערכה ברצף, על פי דיני הראיות הרי שיש בפגם זה כדי להשפיע על המשקל שיש לייחס לקלטת. לא היתה כל מניעה כי התובע יביא במהלך שלב הבאת הראיות עדים שיתמכו בגרסתו ולאחר מכן לא היתה מניעה כי יביא ראיות המפריכות את המוצג בקלטת שהגישו הנתבעים, משבחר לא לעשות כן נזקף הדבר לחובתו. טענת התובע כי עדיו סירבו לבוא להעיד מחשש שיסתבכו במקום עבודתם אינה מתקבלת הן כיוון שניתן היה לזמנם באמצעות בית המשפט והן כיוון שלא מצאתי טעם מוצדק לחשש כאמור. " לכן מותר לתובע לנהוג אחרת. הוא יכול לצמצם את ראיותיו בשלב הראשון לשאלה הראשונה שלגביה נטל הראיות עליו - ואחרי שהביא הנתבע את ראיתיו שלו לעניין השאלה השניה, יכול התובע להוסיף ראיותיו, המפריכות את ראיות הנתבע שהביא זה לגבי השאלה השניה." י. זוסמן מהדורה שביעית עמ' 507. יש להדגיש כי התובע טוען להפסדי השתכרות בעבר ובעתיד ומעלה טענות בגין הוצאות שהוציא עבור נסיעות, תרופות ועזרת צד ג'. לא הובאו ראיות המוכיחות את הנזקים הנטענים ומבחינה זו כל עדות התובע, עדות יחידה של בעל דין ויש לראותה במגבלות סעיף 54, לפקודת הראיות וככל שראיה תומכת נעדרת - ללא טעם אף שניתן היה להביאה - אין לכך אלא לימוד לחובת הנמנע. (משפחה לעזרת צד ג', מטפל למסאג' רפואי, מעביד, ראיות לפגיעות בשכר). מכאן לדיון בראשי הנזק, אך קודם יודגש כי מטרת הפיצויים כעיקרון מנחה הוא להעמיד את הניזוק במצב בו היה עובר לתאונה ולא לשפר את מצבו. יצוין כי באופן עקרוני, עמדת הנתבעים לעניין משמעות הפגיעות, השפעתן והיקף הנזק כמפורט בסיכומיהם מועדפים על פני זו של התובע. הסכומים העיקריים יקבעו על דרך אומדנא דדינא. התובע עותר לפצותו בראשי הנזק הבאים: א. הפסדי שכר לעבר ב. הפסד שכר לעתיד ג. עזרת צד ג' ד. הוצאות כלליות והוצאות רפואיות ה. נזק שאינו נזק ממון דיון הפסדי שכר לעבר: התובע עותר לפצותו בגין הפסד שכר מלא עבור התקופה שממועד התאונה ועד שהחל שוב לעבוד (10חודשים). כמו כן לטענתו יש לפצותו מתום תקופת אי הכושר ועד היום למשך 9.5 שנים לפי נכות תפקודית אשר יש להעמידה לנוכח פגיעתו על 45% לכל הפחות. לטענת ב"כ התובע שכרו של התובע עובר לתאונה על פי דיווח המל"ל נכון להיום ולאחר ניכוי מס הינו 2,870 ש"ח. הנתבעים טוענים כי לא הוכח מעבר לתקופה של 6.5 חודשים של אי הכושר, כי נגרם לתובע הפסד כל שהוא כיוון שהתובע לא המציא אישורי מחלה. עוד טוענים הנתבעים כי התובע שב למקום העבודה ולאותה העבודה אשר ביצע עובר לתאונה ועל כן אין ראיה להפסדי העבר. הפסד השכר לעבר מהווה נזק מיוחד אשר על התובע להוכיחו. התאונה ארעה ביום 10/12/89 לא צורפו תלושי שכר רלוונטיים, קרי לפני התאונה, התובע טוען כי לא נשתמרו תלושי השכר הרלוונטיים עקב הזמן הרב שעבר מיום התאונה ועד היום. בהתחשב בפגיעה, במסמכים הרפואיים ובעיסוקו, שוכנעתי כי עמדת הנתבעים עדיפה ועל כן יש לקבוע תקופת אי כושר של 6.5 חודשים מיום התאונה (ראה גם חוו"ד פרופ' אדר). בנוסף טוען התובע כי יש לפצותו בגין עבודתו החלקית לאחר תקופת אי הכושר ובעקבות התאונה, כאשר עבד על פי עדותו כחצי יום ובעבודה משרדית. התקופה שלאחר אי הכושר מתאפיינת באי בהירות אשר אף לא התובע בחקירתו הנגדית הצליח להבהירה. פרט לטענתו הסתמית לא הוכיח התובע טענה זו, אף כי יכל לעשות כן, לא הוצגו על ידו תלושי השכר המשקפים את שעות עבודתו, את הפסדי השכר שנגרמו בעקבות כך ובמיוחד סבבה אי בהירות לגבי משך התקופה בגינה הוא טוען להפסד כאמור. לא היתה כל מניעה לתובע להוכיח עניין זה בתלושים רלוונטיים ו/או עדות מעביד ו/או אישור ממנו, ואין בהימנעות זו, ללא הסבר מניח את הדעת, ללמד אלא לחובתו. על כן שוכנעתי כי אין לפצות את התובע בגין הפסדים שלאחר תקופת אי הכושר. לכן אני קובע כי חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה של אובדן השתכרות לעבר יעשה על פי הנתונים כפי שהובאו על ידי הנתבעים בסיכומיהם. ובסה"כ בראש נזק זה נפסק לתובע פיצוי בסך 22,602 ש"ח נכון להיום. הפסדי שכר בעתיד: התובע טוען כי במידה ובית המשפט יחליט לקבוע לו נכות בגין הפגיעה בבטן, יש לפצותו לפי 50% מהפיצוי האקטוארי, ולחילופין אם בית המשפט לא יכיר בנכות עבור פגיעת הבטן יש לפצותו לפי נכות תפקודית של 15% ובחישוב אקטוארי. ב"כ התובע טוען כי התובע בעל הכשרה מקצועית המתמצה בעבודות כפיים בלבד. בגלל נכויות התובע אין הוא מבצע עבודות הדרושות מאמץ. עד היום הודות לקשריו של התובע בעירייה החזיק מעמד בעבודתו עם מגבלותיו אך בעתיד הקרוב לא יוכל להמשיך ולהסתמך על קשריו ויש חשש כי יאבד עבודתו ולאור השכלתו הדלה יתקשה בכך מאוד. ב"כ התובע טוען כי דבריו מתחזקים לאור נכותו של התובע במיתרי הקול ולאור כאבי הבטן מהם סובל התובע ואשר בעקבותם מחסיר התובע ימים רבים מעבודתו. עוד טוען התובע כי לולא התאונה היה יכול להמשיך ולהתקדם בעבודתו כנהג טרקטור והיה יכול להשביח את שכרו. אין כל ראיה לטענות אלה, לבד מעדות סתמית של התובע, אף כי ניתן היה להביאה בעזרת מנגנון זימון עדים. הנתבעים טוענים מנגד כי מקרהו של התובע היה לפני 11 שנים ובכל אותם שנים עבד התובע עבודה פיסית ועד היום עדיין עובד באותה העבודה - כששכרו השביח ולנוכח אופי הנכויות שנקבעו לו אין מקום לפיצוי בגין הפסד כושר לעתיד. ולחלופין אם ימצא בית המשפט לנכון לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה הרי שיש לפסוק פיצוי גלובלי וזאת רק בהתייחס לנכות הנובעת מהפגיעה באגן שכן הצרידות אינה תפקודית. כאמור בחנתי את מכלול הנסיבות האישיות, דרכו התעסוקתית והמקצועית של התובע ואני סבור כי פגיעותיו מהתאונה לא הותירו גריעה מתפקודו התעסוקתי והכללי. נראה כי שכרו של התובע הולך ומשביח עם הזמן. שכר התובע כיום (כמצוין בסיכומי התובע עלפי תלוש שכר 3/1999) בשערוך להיום ולאחר ניכוי מס הינו כ 6,381 ש"ח נטו. מטעמים אלו לא תקבע גריעה משכרו לעתיד ומידי חודש כשיעור הנכות הרפואית אלא, הדבר יעשה על דרך אומדן. התובע העלה את הטענה כי הוא עלול להיות מפוטר בעתיד וכי עקב מגבלותיו קיים חשש להמשך תעסוקתו, לא שוכנעתי כי כך הוא, ולא הובאה כל ראיה לשכנעני בכך. תעסוקתו של התובע לא נמצאת בסיכון וחיזוק לכך עולה מחקירתו הנגדית של התובע אשר מעיד כי קיבל, לאחר התאונה, קביעות בעבודתו בעירייה, (חקירה נגדית מיום 1/3/00). והדבר אך מקטין את סיכוייו לאבד את עבודתו. לא מצאתי כי יש לפגיעתו האורטופדית של התובע השפעה של ממש על תפקודו, אך שוכנעתי כי לאור הממצאים האורטופדים שנתגלו אצל התובע בגין פגיעתו באגן (שינויים ניוונים), יתכן ותיהיה השפעה כל שהיא על תפקודו בעתיד ועל כך יש לפצותו. ברור כי אין כל בסיס לערוך חישוב אריתמטי בפרמטרים שנתבקשו ע"י התובע ורק מחמת הספק ואולי ספק ספיקא, אקבע סכום כלשהו לראש נזק זה, לפי השוואת השכר כבסיס לחישוב ועל פי פגיעה דחוקה בכושרו ההשתכרותי לעתיד לבוא, שהיא פחותה משיעור הנכות הרפואית האורטופדית שנקבעה וכל זאת על דרך אומדן. עד גיל 65 נותרו לתובע 37 שנים מהיום. הסכום נגזר מהנכות האורטופדית שנקבעה לתובע וללא התייחסות לנכות בגין הפגיעה במיתרי הקול אשר אינה מהווה נכות תפקודית ואף כנכות רפואית הועמדה בספק. בנסיבות האמורות נראה לי הולם וראוי לזכות את התובע בראש נזק זה בסכום של 100,000 ש"ח נכון להיום. עזרת צד ג' : התובע עותר לפצותו בשווי העזרה לתקופה שמיום התאונה ולמשך 6.5 חודשים (תקופת אי הכושר) לפי סך של 1,200 ש"ח לחודש ובסך 7,200 ש"ח. התובע טוען כי מאחר ונגרמה לו פגיעה רב מערכתית כתוצאה מן התאונה, תקופת ההחלמה היתה לכן ארוכה ולוותה בכאבים וקשיי הסתגלות, עוד טוען התובע כי היה מרותק למיטתו ובתקופת החלמה שארכה מעל חצי שנה, התובע היה זקוק לעזרה צמודה מבני משפחתו. בנוסף טוען התובע כי לא העסיק עזרה בשכר בתקופה זו מפאת חיסרון כיס ונעזר בבני משפחתו. לאחר החלמתו היה תובע צריך לנהל משק בית באופן עצמאי כיוון שהוריו התגרשו והוא התגורר בגפו. התובע עותר לפצותו בגין ראש נזק זה, על פי אומדן שווי העזרה שקיבל מתום תקופת אי הכושר ועד היום (יותר מ9.5 שנים ) באופן גלובלי של 25,000 ש"ח . התובע עוד טוען כי יש לפצותו עבור עזרה לעתיד לפי 3 שעות בשבוע לפחות, לפי עלות של 35 ש"ח לשעה בסך 132,606 ש"ח. זאת מכיוון שהינו מוגבל בעבודות הבית ואינו יכול לעזור לאישתו והיא הנושאת בנטל. הנתבעים טוענים כי אין מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה כיוון שלא הוכח הצורך בעזרה וכי עזרה כזו אכן ניתנה לתובע בפועל ואם ניתנה על ידי בני משפחה הרי שניתנה במסגרת העזרה המקובלת. אין ספק כי פגיעותיו של התובע בתאונה ריתקוהו למיטתו, שהרי שוחרר עם שבר באגן, שברים בצלעות ולאחר ניתוח בטן. התובע בתצהירו מיום 04/11/99, מעיד כי מצבו עובר לתאונה היה קשה מאוד, ונדרשה תקופת שיקום ארוכה שארכה כשנה, ותקופת אשפוז שארכה 3 שבועות בה קיבל עזרה צמודה מבני משפחה "אסור היה לי לרדת מהמיטה .." בזמן התאונה הייתי בן 17 , לא הי לי כסף לממן עזרה בשכר ומשפחתי במשך שנה עזרה לי." שוכנעתי כי התקופה בה נזקק התובע לעזרה ארכה לכול היותר 6.5 חודשים, ועל כן בגין תקופה זו יש לפצות את התובע עבור עזרה שניתן להניח שהיתה בדרך כלשהי וחריגה מעזרה רגילה. לגבי יתר התקופה ועד היום לא מצאתי כי יש לפצות את התובע כיוון שלא הוכיח כי ניתנה לו עזרה ע"י בני משפחתו וכי זו היתה עזרה חריגה אף כי לא היתה כל מניעה להוכיח זאת בעדות מי מבני המשפחה והדבר לא נעשה. למעלה מהצורך יצוין כי לא הובאה כל ראיה על עזרה חיצונית לתקופה כל שהיא. ההלכה הפסוקה הינה שיש להעניק לנפגע זכות פיצוי, כאשר לא היה מסוגל להיזקק לעזרה בשכר, ונאלץ לפנות לטוב ליבם של קרוביו, בעת צרה. (קציר עמ' 566) בפס"ד שושני נ' קראוז, נקבע כי כאשר אין הנפגע מסוגל להעסיק עזרה, בשל חוסר אמצעיים כספיים, " .. על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה ע"י בן הזוג או קרובי משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק." (קציר עמ' 584). קיים ספק לאור הראיות שהוצגו בפני כי אכן התובע נזקק לשירותים מיוחדים עקב התאונה ולאחר תקופת אי הכושר. על כן, יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, לעבר, בסך גלובלי של 6,000 ש"ח נכון להיום. הוצאות כלליות והוצאות רפואיות : ב"כ התובע מפרט את ההוצאות וההוצאות הרפואיות שהיו לתובע בעקבות התאונה כגון: השימוש בכסא גלגלים וקביים, אותם העריך התובע בתצהירו אשר לא נסתר בסך 500 ש"ח. הוצאות בגין תרופות להן נזקק התובע מיום התאונה בסך 10,000 ש"ח (למשך 10 שנים). הוצאות נסיעה אשר העריך התובע בסך 7,000 ש"ח. בנוסף לתובע נגרמו הוצאות רבות נוספות בגין מסאג' רפואי, התובע טוען כי הוציא עד היום סך של 60,000 ש"ח בעבור טיפולים אלו. עוד טוען התובע לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעתיד בסך 10,000 ש"ח כיוון שהוא סובל עד היום מכאבים הן בגלל פגיעת הבטן והן עקב הפציעה באגן ולאור השינויים הניוונים אשר בעקבותם נקבעו לתובע אחוזי נכות, ואשר יחריפו את כאביו בעתיד. הנתבעים טוענים כי אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה בהיות התאונה תאונת עבודה זכאי התובע להחזר הוצאות רפואיות מהמל"ל, הוצאות אחרות לא הוכחו. נכון הוא כי ניתן לפסוק סכום אומדן בראש נזק זה, בהעדר אסמכתא מלאה לשיעור הסכום, אם הוכח צורך להוצאה. בעניין זה על התובע להידרש לסל הבריאות, לחוק לביטוח בריאות ממלכתי, ולמל"ל. ככל הנראה התובע נזקק לשימוש בתרופות לאחר התאונה והיה עליו לפנות למל"ל לשם מימונם לאור העובדה כי התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. לא למותר לציין כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי , התשנ"ד 1994, תחילתו ביום 1.1.95. כאמור התאונה התרחשה ביום 10/12/89, וההוצאות להם עותר התובע משתרעות בעיקר על התקופה בה היה באי כושר כ 6.5 חודשים לאחר התאונה. קרי במהלך שנת 89-90. בשים לב למגבלותיו של התובע שוכנעתי כי אין צידוק להתעלם מההוצאות שהוציא התובע ועל כן ניתן לפסוק לו בגין הוצאות רפואיות לעבר ולתקופה שלאחר התאונה סכום גלובלי. אם זאת אין לפצות את התובע בגין הטיפולים הפרטיים שקיבל (מסאג') כיוון שלא הוכיח את הוצאתו זו והיה יכול לעשות כן, לאחר שנחקר התובע בעניין זה טען כי הרופא המטפל אינו מוכן להעיד ואינו נוהג לתת קבלות על הטיפולים. טענה זו של התובע אינה טענה המתקבלת על הדעת לאי הוכחת נזק זה והדבר נזקף לחובתו. על כן אני פוסק כי הנתבעים יפצו את התובע בגין הוצאות רפואיות לעבר בסכום גלובאלי בסך 5,000 ש"ח נכון להיום. לגבי טענות התובע כי יש לפצותו בגין הוצאות רפואיות לעתיד וכן בגין הוצאות נסיעה. בעניין זה עמדת הנתבעים לדחיית תביעתו של התובע מקובלת עלי. התובע זכאי עפ"י דין ובקשר לתאונה להחזר מהמל"ל בגין נסיעות לטיפול רפואי וכמובן שלטיפול הרפואי עצמו (ראה גם פס"ד אלחדד) עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אין ראיה שפנה למל"ל ולקופ"ח ולא נענה, אין הצדקה לאי פניה, אין ראיה לצורך בטיפולים רפואיים בעתיד, אשר ממלא מכוסים ע"י המל"ל וחוק ביטוח בריאות ממלכתי לרבות נסיעות לקבלתן, אני מקבל את עמדת הנתבעים ודוחה עתירת התובע בראש נזק זה. ה. נזק שאיננו ממון : לטענת ב"כ התובע כיוון שהתובע יליד 1972, התאונה ארעה ביום 10/12/89 והתובע אושפז למשך 20 ימים, לתובע מגיע פיצוי לפי נכות 43.3% כולל הנכות עבור פגיעת הבטן בסך 105,818 ש"ח ולפי נכות בשיעור 19% סל של 51,455 ש"ח. הנתבעים מציעים פיצוי בגין ראש נזק עבור 20 ימי אשפוז ונכות 19% סך 51,758 ש"ח. מצאתי כי עמדת הנתבעים עדיפה, על כן הסכום אותו חייבים הנתבעים לשלם לתובע בגין הנזק הלא ממוני בהתחשב בגילו נכותו וימי האשפוז הינו 52,399 ש"ח נכון להיום. ניכויים: בניכוי תקבולי מל"ל (כעמדת הנתבעים בסיכומיהם) ששולמו לתובע בסך 85,840 ש"ח נכון להיום. 6. סך כל נזקיו של התובע הוא 186,001 ש"ח להיום ומהסכום המצטבר יש לנכות את ניכויי המל"ל בסך 85,840 ש"ח, יתרה לתשלום 100,161 ש"ח נכון להיום. 7. שכ"ט עו"ד 13% + מע"מ. 8. הנתבעים ישאו בהוצאות משפט + אגרה בה נשא התובע נכון להיום. טרקטורציוד מכני הנדסי (צמ"ה)